"העמותות לזכר הנכדה שלי הצילו את חיי"

עד 7 באוקטובר 2023, היה קל להגדיר את שלמה שרף: אחד ממאמני הכדורגל המיתולוגיים שהצמיחה מדינת ישראל, שמלבד אימון הנבחרת הלאומית במשך שמונה שנים (1992־2000) הוביל את מכבי חיפה לזכייה בשלוש אליפויות, ואוחז גם בארבעה מגביעי המדינה. אלא שב־7 באוקטובר נרצחה נכדתו בת ה־22 מאי נעים שרף, ומאז שליימ'ה אינו אותו אדם. "כל יום בשבילי הוא יום זיכרון", הוא אומר בכאב, בשיחה בחצר ביתו שבמושב גן־חיים בשרון, ומצהיר שמאז לא הלך לשום אירוע מוזיקה או בידור, וגם יחסו לכדורגל השתנה.

"ממש סביב השולחן הזה נערכה ארוחת ערב החג של שמחת תורה, ביום שישי בערב", הוא מספר. "אני זוכר היטב את הרגע האחרון עם מאי. היא ניגשה אליי, התיישבה על ברכיי ואמרה לי: 'סבא, לילה טוב, אני הולכת לישון. אני לא נוסעת למסיבה, מכרתי את הכרטיסים שלי לנובה'. כשקמתי בבוקר ושמעתי את המהומה והרעש, הייתי בטוח שהיא ישנה בבית. היא התגוררה כאן בבית עם הוריה. רק בחמש בערב נכנס בני הביתה ואמר לי: 'אבא, אני רוצה להגיד לך משהו. מאי נסעה בסוף למסיבה'.

"השיחה האחרונה של מאי הייתה עם בתי ענת, אמא של מאי, ברבע לשבע בבוקר. היא צעקה 'יורים עלינו' וקולה נדם. מאי הייתה ילדה אחראית, ואם הייתה חיה הייתה מוצאת דרך להודיע לנו. היא הגיעה למיגונית אבל לא היה לה שם מקום. היא נשארה בחוץ ונרצחה. חוסר הנכונות להקים ועדת חקירה ממלכתית עצמאית כדי לחשוף את האמת על הכשלים הוא עוול נוראי עבור המשפחות השכולות, ולא אהיה רגוע עד שהאמת תצא לאור".

בתום השבעה על מאי, נתקל שרף במודעה של "יד עזר לחבר" - עמותה המטפלת בניצולי שואה באזור הצפון. "התקשרתי ואמרתי שאני מעוניין לתרום", הוא מספר, "הנושא קרוב לליבי כי נולדתי לתוך השואה, וכואב לי מאוד כיצד המדינה מטפלת בניצולים הזקנים. ענה לי אדם ששמו שמעון סבג, שהזמין אותי להגיע אליו. נסעתי לחיפה, וכשהגעתי לשם אורו עיניי. הם מחזיקים שם על חשבונם 120 ניצולי שואה, בבתים שהם קונים או שוכרים בשבילם. הם מאכילים אותם, דואגים לתרופות ואף הקימו מוזיאון לשואה ולמלחמת העולם השנייה, שבו הקמנו לאחרונה אגף מיוחד לזכר נרצחי 7 באוקטובר בפסטיבל הנובה.

"בסוף הפגישה שאלתי אותו כיצד אפשר לעזור. הוא ענה: 'אני צריך אמבולנס. האנשים כאן מבוגרים מאוד, בני 85 ומעלה, ובכל יום אני צריך לנסוע חמש־שבע פעמים לבית חולים. כל נסיעה כזו עולה 750 שקל, ובסוף החודש החשבון מגיע לעשרות אלפי שקלים'. אמרתי לו: 'יש לך אמבולנס'. בתוך שבועיים, יחד עם חברים שתרמו, גייסנו את הכסף ורכשנו אמבולנס בכמעט חצי מיליון שקל, ששמה של מאי מתנוסס עליו. כל מי שאין לו כסף לשלם על אמבולנס יכול להסתייע בו. בנוסף, יש מחסן לוגיסטי בחיפה שאנחנו מחלקים דרכו מזון. בחג שעבר חילקנו אוכל לעשרות אלפי משפחות. אנחנו אורזים שם מנות ומדביקים על הארגזים מדבקות לזכרה של מאי.

"בשלב מסוים באה אליי ענת ואמרה שהיא רוצה להקים עמותה שתטפל בילדים, כי מאי אהבה מאוד לעבוד עם ילדים. היא החליטה לקרוא לעמותה 'השפיריות של מאי'. מאז ועד היום, כבר שנה וחצי, אנחנו מארגנים חגיגות בר מצווה ובת מצווה לילדים שידם אינה משגת. אנחנו מפיקים את כל האירוע מתחילה ועד סוף, כולל בגדים חדשים, נעליים, צילומים ותספורות. לבנים אנחנו מארגנים ערכת תפילין ועלייה לתורה בכותל המערבי אם הם רוצים בכך, ומתאימים את האירוע לרצונם של כל ילד וילדה, כולל קייטרינג, מוזיקה ואולם, ללא שום עלות. קיימנו כבר ארבעים אירועים כאלה. בחודש שעבר הפקנו אירוע משותף לשבע בנות מכפר הילדים בית־אלעזרקי בנתניה, כולל אולם, קייטרינג, מוזיקה ואוטובוס שהביא את הילדים והחזיר אותם".

לשפר את העולם

הוא בן 83, עמוק בגיל הפנסיה. אני שואל אותו אם שלל הפעילויות לזכרה של מאי נועדו להשאיר אותו עסוק כדי שלא יהיה לו זמן לחשוב על האסון. "כשהצטרפתי לעמותה הייתי במצב נפשי רעוע מאוד", מודה שרף, ודמעות צצות בעיניו. "לא מצאתי את מקומי, חוויתי התמוטטות נפשית ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. שתי העמותות הללו, 'יד עזר לחבר' ו'השפיריות של מאי', הצילו את חיי, ממש כך. בזכותן אני מרגיש שהילדה חיה איתי מחדש. אני מרגיש שהיא טופחת לי בכל יום על השכם ואומרת 'סבא, כך הייתי רוצה שתנציח אותי'. שמה מוכר כיום בכל הארץ. אתה צריך לראות את המכתבים המרגשים שאנחנו מקבלים מהמשפחות ומהילדים שאנחנו חוגגים להם. הם כותבים שבזכותנו הם הרימו את הראש, וזכו לקצת שמחה בתוך כל העצב שהם חיים בו".

ענת שרף־נעים, בתו של שלמה ואמה של מאי, מספרת שהשפיריות הגיעו לשם העמותה בגלל אישה שהגיעה לנחם אותה בסוף השבעה. "היא לא הכירה את מאי וגם לא אותי לפני כן, אבל ישבה איתי בחוץ ואמרה שהיא רואה את מאי בדמות שפירית, ושבכל פעם שאראה שפירית אדע שמאי שולחת לי סימן שהיא איתי. מאז קרו המון סימנים כאלה ושפיריות מופיעות בכל מקום. מיזם 'השפיריות של מאי' נולד במחשבה שהמילה שפירית מכילה בתוכה גם את השאיפה לשפר את העולם. מאי הייתה ילדה שמחה מאוד, אף ילד לא היה שקוף בעיניה והיא תמיד ראתה את החלש. היה לי חשוב להמשיך את האור שלה בדרך משמחת. כך גם נולדה ההצגה לזכרה, שמועלית בפני ילדים ונוער בתיאטרון גושן. אנחנו חוגגים בר מצווה לבני ונערוך אירוע שמח. למרות העננה של העצב, הבית לא שוקע בבכי וקינות כל היום, יש לי עוד שלושה ילדים בבית שצריכים אותי, כל יום מחדש אני בוחרת לחיות".

שלמה: "יש לי 11 נכדים, ואני סופר את מאי בכללם תמיד. היא הייתה היהלום שבכתר. הקשר בינינו היה מיוחד במינו, מלא אהבה. היא שירתה כמש"קית מודיעין ביחידת דובדבן, במחנה קרבי וסגור. המפקדים שלה הגיעו לספר לנו עד כמה היא הייתה מעורבת בפעילות היחידה ושותפה במניעת פיגועים. היא חסרה לי מאוד, החיבוק והאהבה שלה חסרים לי בכל יום. הפעילות הזו והנצחת שמה הן סוג של נחמה עבורנו".

בשבח המגרש

שרף אינו מתלהב להשתתף, בתפקידו כפרשן בערוץ הספורט, באירוע השיא של הספורט "שלו" - טורניר גביע העולם בכדורגל המתקיים בימים אלה בצפון אמריקה. "אני כבר לא מתלהב כפי שהתלהבתי בעבר", הוא מודה. "בטח מהמונדיאל הנוכחי, שכולל 48 נבחרות ומתקיים בשלוש מדינות, לא משהו שנראה לי טוב. מגיעות נבחרות חלשות מאוד שלא הייתי משלם שקל כדי לצפות בהן. נבחרות ממדינות קטנות של דייגים וחובבנים, זה מוזיל את ערך הטורניר.

"הכדורגל הפך לממוסחר מדי, והאינטרס הכלכלי השתלט על המשחק ואיבד את יופיו וטוהרו. לצערי הרב, מדינות נפט עשירות מהמפרץ השתלטו על הספורט העולמי ורכשו את המועדונים המובילים כמו מנצ'סטר סיטי ופריז סן־ז'רמן. אני לא אוהב את המונדיאל במתכונת הזו ואני לא צופה בשלבים המוקדמים, זה פשוט לא מעניין אותי. אולי אצפה במשחקים משלבי ההכרעה".

למרות שהרחיבו את הטורניר, נבחרת ישראל לא העפילה.

"כי אנחנו מתמודדים באירופה, שהיא חזקה יותר מיבשות אחרות".

אמרת בעבר שהכדורגל הישראלי הולך ויורד תהומה.

"הקבוצות שלנו מגיעות לעיתים למפעלים האירופיים, אך הפערים ברורים, כפי שראינו בתבוסות כמו שבע־שתיים בפריז של מכבי חיפה, וזאת כמובן רק דוגמה. הפערים מול אירופה אינם מצטמצמים אלא מתרחבים. ברמת הנבחרת יש אולי סיכוי גבוה יותר להגיע לאנשהו מאשר ברמת הקבוצות, כי בקבוצות האירופיות הגדולות משחקים השחקנים הטובים מכל העולם, שנרכשים בכסף רב, ואילו בנבחרות משחקים רק שחקני המדינה. ועדיין, ברוב הבתים במפעלי הנבחרת נהיה רק השלישיים מבחינת חוזק ויכולות".

למה בעצם אנחנו לא מתקדמים?

"קודם כול, רמת האימון בארץ כיום פחות טובה מבעבר, למרות שיש שחקנים מוכשרים ויש יותר כלים טכנולוגיים. המרחק בינינו לאירופה מתחיל כבר בגיל הצעיר, בבתי הספר היסודי. בשאר מדינות אירופה יש לילדים בין שבע לתשע שעות של חינוך גופני בשבוע, אבל בישראל יש שעה או שעתיים בלבד, וגם בהן הילדים בקושי מחליפים בגדים.

"באירופה יש גם עשרות מגרשי אימון פתוחים לציבור בחינם בכל עיירה קטנה. בארץ אין מספיק מגרשים. המדינה קטנה, שטחים פתוחים ופרדסים נעלמו לטובת בנייה קבלנית למגורים במקום לטובת מגרשי ספורט שהיו יכולים להפחית את הפשיעה, ולילדים אין מקום לשחק בו. בעבר היינו משחקים כדורגל ברחוב, כיום הרחובות מלאים במכוניות ובבניינים והמגרשים השכונתיים נגמרו. כדורגלנים צומחים היכן שיש שטחים פתוחים או עוני, כמו באפריקה או בברזיל. בארץ המצב הכלכלי טוב יותר, והילדים חוזרים מבית הספר, זורקים את התיק ומתמסרים למחשבים ולפיתויים האלקטרוניים, שלא היו קיימים בדור שלי. אנחנו היינו מכינים כדור מסמרטוטים ויוצאים לשחק ברחוב".

גם בגרמניה ובצרפת יש פיתויים אלקטרוניים.

"אבל בכל עיר ועיירה יש עשרות מגרשים זמינים. בעיר כמו כפר־סבא, שגרים בה 150 אלף תושבים, יש שני מגרשי כדורגל בלבד. זה לא מצב נורמלי, ואי אפשר לפתח כך ספורט. בבתי בתיכונים לא משחקים כמעט כדורגל, המורים מגיעים לרוב מרקע של כדורסל או התעמלות".

אם מציעים לך את תיק הספורט בממשלה, מה הדבר הראשון שאתה עושה?

"מקים מגרשי ספורט בכל עיר ועיר, במקום לבזבז כסף על מגזרים קואליציוניים כמו שקורה עם המפלגות החרדיות".