"אנחנו מלוות את בני ובנות הזוג מרגע קבלת ההודעה ועד סוף חייהם"

תמר, מה שלומך?

"אני עצובה ומרגישה שהעולם ממש חסר. אני מרגישה שאיכשהו אמא שלי עדיין כאן והנשמה שלה תמיד תהיה כאן, כי אמא שלי הייתה אישה גדולה מהחיים".

אמא שלך, פיליס חיימוביץ, נפטרה השבוע. יחד ייסדתן את "הותיר אחריו חבר.ה", אבל לפני העמותה, איזו אמא היא הייתה?

"ההורים שלי היו מודל לזוגיות מושלמת. אבי, יצחק, נפטר ממש לפני המלחמה. ההורים שלי נפגשו במחנה בית"ר בארה"ב, כשאמא שלי הייתה בת 15 והוא בן 19. הוא לא שם עליה, אבל היא סימנה אותו, וכמה שנים אחרי גם השיגה אותו. אמא שלי באה מבית יהודי מאוד, אבל לא הייתה בו ציונות. את הציונות היא קיבלה בבית"ר. הם חלמו לעלות לארץ, ובמלחמת ששת הימים, כשהדליקו את הטלוויזיה וראו שפרצה מלחמה בישראל, הם הסתכלו אחד על השנייה וסיכמו במבט שלא יהיה עוד מצב שישראל בסכנה והם לא שם. המשפחה עלתה לארץ אחרי ששת הימים עם אחי, שהיה בן כמה חודשים. הבית של אִמי הוא שיקוף של האישיות שלה, אהבת העם והמולדת, אומנות יהודית וציטטות מתהילים. גדלנו עם ערכים חזקים של משפחתיות ונאמנות".

ויום אחד, בתוך כל זה, אחותך חווה אובדן.

"מיכל עמדה להינשא לאדם מדהים בשם אבי בוק, גם הוא בן להורים אמריקאיים, והמשפחות שלנו מאוד קרובות. אבי היה קצין בפלחה"ן נח"ל, ובספטמבר 1997 הוא נהרג מהפצצה במוצב דלעת בלבנון. הוא נהרג בדרך שהיא מאוד אבי. הוא רץ בין השוחות לבדוק שהחיילים שלו בסדר, ומרגמה נפלה לידו. באותה שנייה החיים של מיכל קרסו. בשבוע שישבו עליו שבעה הייתה אמורה להתקיים מסיבת האירוסין שלהם. במהלך השבעה הגיע מכתב ממנו. זה היה קורע לב. הוא כתב כמה הוא אוהב אותה וכמה הוא מחכה לחיים שלהם יחד. כבר בשבעה פנינו לקצינת הנפגעים המקסימה ואמרנו לה: תראי אותה, מישהו צריך לעזור לה. הקצינה אמרה: אני רואה ויודעת, אבל היא לא מוכרת בחוק ואין לי מה לעשות. אמא שלי ואני הרגשנו שזה פשוט עוול, שיש למדינה חוב מוסרי כלפי חייל שנפל, לטפל בבת הזוג שלו. מיכל ובנות הזוג האחרות היו מרכז היקום של החיילים שנפלו. בני הזוג מאבדים לא רק את מי שהם אהבו אלא גם חלק מעצמם".

אמרו לכן לא. מה עשיתן?

"אמא שלי הייתה אישה ערכית ומוסרית ולא הייתה מוכנה לקבל לא. בזמנו היא לימדה אנגלית קצינים מאוד בכירים, תתי אלופים, אלופים, אפילו את הרמטכ"ל. בעזרת הקשרים האלה ואנשים טובים בתוך משרד הביטחון הגענו לראש אכ"א. הוא אמר, אנחנו לא יכולים לטפל ישירות בחברות כי הן לא מוכרות בחוק, אבל אם תקימו עמותה, ניתן לכם תמיכה כספית, וזה מה שקרה. ארבעה ימים אחרי הפגישה הזאת כבר קמה העמותה, והיא פועלת מאז ועד היום.

"אמא שלי הייתה הלב והנפש של העמותה הזאת, והעמותה היא כמוה - מכילה, מחבקת, מבינה ומקבלת, ויש בה המון תקווה. הרוח של העמותה נולדה בעקבות משהו שקרה בשבעה של אבי. הרב ישראל מאיר לאו הגיע לשבעה, ובחוכמתו הרבה הוא לא אמר למיכל 'את צעירה ויפה, בטח עוד מעט תמצאי מישהו', או 'איזה מזל שלא הייתם נשואים' כמו שאמרו לה אחרים. הרב לאו אמר לה 'מיכל, בבוא הזמן את צריכה להקים בית חדש בישראל'. הוא בעצם אמר מותר לך ואת צריכה להתאבל, ואחר כך את צריכה לאסוף את עצמך ולהקים בית".

ויצאתן לדרך.

"כן. בשנים הראשונות של העמותה אמא שלי הייתה מדברת עם כל אחת מהחברות. היא הייתה מספרת את הסיפור של מיכל, הן היו בוכות שעות בטלפון והיא הייתה מקבלת אותן ומחבקת אותן. אחרי ארבע שנים וחצי מיכל התחתנה. והשבוע, בהלוויה של אמי, יגאל, בעלה של מיכל, אמר: אני רוצה לעשות פה ניסוי. כל מי שפיליס אמרה לו פעם You're beautiful, you're wonderful, I love you שירים את היד, וכולם, מאות אנשים, הרימו את היד. כל אחד חשב שהיא אמרה את זה רק לו. היא אהבה אנשים והיה לה לב ענק שידע להכיל כאב ולמצוא לו מקום. כל כך הרבה נשים אמרו שהיא פשוט הצילה אותן. שבזכותה הן הצליחו לקום ולהקים בית".

איך המלחמה הזאת פגשה אתכם?

"לאמא שלי היה כאב לב גדול מהמלחמה הזאת כי היא ידעה כמה כאב היא יצרה. מעט אחרי ההתחלה איתי, הבן הבכור שלי, נכנס לעזה עם הטנקים הראשונים, והיא הייתה מוטרפת מזה ממש. איתי נולד אחרי שאבי נהרג, אבל הוא גדל לאורו. וכשהוא נכנס לעזה הוא שם בדסקית שלוש תמונות: של המשפחה, של החברה שלו שבינתיים נהייתה אשתו, ותמונה של אבי".

7 באוקטובר וכל התקופה מאז הותירה הרבה בני ובנות זוג כואבים. איך מתארגנים לזה?

"כבר ב־7 באוקטובר הבנו מה קורה, ובאותו לילה פתחנו מוקד כי התווספו תוך יום 150 בני ובנות זוג שכולים חדשים. בישראל יש בממוצע כל שבע שנים מערכה או מבצע גדול, אז ידענו שזה יבוא, אבל חשבנו שזה יהיה בממדים של צוק איתן. אז היו ארבעים בני ובנות זוג שכולים, וכל המערכים היו מוכנים. אבל מה שבאמת אִפשר להגיע לכולם ומהר היה שמאות בנות זוג ותיקות פשוט עזבו הכול והתגייסו לסייע לנו, כי הן הבינו את הצורך. חלקן עזבו קריירה והתחילו לעבוד אצלנו, כדי להחזיר אהבה לעמותה.

"אנחנו מלוות את בני ובנות הזוג מרגע שהם מקבלים את ההודעה ועד סוף חייהם. כשיש 'הותר לפרסום' אנחנו מקבלים את המידע מענף נפגעים, וכשמודיעים למשפחה, הקצינים שואלים אם יש בת זוג ואם לשלוח אליה מודיעים. ויש משהו בהכרה הזאת, בהודעה. הרבה פעמים בני ובנות הזוג צריכים את ההכרה הממסדית והחברתית שהם לא כמו חברים רגילים, ועד שהמקום הזה לא ניתן להם, קשה להם להתמודד עם מה שקרה. העמותה, ברוח של אמא שלי, נתנה להן את המקום הזה. ברגע שיש בת זוג, מוקם לה צוות ליווי שכולל חברה שכולה ותיקה שמלווה אותה ומטפלת מתנדבת שמלווה את ההורים של החברה. ההורים האלה חווים אובדן של בן הזוג שכבר היה בן בית אצלם, ושל הילדה שלהם שהם לא תמיד יודעים איך לעזור לה".

מה את מרגישה כשאת רואה חברות של חיילים שנהרגו, מתחתנות?

"כל כך משמח אותנו שנשים רוצות להקים חיים חדשים ולחוות אהבות חדשות. הייתי בכמה חתונות של חברות שאיבדו בני זוג ב־7 באוקטובר והתחתנו, אני באה לשם באושר וגם רואה שהחלל לא נעלם, הוא נשאר חלק מזה. אני מרגישה שמספר ההרוגים הגבוה במלחמה הזאת הצית יצר של חיים, כמו הדחף ללדת תינוקות אחרי מלחמת יום כיפור. יש כאן גם מורכבות. אנחנו חושבים לפתוח קבוצת תמיכה לבני הזוג החדשים, כי זה לחיות עם עוד מישהו.

"חשוב גם לזכור שלכל אחת יש את הקצב שלה. כל אחד מעבד את הדבר הזה אחרת, וכל התנהגות היא בסדר. אנחנו מסבירים את זה להורים של החברות. זה בסדר אם היא הולכת כל יום לקבר שלו, וזה גם בסדר אם היא יוצאת כל לילה לבלות. השכול כל כך טראומתי ובגיל כל כך צעיר, והוא משליך על כל החיים".

מה הדבר שהיית רוצה שנזכור מאמא שלך?

"אמא שלי נפטרה בבית בזרועותינו. קראנו למד"א שעה אחרי שהיא הפסיקה לנשום, אבל הפרמדיק שהגיע זיהה שהלב שלה עוד ממשיך לפעום. יגאל, בעלה של מיכל, כתב בסוף ההספד שלו: 'לב כמו שלך, פיליס, לא יכול פשוט להפסיק לפעום סתם ככה, ועתה גם הלב הזה נדם ויש עכשיו חור בעולם, חור בצורה של הלב שלך. אבל נדמה לי שאם כל אחד מאיתנו, אלו שאהבו אותך ונאהבו על ידך, יקבל על עצמו לאהוב מהיום קצת יותר, אנחנו נהיה בסדר והעולם הזה ימשיך להתקיים'. זו בדיוק היא".