כמו לגעת בפסנתר של מלחין יוצא דופן, או בכן ציור של אמן מהשורה הראשונה. זו התחושה כשאנחנו מתיישבות ביראת כבוד במקומו הקבוע של אשכול נבו, בחלק האחורי של בית קפה קסום ברעננה. על שולחן העץ שלפנינו נכתבו כמה מרבי־המכר שלו, שמוצאים את מקומם בקדמת מדף הספרים הישראלי כבר יותר מעשרים שנה. אפשר להרגיש את ההשראה ששואב נבו כשהוא יושב כאן, מוקף חפצי וינטג' צבעוניים, ציורי נוף מרהיבים במסגרות עבות, וסיפורים – המון סיפורים מפיהם של הסועדים בשולחנות הסמוכים, מפטפטים מול תפריט ושותים קפה. "כל מי שיושב כאן נמצא בקבוצת סיכון", הוא צוחק ומצביע אל הכיסאות הקרובים. "כל הזמן, בכל הספרים שלי, אני ניזון משיחות שמתרחשות סביבי. התקופה הכי טובה שלי ככותב הייתה כששללו לי את הרישיון: נסעתי אז ברכבות ובאוטובוסים וצותתּי לשיחות של אחרים.
"זה תרגיל שאני נוהג לתת לתלמידים שלי בסדנאות הכתיבה, כי זה הדבר הכי טוב בעולם. התדמית של סופר היא של אדם בודד ומתבודד, אבל אני חושב שסופר, או כותב בכלל, חייב להיות סקרן ולא מנותק מהחברה. זו מעין רשת חשמלית שבה האנשים מזינים את היוצר, והוא נותן בחזרה".
ספרו ה־11 של נבו הוא הוכחה חיה לרשת הזאת. גיבורי הספר "הלילה הארוך ביותר", שראה אור לאחרונה בהוצאת זמורה־ביתן, הם דמויות מכל הקשת הישראלית שמתאמצות בכל כוחן לחזור הביתה, או נקראות אליו, תוך התמודדות עם אימי המלחמה. תמצאו בו אישה שמנסה לשוב אל בעלה ובִתה הממתינים לה בלונדון, בעוד שמי ישראל סגורים נוכח איום הטילים; חובש במילואים שמתקשה להיענות לצו החירום ומסתגר בעולמו באי יווני קטן; ומפונה מהצפון שמתגעגעת לריח הבישולים בביתה השוכן בקו העימות. בתוך גל היצירות שעוסקות ב־7 באוקטובר, ספרו של נבו בולט בהיותו ספר פרוזה שמתאר מציאות עכשווית של שגרת מלחמה, כשהטראומה וניסיונות הריפוי ממנה מתקיימות בו זמנית.
"השאלה שהעסיקה אותי יותר מכול במהלך הכתיבה היא במה אנשים נאחזים בתקופה הזאת", אומר נבו. "גם אם לא חווית אובדן אישי, אתה קרוב לאנשים שחוו אובדן כזה. אין אחד בארץ המאוד־מחוברת הזאת שלא קרוב למי שחווה אסון. מאז שפרצה המלחמה, אנשים מספרים לי כמה הם רוצים להיאחז במשהו. היה מי שאמר לי שהסיפור שסיפרנו לעצמנו על מדינת ישראל, על הבית שלנו, נשבר. הוא ביקש ממני לכתוב סיפור חדש, שזה בעצם היעדר אחיזה. כל הדמויות בספר מנסות לחזור הביתה, אבל הן צריכות להיאחז במשהו בדרך. לפעמים באדם אחר, לפעמים במוזיקה ולפעמים במילים".
ההתעניינות של נבו בכל הנקלעים בדרכו מופנית גם אלינו. אחרי שיתוף קצר ומנחם בחוויות שלנו, מגיע תורו לחשוף את קרש ההצלה האישי שלו מאז היום שבו המציאות הישראלית התהפכה על פיה. "חודשיים וקצת אחרי 7 באוקטובר ביקשו ממני לעלות לזום ולהקריא ספר לילדים שכתבתי. פתאום המנחה שואלת אותי אם אני יכול לייעץ לילדים איך לעבור את התקופה הזאת. אני רואה בריבועים של המסך את הילדים וההורים תולים בי עיניים, מחכים שאענה. סיטואציה מלחיצה. לשאלה כזאת לא התכוננתי, עם כל הכבוד לתואר הראשון שלי בפסיכולוגיה. בסופו של דבר אמרתי שמה שעוזר לי זה לעזור לאחרים. כשאני קם בבוקר ומבין שיש משמעות למה שאני עושה, לכתיבה שלי - זה מחזק אותי.
"בשיא המלחמה נעניתי לכל בקשה, גם אם היא נשמעה מאתגרת רגשית, מתוך הבנה שיש אנשים שקשה להם יותר ממני. קראתי סיפורים למילואימניקים או לפצועים בבית לוינשטיין. וגם הקפדתי לרוץ. באופן משונה, ב־5 באוקטובר בדיוק התחלתי לרוץ, אף שלא אהבתי לעשות את זה. אחר כך החלטתי לרוץ עד שהמלחמה תיגמר, מה שאני עדיין מחכה שיקרה".
ארגז של דמעות
"הלילה הארוך ביותר" נפתח בסיפורה של קרן, זמרת ישראלית שחיה עם משפחתה בלונדון, וקופצת ארצה לביקור מולדת קצרצר. בשל מבצע עם כלביא היא נאלצת לעבור מסע ימי מפרך כדי לשוב לביתה. איך מוציאים ספר על אירוע טרי כל כך, שהתרחש לפני שנה בלבד? גם נבו שואל את עצמו את אותה השאלה. "זה לא הקצב הרגיל שלי", הוא מבהיר. "אני חושב שהייתי טעון מאוד, ולכן הספר נכתב בבולמוס, כמו ספרי 'שלוש קומות'. בספרים אחרים שלי זה לא היה כך, ואני עוד מנסה להבין מה קרה פה.
"מהמפגשים עם הקהל בתקופה הזאת הבנתי שאני לא יכול לכתוב בדיה כשהמציאות מעורערת כל כך. ואז חבר סיפר לי בדאגה רבה שהבת שלו נתקעה בארץ, אבל הייתה חייבת לחזור אל התינוקת שלה בחו"ל, ולכן היא עלתה על יאכטה קטנה. הבנתי שעל זה אני רוצה לכתוב - מין נקודת פתיחה שממנה הכול יכול רק להידרדר. מצאתי את עצמי כותב סיפור, וזה כל מה שחשבתי שזה יהיה, סיפור קצר. ואז הצטרף אליו עוד סיפור, ועוד סיפור, ועוד חלקים. הדמויות התחילו להיפגש, ובלי לשים לב נוצר מולי ספר".
"אם זה מתאפשר בתוך פלוגה, זה יכול להצליח גם באזרחות". | צילום: צפריר אביוב, פלאש 90
פעימות המציאות שמלוות כל דף בספר הופכות לדופק מואץ עם סיפורו של תומר, עורך דין שננעל מחוץ לביתו ונאלץ לשוטט בחוץ עד שהוא מגיע באישון ליל למעין תחנת רענון, שם הוא פוגש את הילה, אחות שכולה שאוחזת בארגז החפצים של אחיה שנפל בקרב, ולא מסוגלת לפתוח אותו. הסיפור הזה מבטא למעשה את קולם של האחים השכולים, שעד לפני המלחמה לא נשמע כמעט. "כתבתי מנקודת מבטו של אח שכול כבר בספר 'ארבעה בתים וגעגוע'", מציין נבו. "באותה תקופה גרתי בקסטל, כמו הגיבורים של הספר ההוא, ולא רחוק ממני גרה משפחה שכולה שבנה נפל בלבנון. אוהל האבלים הוקם בשדה בין הבתים שלנו ועמד שם במשך חודש. הייתי אז סטודנט שנה ראשונה לפסיכולוגיה, השמועות בקסטל עברו מהר מאוד, ואם המשפחה ביקשה שאעזור לה עם הבן הקטן שאיבד את אחיו. כמעט הסכמתי, כי ראיתי אפשרות לעזור, אבל בסופו של דבר סירבתי מכיוון שלא הייתה לי הכשרה מתאימה. בספר עשיתי תיקון, כי זו היכולת שלך ככותב: כתבתי על קשר שנרקם בין עמיר, סטודנט לפסיכולוגיה, ובין הילד יותם שהוא אח שכול.
"סיפרתי על זה במפגש ספרותי שהתקיים אחרי צאת הספר, ודיברתי על היכולת לתקן באמצעות בדיון. באמצע הדברים מישהי הרימה יד. בדרך כלל אני מבקש לשמור את השאלות עד אחרי מונולוג הפתיחה שלי, אבל משהו בדרך שבה היא הרימה את היד גרם לי לאפשר לה לקטוע אותי ולדבר. היא אמרה: 'אלה אנחנו. אני האחות של הילד ההוא'. זה היה מצמרר.
"'ארבעה בתים וגעגוע' יצא לאור ב־2004, ומאז אני מקבל פניות רבות מאחים שכולים שמודים לי על הספר ורוצים לספר על עצמם. הקול הזה לא נשמע עד אז. זה הוביל אותי לקיים סדנאות כתיבה לאחים שכולים, פעם בשנה לקראת יום הזיכרון, בארגון 'אות לאחים'. כך שאני נחשף לאחים שכולים, ולקראת הספר לא הייתי צריך תחקיר בנושא. אני שומר קשר קרוב עם החוויה הזאת, שהיא קשה ועצובה מאוד".
ובכל זאת, גם הוא נחשף רק לאחרונה ל"דפיקת הדלת השנייה", שאינה מוכרת למי שלא חווה שכול. הרגע שבו משפחה שאך זה איבדה את יקירה שומעת עוד נקישה בדלת: מהעבר האחר עומד חייל ובידיו ארגז צבאי כחול, שמכיל את חפציו של הנופל. "אחרי שפתחו את הבניין החדש של בצלאל, הלכתי לשם מתוך סקרנות לראות מה קרה למבנה של תנועת 'המחנות העולים', מקום שביליתי בו רבות בשנותיי כמתבגר ירושלמי", משתף נבו. "הייתה שם תערוכה של עיצוב תעשייתי - לא התשוקה שלי, אפשר לומר. אבל הבחנתי שם במוצג שנשא את הכותרת 'שלושה ארגזים וגעגוע', וזה צלצל לי מוכר.
"כשהתקרבתי הבנתי שאחת הסטודנטיות לקחה את הארגז הכחול של אחיה, רס"ר דן קמחג'י ז"ל, ויצרה ממנו את הפרויקט. בתיאור המיצג היא סיפרה על רגע קבלת החפצים של הנופל, ובסרטון ראו אותה הולכת עם הארגז בשוק מחנה־יהודה. התגובה הראשונית שלי הייתה לבכות. זו הייתה הפעם הראשונה שבכיתי מאז תחילת המלחמה. זה לא קורה הרבה, ואם אני בוכה אני מקפיד לזוז הצידה, שהבנות שלי לא יראו. אבל שם לא הצלחתי לעצור את הדמעות, ולא הצלחתי להמשיך ללכת בתערוכה. אני ובת הזוג שלי הלכנו לקפטריה, השקפתי על הנוף ונרגעתי. נשארנו שם שעה".
מתוך זה נולד סיפורם של הילה ותומר, שגם ההינעלות חסרת המזל המתוארת בו היא תוצר המציאות. "הבת שלי חזרה מהצבא ובאמת נעלה אותי מחוץ לבית", נזכר נבו בחיוך קטן, "ואני באמת הסתובבתי ולא מצאתי את עצמי. הייתי בתחנת דלק, נסעתי לים להתקלח. התקשרתי אליה כל הזמן, אבל רק בשעות הבוקר המאוחרות היא קמה. לא באמת כעסתי. מה שקרה לי באותו הלילה היה מינורי לחלוטין לעומת מה שכתבתי, אבל מאז אני הולך עם הסיפור על מישהו שננעל מחוץ לבית שלו. זו מטאפורה מדויקת למה שקרה לנו ב־7 באוקטובר: נזרקנו מחוץ לבית שלנו, ואנחנו תקועים ומרגישים לא בטוחים, מחפשים כל הזמן את הדרך חזרה הביתה ולא מגיעים".
אשכול נבו | צילום: אבישג שאר יישוב
אתה חושב שלא תהיה מסוגל היום לכתוב על נושאים שלא מתחברים לאסון?
"לא אגיד דבר כזה. הכתיבה אצלי מגיעה ממקומות לא נשלטים ולא שכליים. גם לא אכריז בביטחון שאני מסוגל לכתוב ספר שמנותק לגמרי ממה שקרה, כי אני למוד ניסיון בהכרזות. אחרי 'משאלה אחת ימינה' הודעתי בריאיון שזה הספר האחרון שלי. אז אני נזהר באמירות כאלה, אבל לא כתבתי מתוך תחושה שמוכרחים לכתוב רק על הנושא הזה".
הספר הבא עשוי להיות מנותק מהמציאות הישראלית הנוכחית?
"כרגע אין לי קובץ חדש במחשב. אני מודה שאני לא מבין סופרים שמצהירים שהם כבר עובדים על הספר הבא רגע אחרי שהוציאו ספר לאור. הסיפורים האלה הם בדם שלי, זה זורם בתוכי. אני כותב דמויות ונקשר אליהן, חי אותן. אני הולך ברחוב וחושב עליהן, שואל אנשים את מה שאני רוצה לדעת בשביל הספר. כשאני מתחיל סיפור, אני כותב אותו וקצת מופתע ממנו בעצמי. גם אני רוצה לדעת מה יקרה בסוף".
שלושה עמודים בחצי שנה
נבו, 55, מתגורר ברעננה ואב לשלוש בנות ובזוגיות עם הסופרת מירב ליבנה. את ספרו הראשון "צימר בגבעתיים" פרסם לפני 25 שנה, ומאז נשמר מעמדו כאחד הסופרים הישראלים המוערכים ביותר. תחת ידיו יצאו רבי־המכר "ארבעה בתים וגעגוע", "שלוש קומות", "נוילנד", "גבר נכנס בפרדס" ועוד. אחד הבולטים בספריו הוא "משאלה אחת ימינה", שמגולל את סיפורם של ארבעה חברי ילדות שמתכנסים מדי ארבע שנים לצפייה משותפת במונדיאל. הספר ראה אור ב־2007, וזוכה עד היום להערצה, בעיקר בקרב קוראים צעירים. ספריו של נבו מתורגמים למגוון שפות, ומצליחים במיוחד באיטליה.
דרכו של נבו לעולם הספרות לא הייתה ברורה מאליה, אלא תוצאה של מסלול ארוך ומבלבל. הוא סיים תואר ראשון בפסיכולוגיה לפני שהבין שאינו רוצה להיות פסיכולוג, ואת התואר השני בספרות בחר לא להשלים. החיפוש העצמי כלל מסע ממושך בדרום אמריקה, שבזכותו הפך נבו לדובר ספרדית וגם הגיע להכרעה באשר לעתידו: "חזרתי בהחלטה שאני כותב ספר. היו לי חסכונות משירות הקבע, עברתי לגור בקסטל עם חברה ואמרתי: 'אני עכשיו לא עובד בשום דבר, אני יושב וכותב ספר'. ולא יצא כלום. במשך חצי שנה הצלחתי לכתוב שלושה עמודים בלבד. זה היה מסתכל מאוד. היה לי חזון, אבל לא הצלחתי בו".
מה השתבש שם?
"לא הייתי בשל. יש לי בסדנאות תלמידים בני 20־21 שהצליחו מאוד גם בארץ וגם בחו"ל, אבל אני בגיל 25 לא הייתי בשל כמותם. עברו חמש שנים עד שהוצאתי את ספר הביכורים שלי. אבל אני מסתכל אחורה ואומר: אין ברירה, זו הדרך שהייתי חייב לעשות".
החלום הפך למציאות בין השאר בזכות סדנת כתיבה מצומצמת שבה השתתף. בעקבות זאת הוא גם הקים לפני יותר מעשרים שנה, יחד עם אורית גידלי, את "סדנאות הבית" – בית ספר לכותבים וכותבות מתחילים, עם טיוטה ביד ותקווה להוציאה לאוויר העולם. "השתתפתי בהרבה מאוד סדנאות בחיים", הוא מעיד על עצמו, "אצל עמוס עוז, חיים באר, אגי משעול. הייתה לזה חשיבות רבה בשבילי, כמו לכל מי שיש לו דחף לכתוב. מעבר למסגרת שזה נותן, אתה מקבל תחושה שאתה לא לבד".
בעידן שבו קריאת ספרים הולכת ופוחתת, יש מקום לכל כך הרבה סופרים חדשים?
"אני מרגיש שקריאת ספר היא עדיין חוויה ייחודית, אינטנסיבית מאוד, שאין לה מתחרים. קראתי לאחרונה ספר של הרוקי מורקמי וצללתי לתוכו ברמה שאי אפשר להשוות לצפייה בסדרה בנטפליקס. אני מאמין בכוחו של סיפור. האם הוא תמיד יסופר בפורמט של כריכה ודפים? אני מאמין שכן. אבל גם אם הפורמט ישתנה, הקריאה תהיה חוויה שונה מצפייה. גם האיום של הבינה המלאכותית מרחף מעלינו כל הזמן, אבל אין מה להשוות בין הטקסטים הגרועים שהיא מנפקת ובין סיפור שנכתב מהלב והנשמה. כשמישהו שולח לי טקסט שנוצר בצ'אט ג'י־פי־טי, אני מזהה מיד. זה מסריח מקלישאות. דווקא כשהשימוש בבינה מלאכותית מתרחב, אנשים צמאים לטקסט אותנטי, אנושי. אנשים מחפשים מה לקרוא".
ובכל זאת ענף הספרים, כפי שהתבטא לאחרונה אחד המו"לים הגדולים, סובל מעודף כותבים וממחסור בקוראים.
"התלמידים שלי בסדנה עסוקים מאוד בשאלה הזאת, ואני מזכיר להם שהם כותבים קודם כול בשביל עצמם. אני שב ואומר להם שזו לא הכמות, אלא האיכות. יש תלמידים שהספרים שלהם לא נמכרו באלפי עותקים, אבל העובדה שהספר הודפס הייתה חשובה להם. בנוסף, אי אפשר אף פעם לדעת לאן ספר מתגלגל. יש ספרים שלוקח להם זמן לחלחל. יש כאלו שקטע אחד מתוכם הופך פתאום למשהו שאנשים הולכים איתו ומשתמשים בו במהלך החיים שלהם.
"אני מאמין בכוחו של סיפור. האם הוא תמיד יסופר בפורמט של כריכה ודפים? אני מאמין שכן" | צילום: אבישג שאר ישוב
"הכותב עובר שלבים של שנאה כלפי מה שהוא יצר ואחר כך עיבוד ואהבה עצמית. זה ברור. כשמישהו מאבד את היכולת להסתכל בחיבה על הטקסט שלו, לפעמים התפקיד שלי כמורה הוא פשוט לומר לו שמה שהוא כתב ראוי. ראוי לו וראוי למאמץ שלו. יש ערך גדול לעצם הפעולה של הוצאת משהו לעולם".
כשנבו עצמו הוציא לעולם את ספרו "שלוש קומות", הוא לא שיער להיכן הספר יתגלגל, עד שקיבל דוא"ל מפתיע מהבמאי האיטלקי עטור הפרסים נני מורטי. "הספרים שלי מתקבלים יפה באיטליה, והתסריטאית הראשית שעובדת עם מורטי העבירה לו את הספר. הוא אהב, ושלח לי הצעה לשיתוף פעולה. הייתי בטוח שזה זיוף, אז החלטתי לחשוף את התרמית. שלחתי בתגובה שאלה שרק במאי אמיתי יענה עליה: 'מה החזון שלך?', כשאני מתייחס להפיכת הספר לסרט. הייתי בטוח שהוא ייעלם. במקום זה קיבלתי שני עמודים ובהם פירוט מלא של מה שהוא מתכוון לעשות". כמה שנים אחר כך רכש מורטי גם את זכויות העיבוד הקולנועי לספר "לב רעב".
לא קשה לשחרר שליטה על יצירה שלך ולתת לאחרים לעבד אותו?
"לפני 15 שנים ביקשו ממני להיות מעורב בעיבוד של 'משאלה אחת ימינה' לטלוויזיה. רציתי מאוד לגונן על היצירה שלי, ומן הסתם הרגזתי את כולם. כל הזמן ניסיתי להחזיר את הכתיבה אל הספר, ובעיבוד ליצירה טלוויזיונית זה לא באמת אפשרי. עברו כמה חודשים והבנתי שלא כיף לי. מאז למדתי לשחרר, והפעם החלטתי לא להיות מעורב בכלל. כשאני מסיים היום הוצאה של ספר, אין לי עניין לעסוק בו יותר. אני רוצה לעבור הלאה".
קרן אור שלמה
בשנת המחלוקת על הרפורמה לתיקון מערכת המשפט הביע נבו את עמדותיו נגד המהלך בכמה ראיונות, ואף הוזמן לנאום בעצרות. מנגד הוא ספג ביקורות ותגובות חריפות מחלק מקהל קוראיו, וזכורה במיוחד קוראת שהצהירה שלא תרכוש את ספרו הבא. נבו השיב לה בטור ארוך שפורסם בידיעות אחרונות, וחתם במשפט: "אין לי ברירה אלא להיאבק – בכל המילים שיש לי – על דמותה ונשמתה של הארץ הזאת, עד שתפקח את עיניה, ואם זה אומר שלא תרכשי את הספר הבא שלי, זה יצער אותי מאוד, אבל לא יעצור אותי".
בדיעבד, אתה מתחרט על שהצבת את עצמך בעמדת הנואם בכיכר?
"כשאני מביע דעה פוליטית, זה בא מתוך אהבה למקום הזה, מתוך אכפתיות, גם אם אני מרגיש שמשהו פוספס. ואם זה אומר לשלם מחיר מסוים, זה בסדר. אני מרגיש שהקוראים שלי יודעים לכבד את נקודת המוצא שלי, שהיא אהבה למדינה, גם אם הם לא מסכימים עם הדעות שלי.
"כשאני מדמיין את המציאות שתהיה אחרי הבחירות, אני לא מדמיין ניצחון של צד אחד שיכפה את רצונו על הצד השני, אלא איזה שיתוף פעולה שעוד לא היה כאן. אחרי שנים קשות כל כך, המקום הזה צריך ריפוי. החברה כולה עברה חוויה קשה, ואני מדמיין משהו שאינו חד־צדדי, אלא בנוי על מכנה משותף. מתוך המרחב הפוליטי היום, אני מחפש את מי שיכולים לעשות את החיבור הזה. אם אביע את דעתי לקראת הבחירות, זה יהיה הדגל שאשא.
"כשאני כותב ספר, אני כותב מתוך אי ודאות, ספקות, חיפוש אחר אנושיות שאני רוצה לגעת בה. לא מתוך דעתנות. זה שונה לגמרי מכתיבת מאמר פוליטי או נאום להפגנה. במקרים האלה אני מגיע מוכן מאוד, בורר את המילים בקפידה, אחרי שגיבשתי את הדעה עמוק בתוכי. לקראת הבחירות הבאות תראו אותי יותר ויותר מביע דעות, כי יש לי מה להגיד".
כריכת הספר | צילום: ללא
נבו, שמצהיר שהוא חילוני לחלוטין, מודע היטב לשיעור הנכבד של קוראיו שמזוהים עם הציונות הדתית והצד הימני של המפה הפוליטית. "ההוכחה הברורה לכך היא גל המיילים שאני מקבל בכל מוצאי שבת או ביום ראשון בבוקר", הוא אומר. "זה טבעי ששומרי שבת קוראים יותר ספרים".
הקהל הזה עשוי להרגיש אי נוחות נוכח בחירת מילים ותיאור מצבים אינטימיים בספרים שלך, בעיקר סמוך לציטוטים מהגמרא, כמו בספר הנוכחי.
"אני חושב שהקורא, גם הדתי, יודע לזהות מתי התיאור הגופני הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור. הוא מבין שזה לא נועד לייצר פרובוקציה, אלא זה מה שצריך לקרות עכשיו, או שזה מבטא את המתחולל בנפש הגיבורים. הצנזורה שלי היא רק בהקשר של מה מתאים לספר ומה נכון לכתוב. בכתיבה בעברית יש דילמה תמידית בין יופי ובין אמת. לעברית יש מנעד מענג כל כך, לא הייתי יכול לכתוב בשפה אחרת, וגם לא הייתי רוצה. אלה שכבות על גבי שכבות היסטוריות. אני אוהב מאוד את המרחב הזה, התנ"כי וגם התלמודי, אני אוהב להשתמש בהכול, ולא רוצה להגביל את עצמי ולחשוב שמשהו לא יכול להיכנס לספר. המבחן בעיניי הוא האותנטיות - האם מתאים לדמות להגיד את המילה הזאת, או לא מתאים לה. לא אייפה את השפה של הדמות כדי שהספר יהיה מסולסל או פיוטי יותר.
"אני בוחר את השפה שלי בכל ספר מחדש. העברית של 'המקווה האחרון בסיביר', לדוגמה, היא די פיוטית, כי זו מין מעשייה על עיר של צדיקים ויש בה גם דמות של חוזר בתשובה. הרגשתי שהשפה הנכונה היא כמו במעשייה של פעם שתורגמה מיידיש. בספר 'שלוש קומות' יש שלוש קומות של שפה, לפי הדיירים שגרים בכל קומה. מבחינתי הכול אפשרי, ואני לא אצנזר את עצמי. אני חופשי באופן מוחלט בכתיבה שלי".
הקהל הדתי, ואף החרדי, נוכח גם בסדנאות הכתיבה של נבו וגידלי. "הם בוחרים בחופשיות על מה לכתוב ועל מה לא", הוא אומר על המשתתפים בסדנאות. "הדיון מתנהל רק על מה שהם כתבו, ולא אגיד לאף אחד לכתוב על משהו אם הוא לא מרגיש נוח איתו. אני כן יכול להעיר על הוויתורים שנעשים מתוך הבחירה להשתמש בשפה מסוימת או לתאר דמות ברמה החזותית. כמנחה אני מכבד את המקום שכל אחד מגיע ממנו. גם החרדים רוצים לעשות אמנות ולכתוב סיפורים מתוך העולם שהם חלק ממנו. זה כנראה יתפרסם בעיתון ששייך לציבור החרדי, ולא בבמה כללית, אבל זה יהיה יותר טוב ספרותית.
"לסדנאות שלנו מגיעים מדי שנה כשמונים תלמידים ותלמידות שמשותפת להם התשוקה לכתיבה, והיא גם הגשר ביניהם. אם יש סיבה להיות אופטימי לגבי עתידה של החברה הישראלית, אלה הקבוצות שאני פוגש. זה מקום שמתאחדים בו כל השבטים של החברה. את אותה החוויה אני מרגיש כשמזמינים אותי לקרוא סיפור לחיילי מילואים. אתה רואה שם מגוון גיאוגרפי, דתי ופוליטי, ואתה מבין שכאשר שמים קבוצה של ישראלים בחדר אחד, המשותף גדול מהמפריד. כפי שאמר לי מילואימניק אחד, כששאלתי אותו מה הוא מרגיש: 'זו הזדמנות אדירה לתיקון'. אם זה מתאפשר בתוך פלוגה, זה יכול להצליח גם באזרחות, בשגרה. אני רואה איך אנשים מצליחים ליצור חברויות וקשרים שנמשכים גם הרבה אחרי שהסדנה נגמרת".
על כריכת "הלילה הארוך ביותר" משתקפת תמונת המצב הישראלית בדמות גיטרה שצפה על פני הים, שעה שקרן שמש עדינה מלטפת את הגלים. "יש בנו משהו שאבוד בלב ים", אומר נבו. "הגיטרה הזאת מסמלת את מה שיכול להחזיק את הראש שלנו מעל המים בזמן שאנחנו מנסים לנווט בחזרה לחוף מבטחים. בחרנו להוסיף גם קרן אור לעטיפה, כי כמוני זהו ספר שמאמין בבני אדם, ומאמין שהם יכולים לעשות טוב זה לזה. מאז תחילת המלחמה אני נתקל בהרבה יותר סיפורים של תקווה וחיבורים. גם בזמן שכתבתי את הספר, ידעתי שאני לא רוצה לתת עכשיו לעולם משהו שבור. רציתי להביא אור, כי חושך יש מספיק".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il