"אני לא חושבת שאפשר לחיות בגיל מאה אם אתה לא אופטימי"

כתשעים בני משפחה שבאו מרחבי הארץ ואף מהעולם מתאספים הבוקר, יום שישי, על הדשא במושב משואות־יצחק. סיבת המפגש היא חגיגת יום ההולדת לסבתא רבקה נדיבי, אחרי הכול לא מדובר בסתם יום הולדת, ואפילו לא בתאריך עגול. רבקה נולדה בתאריך המיוחד 26.06.1926, ומציינת היום מאה שנה לחייה. 

פגשתי אותה השבוע בביתה הצנוע במושב השוכן בשפלת הדרום כדי לשמוע ממנה על סיפור חייה השזור בתולדות העם והארץ. שוחחנו על הילדות בצ'כוסלובקיה, על העלייה לארץ רגע לפני שנפתחו שערי הגיהינום, על תפקידה כחובשת במלחמה על גוש עציון, על הנפילה בשבי הלגיון הירדני, על אובדן בנה גרשון שנהרג בטיול, ועל נפילת הנין, עברי דיקשטיין, בדרום לבנון לפני כשנה וחצי.

מחוץ לחלון, המציאות של 2026 רוחשת ומתוחה. החברה הישראלית פצועה, מודאגת, מחפשת עוגן. אני שואלת אותה על הפרספקטיבה שלה, כמי שעברה את התופת והייתה בבונקרים של גוש עציון, והאם היא יכולה לזרוק לנו קצת אופטימיות בימים האלה. על פניה של רבקה עולה חיוך קטן של מי שראתה הכול. "אני לא חושבת שאפשר לחיות בגיל כזה אם אתה לא אופטימי", היא אומרת בקול שקט אך יציב.

ומה הסוד להגיע לגיל כל כך מופלג?

"הסוד שלי? לעבוד ולהיות עסוקה. אני אוהבת להיות עסוקה ולפעול כמה שאפשר".

היא עבדה שנים ארוכות בקיבוץ משואות־יצחק, וסדר היום הנוכחי שלה, אחרי שנים רבות בפנסיה, לא מבייש צעירים ממנה בחצי מאה. מדי בוקר, בין 9 ל־11, היא מתייצבת במפגשי הגיל המבוגר במושב. בערבים היא קוראת, צופה בטלוויזיה, מקיפה את עצמה בחברה. היא עוקבת באדיקות אחר החדשות, פוקחת עין על האקטואליה הסוערת אבל מסרבת להיכנס לפאניקה. "אני רוצה להאמין שיהיה טוב", היא אומרת, "היו לנו מצבים קשים הרבה יותר. היום, כשיש לנו מדינה, אני לא חושבת שאנחנו במצב כל־כך קשה שאני צריכה לחשוש לעצם קיומה של מדינת ישראל".

בשבוע שעבר היא השתתפה בטקס לציון 80 שנה לעלייתו של משואות־יצחק על הקרקע. באירוע נטל חלק גם נשיא המדינה יצחק הרצוג, נכדו של הרב הראשי יצחק הרצוג, שהקיבוץ נושא את שמו. הנשיא נטע עץ באתר ההיסטורי כחלק מקידום הקמתו של יישוב חדש באזור בשם "משואות הר". 

כמעט לא נותרו אנשים שעברו עם רבקה את השנים הקשות ההן. "התרגשתי מאוד לפגוש את האנשים שהייתי איתם", היא משתפת. אני שואלת אם אז, מתוך ההריסות, היא דמיינה שהגוש יפרח כך מחדש. "בהחלט. אני כל כך אוהבת את האזור הזה, תמיד שמחתי לחזור לשם".

"יהודייה, לכי לפלסטינה"

כדי להבין מאיפה צומח חוסן כזה אנחנו חוזרות אחורה, אל הילדות הרחוקה בצ'כוסלובקיה. רבקה נולדה בבית חם ומבוסס כלכלית בעיר אוסטרבה. היא זוכרת, למשל, "איך אנשים היו מביאים ביום שישי בבוקר את סירי החמין לשכנים שיטמינו עבורם בתנור המרכזי". היא זוכרת גם את הביקורים אצל סבא וסבתא בעיר הגדולה ברטיסלבה (כיום בירת סלובקיה), שבה היו חיים יהודיים פעילים יותר.

בחמש שנות הלימודים הראשונות היא התחנכה בבית ספר יהודי, ואז, בהיעדר מענה אחר, עברה לבית ספר כללי. שם, כילדה, נאלצה לעמוד לראשונה על עקרונותיה הדתיים. "אני זוכרת שלא כתבתי בשבת. היו כמה בנות יהודיות אחרות שכן כתבו, והמורים לא הבינו למה לי אסור ולהן מותר. אבל הגעתי ברגל, ולא כתבתי".

"תמיד היה משהו בארץ. פעם ככה ופעם ככה, אני לא מתרגשת במיוחד עכשיו. לפעמים קשה אבל מה לעשות, אלו החיים"

במרץ 1939 נכנס הצבא הגרמני לצ'כוסלובקיה. המפעל המשפחתי הולאם. האנטישמיות, שנכחה מתחת לפני השטח, התפרצה לעברה יום אחד בדרכה הביתה. "ילד אחד בבית הספר ירק לפניי ואמר לי: 'יהודייה, לכי לפלסטינה!'. עמדתי מולו ואמרתי 'כן, אני אלך לפלסטינה!'. הגעתי הביתה והתחלתי לבכות. סיפרתי לאימא שצעקו עליי ללכת לפלסטינה, ואמרתי לה 'ואני באמת אלך'".

בבית דיברו תמיד על עלייה לארץ ישראל, אבל המציאות ו"הספר הלבן" הבריטי סגרו את השערים. בסופו של דבר הצליחה המשפחה להשיג עבורה סרטיפיקט, אשרת עלייה, שהתאים לגילה. וכך, בגיל 13 וחצי, לבדה, עלתה רבקה על רכבת ואז על אונייה במסגרת עליית הילדים.

לא פחדת לעלות לבד בגיל כזה?

"חשבתי שההורים ואחי ואחותי יבואו מיד אחריי, אבל בסופו של דבר רק אני עליתי". רוב בני המשפחה נותרו מאחור ונרצחו בשואה. אחיה יהודה בקון, שנשלח יחד עם אביה לאושוויץ, שרד את התופת. הוא הפך לצייר מפורסם ותיעד בין השאר את זיכרונותיו מהשואה.

עם בואה לארץ נדדה הילדה הבודדה בין קרובי משפחה. תחילה בחיפה, ואז בתל־אביב. לא היה לה טוב שם, היא חשה שלא מבינים אותה. ברחוב בתל־אביב פגשה במקרה חבר מצ'כיה. "אמרתי לו שרע לי, הוא אמר שגם לו רע. הלכנו לאישה מעליית הנוער שקיבלה אותנו כשנחתנו בארץ". אותה אישה הבינה לליבם ושלחה אותם לכפר־הרא"ה, שם שוכנו אצל משפחות מקומיות. בהמשך נקלטה קבוצת הילדים העולים באגף הדתי של בית הספר החקלאי "מקווה ישראל".

לימים בגרו הילדים והקימו גרעין שייסד את קיבוץ משואות־יצחק בגוש עציון, ב־1945. שמו נגזר מהיותו משואה לזכר קהילות ישראל שהושמדו בגולה. הביטוי "משואות" נועד גם להזכיר את המשואות שהועלו על פסגות ההרים כחלק מקידוש החודש בימי בית שני. הקיבוץ הנציח כאמור גם את שמו של הרב הראשי דאז יצחק הרצוג, כהוקרה לפועלו למען ההתיישבות ולהצלת יהודים בשואה.

רבקה החלה ללמוד חובשות, ולשמש כתובת לזקוקים למרפא. בגיל 20 עמדה תחת החופה עם חיים נדיבי (רייך); השניים הכירו במקווה ישראל. עוד קודם לכן הגיע השבב הראשון של המידע המטלטל על גורל משפחתה. אחיה, ששרד את המחנות, הצליח להגיע לארץ. "ממנו שמעתי מה קרה", היא נזכרה בעצב. "הוא שלח מכתב לדוד שלנו, וכשהדוד קרא אותו הוא התעלף מרוב הלם ונשאר שבועיים באלם. אח שלי ראה הכול. הוא ידע מתי לקחו את אבא, ליווה אותו בדרך, והתלבט אם ללכת איתו או להישאר עם קבוצת הילדים". רבקה חיכתה לבואו של יהודה להשתתף בחתונתה. החתונה, שנערכה בגוש עציון בשנת 1946, הייתה מהולה בעצב על אובדן ההורים והאחות, אך רבקה לא הניחה לאסון לפגוע בשמחה.

איך שמים טרגדיה כזו בצד וממשיכים?

"היינו צעירים, עבדנו, ולא היינו יחידים. כולם סביבנו היו באותו המצב. חבר'ה צעירים, בלי הורים, שהגיעו לבד ורצו לבנות משפחה משל עצמם".

טיפול בספרי התורה

בגוש עציון הם החלו לבנות את חייהם. ב־1947 נולד בנם הבכור, ישראל. אבל השקט היה קצר־מועד. במהלך מלחמת העצמאות עמד הגוש כולו במצור ממושך, ושימש כחיץ קריטי שהגן על ירושלים מדרום. כשהמצב הפך למסוכן מדי, התקבלה ההחלטה לפנות את האימהות והילדים.

"היה לי תינוק בן ארבעה וחצי חודשים", נזכרת רבקה ברגע הקריטי שבו נקרעה מאימהותה למען המערכה. "שלחתי אותו לירושלים. הנקתי אותו עד הרגע האחרון, והפרידה הייתה קשה מאוד. אבל הייתי חובשת, והחלטתי שאני נשארת בגוש בגלל הצורך בעזרה ראשונה. ידעתי שיטפלו בבן שלי בצורה הכי טובה".

בעלה חיים נפצע בעיניו ממוקש. רבקה נשארה בקו האש. בימים האחרונים שלפני נפילת הגוש היא עבדה במרפאה בכפר־עציון, וצעדה לשם ללא מורא ממשואות־יצחק. שם, לראשונה בחייה, טיפלה בפצועים קשים, שחלקם היו חבריה הקרובים ביותר.

זה היה קשה? אני שואלת, ורבקה מהנהנת בראשה. "היה בחור אחד שאני זוכרת במיוחד. בלילה הוא צעק מתוך כאב 'אימא, מוּטי, מוּטי',  כמו שאני קראתי לאימא שלי. לקחתי את זה ללב ממש".

ב־12 במאי 1948 פתח הלגיון הירדני במתקפה כבדה על גוש עציון. בחסות החשכה ביצעו אנשי משואות־יצחק מבצע חילוץ דרמטי ופינו על גבם מכפר־עציון כשישים פצועים ואנשי צוות רפואי. למחרת פרצו משורייני הלגיון לכפר־עציון, היישוב נפל ומרבית מגיניו נטבחו. עם נפילת כפר־עציון נטלו אנשי משואות־יצחק את הפיקוד על הגוש ושלחו לירושלים את ההודעה המפורסמת: "מלכה [כפר־עציון] נפלה, נשארנו בלי תחמושת... אנו מבקשים טיפול".

מתוך חשש כבד שהמוני הערבים מהסביבה יבצעו טבח נוסף במשואות־יצחק כפי שאירע בכפר־עציון, הוחלט לנהל כניעה מסודרת בתיאום עם הלגיון. העמדות נשארו מאוישות, וספרי התורה נקברו באדמה. "תחת האש ניסינו לתת להם את הטיפול הטוב ביותר שאפשר", זוכרת רבקה. למרות הסיכום המוקדם שהנשים והפצועים ישוחררו לירושלים, הלגיון לקח את כולם – גברים, נשים ופצועים – לשבי ממושך. תחילה בתחנות המשטרה בחברון ובבית־לחם ולבסוף במחנה אום אל־ג'מאל בירדן.

אני שואלת מאין שאבה את האומץ לעבור לילה אחרי לילה של הפגזות ולצעוד לתוך השבי, ורבקה מושכת בכתפיה: "לא יודעת, לא פחדתי פחד מיוחד, היינו חבורה שלמה יחד".

באותו יום שישי שבו הכריז דוד בן־גוריון בתל־אביב על הקמת המדינה, רבקה וחברותיה היו בדרך למחנה השבויים. הן לא ידעו שהמדינה קמה. "הייתה איתנו מישהי שהבינה ערבית, והיא שמעה את השומרים הערבים אומרים 'כבשנו את תל־אביב'. אבל היה שומר ערבי אחד שהיינו נותנות לו אוכל מהחבילות שלנו, והוא היה מספר לנו את החדשות האמיתיות".

שלושה וחצי שבועות הן שהו בשבי הירדני. "התייחסו אלינו באופן יפה יחסית", מבקשת רבקה להדגיש, ומסבירה כי הלגיון הירדני קיבל פקודה ישירה מהמלך עבדאללה להתייחס אליהן בכבוד ("כמו לבני דודים"). כשאני שואלת אם אירועי 7 באוקטובר החזירו אותה לזיכרונות השבי שלה, היא משיבה בשלילה: "לא חושבת שבמיוחד. אצלנו זה היה אחרת לגמרי, הם באמת היו בסדר איתנו".

עשר שנות תעלומה

רבקה מחזיקה בתעודה רשמית של "לוחמת במדינת ישראל", אבל מסרבת להתהדר בתארים. "אף פעם לא ידעתי לירות בנשק", היא צוחקת, "אפילו לא באקדח. לימדו אותנו קצת על רימונים, אבל לא יריתי אפילו כדור אחד בחיים שלי. הייתי אמורה לעבור הדרכה לירות בנשק, אבל בדיוק הייתי בהיריון".

כששערי השבי הירדני נפתחו סוף־סוף עבור קבוצת הנשים, רבקה חזרה אל מה שהיה אמור להיות הרגע המאושר בחייה: המפגש המחודש עם בנה הבכור, שממנו נקרעה כשהיה בן ארבעה וחצי חודשים בלבד. התינוק, שהוברח מגוש עציון הנצור לירושלים ומשם לתל־אביב, כבר היה כמעט בן עשרה חודשים.

"הוא לא הכיר אותי, כמובן", היא מספרת בפשטות המאפיינת אותה, בלי גרם של רחמים עצמיים. "ביום הראשון הוא לא הכיר אותי בכלל. ביום השני זה היה חצי־חצי. ביום השלישי הוא כבר היה כולו שלי". אותו תינוק מהבונקר בגוש עציון הוא כבר סבא בעצמו, המתקרב לגיל 80. אחריו נולדו לבני הזוג ילדיהם הבאים: אסתר, גרשון ויעקב.

הגברים של משואות־יצחק נשארו בשבי הירדני תשעה חודשים. בזמן הזה, רבקה והנשים ששוחררו נעו ונדו. כשהגברים חזרו, עלתה השאלה היכן לתקוע יתד. היא ובעלה, יחד עם חבריהם לגרעין, רצו להמשיך את החיים השיתופיים, אך לא עוד בפורמט הקיבוצי הנוקשה של לינה משותפת וחדר אוכל מרכזי. בשל כך, הקיבוץ הדתי הוציא אותם משורותיו. הם החליטו להקים יישוב חדש, דווקא בדרום. "הייתה לנו הצעה באזור חיפה, אבל אנשי החקלאות אמרו שמבחינת האדמות, פה זה יותר טוב".

מה מגדלים פה?

"בעיקר אבוקדו מצוין", היא אומרת ומבקשת מנינתה לארוז לי מן התנובה המקומית.

רק עשרות שנים מאוחר יותר, כשהערכים השתנו והתנועה ביקשה מהם לשוב, חזר משואות־יצחק לתנועת הקיבוץ הדתי, אף שהוא מוגדר כמושב שיתופי.

גרשון, בנם של רבקה וחיים, היה נער יפה תואר, אוהב טבע מושבע. בשנת 1974, במהלך חופשה קצרה בעיצומו של קורס קצינים, החליט להצטרף לטיול של בני עקיבא באזור עין־גדי. הוא יצא לדרך עם חבר, ומאז נעלמו עקבותיו.

תשע שנים ארוכות שרר ערפל מוחלט באשר לגורלו. "חוסר ודאות זה הדבר הכי קשה", אומרת רבקה. "אני ידעתי מיד שהוא איננו. אמרתי שאם הוא לא בצבא ואם הוא לא בבית, משהו קרה לו. לא היו לי אשליות". בעוד רבקה מגייסת את כוחותיה כאחות וממשיכה לתפקד, להרצות וללכת לפעילויות התנועה, בעלה חיים נשבר מבפנים. "הוא לא היה מסוגל אפילו לבטא את השם שלו. במשך שנים הוא לא היה מסוגל להגיד 'גרשון'".

התעלומה נפתרה רק לאחר כעשור, בזכות מנהל בית ספר שדה עין־גדי, ששירת ביחידת איתור נעדרים. הוא התעקש להפוך כל אבן באזור שבו נראה גרשון לאחרונה. הגילוי היה מקרי ומצמרר: גרשון החליק כנראה מגובה רב, והאדמה כיסתה אותו לחלוטין. במקום נמצאו התפילין שלו, הסידור, וסוודר ועליו התווית הרקומה "נדיבי". רק אז זכה גרשון לקבר ישראל, וההורים קיבלו פיסת נחמה מרה.

לפני שנה וחצי השכול הכה שוב במשפחה כאשר נינהּ של רבקה, עברי דיקשטיין, נפל בקרב בלבנון. "הלב שלי יוצא אל הנכדה שלי צופיה, אימא שלו, בעלה אילן, ואל האחיות שנשארו פה להתמודד. כואב לי שעדיין אנחנו מתמודדים עם מציאות של מלחמה ואובדנים כל־כך קשים. עברי היה מבקר אותי כילד וגם כנער. הוא היה נער מתוק ויפה, אהב את הארץ ואת העם. הוא היה כאן יחד עם מרים אשתו, הם אפילו חשבו לבוא לגור כאן, אבל זה לא הסתדר. קרה לנו אסון, זה כואב".

אף פעם לא לבד

לפני כעשרים שנה נפטר חיים נדיבי בקניה, במהלך טיול בספארי. רבקה, חובשת בכל רמ"ח איבריה, ניסתה להנשים אותו בג'יפ בלב השמורה, אך ליבו נדם. מאז היא חיה לבדה בביתה שבמשואות־יצחק. ילדיה, הפזורים ברחבי הארץ, מנסים לשכנע אותה לעבור לגור קרוב אליהם. "אמרנו לה 'אימא, את לבד פה, זה לא מדהים'", מספרת הבת אסתר, הנוכחת בשיחתנו, אבל רבקה לא מוכנה אפילו לשמוע על כך. "כל זמן שאני עצמאית, אני פה", היא פוסקת.

והיא אכן לא לבד. במשואות־יצחק, הקיבוץ שהיא הניחה את אבני היסוד שלו, דואגים לה כנכס לאומי. "מעל עשרים שנה, עוד לא הייתה שבת אחת שאני לבד, שלא הייתי מוזמנת למישהו גם בלי שביקשתי בכלל", היא אומרת, ובעיניה ניצתת גאווה קבוצתית. היא אישה של אנשים, זקוקה לחברה, ולא מחכה שיבואו אליה אלא קמה והולכת בעצמה.

כשאני מזכירה את השבר הגדול של החברה הישראלית, הפילוג, השנאה והטלטלות של השנים האחרונות, יש לרבקה פרופורציות משלה. "תמיד היה משהו בארץ", היא אומרת. "פעם היה ככה ופעם ככה, אני לא מתרגשת במיוחד עכשיו. לפעמים קשה אבל מה לעשות, אלו החיים". כשהבת מזכירה לה שבשנה שעברה היא ענדה את סיכת החטופים ודאגה להם עמוקות, רבקה מהנהנת בשקט. היא יודעת מה זה שבי, יודעת מה זה דאגה לילד, אבל גם יודעת שהעם הזה תמיד מצא את הדרך להמשיך הלאה.

מיום הולדתה הקרוב היא לא רצתה לעשות עניין, אבל המשפחה לא ויתרה. "כבר בשנה שעברה אמרתי 'יאללה, עושים'", צוחקת אסתר.

את מתרגשת? אני שואלת את רבקה. "לא", היא עונה וצוחקת. לסיום אני שואלת מה היא מאחלת לעצמה לשנים הבאות. היא לא מבקשת עושר, גם לא זיכרונות חדשים. "אני רוצה לחיות כל זמן שאני יכולה להיות עצמאית", היא מסכמת. "לא להיות תלויה באף אחד. ברוך השם, אני לא תלויה באף אחד".