בין הבית החרדי, החפלות המשפחתיות והמועדונים, טוהר גדסי למדה לבחור

פסנתר, גיטרה, מתקן לחלילים ושעון מתקליט ישן מוצבים במרכז הסלון של טוהר גדסי, ככה שקשה לפספס שמדובר בבית של מוזיקאים. "אומרים שיש קטע גנטי, אם לאבא יש קול יפה אז גם לילדים יהיה. אני לא יודעת אם זה נכון מדעית, אבל אצלנו זה קרה", היא אומרת. "שמענו בבית את הסלסולים והטעמים בשולחן שבת ובשירת פיוטים בבית הכנסת. שמענו את הסלסולים וראינו את המסלסלים גם סתם כך ביומיום, המוזיקה הייתה בכל דבר. אבא שלי קרא לנו הילדים להגיע למקלחות בשירה וסילסולים. הייתי שומעת את אבא מלחין שירים ורואה אותו יושב וכותב שירים במחברת. וככה גם אני התחלתי לכתוב, כבר בכיתה ד'. במקלט הקטן שהיה בבית ההורים שלי הייתי מקליטה את השירים וקוראת לאחים שלי לשמוע ולשיר אחריי.

"המוזיקה הייתה מאוד מרכזית בחיי הבית. חברים של ההורים היו מגיעים לערבי חפלות של שירה וניגונים, ואף פעם לא הרחיקו אותנו או אמרו לנו ללכת לישון. הילדים היו לגמרי חלק מהחפלה. גם עכשיו יש לי עוד אחים שגרים בבית, והם מתחזקים את הזולה, ויושבים בכל יום בשבוע".

טוהר (29) נשואה ליונתן בייזר, מוזיקאי בעצמו, הם גרים באלקנה ולהם שני ילדים. אביה הוא המוזיקאי יאיר גדסי ודודה הוא הזמר והיוצר אבנר גדסי. בימים אלה היא משיקה את האלבום השני שלה (ההשקה ב־24 ביוני בגריי תל־אביב). כשהוציאה את השיר הראשון שלה "נשמה", היא חתמה עליו רק בשמה הפרטי (וגם בחרה לא להשתמש בשם המשפחה של מי שהיא נשואה לו כבר שנים רבות). מהר מאוד הדביקו לה אף על פי כן את המותג המשפחתי, משפחת גדסי. "הבינו מאיפה באתי, ואני פשוט זרמתי עם מה שקרה. אני אוהבת את המשפחה וגאה בה מאוד אז הרגשתי שזה יפה".

השם הזה הוא מעמסה? לא מסתכלים עלייך בזכות עצמך?

"כל אחד במשפחה עבד קשה מאוד על היצירה שלו ועבר דרך כדי להוציא אותה לקהל. היחד, החפלות והניגונים הם השראה גדולה, ויש ממי ללמוד - מאבנר, מאבא שלי וגם מהאחים. אבל בסוף כל אחד סולל את הדרך שלו לעצמו. מאז שהוצאתי את השיר הראשון שלי עבדתי קשה, וזה קרה הרבה בזכות יונתן, שחשב שחייבים להקליט אותם ולהוציא אותם לעולם. המשפחה היא לא עול אבל גם לא קיצור דרך, אלא עוד רובד במי שאני. אני מרוכזת במסע שלי וביצירת המוזיקה שלי, שהיא לא כמו השירים של אבנר או של אבא".

טוהר נולדה כשהוריה גרו בשכונת התקווה בתל־אביב, וגדלה עם כל המשפחה המורחבת עד שהוריה חזרו בתשובה ועברו לאלעד, אז יישוב דתי בתחילת דרכו, שרק בהמשך הפך לעיר חרדית. "נכנסתי לבית ספר חרדי, אבל הרבה מהתלמידות הגיעו ממשפחות של חוזרים בתשובה", גדסי מספרת. "את היסודי צלחתי יפה. בשלב כלשהו הרגשתי שזה לא המקום שלי ולא המשכתי לתיכון. המשפחה שלי תמיד הייתה קצת שונה בנוף. הגענו מהתקווה והיינו צבעוניים, לא היית רואה שאנחנו משפחה חרדית שחור־לבן, אבל תמיד התלבשנו בצניעות והכול לפי ההלכה. רציתי לחפש את עצמי, לראות מה יש עוד בעולם ולבחור מה אני רוצה לקבל אליי. להורים שלי זה היה לא קל, כי הם הגיעו מהעולם הזה ומבחינתם הם בדקו אותו בשבילי".

"היה חסר לי מקום. גדלתי במקום שהרגשתי לא שייכת אליו. לא פשוט לטייל בין מסגרות ולא למצוא את עצמך, את אבודה. אחרי כל הגלגולים שלי רציתי מאוד להתמסד ולהביא ילדים, הרגשתי שטעמתי מספיק. ג'יננתי והתג'ננתי, אפשר להתקדם. אלה היו שנים של הרבה בדידות"

היא הייתה רק בתחילת התיכון כשהתחילה לחפש את עצמה ובדרך גם מסגרת שתתאים לה. "לא התאמתי לשום בית ספר", היא אומרת. "ניסיתי אולפנות ואקסטרני, ובאמת כל דבר אפשרי. התחלתי לשבת בלילות עם הגיטרה, לנגן ולכתוב שירים. שם הרגשתי הכי שלמה, הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות". אחרי תקופה היא התקבלה לאולפנת זבולון בראש־העין, בית ספר שונה בקו החינוכי שלו מזה של המוסדות החרדיים שהלכה אליהם עד אז. "כולן היו מגובשות, והשפה שלהן הייתה שונה מזו שהכרתי ולכן היה לי קשה להשתלב", היא מספרת. "הגעתי מתרבות אחרת ומעיר אחרת. הייתי יוצאת בלילות למועדונים ולמסיבות עד מאוחר, ובבוקר למחרת הייתי אמורה להגיע לאולפנה. המנהלת הייתה מגיעה לשיעורים כדי להעיר אותי, כי לא עשיתי שם כלום חוץ מלישון בשיעור, ובאמת לא רציתי ללמוד. הייתי ציפור דרור. המנהלת האמינה בי מאוד ואמרה לי 'אני יודעת שתהיי זמרת, תעבדי על החלום שלך, אבל בבקשה רק תגיעי לבגרויות'. היא ממש נלחמה עליי וגם ראתה שהמוזיקה באמת בוערת בי".

ההורים דאגו לה, וגם כשברחה בלי רשות הם שמרו על שיח פתוח ורציף ביניהם. "בתקופה הזאת היה לי קל לדבר עם אבא שלי, אבל עם אמא שלי היה לי קשה מאוד להיות בקשר", היא מעידה. "'יומה' הוא שיר שמדבר על הקשר איתה. אמא הייתה הדמות המחנכת, זאת ששמה גבולות. היא נלחמה בשבילי עד כדי כך שפתחה בשבילי פרויקט היל"ה (המיועדת לבני נוער שנשרו ממערכת החינוך הפורמלית, א"ז) באלעד. היא ראתה ששום דבר לא מתאים לי ושאני עוברת ממקום למקום, והיא הלכה לרווחה בעיר ואמרה להם שצריך לפתוח מסגרת כזאת, כמו שיש בכל עיר. הם אמרו בהתחלה שאין לזה ביקוש. צחקנו להם בפנים והבאנו רשימה של בנות שיושבות בבית. יומיים אחר כך פתחו פרויקט היל"ה.

"זו הייתה הפעם הראשונה שאהבתי ללמוד, הפעם הראשונה שישבה איתי מורה אחת על אחת שמתאימה את קצב הלימוד לשלי, ואני לא הייתי צריכה להתאים את עצמי או לעמוד באיזה קצב שמוכתב מבחוץ. גם מבחינה חברתית כולן הגיעו מבתים דומים לשלי והיה להן אופי מרדני".

מרדת אז בחיים הדתיים? איך נראה הקשר שלך עם א־לוהים בתקופה הזו?

"הרגשתי אותו כל הזמן, דיברתי איתו כל הזמן. מבחוץ נראיתי ילדה שעושה בלגן, אבל באמת שמרתי על הערכים שלי. הייתה אמת בתהליך הזה, בהבנה שהחוץ לא מספר את האמת בהכרח, שהמעטפת היא כלום כי הנשמה תמיד טהורה. נשמה של רבנית שמדברת עם השם כל היום ולבושה מאוד חשוף. גם כשחזרתי ממקומות שכביכול לא מתאים להסתובב בהם תמיד ישבתי שעות לנגן, להתבודד, לכתוב ולדבר עם השם. אני זוכרת את עצמי במסיבה, בנים מסביב, אלכוהול, כל החבילה, ואני חושבת לעצמי שברור שאתחתן עם מישהו דתי, אבל בינתיים אני סתם מטיילת בדרך ומרחרחת.

"היה לי קשה שיגידו לי מה לעשות, תמיד יש לי דעה על הכול. היום אני חושבת שיש מקום לאמונה תמימה, אבל אני חייבת להתחבר, להרגיש שאני לא עושה משהו נגדי. אז לא אהבתי שמחליטים בשבילי שום דבר, לא על לבוש ארוך ולא איפה להסתובב ולא שבת וכשרות. הרגשתי כאילו אני בובה שמכתיבים לה. היום אני עושה כל אחד מהדברים האלה מתוך חיבור ואהבה, בחרתי להכניס את עצמי לתוך זה. אני אוהבת לשמור שבת ולאכול כשר, אני שלמה עם זה גם אם יש לזה מחיר".

גם השירים שלה בגיל הזה עסקו בחיפוש, אחרי האמונה והדרך שלה אבל גם אחרי אהבה. הבחורים שהייתה פוגשת במקומות שהסתובבה בהם היו רחוקים מעולמה, והסביבה שהייתה בה הייתה רחוקה מאיך שהיא מבינה שמערכת יחסים בין נשים לגברים צריכה להיות. אז היא בנתה סביבה חומות, ובכל זאת המשיכה להסתובב שם: "פעם בכיתי לאמא שלי שכל הבחורים גרועים, והיא אמרה לי שאני צריכה לשנות מקום".

בין המסיבות לחאפלות, הגיעה טוהר יחד עם אחיה לנגן סביב מיטתו של נהוראי, חבר שחלה בסרטן. "אלה היו ימיו האחרונים, ובאנו אליו בכל ערב", היא אומרת. "הגיעו לשם גם בחורים מהשומרון שהתנדבו בעזר מציון, וזו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בבנים לא ערסים, שיכולים להסתכל עליי פשוט כבן אדם. אני זוכרת את ההארה שאני לא רק גוף בשבילם, ואפשר להיות חברים ולדבר".

הם הפכו לחבורה והמשיכו לשבת לנגן גם אחרי שנהוראי נפטר. "אחרי כמה חודשים הם הציעו שנקליט שיר לזכרו ושאני אשיר", מספרת גדסי. "נפגשנו באולפן של מאור שושן בתל־אביב ופתאום יונתן הגיע. עד אותו רגע הייתי בהלם מהחבורה הזאת, וכשהוא נכנס לחדר בכלל לא ידעתי איך לעכל אותו. אני רואה בחור בכיפה גדולה, שיער בלונדיני וציציות בחוץ שהגיע מישיבת ההסדר בצפת. מההתחלה שמתי עליו עין, אבל הייתי נראית לגמרי חילונית, מכנסיים עם קרעים, גופייה, שיער אדום, עגילים בכל מקום. נראיתי ילדה אבודה בחיפושים, למרות שכבר לא הלכתי למועדונים ומסיבות כי כבר הייתה לי החבורה הזאת שהביאה משהו אחר. "אחרי ההקלטה הלכנו כולם להופעה של יונתן עם יגל הרוש, הייתי מהופנטת, ובסוף ההופעה נתתי לו חיבוק. הוא היה בהלם, בחור ישיבה צדיק ששומר נגיעה. לא נעים".

"אני אוהבת את ההמשכיות והחידוש שיש ביחס בין הסלסולים לסאונד של היום, הפופי. בכל מקרה זאת לא אמנות מגויסת. ברור שאני מגיעה מתוך העולם הפנימי שלי, אבל אני לא אומרת לעצמי, 'יאללה, בואו נכתוב שיר על א–לוהים', בחיים לא. כבר יצא שפנו אליי כדי לכתוב שיר אמונה, אבל זה לא עובד אצלי ככה"

הוא גם היה בעניין מההתחלה, אבל לא האמין שהיא תרצה. "הייתי רעה", היא מתנצלת. "אחרי שלמדתי להרחיק את כל העכברושים במקומות המפוקפקים, גם פה לא הייתי נגישה".

היא סיימה להשלים בגרויות, התחילה לצאת עם יונתן, ואז גם התפנתה לעבוד על מוזיקה משלה. "עד אז שרתי, תמיד ואיפה שאפשר, אבל הייתי אבודה כל כך שלא היה לי מקום להתפתחות מסודרת. רק כשמצאתי את יונתן היה לי יישוב הדעת. היינו בסך הכול בני עשרים, ממש צעירים, אבל היה לי ברור שאני רוצה בית, ומשם נוכל לגדול. היה חסר לי מקום. גדלתי במקום שהרגשתי לא שייכת אליו. אחרי כל הגלגולים שלי רציתי מאוד להתמסד ולהביא ילדים. הרגשתי שטעמתי מספיק, ג'יננתי והתג'ננתי אפשר להתקדם. אלה היו שנים של הרבה בדידות, הרגשתי מאוד לבד למרות הקשר הטוב עם ההורים והבית שהיה מקום שלא שופטים אותי בו. העברתי את ההורים שלי הרבה ייסורים והיו לנו הרבה ויכוחים".

היום מערכת היחסים היא אחרת. "אני לוקחת הרבה אוצרות מבית אבא, מהאמונה ומהמסורות המוזיקליות שגדלתי עליהם ומביאה אותם בחידוש לחיים שלנו, לרענן את השורשים. אני אוהבת את ההמשכיות והחידוש שיש ביחס בין הסלסולים לסאונד של היום, הפופי. בכל מקרה זאת לא אמנות מגויסת, ברור שאני מגיעה מתוך העולם הפנימי שלי, אבל אני לא אומרת לעצמי, 'יאללה, בואו נכתוב שיר על א־לוהים', בחיים לא. כבר יצא שפנו אליי כדי לכתוב שיר אמונה אבל זה לא עובד אצלי ככה. זה לא מתוכנן, אני מתבודדת, ופתאום בא אליי שיר, הנשמה כותבת אותו. רוב השירים שלי מגיעים כמעט שלמים".

יש אמנים שאת נושאת אליהם עיניים?

"אני מחוברת מאוד למוזיקה של חנן בן־ארי, וגם יש לנו קשר ואני מתייעצת איתו על שירים, הוא ממש השראה בשבילי. יש לי תקווה שיום אחד נשיר יחד, אם הוא ישיר עם נשים. אני גם אוהבת מאוד את מרגול, היא מעניינת ומביאה את התימניות בגרוב של הבלוז. היא קצת מזכירה לי את אבנר. ושרית חדד היא המלכה שלי, היא לא יודעת, אבל היא גידלה אותי בעצם. כשהייתי ילדה לא היה לנו טלוויזיה או מחשב, כלום, היה לי mp3 קטן, ובו כמה שירים של שרית חדד, אבל רק השירים הדתיים שלה: שמע ישראל, אשא תפילה, בעזרת השם, את כל השירים האלו שמעתי בלופים. הייתי יושבת עם חברה שלי, שומעות סלסול, עוצרות ומחכות אותה עד שהצלחנו לעשות אותו כמוה במאה אחוז. זה מה שעשיתי כל הילדות. שרית הייתה האלה מבחינתי, לא פחות, אין קול כזה. אני חולמת לשבת איתה, לשיר איתה".

אפרופו לשיר עם חנן בן־ארי, במהלך המסע הרוחני שלך עלתה לך השאלה אם בסדר לך כאישה לשיר?

"היה לי כל כך ברור שאני זמרת שאפילו לא הייתה שם שאלה. כשחברים חרדים של אבא שלי הגיעו לחפלה הצנעתי את עצמי ולא שרתי, כי הרגשתי שזה לא מתאים, אבל אבא שלי מעולם לא אמר לי לא לשיר. גם לא רשמו אותי לתחרות כישרונות צעירים בעיר כי פשוט לא היה דבר כזה. לא הייתה במה, אבל גם לא אסרו עליי. אני מרגישה שהשירה שלי טהורה ובאה כדי להוסיף טוב ולחבר אנשים, לכן אני לא חושבת שזה לא טוב".

כמו בבית ילדותה גם הבית שלה ושל יונתן מלא בשירים, והחברים מגיעים לנגן איתם. הם זוג מוזיקאים והיא רואה בכך בעיקר יתרונות. "אנחנו מבינים זה את זה, מגיעים מאותו עולם, ותומכים זה בזה", אומרת גדסי. "הוא תמיד איתי בהופעות. בדרך כלל הוא מנגן איתי, וגם בהופעות קטנות כשהוא לא מנגן הוא בא להיות איתי. הבעיה היא שצריך למצוא סידור לילדים. בהמשך, כשהם קצת יגדלו, הם גם יבואו. הם אוהבים להיות חלק. ברור שזה מאתגר כי יש גם הרבה אי ודאות. אם יש מלחמה אז לשנינו אין עבודה. בכלל, למוזיקאים אין משכורת חודשית יציבה. אבל יש גם הרבה דברים טובים: אנחנו יוצרים מוזיקה ביחד, וזה מדהים. אני מלחינה וכותבת, והוא מוסיף דברים ומרענן את האקורדים, הוא למד מוזיקה באקדמיה וזה מוסיף המון. לי יש רק סלסולים מהבית".

הילדים, בארי ומי נהר, נולדו זמן קצר אחרי שנישאו. "בארי כבר עולה לכיתה ד'. אני בהלם שאנחנו הורים לילדים גדולים כל כך, כי אנחנו בעצמנו עוד ילדים", אומרת גדסי. "ההורות קשה בטירוף וגם הכי מדהימה, יש שיח וחברות של התפתחות משותפת. מצד שני ברור שזה עול גדול, הרבה עבודה ולילות בלי שינה, ובתוך זה להמשיך ללכת לאולפן, לכתוב שיר ולחזור לערימות כביסה. בסוף הכול מתנהל לפי החליל שלהם, כי אנחנו קודם כול בשבילם ואז מתפנים לעצמנו.

"יש גם הרבה אי ודאות. אם יש מלחמה אז לשנינו אין עבודה. למוזיקאים אין משכורת חודשית יציבה. אבל יש גם הרבה דברים טובים. אנחנו יוצרים מוזיקה ביחד, זה מדהים, ואני מלחינה וכותבת, והוא מוסיף דברים ומרענן את האקורדים. הוא למד מוזיקה באקדמיה, וזה מוסיף המון, לי יש רק סלסולים מהבית"

"אבל הילדים הם גם מקור להשראה, הם פתחו לי הרבה עולמות וכל שיחה איתם יכולה להוביל אותי למקום חדש. הם גם מוזיקליים מאוד, ממציאים שירים ומקליטים את עצמם בטלפונים שלנו. גם יש להם רעיונות. בארי שמע סקיצה של השיר 'קומי עורי' ואמר לי 'זה כמו שהדודים שרים בתימנית'. ישר אמרתי לאחים שלי שיגיעו להקליט".

באלבום הזה היא כתבה להם את השיר "לילה טוב". "אני אוהבת מאוד את 'שיר לשירה' של קורין אלאל המדהימה, ובכל פעם ששרתי אותו לילדים שלי פחדתי שאני קצת משקרת כי אני לא יכולה לבנות להם עולם חדש וטוב, העולם יישאר אותו הדבר, ואני צריכה ללמד אותם לחיות בו בצורה טובה, ומשם הגיע השיר לילה טוב. המלחמה עוד יותר חידדה את הרעיון שהוביל אותי לכתיבת השיר הזה. מי נהר הייתה מתעוררת מסיוטים, היינו רצים למקלט, והיא הייתה צורחת מפחד, ובאמת אין לך שום דבר לעשות חוץ מלהרגיע ולהסביר שאנחנו איתה ואנחנו נגן עליה. מתישהו התחלנו לעשות טקס לפני השינה שבו אנחנו אומרים להם מילים טובות ומחזקות של אהבה כדי שירגישו שמורים בתקופה הזאת. כאמא את רואה את הפחדים, והם מזכירים לך שיש טוב בעולם. באמת, מזל שילדים רואים אחרת את העולם, וגם כשהכול נראה קשה הם מחזיקים את הטוב ואת הניצחון, את החיות".

בתחילת המלחמה, כמו אמנים רבים, גם גדסי עצרה הכול ויצאה להופיע איפה שרק אפשר. "בכל יום הייתי במקום אחר - חיילים פצועים, בסיסים, בתי מלון של מפונים", היא מספרת על הימים ההם. "הרגשתי שזה נותן לי אוויר לנשימה, זכות קיום בעולם החדש שהתעוררנו אליו. התפקיד נותן לך זכות קיום, כי אחרת אתה מרגיש אובדן גדול. לאט־לאט גם התחילו להגיע שירים. לא הכנסתי את עצמי לאולפן, אבל פתאום הגיע השיר לזכר מוטי שמיר שכתבתי עם רויטל אשתו. ואחרי כשנה חלחלה תחושה שצריך את המוזיקה בשביל לשרוד ולחיות, מוזיקה היא תרופה שבאה לחזק ולרפא".

היא חיברה בין שירים שנכתבו לפני המלחמה לשירים שנוצרו במהלכה, והוציאה את אלבום הבכורה שלה. "זה נס", היא אומרת. "נס שהצלחנו ליצור מוזיקה שנותנת כוח לאנשים ויכולה להיות מפלט במצב קשה. קיבלתי הודעות מחיילים בכל מיני בסיסים מרוחקים שכתבו לי שהשירים חיזקו אותם, זה מטורף. מוזיקה היא הדבר הכי טוב להיאחז בו בתקופה של המלחמה.

"פעם הגעתי לתל השומר, ניגנו עם פצועים בדשא, וישבה איתנו מיה רגב שהייתה שם בשיקום אחרי שהיא חזרה מהשבי. ישבנו כמה שעות ושרנו, ובסוף היא אמרה לי 'תודה, סתם יצאתי לסיגריה ובאת לי כל כך בטוב, אני לא חוזרת לחדר'. את רואה שמתוך הכאוס פתאום הם מצליחים קצת לשמוח, זאת זכות גדולה. הרגשתי שהרגעים האלה הם מה שנותן לי טיפה אוויר ותקווה שיהיה פה טוב".