אורן נהרי הוא נציג מובהק של העיתונות הישנה, זו שהקפידה שלא להפוך את עצמה לחלק מהסיפור. אבל בשבועות האחרונים הוא מקבל פרסום יותר מכל רגע אחר בקריירה שלו, ולא בגלל הישג מקצועי כלשהו אלא בעקבות מחלתו. בריאיון ל"פגישה", תוכניתו של רוני קובן בכאן 11, סיפר לראשונה על מחלת ניוון השרירים (ALS) שבה לקה. תשומת הלב שהריאיון הזה משך נבעה גם מאופי ההתמודדות של נהרי עם המחלה: דיבור חשוף וגלוי, כולל הודאה כנה בתוכניתו לסיים את חייו כאשר יחוש שהוא כבר מתקשה לתפקד באופן בסיסי. כל זה נאמר בטון רציונלי ומדוד, כאילו פרשן החוץ הוותיק דיווח זה עתה על עוד אירוע אי־שם ברחבי הגלובוס, וללא טיפת רחמים עצמיים.
אבל נהרי הוא לא רק מפורסם שחלה. הוא אחד העיתונאים היותר ידענים ואינטלקטואלים שהיו כאן; מעבר לעבודה של עשרות שנים בעריכת חדשות החוץ, תחילה בערוץ הראשון ואז באתר וואלה - תפקיד שמחייב התמצאות בהתרחשויות על פני הגלובוס – נהרי כתב שני אטלסים. אחד מהם מיפה את תולדות האנושות, והשני את הפרטים המרכזיים של כלל מדינות העולם. הוא גם ערך כמה ספרים מתורגמים – על הנשים ששינו את העולם; על נאומים ששינו את העולם; על מסעות ששינו את העולם, ועוד.
רק לאחרונה, ממש עם גילוי מחלתו, הוא פרסם עוד פרויקט כזה, ספר שכתב יחד עם ידידו העיתונאי יואב לימור, על "הקרבות הגדולים ששינו את ההיסטוריה" (הוצאת דביר). אתמול קיבל נהרי אות מפעל חיים לסיקור תקשורתי בתחום התפוצות מטעם ארגון בני ברית (גילוי נאות" כותב שורות אלה היה חבר בוועדת הפרס).
"כשג'ף בזוס מוכר את אמינות הוושינגטון וסט כדי לקבל מטראמפ הטבות לאמזון, זו בעיה עולמית". בזוס וטראמפ (ביניהם נראה מנכ"ל מיקרוסופט, סאטיה נאדלה) | צילום: איי. פי
"שלומי לא טוב, ההידרדרות מהירה", הוא משיב בטון היובשני המוכר כאשר אני שואל על מצב מחלתו. "לאף אחד אין צפי כמה זמן זה יכול להימשך, כי לכל חולה יש את הקצב שלו. אבל סדר הגודל בקצב כמו שלי הוא בדרך כלל כשנה מרגע גילוי המחלה. אני סובל גם מכאבים. כרגע אני לא מעוניין בהחייאה והנשמה, אבל אני לא מתחייב. יכול להיות שכשאגיע לרגע ההכרעה, רצון החיים שלי יגבר בכל זאת, ואבקש החייאה. מצד שני, אני בהחלט מתכנן גם התערבות אקטיבית באורך החיים, במקרה שהמצב יהיה בלתי נסבל".
מכונה, לא בינה
אבל לא התכנסנו רק כדי לדבר על מצבו הרפואי של נהרי אלא בעיקר כדי לשמוע ממנו תובנות על מצב העולם, המדינה, התקשורת, התרבות, ועוד כמה מתחומי ההתמחות שלו. אם תרצו, ראיון שהוא סוג של מורשת. אנחנו משוחחים בתנועה של זום־אין, מן הגלובלי אל המקומי. לשאלתי על המגמות החשובות בעולם כיום, אומר נהרי: "ברור לי שאם תבחן את מה שאני אומר עכשיו בעוד עשר שנים, יהיו דברים שאפספס. תמיד יש גורמים מפתיעים שלא יכולת לחזות. לעומת זאת, יש כבר היום תהליכים שהציבור הרחב עדיין לא מודע להם, כמו טכנולוגיית 'קריספר', שמסוגלת לרפא מחלות גנטיות".
בהקשר הטכנולוגי, הוא מעיר, "אני נגד הביטוי 'בינה מלאכותית'. מה שיש לנו כיום זו מכונה שמחזיקה הרבה ידע, אבל 'בינה' עדיין קשה לקרוא לה. באופן אישי אני בקושי משתמש בה, אלא לצרכים טכניים של קבלת אינפורמציה מהירה, וגם שם אני מגלה הרבה טעויות וגם רמאויות מכוונות.
"התופעה הבולטת ביותר כיום היא כמובן הזינוק הדרמטי ביכולות הטכנולוגיות. כל העשירים הגדולים ביותר בעולם כיום הם אילי הייטק, לא אנשי נדל"ן או מומחים באיזה תחום שהביא בעבר לעושר הגדול. והעושר בהייטק כל־כך גדול, שגם הפערים הכלכליים והחברתיים נעשים בלתי אפשריים. הטכנולוגיה גם עתידה להרוס חלק גדול מהמקצועות והצרכים המקצועיים, ואני מעריך שזה יביא גם מאבקים חברתיים קשים, עד כדי סכנה של התנפלות אלימה על העשירים. אנחנו חווים גם משבר קשה ברמת האמון בדמוקרטיה. למעשה, 'ציר הרשע' ממקד את מאבקו במערב בהרס האמון בדמוקרטיה. לצד זה, יש לנו משברי הגירה ואקלים קשים.
"אם בעבר היה לנו עולם דו־קוטבי, ולכן ניתן יותר לשליטה ול'מאזן אימה', היום הוא רב־קוטבי, וממילא הרבה יותר קשה לאיזון. יש סכנה של חשדנות נוראית, שאוכלת כל אמון מכל סוג, ועלייה של יצרים דתיים ולאומיים. החשיבה הליברלית, הגלובלית, צריכה להכיר בקיומם ועמידותם של יצרים לאומיים ודתיים, ובלבד שלא יבואו לידי ביטוי בשנאה ובאלימות. בכל ערי המהגרים בעולם יש רבעים אתניים – צ'יינהטאון, רבעים מוסלמיים, קוריאניים, איטלקיים וכו'. אנשים רוצים לגור ליד מי שחולקים איתם רקע ומסורות דומות, ולא פעם הם גם בני אותן משפחות ביולוגיות".
ולמרות כל זה, נהרי אינו פסימי. "באטלס ההיסטורי שלי אפשר לראות שגם בזמנים הכי קשים נוצרו יצירות מופלאות ונעשו מעשי חסד מדהימים. זה שבני אדם הורגים ונהרגים למען מטרה מסוימת עוד לא הופך אותה בהכרח לנאצלת, ומצד שני, עצם המאבק למען הטוב הוא יכולת אנושית מדהימה, והשאלה אם הטוב או הרע ינצחו עדיין לא הוכרעה.
"צריך לזכור שהדמוקרטיה, בצורתה המודרנית, היא יצירה חדשה ושברירית למדי. הייתה כמובן דמוקרטיה באתונה העתיקה, שגם ממנה לא נהנו כל התושבים, אבל מאז התקופה ההיא האנושות חוותה את רוב ההיסטוריה שלה שלא תחת משטרים דמוקרטיים. למעשה, רק מאז הקמת ארצות הברית, שהשנה מלאו לה 250 שנה, אפשר לדבר באופן משמעותי על 'עידן הדמוקרטיה', וגם שם אפליית השחורים והנשים נמשכה עד תקופה מאוחרת.
"הדמוקרטיה הפכה למוצר משגשג רק אחרי מלחמת העולם השנייה, וכבר בשנות השבעים היתה לה נפילה גלובלית ראשונה, עם משבר הנפט (החרם שהטילו מפיקות הנפט הערביות על מדינות המערב בעקבות מלחמת יום כיפור, שגרם למשבר כלכלי ואף פוליטי ברבות ממדינות אירופה; י"ש). המשבר שאנחנו חווים עכשיו התחיל למעשה כבר בשנות התשעים, באיטליה, עם השלטון הפופוליסטי של סילביו ברלוסקוני. משם זה עבר לבריטניה, צרפת, והיום אפילו ארה"ב, שהיא דמוקרטיה חוקתית מדהימה, נמצאת בקריסה דמוקרטית", קובע נהרי, בהתייחס למשל לסירוב של טראמפ ותומכיו לקבל את תוצאות הבחירות הקודמות.
שתי שאלות קיומיות
נהרי היה שותף לאחרונה, יחד עם פרופ' ליאב אורגד מאוניברסיטת רייכמן, בכתיבת ספר שעורך מעין "משפט ציבורי" לדמוקרטיה הליברלית ("דמוקרטיה על ספסל הנאשמים", בהוצאת דביר ואוניברסיטת רייכמן). ב"משפט" הזה, שנולד בעקבות קורס משותף שלימדו השניים ברייכמן, מציג "התובע" עשר טענות בולטות – פגיעה בזהות לאומית, בביטחון, בריבונות העם, במשילות, בטוהר המידות, ועוד – כנגד הכיוון שאליו הלכה הדמוקרטיה המערבית, והסנגורית מבקשת לענות עליהן כמיטב יכולתה. למיטב הבנתי, זהו הניסיון האמיץ הראשון מצד מוסד אקדמי מיינסטרימי בישראל, לתת פתחון פה מכובד לטענות נגד הדמוקרטיה הליברלית, ולא להציגן רק כנלעגות או מסוכנות.
ביקשתי מנהרי להתייחס לטעויות של העמדה הליברלית, שאולי תרמו לחוסר האמון בה: "היו טעויות, כמו ההתאבדות על סוגיות קצה כמו האג'נדה הטרנסג'נדרית", הוא משיב. "לפעמים שווה להתאבד על מטרה ראויה, אבל לא על סוגיה כזו. יש גם תופעות של ניצול הדמוקרטיה הליברלית לרעה. אבל הבעיה הגדולה של הדמוקרטיה היא לא ה'ווק', אלא הנאמנות האישית למנהיג. זה קורה כאן, וגם בהרבה מקומות אחרים, כשהמנהיג נעשה חשוב יותר מהערכים.
"אבל גם אם הטעויות האלה לא היו קורות, אני חושב שמשבר הדמוקרטיה היה מתפרץ בכל מקרה בגלל הלאומנות שמככבת. בכלל, אני לא חושב שיש בישראל 'מחנה ליברלי' דומיננטי כפי שמתארים אותו. זה דחליל שמנצלים אותו להפצת שנאה. אנשים מצביעים לפי העוול שנעשה, או שנראה להם שנעשה, להוריהם לפני שבעים שנה. זו הצלחה אדירה של נתניהו, התועמלן הטוב ביותר שהיה בישראל אי־פעם. אבל בסוף יש מדינה שצריך לדאוג לה, והפופוליזם או הערצת המנהיג לא יפתרו את בעיות היסוד שלנו. אנחנו מדינה עם שולי ביטחון מאוד צרים שיכולה בקלות להגיע לסכנות קיומיות, כמו שהיה קורה לנו ב־7 באוקטובר אם חיזבאללה ואיראן היו משתפים פעולה עם חמאס. אגב, ב־7 באוקטובר התערבתי עם מישהו שהממשלה תצליח להשלים את כהונתה, מתוך הערכה שדווקא הסכנה לקיומה תלכד שם את השורות וכי אין שם אף אחד עם חוט שדרה. בינתיים הרווחתי כמה ארוחות".
נראה שבכל החזיתות מאז 7 באוקטובר אומנם לא הגענו להכרעה סופית, אבל בנקודות ודאי ניצחנו.
"השאלה העיקרית בהערכת מלחמה היא השגת היעדים, ובקריטריון הזה בינתיים איראן מנצחת. היא השיגה את יעדה, שהוא עצם הישרדות המשטר, יותר מכפי שאנחנו השגנו את יעדינו. הוא הדין לגבי חמאס וחיזבאללה. עומדות לפנינו כיום שתי שאלות קיומיות: האם במרחב שבין הירדן לים תהיה מדינה אחת, שלא תהיה יהודית וציונית, או שתי מדינות, שאז יש לנו סיכוי דמוגרפי, גם אם נצטרך כמובן להתמודד עם שאלות הביטחון. השאלה השנייה, שהולכת ומתחדדת, היא האם החברה החרדית תנצח את המדינה, או להפך.
"סיפור כמו החברה החרדית לא קיים בשום מקום בעולם, והקריסה יכולה להיות מהירה מאוד. קח למשל את הונגריה. ההונגרים הכי מפורסמים בעולם כיום הם אלה שהיגרו משם, כמו אדוארד טלר, ממציא פצצת המימן, והתופעה הזו מתחילה לבלוט גם אצלנו. אנשים מעולים במדע או ברפואה צריכים להתלבט בין רבע משרה באיזו מכללה ובין משרה מלאה ומפתה בחו"ל. אם האווירה הכללית בארץ לא מלבבת מבחינתם, יש סיכוי טוב יותר שהם יבחרו לעזוב. מספיק ש־200 אלף ישראלים מובילים יעזבו את הארץ כדי שהחברה הישראלית תקרוס, ויש תחומים שבהם אנחנו כבר במצב קשה. למשל, כבר היום יש בישראל רק ארבעה מצנתרי מוח. זה רחוק מלהספיק.
"אחרי מלחמת העולם השנייה, אחד ממדעני האטום הגרמניים, ורנר הייזנברג, שאל את עמיתיו בארה"ב: איך זה שהגעתם לפצצת אטום לפנינו? התשובה היתה: המדענים הגרמנים שלנו היו יותר טובים משלכם. שר אוצר אחד אמר לי על תופעת הירידה: 'שייסעו, לא צריך אותם'. זו גישה לא רצינית. אם מדינת ישראל תהיה בצלמם של אלישע ירד וחבריו, האנשים שאני מדבר עליהם לא יישארו כאן".
המעניין מול החשוב
מערכות שלמות כמו המשפט, התקשורת והאקדמיה, זלזלו בכל אמירה ביקורתית כלפיהן. אולי בכך הן גרמו להקצנה בצד השני?
"מערכת המשפט אכן הרחיבה את סמכויותיה בעצמה, אבל היא עשתה זאת משום שהבינה שאין לנו שום מערכת חוץ ממנה שיכולה לעצור את התפשטות הכאוס. עוד מימי ה'מאגנה כרטה' (ההסכם בין המלך והאצולה בבריטניה, שנחתם ב־1215; י"ש), אנחנו יודעים שרק מערכת משפט חזקה יכולה להציל מפני עריצות השלטון. האקדמיה חייבת להיות חופשית מלחצים פוליטיים, אחרת נקבל גנטיקה כמו זו שפיתח טרופים ליסנקו אצל סטאלין (ליסנקו פיתח תפיסה גנטית שגויה ועודד את השלטון לרדוף מדענים שהתנגדו לה. גישתו גרמה נזק רב לחקלאות הסובייטית, וכתוצאה ממנה מתו מיליונים ברעב; י"ש).
"ככלל, מה שהביא לזינוק של המערב ששינה את כל ההיסטוריה האנושית, זו מהפכת הדפוס שהביאה להתפשטות הידע. נוצרה שם שרשרת של מהפכות: מהפכת הדפוס, המהפכה הפילוסופית והתיאולוגית, המהפכה המדעית, המהפכה התעשייתית, ומהפכת התקשורת והטכנולוגיה של היום. כל עולם המדע בנוי על כך שמדענים מעיזים להטיל ספק ולא מקבלים הנחיות מאיזשהו ממונה. עד לפני כמה עשורים חשבנו שאולקוס נובע מעודף סטרס. עד שבאו שני מדענים אוסטרלים, שגם זכו על זה בפרס נובל, וגילו שהכול בגלל איזה חיידק קטן".
ומה לגבי התקשורת? לה לא היו הטיות שתרמו לשנאה כלפיה?
"אני כופר במושג ה־תקשורת, בה' הידיעה. אין דבר כזה. זה עוד דחליל שהומצא בימין. אגב, מטבע הדברים, מכיוון שבחמישים השנים האחרונות רוב הממשלות הן ממשלות ימין, אז אנשי הימין מופיעים יותר מאנשי השמאל כמרואיינים בתקשורת".
ומה לגבי פרשנים, עורכים, מראיינים? שם אין בולטות שמאלנית?
"דווקא לציונות הדתית יש ייצוג יתר גם בתקשורת וגם במערכת המשפט. וחוץ מזה, הידיעות החדשותיות משפיעות על הקהל יותר מהפרשנים. אירוע כמו 7 באוקטובר דוחף את החברה הישראלית ימינה יותר ממה שאלף פרשנים שמאלנים יוכלו לעשות. למעשה, גם המהדורות שנחשבות 'שמאלניות' הן בעצם מאוד ציוניות. גם בקרב הפרשנים – עמית סגל בולט הרבה יותר מגיא פלג, ובערוץ 11 איילה חסון יותר בולטת מרועי שרון. לעמית סגל יש יותר עוקבים ברשתות מכל הצופים והקוראים של כל כלי התקשורת האחרים ביחד. ואגב, גם עיתונות ימנית אמורה להיות ליברלית ולא לסתום פיות. כשאני עבדתי ב'מבט' היו לי כמה עמיתים שנחשבו אנשי ימין: יאיר שטרן, יעקב אחימאיר, עמנואל הלפרין, בני ליס. כולם אנשי ימין, עם תפיסת עולם עיתונאית־מקצועית וליברלית. הבעיה היא שמאנשים דתיים או מזרחיים יש ציפייה מגזרית להיות בהכרח ימנים. אחרת, הם ייחשבו 'משתכנזים' או 'משת"פים'".
מעבר לתקשורת הישראלית, מה לדעתך הבעיות העיקריות של התקשורת ברמה העולמית?
"קודם כול, יש תופעה הולכת וגוברת של העדפת המעניין על החשוב. ברור לי שבתקשורת המונים צריך לשים לב גם למעניין. ועדיין, אני מצפה שהחשוב יהיה במרכז, וזה הולך ופוחת. דבר שני: יש קושי הולך וגובר בסיקור תהליכים, מעבר לאירועים נקודתיים. והדבר הכי חמור: התקשורת נעשתה ענייה, מבוהלת וחלשה. ברחבי העולם נסגרים המון כלי תקשורת, כשהיום לא רק הממשלות הן בעיה אלא גם הבעלים עצמם. למשל כשג'ף בזוס (מייסד אמזון, שקנה לפני כמה שנים גם את הוושינגטון פוסט), מוכר את אמינות העיתון שלו כדי לקבל מטראמפ הטבות לאמזון. זו בעיה עולמית. רק כלי תקשורת מעטים מסוגלים היום לצאת נגד ממסדים חזקים, כמו שה'בוסטון גלוב' יצא לפני כמה שנים נגד התעללות הכמורה הקתולית בקטינים, וגם זה קרה רק כשהגיע לשם עורך יהודי. בישראל יש לנו עוד כמה בעיות ייחודיות: העיתונות החרדית שהיא לא ממש עיתונות, הפשקווילים, עלוני השבת שיש להם יותר השפעה מלערוץ 12".
איך היית מציע להתמודד עם אתגרי התקשורת?
"צריך לטפח גאוות יחידה אצל אנשים שירגישו שזה כבוד ציבורי עבורם להחזיק עיתון; נניח משפחות כמו סולצברגר וגרהאם בארה"ב (הבעלים המיתולוגיים של הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט, בהתאמה), ומשפחות שוקן ומוזס אצלנו. צריך לטפח מחויבות לאתיקה, גיוון של כלי התקשורת, וחקיקה שמגנה על התקשורת".
ואיך מתמודדים עם העובדה שהיום הסכנה העיקרית לחופש העיתונות היא מצד המו"לים? מולם לא יעזור בג"ץ.
"אולי רק דרך חוט שדרה של הכתבים הבכירים, שיהיו מסוגלים להתלכד ולעמוד יחד מול המו"ל. שום מו"ל לא יעז לפטר בו־זמנית את כל הטאלנטים שלו. וצריך להתמקד בקרבות הנכונים והחשובים. פופוליזם פוליטי ושחיתות שלטונית היו תמיד, הפתרון היחיד הוא יצירת איזונים ובלמים, שאף מערכת לא תהיה שליטה באופן אבסולוטי".
עסקת הרבה גם בסיקור נושאי תרבות. בעידן הפופוליסטי של היום זה עדיין אפשרי?
"אני דווקא חושב שיש לתרבות כיסוי תקשורתי יפה בסך הכול, וצריך לזכור שתרבות זה לא רק אופרה ותזמורת פילהרמונית, אלא כל תחומי התרבות. באופן עקרוני אני לא מקבל את האבחנה בין תרבות 'גבוהה' ו'נמוכה', ואני בהחלט לא בעד אליטיזם תרבותי. גם במאה ה־19 שרלוק הולמס היה גיבור ספרותי הרבה יותר פופולרי מאנה קרנינה. אדרבה, הייתי שמח אם היו נותנים פרסים בינלאומיים כמו נובל גם לסוגות ספרותיות פחות פלצניות, כמו מדע בדיוני ובלשים. הייתה חריגה אחת עם בוב דילן, וזהו".
יש קהל לתוכן רציני
נהרי, בן 70, גדל בחיפה האדומה, למשפחה מהמעמד הבינוני הקלאסי של פעם: אבא איש צבא ואמא מורה לפסנתר, שהתמחתה דווקא בהוראה לילדים מתקשים: "כילד ששמע אינסוף שעות של מוזיקה בשגיאות, אין פלא שלא נמשכתי למוזיקה קלאסית", הוא מחייך. בתיכון למד בריאלי, ובצבא שירת ביחידה מיוחדת במודיעין, כדבריו.
"אני בן המחזור שהתגייס במלחמת יום כיפור והשתחרר למהפך הפוליטי של בגין", אומר נהרי. "באוניברסיטה הייתי עם צחי הנגבי, אביגדור ליברמן וישראל כץ. כסטודנט עבדתי, כמו רבים אחרים, כמאבטח בטלוויזיה. יום אחד פגשתי את הבמאי ירין קימור, שהיה מדריך שלי בצופים בחיפה, והוא הציע לי לנסות עשייה טלוויזיונית ממשית. התחלתי, מי היה מאמין, בדסק הספורט, עד שהגעתי לרכז את חדשות החוץ של הספורט.
"כשיאיר שטרן הקים ב־1985 את דסק החוץ הכללי של 'מבט', הוא גייס אותי יחד עם דוד ויצטום ועמנואל הלפרין. ברשות השידור התייחסו אלינו בהערכה אבל גם בקצת לגלוג כלפי הנושאים שעניינו אותנו. אולי אפילו ייחסו לנו קצת התנשאות, למרות שלא היינו כאלה. אבל ככה זה כשאתה עוסק בנושאים שלא מעניינים כמעט אף אחד. אני גאה שהצלחתי לפעמים לשכנע את העורכים שלי לפתוח מהדורה עם ידיעת חוץ, כמו רצח העם ברואנדה, שלא היה לה שום קשר לישראל. ב־1988 התחלנו את התוכנית 'רואים עולם', ואחר כך את 'גלובוס', ושידרתי חדשות חוץ גם ברדיו. מאז שנכנסתי לחדשות החוץ לא עניין אותי שום תפקיד אחר, לא תחום סיקור אחר ולא תפקידי ניהול. כשרשות השידור נסגרה קיבלתי מהתאגיד הצעה די מבישה, והלכתי לכמה שנים לוואלה, כשאילן ישועה (אז מנכ"ל האתר) החליט להחזיר את האתר לעיתונות רצינית".
לימים חזר נהרי לשידור הציבורי, והיום הוא מגיש ברשת ב' תוכנית שבועית בת שעתיים. "בשעה הראשונה אנחנו מטפלים בשלושה נושאים בעלי אופי אקטואלי אבל לא פוליטי, ובשעה השנייה אני מגיש את 'שנה בשעה', פרויקט שמסקר אחת משנות המאה העשרים, לפי סדר כרונולוגי. בתוכנית האחרונה הגענו ל־1958, ועסקנו בספרים כמו 'החיים כמשל' ו'ימי צקלג', בהקמת הכור בדימונה, וב'גל החדש' של הקולנוע הצרפתי.
"למרות שהנושאים נחשבים לא סקסיים במיוחד, יש לנו מאות אלפי האזנות. מסתבר שיש גם קהל לתקשורת רצינית, גם אם הוא יותר קטן מפצצות הרייטינג. הפודקאסטים הם ההוכחה הכי טובה. יש היום התפוצצות של פודקאסטים על כל נושא, וכנראה לכולם יש מאזינים. אני מאמין מאוד בחשיבות השידור הציבורי. אם אנחנו רוצים עיסוק משמעותי בדרמות, בסרטי תעודה, בתרבות, זה יוכל לבוא רק משידור ציבורי, ואני חושב שתאגיד השידור הקיים עושה בסך הכול יפה את תמהיל המגזרים ותכני השידורים השונים.
"באופן כללי, לא רק בתקשורת, התרבות העברית חייבת סבסוד מהמדינה, כי מספר צרכניה הוא קטן, ואם לא יהיה לה סבסוד היא פשוט לא תתקיים. אני מאמין שגם הערוצים המסחריים צריכים לעבור איזושהי רגולציה מבחינת המחויבות שלהם למינימום תכני שידור של דרמה, דוקו ותרבות, מפני שתדרי השידור שהם מקבלים הם משאב ציבורי שהופך אצלם למכונת כסף, אז ראוי שיחזירו משהו מזה לציבור. כך גם לגבי תחנות הרדיו האזוריות. יש גם חשיבות בשמיה על מינימום של מדורת שבט משותפת. לעומת זאת, כשמדובר בעיתונות מודפסת, אני לא מאמין בעיתון 'ציבורי' או ממלכתי, כי זה בהכרח ייראה כמו פראבדה".