פרופ' אליעזר (אלי) ויזל, מגדולי המסַפרים היהודים, היה בעל תרומה ייחודית לסיפור החסידי. דרכו להתמודד עם המשברים והאתגרים שידע בחייו, הייתה לינוק מאוצרות חכמת ישראל בכלל ומאוצרות החסידות בפרט. בכך נתן השראה לדור שלם וקלע למטרת הסיפור החסידי, שנועד לגייס תעצומות נפש בשעת משבר.
הביוגרפיה האישית שלו, כנכד של חסיד ויז'ניץ, מהדהדת שוב ושוב בסיפורת החסידית המופיעה תדיר ביצירתו רבת הגוונים. כך נאמר בפתח ספרו "הנשמה החסידית":
אבי, בעל רוח נאורה, האמין באדם. סבי, חסיד נלהב, האמין בה'. האחד לימד אותי לדבר, השני לשיר. שניהם גם יחד אהבו לספר סיפורים. בעודי מספר, את הד קולם אני שומע. מעבר לסערה, הם לוחשים ומחברים את מי ששרד עם זכרם.
הכי מעניין
סיגט, עיר הולדתו, הייתה מקור ההשראה המובהק של ויזל במישורים רבים. יהדות סיגט התאפיינה בריבוי שפות ותרבויות – רומנית, הונגרית ויידיש; ובריבוי חצרות חסידיות הנאבקות על הבכורה – סאטמר ומונקטש הקיצוניות מול חצרות ויז'ניץ ורוז'ין, הפתוחות יחסית למודרנה ולציונות. היו בה עובדי אדמה – 90% מאדמות סיגט היו שייכות ליהודים, ובהם סבו של ויזל – לעומת אחרים שבחרו בחיי פרישות, למדנות ואנטי־ציונות.
אביו שלמה וסבו דוד היו מקור יניקתו בילדותו ונעוריו, וחינכו אותו על ברכי התלמוד והחסידות. אימו שרה הייתה מקור של חום ואהבה, שייצבו את אישיותו. מוריו ורבותיו בסיגט המשיכו את הוראת אביו וסבו, וגרמו לכך שהתלמוד יהיה כל ימי חייו בבחינת "שיר ילדות שהכול בו, לרבות סודות החיים", כפי שכתב.
יחיאל אופנר, "מתפלל ביער", אקריליק על בד, 2017 | צילום:
את הסיפורת החסידית של ויזל עטפה נימה מפייסת והרמונית, בעיקר בהשראת סבו:
כל אשר כתבתי אודות החסידות, ממנו קיבלתי. הסיפורים הקסומים של רבי נחמן מברצלב, אמרי השפר של הרבי מקוצק, דברי הריז'ינר והרופשיצר. הוא הכיר את כולם. הוא לימד אותי להתענג בהם, ולהכיל אותם. ראיתי עצמי מפליג על האנייה בדרך לארץ ישראל עם רבי נחמן. עקבתי אחר רבי ישראל מרוז'ין בגולה. עמדתי על סיפה של דלתו של הקוצקר בבדידותו המטלטלת. סיפורים אלה לעולם לא אשכחם, הקפדתי לומר לו (מתוך ספרו האוטוביוגרפי "כל הנחלים הולכים אל הים").
בהשפעת אסכולת פריז
הנער אליעזר בן ה־17, שהגיע מבוכנוולד לצרפת, עתיד להוקיר כל ימיו את צרפת ואת אוז"ה, הארגון היהודי ההומניטרי שסייע לאלפי פליטים ומאות ילדים, על שיקומו הפיזי והאינטלקטואלי. בצרפת הוא התוודע לאנשי אסכולת פריז במחשבת ישראל ובהם ד"ר יעקב גורדין, הרב י"ל אשכנזי (מניטו) ועוד. דרכם שב לאהבות נעוריו – התלמוד, הקבלה והחסידות. הוא החל להשתתף בכינוסים האינטלקטואליים היהודיים בצרפת, ולימים תרם תרומה ייחודית לתחיית מדעי היהדות על אדמת צרפת ובהמשך בארה"ב.
בעידוד הסופר הצרפתי פרנסואה מוריאק הפר את הדממה שגזר על עצמו כעשור, מאז תום המלחמה, וכתב את הספרים "הלילה", "השחר" ו"היום", המלווים את העידן המהפכני שבין שואה לתקומה. הטרילוגיה היוותה מעין הקדמה לפרץ של יצירה רבת גוונים, שבין השאר עסקה בדמויות מן התנ"ך, התלמוד והחסידות. חוט השני החורז את יצירתו הוא חיפוש אחר מענה לשאלות הנוקבות המנסרות בחללו של עולם, חתירה לחקר האמת, ושיח מעמיק עם תרבויות זמנו.
בלשונו הציורית ניסח ויזל את מטרת כתיבתו הענפה (מובא כאן בדילוגים):
אני כותב כדי לא להשתגע או כדי לגעת בשיגעון ובמשמעותו. בשביל הניצול לכתוב אין זה מקצוע אלא חובה – ייעוד. השכחה היא המסד של האויב. 'זכור' זהו תפקידו של האדם, של היהודי – לזכור את השמות, את הפנים, את הדמעות. איני מתכוון להיות פילוסוף או תיאולוג, ברצוני להיות עד ולחפש משמעות ולהעניק משמעות. אני חושב על הקהילה, על העיירה שהייתה ואינה – שתיהן מושכות אותי ומפחידות אותי כאחד. הן מקרינות עלי את זהותי כנער יהודי הירא את ה', שליו וחסר דאגות – חזות שאני תר אחריה ובורח מפניה גם יחד. אני חייב להם את שורשיי ואת הזיכרון הקולקטיבי והאישי. אם לא אעשה כן אבגוד בהם, דהיינו אבגוד בעצמי. בכל כתביי פוגשים חסיד, ילד, זקן, קבצן ומשוגע – כל אלה שרויים בנוף נשמתי הפנימי. היות והם גורשו על ידי הצורר, מוצאים הם מקלט בקרבי. האויב רצה חברה בלעדיהם – אני משיב אותם אל חיקי. למענם אני כותב. למעשה, כל כתביי, גם אלו הנראים כהסחת הדעת, אינם אלא שיבה למתיי.
בעיני ויזל, הסיפור החסידי לא נועד להרדים ילדים אלא לעורר את האדם לייעודו ולמשמעות חייו, כדברי רבי נחמן מברסלב. הוא הקדיש שני ספרים לעיסוק בדמותם של אדמו"רי החסידות, והסביר את מהות הסיפור החסידי (מצוטט בדילוגים):
תפקיד המספר לספר בנאמנות את מה שקיבל, אבל בהתפעלות ובלהט, שכן החסידות העניקה את מלוא האישיות בחום ובלהט. החסידות חוללה מטמורפוזה של היש: העצב והצער הפכו לחדווה וריבוי חיים. המספר את החסידות מספר על עצמו – אין הוא מבקש ללמד או לשכנע כי אם לקרב, ליצור קשרים חדשים; אין הוא מבקש לחשוף, להסביר כי אם להזכיר ולעקור מתוך המוות תפילות נשכחות, דמויות עלומות, תוך הפעלת הדמיון מחדש.
החסידות לא הייתה אלא מחאה נגד הבדידות והמלנכוליה: החסיד היה מתנתק מהדלות היומיומית כדי לשבות ולחוג אצל הרבי שלו לא רק כדי לחזות בו ולהאזין לו כי אם גם כדי לחבור לעדת החסידים, לשיר יחד עמם ואף לחלום יחדיו. לא פעם אותם אדמו"רים נאבקו במלנכוליה, הקרובה לייאוש. בסַפּרי את סיפוריהם אני שוב ושוב רואה עד כמה אני חב להם. באופן מודע או לא, שיבצתי את הד קולם ואת דברתם ביצירתי. נותרתי, בממלכת הסיפור שחרבה, הילד שאוהב להאזין לאותו סיפור.
הערתו החריפה בדבר היעדרם של נתונים ביוגרפיים של הבעש"ט, פותחת צוהר לגישתו לחקר מדעי היהדות ולאסכולות האקדמיות. הבה נאזין לו:
ההיסטוריונים לא ידעו להכיל אותו [את הבעש"ט] ובחרו להיות עוינים לו... האדם שהטביע את חותמו על כה הרבה שרידי חרב באירופה המרכזית והמזרחית, מי שהראה כי התחייה היא ציווי והיא אפשרית, המורה שגרם לכל־כך הרבה קהילות במצוקה לשיר ולזמר, דאג, אין יודעים איך, להתחמק מהזירה על קצות האצבעות מבלי להשאיר כל אלמנט ביוגרפי עבור חוקרי ההיסטוריה. האובססיה שלו מהנצח הביאה אותו להזניח את ההיסטוריה כדי להיות נישא על כנפי האגדה.
המרד של פשיסחה
ביצירתו הספרותית הכריע ויזל לטובת יצירה המשלבת חוכמת ישראל וזהות יהודית, ועל כן היא השפיעה על ציבורים גדולים. במקרים רבים הוא הודף, באדיבות אך בעוצמה, תזות היסטוריות ותרבותיות שנתגבשו עד כדי דוֹגמוֹת, בידי חוקרי האסכולה הברלינאית והירושלמית לחכמת ישראל. הללו הרימו על נס את המחקר הפילולוגי, ההיסטורי והטקסטואלי, ואין בלתו. ויזל הלך בדרכם של חברי האסכולה הפריזאית לחכמת ישראל: מר שושני, מניטו, אנדרה נהר, עמנואל לוינס ועוד, שסברו כי ההפרדה המלאכותית בין המחקר ההיסטורי לעיצוב הזהות היהודית – שגויה חינוכית ומהותית. הוא הלך גם בדרכם של חוקרי חסידות וסופרים כמו מרטין בובר, אברהם יהושע השל, אליעזר שטיינמן, ש"י עגנון ופנחס שדה, שביקשו את הזיקה בין השניים ושאפו לחוות את הקסם שבחסידות. הוא לא שלל את המתודה המחקרית, אך העדיף לעיין באוצרות חוכמת ישראל כמקורות יניקה לתעצומות נפש, שאר רוח ורלוונטיות לסערות ולאתגרי ההווה.
אף שמהלכו של ויזל ספרותי ואף רומנטי, בסיפוריו החסידיים הוא אינו מהסס לגעת בפרשיות רגישות כמו החלטת החוזה מלובלין לבטל את נישואיו סמוך לחופה, או בחירתו של רבי מנחם מנדל מקוצק לנתק את הקשר עם עדת חסידיו למשך עשרים שנה. הפרק על אסכולת פשיסחה הוא דוגמה מאלפת לניתוחיו החדים והמלומדים של ויזל באשר לתפנית שפקדה את עולם החסידות. הוא מתאר כיצד "היהודי" מפשיסחה, ר' שמחה בונים ור' מנחם מנדל מקוצק מרדו בחסידות העממית המתמסדת ששבתה את ליבם של רבים והציבה במרכז את הרבי כמחולל מופתים, מרפא חולים ומתווך בין החסיד לאלוקיו.
פרקים אלו הודפים את התזות שהתקבעו במחקר, ולפיהן לאחר שנת 1815 שקעה החסידות בהתנוונות. ויזל אכן מזהה מגמות של ניוון והתמסדות, אך מצביע על תגובת־נגד ומראה כיצד עד שנות השישים של המאה ה־19 הייתה החסידות שרויה בתסיסה יוצרת שעיצבה דורות חדשים. מחקרים שראו אור בעשור האחרון מאששים את רציפותה של החיוניות האידאית וההסתגלות לזמנים המודרניים במרכזים חסידיים שונים.
לעומת "בגידת האדמו"רים בחסידיהם" בתקופת השואה, כפי שתפס זאת מנדל פייקאז', ויזל נוקט עמדה ביקורתית כלפי ההיסטוריוגרפיה השלטת, המבקשת להבליט את גבורתם של הזרמים החילוניים במזרח אירופה ולהמעיט בחלקם של אדמו"רי החסידות באותם פרקי גבורה. לדוגמה, ויזל מזהה את המגמה ההיסטוריוגרפית המפארת את דמות המחנך יאנוש קורצ'ק, תוך התעלמות מהמופת שבמנהיגותם של אדמו"רי החסידות בשעות הקשות בתקופת השואה.
ויזל אף ראה במשבר השואה נקודת פתיחה לתחייה רוחנית מחודשת. בפרספקטיבה היסטורית הוא קבע שהמשברים והניסיונות בהיסטוריה היהודית לא הובילו לשקיעה כי אם לתחייה מחודשת ולשגשוג, וכך יהיה גם עתה. אושוויץ חישלה את היהודים, שנעשו חזקים יותר. יתר על כן, אוצרות חוכמת ישראל שנתפסו בידי זרמים ביהדות כדבר חשוך, חוזרים לשמש מקור לתעצומות נפש.
חוקר החסידות דוד אסף, למשל, ביקר את יצירת ויזל משום שאינה עומדת ברף מחקרי ואקדמי. ואולם יצירתו של ויזל כוללת ניתוחים מזהירים שתרומתם לא תסולא בפז, גם אם היא נטולת אפראט מדעי. לא פעם נקט ויזל נקט מהלך של דקונסטרוקציה, שפתח פרספקטיבות וערוצים חדשים במדעי היהדות בכלל ובתולדות החסידות בפרט.
בהרצאה שנשא טען אסף כי יצירת ויזל "פנתה לקורא החילוני, המודרני, הנבוך והרוצה להתחמם מעט בקרני המסורת הישנה והלא רלוונטית לימיו". למעשה, באסכולת פריז למחשבת ישראל עוררה יצירתו של ויזל עניין רב ונידונה בכובד ראש. הגדיל לעשות פרופ' אנדרה נהר, שבספרו "גלות הדיבור" הקדיש פרק שלם ליסוד הדממה שביצירתו של ויזל. ב־2005 הוקם בפריז מכון מחקרי למדעי היהדות על שם ויזל.
המשורר מול ההיסטוריון
הביקורת על מדעיות מהלכיו של ויזל מזכירה לי את העימותים הבלתי נשכחים בין גרשם שלום למרטין בובר, ובין שאול ליברמן לאברהם יהושע השל, ואולי אף חזרה על מוטיבים מהקונפליקט המשכילי־חסידי, בן המאה ה־19. שמא מאחורי האצטלה המדעית הצרופה שבה מתעטפים לעיתים חוקרים, מסתתרת אג'נדה לא פחות מגמתית מזו של נשוא ביקורתם?
למעשה, מאחורי אותה ביקורת מסתתרת אולי התרומה החשובה ביותר של אלי ויזל לציוויליזציית החסידות ולממלכת הסיפור החסידי: המסורת האוֹראלית, נשמת אפה של החסידות. ויזל משחזר בקולמוסו העדין את המסורת החיה של החסידות, שעברה בעל פה מדור לדור. השל היה עמיתו המובהק של ויזל בשחזור אותה רקמה והעלאתה על הכתב לבל תאֹבד. העימות היה בלתי נמנע: חוקרי האסכולה הברלינאית והירושלמית ותלמידיהם, האמונים על המחקר הטקסטואלי־פילולוגי־היסטורי, התקשו להשלים עם יצירתם של האישים שהיו אמונים על המסורת החיה.
לפני מאתיים שנה, ב־1819, חש המשורר היינריך היינה כי העניין היהודי, "התעוררות הכוח בישראל", כלשונו, לא ייוושע מן המלומדים. צונץ, אביו מייסדו של מדע היהדות, היה מלומד גאוני, אבל מחקריו התאפיינו ביבושת שהייתה לשם דבר. היינה רצה לתת ליהודים מה שוולטר סקוט נתן לסקוטים ולאנגלים: רומן היסטורי. דעתו הייתה שאת תולדותיה לומדת אומה מן המשוררים, לא מן ההיסטוריונים. המשוררים בודים אומנם דמויות ואירועים, ועם זאת מוסרים את כוונת ההיסטוריה ביתר נאמנות. דומה שהערה זו יפה ליצירתו של ויזל, הנוגעת ברוח מדעי היהדות לעיתים אף יותר מגדולי החוקרים.
אסיים בנימה אישית: במשך כ־15 שנה הכשרתי והדרכתי משלחות לפולין ולצ'כיה, וספריו של ויזל היו לי למקור השראה ודעת. אט אט הבחנתי שקיימת חסידות חשובה שטרם נחקרה דיה: זוהי חסידות ויזל.
פרופ' יוסף שרביט מלמד במחלקה להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטת בר־אילן