הסתירות הפנימיות בסיפורי השואה של אלי ויזל

בעקבות פרסום ספרו הראשון, "הלילה", קיבל אלי ויזל מכתבי תגובה רבים. ואולם כל קורא שתיאר את הספר במונח "רומן" זכה לתגובה דומה, גם אם הערותיו ושאלותיו האחרות היו מעניינות וחשובות. "אני לא כתבתי רומן אלא את האמת לאמיתה", כתב לו ויזל. "כל דבר שכתבתי ב'הלילה' הוא אמת לאמיתה, והתרחש בדיוק כפי שתיארתי".

התעקשותו של ויזל על כך שהספר כולו הוא אמת מוחלטת, עוררה אצלי תהיות. לא פקפקתי בדברים, אך שאלתי את עצמי לפשרם של שינויים שונים שמצאתי במהלך קריאת ספריו על גרסאותיהם השונות. האם ויזל כתב כמתעד את השואה, או סיפר אותה ועליה? ההבדל בין שתי האפשרויות גדול. בחיבור תיעודי ישנה מחויבות לדיוק היסטורי; בכתיבה סיפורית מקובל לשלב מהרהורי ליבו, מחשבותיו ואף השקפותיו של הכותב.

בעבור עשרות מיליוני אנשים ברחבי העולם, היה הספר "הלילה" מקור עיקרי, אם לא בלעדי, להיכרות עם שואת העם היהודי ועם נוראותיה של מלחמת העולם השנייה. הספר ראה אור לראשונה ביידיש ב־1956 ומאז תורגם לארבעים שפות שונות ונפוץ בעשרות מיליוני עותקים. ויזל כתב עוד 56 ספרים - מתוכם עוד ארבעה המוקדשים באופן מוחלט ומובהק לשואה, אך חורבנו הגדול של העם היהודי נוכח בכל ספריו האחרים, כולל אלה שעוסקים בדמויות מקראיות, תלמודיות וחסידיות. "אדם אינו יכול לברוח מההיסטוריה של עצמו", אמר לי בהקשר הזה.

משכך, השאלה האם ויזל היה מתעד השואה או מספר שלה היא חשובה. כמתעד, כפי שהעיד על עצמו בהקשר של הספר "הלילה", היה עליו לדייק בפרטים. ככל שהכתיבה היא תיעודית, יש גם חשיבות למועד חיבור הספר, בסמוך לאירועים או במרחק זמן כזה או אחר. למעשה גם כאשר מדובר בתיעוד, הזיכרון האנושי הוא מתעתע. כך למשל, בביתי מצויים כעשרה ספרים שונים שכתבו אנשים שחיו בגטו ורשה, ואין שני ספרים המתעדים בצורה זהה את החיים שם, ובמקרים רבים אף לא את אותו אירוע. ואולם ככל שמדובר ביצירה סיפורית, יש מקום לנקיטת אמצעים שונים לשם שכלול הסיפור, יצירת מתח וקירוב הדברים לקורא, לעיתים תוך התעלמות מודעת מפרטים שונים.

הזיכרון הוא מילת מפתח בהשקפת עולמו של ויזל, שקיבל פרס נובל לשלום עבור פעילותו למען זיכרון השואה ולימוד לקחיה. הוא רצה שידעו מה קרה ואיך קרה, מי ומה היו האנשים שביצעו את השואה, ומי היו האנשים והעולמות שנרצחו בה. הזיכרון היה עבורו "שליחות לכל החיים", ומבחינתו זה היה המכנה המשותף לכל ספריו. בנאום בפרלמנט הגרמני ב־1987 אמר: "לזכור פירושו לקשר בין עבר להווה ובין הווה לעתיד. לזכור פירושו להשיב לצדק את כבודו. לאחר אושוויץ חייבת להימצא תקווה. היכן אפשר למצוא את אותה תקווה? אני מאמין שאפשר, ושהיא חייבת להימצא בזיכרון".

הסיפור שהושמט

כדי להדגים את מורכבותה של השאלה הזו, נציג את אחד מסיפוריו המפורסמים של ויזל. גיבוריו של הספר "שערי היער" הם גריגור וגבריאל, שניים שהם אחד, בני דמותו של המחבר. וכך מספר גריגור לגבריאל:

"אספר לך סיפור, קצר הוא ופשוט. במחנה ריכוז מכנס רב אחד, ערב אחד אחרי העבודה, שלושה מחבריו, גדולי תורה מפורסמים, ומושיבם בבית דין מיוחד. קומתו זקופה, מצחו מוגבה, אומר הוא לדיינים דברים אלו: 'מבקש אני לתבוע לדין את הקדוש ברוך הוא על רצח, לפי שהוא רוצח הן את עמו והן את תורתו שנתן לו בהר סיני. יש בידי ראיות שאין לסתרן; דונו דינכם בלי מורא, בלי משוא פנים, בלי צער; מה שאתם יכולים לאבד כבר ניטל מכם לפני זמן רב'. המשפט נערך כהלכה: עדים מעידים לחובה ומעידים לזכות, הקטגור והסניגור אומרים דבריהם, הדיינים נושאים ונותנים. פסק הדין על דעת כל הדיינים: חייב".

אך בכך לא תם הסיפור. "המתן לסופו של דבר", אומר גריגור לגבריאל. "דע, שלבסוף ידו ההיא שהיתה על העליונה. דע, שלמחרת הדין התנקם הנידון והשיב את הדיין בראשם של הדיינים והתובעים: הם נקצרו בשעת האיסוף הראשון. אומר אני לך, אפוא: אם אין טעם למותם, עלבון הוא; ואם יש לו טעם, גדול העלבון יותר".

כפי שהבהיר ויזל, מדובר בהתרחשות ממשית שאירעה באושוויץ.  ואולם באופן מפתיע, הקטע הזה לא נכלל בספר "הלילה", שוויזל ראה בו את עדותו האישית על מה שעבר בשואה. בספר זה מתוארים קורותיו של ויזל מעת הגירוש מעיר הולדתו סיגט, ועד שחרור מחנה בוכנוולד בידי הצבא האמריקאי. לצד אלה, נושאו השני של הספר הוא חשבון עם א־לוהי ישראל על היעדרותו בשעה שעמו כה נזקק לעזרתו. ויזל נשאר יהודי מאמין, אך כפי שהעיד על עצמו פעמים רבות, מאז השואה הייתה אמונתו "אמונה פצועה". לאורך הספר נתן לכך ויזל ביטויים רבים. הידוע שבהם הוא תיאור תליית שלושה יהודים ביום אחד, שני מבוגרים וילד שפרפר בחבל התלייה חצי שעה, ואלפי יהודים שנדרשו להתייצב למִפקד כדי לחזות בתלייה. ויזל שמע מאחוריו את השאלה: היכן הוא א־לוהים? והתשובה: על עמוד התלייה.

ולמרות זאת, תיאור המשפט שערכו שלושה רבנים לא־לוהים לא נכלל בספר "הלילה", הגדוש בספקנות דתית. כאשר הוא מספר על ראש השנה במחנה בונה (אחד ממחנות אושוויץ), כותב ויזל: "היום לא התחננתי. לא יכולתי להיאנח. להיפך! חשתי עצמי חזק חזק. אני הייתי המאשים, והנאשם – א־לוהים" (עמ' 75).

סיפור בית הדין באושוויץ לא נכלל גם בספרו האוטוביוגרפי של ויזל, "כל הנחלים ההולכים אל הים", אף שפרק שלם בו מוקדש לאמונתו ויחסו לא־לוהים במהלך השואה. בפרק שלפני כן כותב ויזל: "בהצהרת אמונה מאחורי התיל הדוקרני של אושוויץ היה משום טרגדיה כפולה, של המאמין ושל יוצרו כאחד. איך היה אפשר, במקום הארור הזה, לשבח את א־לוהים על אהבתו כביכול לעמו? איך היה אפשר, בלי לשקר, לומר באושוויץ 'אשרינו, מה טוב חלקנו'? איך ובאיזו זכות מותר לנו לדבר על אושר באושוויץ? כפי שאמרתי במקום אחר, אי אפשר להעלות על הדעת את אושוויץ, לא עם הא־לוהים ולא בלעדיו" (עמ' 84).

הנה כי כן, בשתיים מיצירותיו המובהקות ביותר שבהן עסק בהרחבה בנושא האמונה לפני ואחרי השואה, לא שילב ויזל את סיפור בית הדין לא־לוהים, סיפור שהוא העיד בעצמו כי נכח בעת התרחשותו. מדוע לא סיפר או כתב על כך בספרו "הלילה", ובחר לעשות זאת בספר הסימבולי יותר, "שערי היער"? האם הסיפור על בית הדין שהתקיים באושוויץ הוא סימבולי, כמו מחזהו הנודע "משפטו של א־לוהים", המתרחש במאה ה־17, בעקבות פרעות ת"ח ות"ט, ואשר זכה לעיון ומחקר רחב?

הנר הייתי אני

והנה מקרה נוסף שיחדד את ההבחנה בין מתעד למספר: תיאור מות אביו של ויזל במחנה בוכנוולד. זהו נושא אישי מאוד, ועל כן קשה להניח שוויזל יערוך בו שינוי כלשהו. ואולם מתברר שגם באירוע כה אישי ישנם הבדלים משמעותיים, תיעודיים וספרותיים. כמה וכמה פעמים נדרש ויזל לאותו לילה מר ונמהר בחייו, וראו זה פלא, ישנם הבדלים של ממש בין הגרסאות השונות של הספר "הלילה". על אלה יש להוסיף מאמר בשם "מות אבי" שפרסם ויזל בשפות שונות. למקרא הגרסאות השונות שאלתי את עצמי: האם מדובר באותו אירוע?

בגרסה העברית של הספר "הלילה", שהיא הראשונה ומצויה בכתב־יד, לא נכלל כלל תיאור של בוכנוולד ומה שהתרחש שם. בגרסה ביידיש משנת 1956 מופיע תיאור ארוך יחסית של הערב האחרון במחיצת אביו, כאשר הבן מודע לכך שזהו כנראה הלילה האחרון שלו עם אביו. וכך מסתיים התיאור:

אחר כך גירשו אותי לישון. תפסתי את הדרגש העליון ולא ידעתי שלמחרת בבוקר, כאשר ארד ממיטתי, לא אמצא יותר את אבי. היה זה י"ח בשבט תש"ה. בבוקר י"ט בשבט ירדתי ממיטתי ורצתי לעבר אבי. במקומו שכב כבר חולה אחר. נותרתי יתום. מוקדם בבוקר, כאשר עדיין היה לילה, לקחו אותו לקרמטוריום. אולי הוא נשם. לא היה מניין להגיד קדיש. לא היה קבר להדליק עליו נר. דבר לא היה. הקבר שלו היו השמיים, והנר הייתי אני, בנו.

גלגול נוסף של הסיפור מופיע בספר "הלילה". אחרי תיאור ארוך של המפגש האחרון ביניהם, מספר ויזל כיצד אביו מתחנן בפניו שייתן לו מעט מים לשתות, אך הקצין הנאצי מונע זאת. אביו בוכה ומתחנן ללגימה אחת ואז:

הקצין התקרב אליו וציווה עליו לשתוק אך אבי לא שמע אותו. הוא המשיך לקרוא לי. הקצין הנחית מכת אלה חזקה על ראשו. לא זזתי. פחדתי, גופי פחד פן יקבל אף הוא מכת אלה. אבי המשיך לזעוק וקרא בשמי, "אליעזר". ראיתיו נושם עדיין. לא זזתי ממקומי. כאשר ירדתי בתום המִפקד, יכולתי לראות את שפתיו נעות, מלמלות דבר־מה, ברעד. גחנתי מעליו. התבוננתי בו למעלה משעה, למען אחרוט בזיכרוני את פניו שטופות הדם, את ראשו המנופץ. אחר כך נאלצתי ללכת לישון. טיפסתי על דרגשי מעל אבי, כי עדיין חי היה. היה זה ב־28 בינואר 1945. התעוררתי ב־29 בינואר עם שחר. במקום אבי שכב חולה אחר. נאלצו לקחת אותו לפנות בוקר אל המשרפה. ייתכן שנשם עדיין... תפילות לא נשמעו על קברו. נר לא הודלק לזכרו. אזלו הדמעות.

אין צורך במחקר מעמיק כדי להבחין שמדובר בשני תיאורים שונים לחלוטין לאותו אירוע. פער השנים בין כתיבתם הוא להערכתי ארבע שנים בלבד. מכאן שכל אחד משני התיאורים פונה כנראה לקהל אחר. התיאור ביידיש נועד לשורדי השואה דוברי השפה. התיאור ב"הלילה" הוא כבר עיבוד מהספר ביידיש, אך מושפע מהשיחות עם פרנסואה מוריאק, חתן פרס נובל לספרות, שיעץ לקצר את הטקסט מתוך הסתכלות על עולם קוראים רחב ככל האפשר.

אך בכך לא די. לפחות פעמיים נוספות תיאר ויזל את מות אביו, ושני התיאורים שונים לחלוטין זה מזה. תיאור אחד פורסם ב־1965 בידיעות אחרונות, העיתון שוויזל שימש ככתב בכיר שלו במשך 14 שנים; והתיאור השני נכתב בראשית שנות התשעים, באוטוביוגרפיה "כל הנחלים הולכים אל הים". למי שקורא את ארבעת התיאורים נדמה שמדובר בארבעה אנשים שונים שנספו במחנה השמדה נאצי. ואולם מדובר באותו אדם שמת ובאותו אדם שכתב. וחוזרת שאלתנו: מתעד השואה או מספר השואה? ואולי היה ויזל גם וגם, גם מתעד וגם סופר? האם אפשר להיות שניהם כאחד?

אני חושב על חבריו של ויזל, סופרים שורדי שואה: פרימו לוי, אהרן אפלפלד, אימרה קרטס, ק.צטניק, ורבים אחרים. כיצד הם נהגו? האם גם הם הצהירו שספר מסוים שכתבו על השואה כולו אמת לאמיתה? מה דינם של ספרים אחרים שכתבו? האם ייראו בעינינו כמו "בחירתה של סופי", סיפור דרמטי על רקע השואה שעובד לסרט מצליח?

נראה כי כאשר התחיל ויזל במלאכת הכתיבה הוא ראה עצמו כמתעד השואה, מי שמנחיל לעולם את האסון הגדול של העם היהודי. ב־1955, כאשר התברר לו כי ספרו "הלילה" יתפרסם ביידיש בקרוב, הוא כותב במכתב לחברו דב יודקובסקי: "אינני יכול להשתחרר מסיוט הספר ('הלילה'). כל עוד הוא לא פורסם, לא אהיה מסוגל לכתוב ספר אחר. ואני חולם הרי להשיג פרס נובל". כך כתב ב־1955, עוד בטרם ראה אור ביידיש "און די וועלט האט גשוויגען'", "והעולם שתק", שמו המקורי של "הלילה", ספרו הראשון.

מתעד – כן, סופר – כן, אך על הקורא להבחין היטב בין ויזל המתעד לוויזל הסופר.

ד״ר יואל רפל הוא חוקר בכיר באוניברסיטת בר־אילן; מייסד ומנהל ארכיון אלי ויזל באוניברסיטת בוסטון