הרקע האישי של פיני טבגר עוזר לו לשחק אבא חרדי לילד מיוחד

"כשלמדתי בניסן נתיב, לרוב התלמידים היה ניסיון במגמות משחק בבתי ספר או בתיאטרון צה"ל", מספר פיני טבגר. "אני הייתי כמעט היחיד מהקריות, בלי ניסיון. הרגשתי שם שונה, ובאמת איכשהו בתפקידים שלי אני תמיד בתפקיד של איזו דמות שמגיעה מקצה כלשהו. לא הגיבור הרומנטי של הסרט. זה נובע מהשונות במראה שלי ובגישה שלי. כמו נחי ההוא שמגיע לבית ספר למוזיקה היישר מההתנחלות".

נחי הוא הדמות שגילם בסדרה האיקונית מתחילת שנות ה־2000 "השיר שלנו". הוא שיחק בחור דתי שבא לנסות את מזלו באקדמיה מפורסמת למוזיקה. וכמו לפני עשרים שנה, גם בסרטו של רובי דואניאס "שמיים וארץ", טבגר מגלם דמות של גבר חרדי ששמו יצחק. בלי לחשוף יותר מדי את עלילת הסרט אפוף המסתורין, נספר שבמרכזו זוג חילוני, מאיה ואביב ברגר, בגילומם של תום אבני והילה סעדה. השניים נהנים מחייהם המושלמים כאנשי קריירה מצליחים, עם ילד יפה וחייכן ששמו רוי. אלא שבעיה רפואית שמתגלה אצלו שולחת אותם לחיפוש אחר מקור התקלה ומאלצת אותם להתמודד עם סתירות משונות וחצאי אמיתות. מה שהתחיל כאתגר רפואי הופך עד מהרה לתעלומה מסתורית ומביא אותם למפגש עם יצחק, אב לבן עם צרכים מיוחדים שהוא ומשפחתו מלווים את המסע של אביב ומאיה.

"אני חושב שהסרט הזה מצליח להראות משהו יפה בעולם החרדי", אומר טבגר. "המשפחה החרדית היא בעלת יכולת מרשימה לקבל ולהכיל את מה שהגורל, או א־לוהים בתפיסה שלהם, העניק להם. כמו ילד עם צרכים מיוחדים. ובלי לעשות ספוילרים, זו מעין מראה לזוג החילוני וליכולת שלו לקבל את המציאות. זו הכלה שמעוררת אצלי השתאות. הערצה אפילו".

שש שנים לפני שאחז בידיו את התסריט של "שמיים וארץ", בנו יהונתן, שהיה אז בן שש, אובחן על הספקטרום האוטיסטי בתפקוד גבוה מאוד. "קראתי את הטקסט, והתפקיד של יצחק התחבר אליי כמו כפפה ליד. קרה לי הרבה שקיבלתי תפקיד בדרך של קארמה. גם כשיהונתן נולד, בדיוק קיבלתי תפקיד לתוכנית הילדים 'בחצר של פופיק'. באודישן הייתי צריך להיכנס לדמות של ילד שמדבר עם בובה. את הבובה הזאת הפעיל אדם שמבוגר ממני, והצלחתי לעשות את זה בזכות זה שבאותו זמן הפכתי לאבא. הדתיים קוראים לזה השגחה, וזה בדיוק מה שאני מרגיש. בזמן הנכון, ברגע הנכון, התפקידים מגיעים".

הרגשת הזדהות עם יצחק?

"כן, אבל להבדיל אלפי הבדלות. בשונה מהילד שבסרט, יהונתן הוא לא ילד שזקוק להרבה עזרה. הוא עצמאי לחלוטין וגם לומד במסגרת רגילה. אבל יש לו צרכים מיוחדים, והוא זקוק לטיפולים מסוימים, בעיקר קוגניטיביים, ומקבל לעיתים עזרה בבית הספר. עם השנים הוא התפתח מאוד, וכל הזמן קיבל מעטפת ממני ומאימא שלו".

איך נראה הרגע שבו מקבלים אבחנה כזאת על הילד שלך?

"קשה. אתה אומר לעצמך 'אוקיי, לילד שלי יהיה איזה קושי כל החיים'. יהיה לו איזה טייטל. הוא באמת הכי מתפקד שיש, אבל יש קשיים. יש ימים שהוא חוזר מבית ספר ואומר שהילדים לא רוצים להיות חברים שלו ולא רוצים קשר איתו. קוראים לו 'אוטיסט'. בהתחלה היה קשה יותר ועם הזמן חל שיפור, ועדיין זו התמודדות יומיומית".

לפני האבחון שמתם לב למשהו שונה בהתנהגות שלו?

"האבחון נחת עלינו בהפתעה, שום דבר בהתנהגות שלו לא נראה ולא הרגיש על הספקטרום. אני חושב שלפני עשרים שנה בכלל לא היו מאבחנים אותו, היו אומרים עליו שהוא ילד עם קשיים, בלי לפרט. בזכות האבחון ידענו אילו כלים לתת לו".

אחרי תקופה של מורכבויות ואתגרים החליטו טבגר ובת זוגו להיפרד, בדיוק בגיל שהיה הוא עצמו כשההורים שלו התגרשו. "גידול ילד עם צרכים מיוחדים יוצר הרבה מתח, וזה משפיע מאוד על הזוגיות. בשמיים ובארץ, כמו בכל תפקיד כמעט, הניסיון שלי מהחיים עוזר לי מאוד בבניית הדמות שאני מגלם. שוב, להבדיל אלפי הבדלות, הצלחתי להבין את המקום של אבא שמכיל ילד עם מחלה מסוימת".

"בארץ מצפים ממך כל הזמן לחוות דעה ולהיות חד־משמעי. אני איש מרכז בתפיסה שלי. לכן קשה לי עם הלעומתיות הזו. אני מבין אנשים שנלחמים על האידאולוגיה שלהם כמו שאני מבין למה סבא שלי הקים את היישוב היהודי בחברון"

דניאל ניזרי, השחקן שמגלם את בנו בסרט, מתמודד עם מחלת דם נדירה שמצריכה טיפולים רבים, מה שלא מנע ממנו להשתתף בסצנות רבות בסרט וגם לככב בפסטיגל. "הוא הכוכב שם", מחייך טבגר בהתרגשות. "ילד ושחקן מדהים".

התחברתם במהלך הצילומים?

"נוצר בינינו קשר חזק. אחרי הצילומים יהונתן ואני הגענו אליו הביתה, והכרתי את ההורים שלו. היה לי חשוב עוד לפני הסרט שיהיה בינינו קשר חם. רציתי שבדינמיקה על הסט יאמינו שהוא הילד שלי ואני האבא שלו. שארגיש איתו בנוח ואבין איך לתת לו להרגיש בנוח איתי".

לאורך הסרט צפה שאלת ההורות שטבגר (48) מתמודד איתה בעצמו הרבה שנים, עוד לפני שהפך לאבא. לפני כמה שנים הוציא סרט בכורה באורך מלא, "יותר ממה שמגיע לי", שמעלה על המסך את חוויית ילדותו בקריית־אתא כבן לאם חד־הורית, המתעניין בדת ומבקש לפתוח בתהליך של חזרה בתשובה בזכות שכן חב"דניק שמאמץ אותו לחיקו. "כשהייתי בן שש ההורים שלי התגרשו, וכנראה תמיד חיפשתי דמות אב", הוא מספר. "אבא שלי לא היה כל כך נוכח. היה לנו אז שכן שהיה בתהליכי התחרדות, ויום אחד הוא פנה אליי ושאל אם אני יודע מה משמעות השם 'פינחס', השם שלי. ידעתי שקוראים לי ככה על שם איזה סבא רבא או משהו כזה, אבל אז הוא סיפר לי את סיפורו של פינחס מהתנ"ך, ובתור ילד זה תפס אותי לגמרי. הימם אותי. למחרת חבשתי כיפה והתחלתי להסתובב כאילו אני דתי".

זו החזרה בתשובה הכי מהירה ששמעתי עליה.

"זה התפייד די מהר כי הייתי בן שבע ואימא שלי, שלא הייתה דתייה, אמרה לי שבגיל 13 אוכל לעשות מה שאני רוצה, ורק אז אחליט. על הרגע הזה בחיים רציתי לעשות את סרט הגמר בלימודי הקולנוע. על ילד בן 13 שרוצה לחגוג בר מצווה. בחרתי להקצין מאוד את הקונפליקטים ולכן את הדמות של השכן שמלמד יהדות הכנסתי לדמות של רווק שלא מוצא שידוך, שבא כקונטרה לאימא החילונית מאוד".

ומה אם הבן שלך היה אומר שהוא רוצה לחזור בתשובה?

"איש באמונתו יחיה. אני לא מאמין בהורות מגבילה. הורות זה לא להגיד לך מה מותר ומה אסור, אלא לתת דוגמה אישית. הוא ספג ממני לטוב ולרע את מה שיש לי לתת, בלי שאמרתי לו מה לעשות. הורים חושבים שאם הם יגידו 'נו נו נו' כל הזמן לילד, זה יעזור. אבל אם אתה אומר לילד שלך כל הזמן 'עזוב את הטלפון', ואתה בעצמך בטלפון, אז מה זה יעזור? אם הבן שלי רואה פתיחות ופלורליזם, לא אגיד לו מה לעשות. אני לא אדם דתי, אין לי תפיסה דתית. אני כן מבין למה אנשים צריכים אמונה. ושהעולם החילוני רווי בכאוס. וזה קשור לעם היהודי ולהיסטוריה שיש למקום שאנחנו גרים בו. שיעשה מה שהוא רוצה. בכיף. אי אפשר למנוע מבן אדם את התפיסות והאמונות שלו. כן היה חשוב לי שיחגוג בר מצווה".

"יותר ממה שמגיע לי" זכה לשבחי המבקרים ואף לפרס פסטיבל הקולנוע בירושלים, אבל מגפת הקורונה פגעה בהפצה שלו. "הסרט היה אמור לצאת בדיוק כשפרצה מגפת הקורונה, והיציאה שלו פשוט נדחתה ונדחתה. אז גם אחרי שבתי הקולנוע נפתחו, אף אחד לא הגיע. אנשים התרגלו לראות נטפליקס בבית. אפילו הקרנות האקדמיה היו אז אונליין. ברור שנפגעתי כלכלית. כל מה שקורה פה במדינה, כולל המלחמות, הקונפליקטים, הגזירות מפה ומשם - הכול משפיע על הפרנסה שלך בסוף היום.

"אבל הרוח שלי אף פעם לא נשברת, כי אני תמיד מזכיר לעצמי לחשוב על סבתא שלי ועל הדברים שהיא עברה. בגיל 14 דפקו על דלת הבית שלה ולקחו את אבא שלה, פינחס, שנקראתי על שמו, למחנה עבודה בגולאג, ומשם הוא לא חזר. במלחמת העולם השנייה סבתא שלי ברחה יחד עם משפחתה מפני הנאצים מאוקראינה לאזרבייג'ן, שרדה את השלטון הקומוניסטי שהיה מאוד קשה, ואז עלתה לארץ שהייתה משאת חייה. הם היו ציוניים מאוד, ולמרות כל הקשיים היא לא ויתרה: בגיל חמישים, עם קשיי שפה וקליטה, היא עשתה הכול כדי להיות פה. אז אני מסתכל על זה ושומר על פרופורציות, יחד עם האסונות שקורים פה. היא הייתה בסכנת חיים ממש".

זמן ארוך אחרי הצילומים של "שמיים וארץ" נפגשו טבגר וסעדה שוב בחזרות לצילומי העונה השלישית של "מלכת היופי של ירושלים", סדרה המיטיבה לתאר את קורות האוכלוסייה היהודית בירושלים בשנים שלפני הקמת המדינה ומבוססת על ספרה של שרית ישי־לוי. בעוד כשבועיים יתחילו צילומי העונה החדשה, המתמקדת בפרשת אלטלנה, שאומנם לא הוזכרה בספר אך נחשבת לאירוע מכונן ולתזכורת נוספת למחלוקת שמסלימה בין פלגים בעם היהודי.

"זה סיפור נפיץ, ועכשיו הוא אקטואלי ברמות", אומר טבגר. "בהרמת כוסית לקראת תחילת הצילומים נאמר שזה סיפור שחייבים לדבר עליו עכשיו, בזמן שכל המחלוקות האלו צפות מחדש".

"אורי גרוס ראה את שי גבסו בכוכב נולד, מתמודד מצליח שחבש כיפה, ומאוד רצה להביא את הדמות הזו ל'השיר שלנו'. לדעתי רצו שהוא בכלל יגלם את נחי"

כמו בשאר התפקידים שגילם בחייו, טבגר עשה עבודת מחקר רצינית כדי להיכנס לנעלי לוחם האצ"ל שהוא מגלם. העבודה על הדמות כללה גם את גידול השפם, שפסל אותו מלגלם תפקיד אחר במקביל. דעותיו שלו הפוכות משל איש המחתרת שהוא מגלם, והיה עליו ללמוד כיצד הדמות שלו חושבת: "לקראת הצילומים קראתי ספרים שכתב ז'בוטינסקי וצפיתי בסרטים על אלטלנה, כי חשוב לי להיות בסוד הדברים ולהצדיק את המניעים של הדמות שאני מגלם".

טבגר הוא נכדו של המדען בן ציון טבגר, ממקימי היישוב היהודי בחברון. "סבא שלי היה מדען מאוד נחשב ברוסיה, בין המאה החשובים ביותר", אומר טבגר, "אבל הוא נרדף בידי הקג"ב, כי למד עברית ועסק בפעילות ציונית, מה שהיה אסור. בשלב מסוים, במקום להמשיך בתחום שבו הוא פרח, הוא חזר בתשובה, עלה לארץ והפך להיות חלק מהקמת היישוב היהודי בחברון, יחד עם הרב לוינגר וכל החבורה בשנת 1978. הוא היה לגמרי רוויזיוניסט והאמין ביישוב היהודי ובהתנחלויות. אפילו את ברית המילה שלי ערכו שם, בקריית־ארבע".

זה השפיע על התפיסה הפוליטית שלך?

"אני לא מחזיק בדעות שלו", הוא מושך בכתפיו, "באופן כללי זה לא הצד המשפחתי שגדלתי לצידו, זה הצד של אבא שלי, שלא חוויתי כל כך מאז שההורים שלי התגרשו. יש לי בני דודים שגרים בהתנחלות, ודודים חרדים שגרים במודיעין־עילית. אז דעות ימניות קיימות אצלנו במשפחה, כולל אימא שלי. אני מכבד את זה מאוד, ומבין מאיפה זה מגיע. בגלל הרקע שלי יש לי ספקטרום רחב של תפיסה, ואין לי שיפוטיות כלפי שום דבר. אני חי את הקצוות של העם. יש דברים שהממשלה עושה שאני אוהב ויש דברים שאני לא אוהב. אבל אני לא שיפוטי, וזה לגמרי מתקשר עם הדמות שלי ב'שמיים וארץ'".

יש ויכוחים פוליטיים בארוחות משפחתיות?

"עם אימא שלי אני משתדל לא לדבר פוליטיקה, היא 'שרופה' על ביבי ברמות ועל כל דבר שתגיד נגדו - תחטוף", הוא צוחק. "באופן כללי אני לא מקיים שיחות כאלו במשפחה, ולא חושב שהייתי רוצה. מטבעי אני לא רואה דברים בשחור ולבן, אני נגד קיצוניות. בארץ מצפים ממך כל הזמן להביע דעה ולהיות חד־משמעי. לבחור צד. אני איש מרכז בתפיסה שלי. זאת האמת. קשה לי עם הלעומתיות הזו. אני מבין אנשים שנלחמים על האידאולוגיה שלהם כמו שאני מבין למה סבא שלי הקים את היישוב היהודי בחברון, שנחרב במאורעות תרפ"ט. אני גם מבין למה אי אפשר להיות שמאלן תמים מול האלימות של, לא יודע, קיצוניים בצד הפלסטיני. לצערי הרב אני רואה שאין לזה מוצא, אבל אני לא אבחר לפגוע או להתייחס בצורה לא סובלנית לשום צד".

הניסיון של טבגר לשמור על "זֵן", כדבריו, מביא אותי להתייחס לדעה הפוליטית הרווחת בעולם התרבות, שגם דוחקת אמנים דתיים הצידה בהרבה מקרים, ורק הקצינה בעקבות הרפורמה של שר התרבות מיקי זוהר. "אני מסכים שאמנים בכלל, וגם בארץ, הם מטבעם ליברליים יותר וביקורתיים נגד הממסד והמערכת", מודה טבגר. "אמנות היא הרבה פעמים תנועת־נגד למה שקורה. ברור שיש לעומתיות ועיוורון, מה שיכול להתבטא בזה שאנשים מהימין פחות מוצאים את המקום שלהם. אבל לא סתם בממשלה הקימו לאחרונה קרנות כמו קרן שומרון, שיוצא לי לא פעם לשחק בסרטים של יוצרים משם. לאחרונה שיחקתי בשני סרטים קצרים של יוצר מהשומרון. הרבה פעמים מלהקים אותי לתפקידים של חובשי כיפה, סרוג או חרדי", ומוסיף בחיוך: "בגלל הפרצוף היהודי שלי".

וכשהפנים שלך מופיעות בפסטיבל קולנוע שומרון למשל, אתה לא פוחד שיחרימו אותך במיינסטרים?

"מה פתאום. אני לא סופר דבר כזה. לא מפחד שיחרימו אותי ומצד שני לא אפחד להופיע מול קהל ערבי, אם יזמינו אותי".

אהבתו של טבגר לתחום המשחק נראית מפתיעה כשמבינים עד כמה דרכו למקצוע הייתה מקרית. בילדותו המוזיקה הקסימה אותו, ועוד לפני שלמד לקרוא ביקש לנגן על גיטרה ופסנתר. אך מעבר מהקריות לתל־אביב וליווי של חברה טובה שהלכה למבחן בד בניסן נתיב פתחו לו דלתות לכיוון חדש.

"כשהגעתי לתל־אביב נרשמתי לחוג דרמה, סתם כי רציתי להכיר את החבר'ה שנמצאים בעיר", הוא נזכר. "הייתי לבד בעיר הגדולה, רציתי חברים, להכיר בנות. ושם דווקא הרגשתי בנוח. פרקתי מעליי דברים רגשיים שלא הצלחתי לבטא בשום מקום אחר, הרגשתי שזה עוזר לי לפתור דברים בתוכי. ופתאום אמרו לי בחוג 'בוא'נה אתה לא רע'. הייתה שם מישהי שסיפרה לי שהיא הולכת לבחינות בניסן נתיב. אפילו לא ידעתי מה זה אומר. אמרו לי שזה סטודיו למשחק, חשבתי שזה מקום שמצלמים בו. אז הלכתי בתמימות, עשיתי אודישן ביחד איתה והתקבלתי. היא לא. וככה מצאתי את עצמי לומד שלוש שנים משחק בלי לדעת אם אני רוצה להיות שחקן".

"אתה אומר לעצמך 'אוקיי, לילד שלי יהיה איזה קושי כל החיים'. הוא באמת הכי מתפקד שיש, אבל יש קשיים. יש ימים שהוא חוזר מבית ספר ואומר שהילדים לא רוצים להיות חברים שלו ולא רוצים קשר איתו. קוראים לו 'אוטיסט'. בהתחלה היה קשה יותר ועם הזמן חל שיפור"

לימודי משחק דורשים התמסרות.

"אלו היו השנים הכי מעייפות בחיים שלי. אתה כל היום חי את הרגשות שלך, ולא מעניין אותך בכלל מה קורה בחוץ. זו הייתה תקופה עם הרבה יותר אופטימיות - בין מלחמות, לפני האינתיפאדה השנייה. לא הייתי מחובר בכלל לחדשות, והייתי הרבה יותר מאושר".

כמו כל בוגר בית ספר לקולנוע, אחרי הלימודים הוא התחיל לגשת למבחני בד, לא תמיד בידיעה ברורה למה הוא ניגש. וככה הגיע ל"השיר שלנו". "אני רק זוכר שעשיתי אודישן, ואיך שנכנסתי לחדר היה ברור שזה שלי. הבאתי גיטרה, שרתי את 'תותים' של אתניקס ושיר של יונה וולך שהלחנתי בעצמי, היה שם איזה ניצוץ, התקבלתי. אגב, את השיר של וולך שרתי גם בפרק הראשון".

בגילום דמותו של נחי, הבחור הדתי, היה לו חשוב להתרחק מקלישאות, לדבריו. "היה לי חשוב להביא את עצמי, ולכן לא היה הרבה עיסוק בדתיות שלו. שיחקתי בחור דתי, אבל היה בו הרבה מעבר לזה. מבחינתי זה היה פשוט לקחת את פיני ולשים עליו כיפה סרוגה. אגב, את ההשראה לדמות לקחתי מברוך ברנר, במאי שעבדתי איתו ותמיד הקסים אותי באופן שבו הוא החזיק ניגודים בצורה מאוזנת. הוא גם רב וגם מורה למשחק. הוא היה שומר מצוות במאה אחוז וביקש שלא נעבוד על טקסטים בשבת, אבל מצד שני לא חשש לעבוד עם שחקנים חילונים לגמרי, וגם שחקניות. הוא היה עמוק בעולם החילוני, אבל עדיין הייתה לי הרגשה שבזמן שהוא מדבר יש חוטים שנשלחים מא־לוהים ומפעילים אותו. נדלקתי על זה. הבנתי שזה הטיפוס. זה נחי".

ובאמת במסע שנחי עובר הוא מנסה לשמור על עקרונותיו, אך בלי לוותר על ההיטמעות החלקה בחבורה החילונית. "זו הייתה איכות של ניגודים. צניעות וסקרנות. רואים עוד דמויות כאלו בעולם התרבות של היום - חובשי כיפה שיוצאים לעולם ולא פוחדים להתערבב. היום יש יותר דמויות כאלה בטלוויזיה, אבל זה ממש התחיל שם. אורי גרוס ראה את שי גבסו בכוכב נולד, מתמודד מצליח שחבש כיפה, ומאוד רצה להביא את הדמות הזו ל'השיר שלנו'. לדעתי רצו שהוא בכלל יגלם את נחי".

ההצלחה הייתה פתאומית ועצומה.

"זה היה קיצוני. טירוף שהיה יכול לקרות רק בשנים ההן. בזמן שצילמנו את העונה הראשונה כבר התחילו לשדר פרקים, ויום אחד בזמן הצילומים מספרים לנו ש'יש מעריצים על הגדרות'. הייתי בהלם. יצאנו לרחבה של האולפנים, וראינו ילדים מטפסים על השער והחומה רק כדי לראות אותנו. היו גם תקופות שלא הייתי יכול להסתובב במרכז העיר. לא היו מצלמים אותך סלפי קצר והולכים: היו תופסים אותך ומדברים איתך או מבקשים 'בוא תדבר עם אחותי או סבתא שלי'. היום בעיקר מציקים באינסטגרם.

"יובל אברמוביץ', ששיחק איתי, הגדיר את זה 'מונה ליזה'. ברגע שציירת מונה ליזה, יצירת מופת, היא הולכת איתך ואין מה לעשות. השקעתי במשחק שם. הייתי צריך לעבוד על הדמות, למצוא את האמת שלי".

גם בתחום התיאטרון טבגר מחזיק בעבר מפואר, והופיע בהצגות כמו "סאלח שבתי", או "אני פה בגלל אשתי". בזמן הריאיון הוא משתתף ב"זוגיות AI", הצגה חדשה ומסקרנת: גבר שמגלם יגאל עדיקא מזמין לעצמו רעיה־רובוט, וטבגר משחק את המוכר, וובה, ממוצא רוסי. שורשיו של טבגר בברית המועצות נתנו לו בסיס מוצלח: "אני מגחיך את הדמות הזו בכיף. אומר משפטים רוסיים לעצמי, כדי שדוברי הרוסית בקהל יבינו שמולם יש רוסי אורגינל. לא סתם אחד עושה צחוק. מצד אחד זו דמות קיצונית, אבל הוא יושב עליי טוב. אני מכיר את מי שאני משחק. הוובה שאני משחק לימד אותי לא להתבייש בגלל המוצא הרוסי שלי".