"אנשים מעלים תמונות קשות ולא מבינים שמאחורי זה יש משפחה"

עוד מעט שנתיים. זה לא ייאמן, הזמן טס מהר מאוד, מהר מדי", אומר מתן, בנם הבכור של נועה וניר ברנס ז"ל. "אני מתגעגע כל כך להורים שלי, הייתי עושה הכול כדי להחזיר אותם. ובה בעת, התרגלנו לחיים החדשים שלנו. אין כבר מסכות, הכול טבעי".

בני הזוג ברנס, תושבי קיבוץ אורטל ברמת הגולן, יצאו ב־9 ביולי 2024 ליום של כיף וקניות בכרמיאל. הייתה זו תקופה של אזעקות תכופות בגולן, והם רצו לנקות קצת את הראש. בדרכם חזרה, לא הרחק מהעיקול המוביל אל הכניסה לקיבוץ, נפגעה מכוניתם מרקטה ששיגר חיזבאללה. שניהם היו בני 46 במותם. לאחר האסון נודע כי כבישי הגולן מוגדרים מבחינת צה"ל "שטחים פתוחים", ולכן לא נשמעים בהם צופרי אזעקה, ואף לא נעשים ניסיונות ליירט רקטות שעלולות ליפול בהם.

ניר ונועה הותירו שלושה ילדים - מתן (אז בן 18), שירה (16) ועידו, שחגג בר מצווה רק שלושה חודשים לפני כן. לאחר האסון עברו הילדים להתגורר בבית הדודים מירי וסיימון (סימו) אסרף, בעצמם הורים לשלושה. דירתה של משפחת אסרף בנתניה הייתה צרה מלהכיל את ההרכב החדש, וכולם יחד עברו לדירת־ענק באחד הרחובות הסמוכים. סלעי הבזלת ופרות הבשן שהיו נוף היומיום של ילדי ברנס התחלפו ברבי קומות ובכבישים סואנים. את חדר האוכל הקיבוצי החליפו הסירים של מירי והזמנות משלוחים. "אפשר להוציא אותך מהקיבוץ, אבל אי אפשר להוציא את הקיבוץ ממך", אומר מתן. "לפני שגרתי בעיר, לא הייתי הולך לקנות בגדים באותה תדירות כמו היום. וולט זה דבר שאני עדיין מופתע ממנו: אתה לוחץ וגלינג, האוכל מגיע".

"בקיבוץ היינו מוקפים בטבע וטיילנו לעיתים קרובות בנחלים", מוסיפה אחותו שירה. "עכשיו אנחנו מוקפים קניונים, אבל יש לנו ים קרוב, שאין ברמת הגולן".

שלט העץ על דלת הדירה בקומה השביעית מכריז "משפ' אסרף ברנס", ומתחת למילים האלה, בגופן עגול, שמות כל דיירי הבית. הדירה מטופחת ומושקעת, ממש כמו וילה בגבהים. "זה בית מפלצת", אומר סיימון אסרף בחיוך. "יש בו שבעה חדרים, והוא דורש תחזוקה מטורפת. יום אחרי סיום השבעה על ניר ונועה התחלתי לחפש דירה מרווחת, וכמה ימים אחר כך כבר באנו לראות את הדירה הזאת, שהתפנתה למרבה המזל בדיוק כשהיינו צריכים אותה".

סיימון מצביע על החדר שקיבל כל אחד מהילדים. לעידו היה חשוב לישון בממ"ד בגלל האזעקות, הוא מסביר, "ולמתן יש יחידה נפרדת, ממש צימר משלו עם מקלחת ושירותים".

מתן: "לכל אחד יש ספייס משלו, ומצד שני כולנו מתראים בסלון, שהוא מעין הכיכר של הבית. ערב האסון כבר הייתה לי אומנם דירה משלי, כמו שמקבלים בני ה־18 בקיבוץ, ועכשיו אני מגיע מהצבא רק בסופי שבוע ובחגים, אבל הבית של סימו ומירי הוא המקום הכי טוב בשבילנו".

"צריך כאן לצעוק זה לזה בשביל להבין איפה כל אחד נמצא", צוחק כפיר אסרף, הבן הבכור. "אבא כבר הציע לקנות ווקי־טוקי כדי שאפשר יהיה לדבר בין החדרים או להכריז שהאוכל מוכן".

"אף פעם אין פה שקט, אבל במובן הטוב, כי אתה אף פעם לא לבד", אומרת שירה. "תמיד יש אנשים ותמיד יש חיים בבית, וזה כיף. החיים החדשים בעיר שונים מאוד ממה שהכרתי בקיבוץ, אבל כבר מצאתי את המקום שלי".

שירה ברנס: "בסביבות שבע בערב הבנתי שיש אזעקות בקיבוץ. חיכיתי להודעה מאבא ואמא, ולא קיבלתי. ואז ראיתי פרסום בטלגרם על רכב שספג פגיעה ישירה של רקטה. זה נורא שנאלצתי לגלות כך שההורים שלי נהרגו, וזה נורא שאחי הצעיר היה צריך לראות תמונה של הרכב שלנו שרוף"

ההחלטה ששלושת הילדים יגדלו דווקא אצל מירי, אחותו הבכורה של אביהם, מתוארת כאן כטבעית ומתבקשת. סיימון: "בשבעה ישבנו מדי ערב עם כל האחים והאחיות של ניר ונועה למעין ישיבת צוות במרפסת. לאורך כל השיחות האלה הבנו שהכי נכון שהילדים יישארו אצלנו. לעומת בני הדודים האחרים, הילדים שלנו כבר גדולים, עברנו את הגילים האלה. לכן בסוף השבעה הודענו למתן, שירה ועידו שמעתה הם נשארים אצלנו".

"כולנו הסכמנו עם זה פה אחד", אומר מתן. "הרבה פעמים שואלים אותנו איך זה לגדול בבית הדודים. מבחינתנו זה טבעי מאוד, כי אנחנו משפחה. יש לעיתים גם ויכוחים וריבים, ואני שמח שזה כך, כי הריבים הללו מחנכים אותנו ועוזרים לנו. אם לא מירי וסימו, אני לא חושב שהייתה עוד דרך טובה לגדל אותנו. הם עוזרים לי בכל דבר - בשירות הצבאי, מבחינה כלכלית, וגם במחשבות והחלטות חשובות על העתיד".

"הופ, ממשפחה של חמש נפשות גדלנו לשמונה. כולם גדולים וחלקם מתב(פ)גרים, ממש כיף גדול. והנה ברוך השם יש בית שבעה חדרים, שתי מכונות כביסה, וַַַאן להסעות. אה, ולא לשכוח, אם לרגע משעמם אז יש כלבה לטייל איתה בשכונה", כך כתבה מירי אסרף בקבוצת האמהות "מאמאצחיק" בפייסבוק.

אנו יושבים במרפסת רחבת ידיים. לידנו כביסה מתוחה על מתקן ייבוש גדול. "יש לנו סלסילות כביסה מסודרות לפי צבעוני, לבן, מגבות ומצעים", מפרטת מירי. "כשהכביסה מוכנה, כל אחד בא ולוקח את הערמה שלו ודואג להכניס אותה לארון. לקח זמן להתרגל לזהות מה של מי, ועדיין מתבלבלים לפעמים.

"אנחנו משפחה גדולה פה, אז כל אחד צריך לתת יד. עידו אחראי על הורדת הזבל, שירה והילה בדרך כלל עושות כלים, וכל אחד מסדר את החדר שלו ואחראי להחליף לעצמו מצעים. אני עזרתי בפעמים הראשונות, ובהמשך רק באתי לבדוק שהצליחו בכוחות עצמם".

איך השתנו הרגלי הצריכה השוטפת של המשפחה?

סיימון: "עדיין הולכים פעם בשבוע לסופר, אבל במקום 700 שקלים זה עולה 1,200. אתה קונה הכול כפול, ומבשל קצת יותר".

בחודש הבא ימלאו כאמור שנתיים לאסון. מתן השלים מאז שנת שירות, ובאוגוסט 2025 התגייס לצה"ל. היום הוא משרת כמדריך קרב מגע ומתכנן לצאת לקצונה. שירה מסיימת כיתה י"א במגמות פסיכולוגיה, סוציולוגיה וספרדית. עידו מסיים כיתה ח', וכבר עושה צעדים ראשונים כצלם.

ההצלחה של האורגניזם המשפחתי החדש שנרקם סביבם, נעוצה בתכונות האופי וברקע של בעלי הבית, שכאילו הכינו אותם לתפקידם כדודים מלווים. מירי אסרף (50) וסיימון (54) הם אנשים חמים ומלאי חוש הומור. היא עובדת במחסן הלוגיסטי של חברת טבע, הוא בעל מספרה באבן־יהודה. למירי יש נוכחות כריזמטית, ותפיסת העולם שלה מתבססת על תכנון קפדני. "אם אני יודעת שביום מסוים אגיע הביתה מאוחר, אני שולחת בבוקר רשימה לכולם, וכל אחד מקבל משימה", היא מספרת.

כפיר: "אמא היא זו שכולם תמיד מתייעצים איתה, כולל חברים שלי. אם היא אומרת כן אז זה כן, אם היא אומרת לא אז לא. אישה מדהימה. בכל פעם שאני מגיע לבית, אני נכנס מוחא לה כפיים".

כפיר (26), שמשתתף בריאיון בשיחת זום, התחתן בשבוע שעבר עם בחירת ליבו עופרי, וכיום השניים מתגוררים בעפולה. הוא עוסק במסעדנות, ומאז 7 באוקטובר שירת תקופות ארוכות במילואים. הבן השני במשפחה, ירדן (23), עובד כאחראי משמרת בבית קפה בהרצליה, והילה (16) היא תלמידת תיכון. "תמצאי בבית הזה את כל טווח הגילים של בני נוער", אומר כפיר. "כל אחד מהם נמצא בשלב אחר של גיל ההתבגרות, ועם כל אחד מהם צריך לדעת לדבר בטון שונה ובצורה שונה".

כפיר אסרף: "תמצאי בבית הזה את כל טווח הגילים של בני נוער. כל אחד מהם בשלב אחר של גיל ההתבגרות, ועם כל אחד מהם צריך לדעת לדבר בצורה שונה. הילה אחותי התרגשה קצת בהתחלה. היא אמרה: 'וואו, מאז שנולדתי חייתי עם שני אחים, היום אני מקבלת אחות - והיא לא בגיל אפס, אני יכולה לדבר איתה על הכול'"

מירי: "גיל ההתבגרות הוא גיל של מרד, של חברה ושל רצון להכרה. כיום תשומת הלב שלי מתחלקת על יותר ילדים".

ירדן והילה קיבלו בן לילה תוספת משפחתית בדמות שלושה בני דודים שהפכו למעין אחים, וחיים איתם בכפיפה אחת. "ירדן הפך לאח הבוגר בבית, אפשר ממש להרגיש את הנוכחות החזקה שלו", אומר כפיר ומוסיף בחיוך: "אני זוכר שהילה התרגשה קצת בהתחלה. היא אמרה: 'וואו, מאז שנולדתי חייתי עם שני אחים, היום אני מקבלת אחות - והיא לא בגיל אפס, אני יכולה לדבר איתה על הכול'. היא יודעת היטב מה זה לחיות עם אחים, כי ירדן ואני לא עשינו לה חיים קלים, אבל עכשיו היא עושה לכולם בית ספר".

המשפחות הרבו לבלות בצוותא, ומירי הכירה היטב את האחיינים שלה עוד לפני האסון. "אנחנו ארבעה אחים שתמיד עשו הכול יחד, ולא משנה מה המרחק", היא מספרת. "כל אחד מאיתנו גר בקצה אחר של המדינה, מצפון עד לדרום, אבל מדברים כל הזמן בטלפון ונפגשים הרבה".

ועדיין, היית צריכה ללמוד למשל מה הם אוהבים?

"בוודאי, כי יש הבדל בין לפגוש בן אדם בשבתות ובין לגור איתו. גיליתי למשל ששירה אוהבת רק מצעים לבנים, אז יש פה שלושה־ארבעה סטים כאלה. גם אם מישהו אחר לוקח, תמיד יש עוד אחד רזרבה.

"יש קושי גדול לכל אחד מאיתנו. כל אחד בתורו מתגעגע ומתפרק, אבל אתה לומד לסגל לעצמך את החיים החדשים, גם אם הם נכפו עליך. אתה יכול לזרוק את הבגדים שלך על הרצפה, וללבוש בגדים מלוכלכים, ולא לבשל. יש לי חור בלב, ואני לא יודעת אם הוא ייסגר, אבל אני יודעת שהחלטתי לחיות למרות הכול".

אצל הדודה והדוד מעירים על חדר לא מסודר?

"אני מסוגלת להגיד להם למשל 'מה אבא שלך היה אומר על השטויות שאתה עושה?'. הילדים האלה גדלים עכשיו עם החינוך שלי, כולל הצבת גבולות. הנה, בבקשה", היא מצביעה לעבר עיגול רטיבות שהופיע על השולחן, ואומרת למתן שכדאי שיביא תחתית לכוס. היא גם מעירה להם לא לאכול יותר מדי שוקולדים אם הם לא רוצים פצעונים, ושולחת את עידו להתקלח כי כבר מאוחר.

"נכון שהילדים האלה גדלו בסביבה חופשית הרבה יותר, כי יש הבדל בין הקיבוץ לעיר", ממשיכה מירי, "אבל ניר ואני הגענו מאותו הבית, מאותו השורש. ניר תמיד היה צוחק על הפדנטיות שלי, אבל בסוף כל ערב הייתי רואה גם אותו עם סמרטוט ומגב, מנקה כדי שהבית יהיה מבריק".

"אני לא יכול להאמין לזה", כתב מתן ברנס בחשבון האינסטגרם שלו אחרי שהוריו נרצחו. "אני יודע שאתם גאים בי שם למעלה, ובטוח שאתם יושבים ואומרים 'וואו, איזה משפחה יש לנו'. תמיד אזכור שברנס זה מותג".

ואכן, ניר ונועה מצטיירים כמי שבנו מותג משפחתי, והצליחו לפצח את השילוב בין עבודת כפיים וחיבור לאדמה מצד אחד, ובין בילויים שמחים מצד שני. מירי מראה תמונות וסרטונים של הברנסים מסיטואציות משפחתיות: סנפלינג בכרמל, משחקים בשלג בגולן, תחפושות פורים זוגיות משעשעות, קטיף דובדבנים. "הורים צעירים, הכי זורמים, חברים הכי טובים שלך", מתארת אותם שירה. "הם אהבו מסיבות, פאבים, נסיעות ספונטניות לטיולים", מספר מתן.

ניר ונועה גדלו כילדי טבע - הוא בפנימייה בכפר־סילבר, היא בקיבוץ דגניה ובכפר הירוק. השניים נפגשו באוטובוס בדרך לבסיס נפח בתקופת שירותם הצבאי. לימים הם נהרגו סמוך לשם. "הסיפור שלהם התחיל שם ונגמר שם", אומרת מירי.

מירי אסרף: "לקראת שנת הלימודים עלתה השאלה האם המורים יציגו את שירה ועידו ויספרו על מה שקרה להם. אנחנו החלטנו שלא. כששומעים את הסיפור שלנו, דבר ראשון מחבקים ומרחמים, ויש אנשים שפשוט עומדים ובוכים לנו מול העיניים. גם אני פגשתי את זה כשחזרתי לעבודה. רציתי לחסוך זאת מהילדים"

בתחילה התגוררו באזור השרון, אבל חיפשו לעצמם חיים אחרים. הם נרשמו לוועדות קבלה בקיבוצים ברמת הגולן, ובשנת 2013 עברו לאורטל. ניר, שעבד בדואר ישראל והיה בתפקיד ניהולי, החל לעבוד בתיירות של הקיבוץ ולאחר מכן קיבל את ניהול הלולים. נועה עבדה בתחילה בחברת טבע, ובהמשך עברה למטעי הקיבוץ. מתן: "אמא ריכזה את כל מה שקשור ל'בראשית', כלומר למטעי הפירות והירקות של הקיבוץ ולרכש מכונות. בהמשך עבדה גם בפרויקט 'נטעים', תוכנית לחיילים משוחררים שבאים לעבוד בקיבוץ".

במקביל התאהבה נועה בתחום חדש. "יום אחד השתתפנו בסדנת הכנת שוקולד", משחזר מתן. "אמא יצאה מהסדנה ואמרה: 'זה מה שאני רוצה לעשות'. היא התחילה להכין שוקולד, ושירה הייתה עוזרת לה".

נועה עברה קורס שוקולטיירים, מכרה שוקולד ביקב של הקיבוץ וגם ערכה סדנאות. למותג שלה היא קראה "גברת שוקולדה". בשוקולדים שלה, מספרים ילדיה, היו מילויים חלומיים: תותים, דובדבנים, סוכריות קופצות. "אנחנו עוד זוכרים את הטעם, איך אפשר לשכוח?", אומרת שירה.

ניר מתואר בפי בני המשפחה כיודע־כול. "הוא היה הצ'ט ג'י־פי־טי שלי", אומר כפיר. "מבין בכל תחום – יינות, סוגי גבינות, וגם גידול אפרוחים. היה אשף בעבודת כפיים. כשבועיים לפני האסון הם ביקרו אצלנו והביאו הרבה פירות ושוקולד. עופרי ואני היינו בדיוק במעבר דירה, וניר אמר שימסור לנו חפצים שהוא כבר לא משתמש בהם. הוא קנה לנו גם תנור, אבל לא הספיק לתת לנו אותו".

בימי המלחמה אירחה מירי בני משפחה שביקשו להתרחק מהאזורים המופגזים – אחיה אביב הגיע מהקריות, אחותה עדי באה מהדרום - אבל ניר ונועה נשארו ברמת הגולן. "ניר היה בכיתת הכוננות של הקיבוץ וגם התנדב למילואים, ולכן לא הייתה להם אפשרות לבוא לנתניה ולהיות עם שאר המשפחה. הם הגיעו רק בסופי שבוע", היא מספרת.

בינואר 24' נפטר יהודה ברנס, אביהם של מירי וניר. אבל כבד ירד על המשפחה. כפיר: "סבא שלי היה עמוד התווך, אדם עם נוכחות. וכשהמשפחה רק התחילה להרים קצת את הראש מהנפילה הגדולה הזאת, הגיעה הנפילה השנייה".

הביקור האחרון של משפחת אסרף באורטל לפני האירוע הקטלני היה בבר מצווה של עידו, אפריל 24'. "זה היה באמצע המלחמה, והנסיעה הייתה מפחידה", משחזר סיימון. "ישנו אצל ניר ונועה, למחרת עידו עלה לתורה, ומיד לאחר מכן חזרנו הביתה".

"חששנו לנסוע לצפון, ולכן נשארנו אצלם רק לזמן קצר", מודה מירי. "דווקא כשהיינו שם לא היו אזעקות. ניר ונועה תמיד אמרו: 'שקט ונעים פה, אין כלום. נופל פה, נופל שם, אבל מה כבר יכול לקרות?'"

שלושה חודשים אחר כך קרה הגרוע מכול. מתן היה באותו היום בהכנות לשנת שירות ביישוב רימונים, במסגרת הגרעין ההתיישבותי "קדמה". "לקראת ערב, כשישבנו יחד כל החבר'ה מהקומונה, התחילו דיווחים ועדכונים על רקטות ברמת הגולן. כמו תמיד, שלחתי הודעה להורים. הם ענו בהודעה קולית: 'מה קורה? אנחנו בדיוק בדרך הביתה, עוד מעט מגיעים'. אבא גם אמר שהם קנו דברים לדירה שלי בקיבוץ".

שירה הייתה בטיול באזור הכנרת עם חברים. "בסביבות שבע בערב הבנתי שיש אזעקות בקיבוץ. חיכיתי להודעה מאבא ואמא, ולא קיבלתי. ואז ראיתי פרסום בטלגרם על רכב שספג פגיעה ישירה של רקטה. חיכיתי לשמוע במי מדובר, אולי זה מישהו שאני מכירה. בינתיים המשכנו כרגיל, ישבנו לאכול פויקה. הזמן עבר, וראיתי שאבא ואמא לא עונים".

הבשורה הקשה ניחתה עליהם בדרך ברוטלית במיוחד - בתמונות קשות שהופיעו ברשתות, וכמה מהן נדדו גם לתקשורת הממוסדת. מתן: "פתאום העלו בטלגרם תמונה של רכב עולה באש, ללא כל טשטוש של לוחית הרישוי. מיד זיהיתי את הדאצ'יה השחורה של אבא ואמא".

מתן ברנס: "לא פעם קרה שקיבלנו התרעה לטלפון, אבל לא הגיעה אחריה אזעקה בקיבוץ, גם כשיכולנו ממש לראות את הטילים באוויר. התרגלנו לחיות ככה בצפון. אם הייתה פגיעה כזאת בתל־אביב, אני בטוח שהיו מסתכלים על זה אחרת. אבל שנייה אחרי מה שקרה לנו, המשיכו לשדר בטלוויזיה 'רוקדים עם כוכבים'"

כששירה הבינה במי ככל הנראה פגעה הרקטה, היא עלתה בחזרה לקיבוץ. "נסיעה של ארבעים דקות שנמשכה כמו נצח", היא מתארת. "זה נורא שנאלצתי לגלות כך שההורים שלי נהרגו, וזה נורא שאחי הצעיר היה צריך לראות תמונה של הרכב שלנו שרוף".

מירי מספרת שיצאה לתלות כביסה במרפסת בזמן שאמא שלה ישבה מול הטלוויזיה. "היה דיווח על אזעקה בקיבוץ אורטל. כולנו ידענו שניר ונועה יצאו משם בבוקר. ואז הגיעה ידיעה על פגיעה ישירה ברכב, ובטלוויזיה הופיעה תמונה של מכונית שעולה באש. אמא התחילה לצרוח: 'בואי מהר, ניר ונועה נהרגו'.

"הסתכלתי על המסך וקיבלתי בוקס בבטן. אמרתי לאמא שלא רק לניר יש רכב כזה, כי זה רכב עבודה של הקיבוץ. בסופו של דבר אתה לא רוצה להאמין שזה שלך, אבל בתוך־תוכי כבר הבנתי. אמרתי לה 'בואי נכבה את הטלוויזיה, נחכה בסבלנות'. אמא שלי המשיכה לצרוח. הילה התיישבה איתה, ואני הלכתי לחדר והתקשרתי אל סיימון ואל האחים. לא ישבתי דקה עד שאספתי את כולם לידי".

כפיר: "הייתי במשמרת במסעדה, וכשההורים שלי התקשרו הטלפון היה בצד ולכן לא עניתי. עופרי, שניהלה את מחלקת המשלוחים, בדיוק יצאה למשלוח. אבא שלי התקשר אליה וסיפר שהייתה פגיעה ברכב בצפון רמת הגולן, ושהם חושבים שאלה ניר ונועה.

"עופרי היא חלק מהמשפחה שלנו כבר שבע שנים, וגם היא הייתה קשורה מאוד אל הדודים שלי. רק שבוע לפני כן בנות המשפחה יצאו יחד לסרט, ונועה הייתה איתן. אחרי השיחה מאבא שלי, עופרי חזרה למסעדה וקרסה על הרצפה בבכי וצרחות. כשהבנתי מה קרה, היה לי מעין מסך שחור מול העיניים. התארגנו מיד ונסענו לנתניה. בדרך עופרי פתחה את הטלגרם וראתה שם תמונה משפחתית של ניר, נועה ושלושת הילדים. זו תמונה יפה מאוד שהכרנו מהבית, אבל מישהו לקח אותה מהפייסבוק של נועה, העלה אותה לטלגרם וכתב מתחתיה: 'נולדו שלושה יתומים חדשים בישראל'".

מתן: "אנשים ראו פרסומים כאלה, וכך שירה ואני קיבלנו פתאום אלפי הודעות באינסטגרם - 'זה אמיתי? זה נכון?'"

"דברים כאלה ממשיכים לקרות, למרבה הצער", אומרת מירי. "אנשים מעלים תמונות קשות על דעת עצמם, הם לא מבינים שיש משפחה מאחורי זה? ועכשיו יש דבר חדש: בתקשורת כותבים שהתמונות מתפרסמות 'באישור הצנזורה'. איך ייתכן אישור צנזורה תוך שניות מקרות אירוע? אני לא מצליחה להבין".

עידו היה באותו הערב אצל שכנים בקיבוץ, שיחק שם עם הילדים ונכנס עמם לממ"ד כשנשמעו האזעקות. מירי התקשרה לשכן, וגם הוא לא ענה בהתחלה. "כשתפסתי אותו הבנתי שהוא עדיין לא יודע שניר ונועה הם אלה שנפגעו. מתברר שעידו היה האחרון שהספיק לדבר איתם, חמש או שבע דקות לפני שזה קרה. הם אמרו לו 'עשר דקות ואנחנו בבית'".

כפיר: "כשהגענו לבית ההורים שלי, ראיתי את אמא עומדת בחוץ. אמרתי, 'בבקשה תשקרי לי שזה לא נכון'", הוא משחזר וקולו נשנק. "הטלפון של ניר היה לא זמין, הטלפון של נועה עוד המשיך לצלצל. נכנסתי לבית וראיתי את עדי ואת סבתא שלי יושבות על הספה מחובקות. ואני נחנק, פשוט נחנק".

גם בערב הקשה ההוא הצליחו בני המשפחה לגייס הומור וחיות. "אחרי כחצי שעה של דמעות והמסך השחור הזה, הצלחתי להתאפס קצת וניסיתי להרים ולו במעט את ה'דאון' המשפחתי", מספר כפיר. "ירדתי למטה לשאוף אוויר, חזרתי, ואז ישבנו במרפסת עם חברים קרובים והתחלנו לדבר על ניר ונועה. פה ושם זרקנו בדיחה או סיטואציה מצחיקה שקשורה אליהם, וזה העלה חיוך, אבל כעבור שנייה הופיעו שוב הדמעות".

מתן, שירה ועידו הגיעו לבית משפחת אסרף למחרת, מלווים ברחלי והגר, אחיותיה של נועה. מירי: "ממש ספרתי את הדקות עד להגעתם. ידעתי מתי בדיוק הם יצאו מהקיבוץ, מתי הם בצומת נתניה, וחיכינו למטה לקבל אותם. כי מה בסוף נשאר לי מניר ונועה? רק הם, וזה המון", היא אומרת בקול חנוק.

במשטרה ביקשה שאביב והגר יגיעו לתחנת קצרין וימסרו דגימות די־אן־איי. "הם נסעו תחת טילים כי לא הייתה ברירה", מספרת מירי. "ברגע שאביב יצא מתחנת המשטרה, אמרו לו: 'משתתפים בצערך ומתנצלים מראש, אבל אין לנו שום שליטה על הטלגרם. בעוד רגע כבר תהיה שם תמונה של ניר ונועה'. וכך בדיוק קרה".

תוצאת הבדיקות הראתה התאמה, ולמחרת בצהריים התקיימה הלוויה. מתן, בריאיון מרשים לתקשורת, הדגיש כי הוא לוקח על עצמו, כאח בכור, לדאוג לאחיו. "אני רק רוצה להגיד שאנחנו לא לבד", אמר שם מתן. "אנחנו ממש־ממש לא יתומים. יש איתנו משפחה וחברים של ההורים שמקיפים אותנו. ואני רוצה להגיד להורים שלי שהם היו הורים מדהימים־מדהימים־מדהימים, ואני לעולם לא אשכח את זה. הם נתנו לי הכול, הם נתנו לי את החיים הכי טובים, והם עכשיו נתנו לי את האחריות לשמור על האחים שלי. אני חושב שהם נתנו לי את הכבוד הזה. אני מוכן לקבל את ההחלטה הזאת עליי, ויש איתי אנשים שיעזרו לי תמיד".

"מצד אחד אני אח בכור, וככזה יש לי אחריות נפשית על האחים שלי. אכן, מדי פעם הם מתייעצים איתי כשקשה להם", הוא אומר היום. "ומן הצד השני, זה לא שזרקו אותנו לרחוב ואני צריך לגדל אותם. יש לנו משפחה סביבנו. גם אני, האח הבכור, צריך עזרה לפעמים, ואז אני מתייעץ עם סימו ומירי".

שירה: "אני חושבת שהאמירה של מתן הייתה גדולה וחשובה בעיקר לאנשים מבחוץ, כי באותו הרגע עוד היינו בחוסר ודאות ובלבול. מתן הוא הבוגר מכולנו, ויש לו אחריות של אח בכור, אבל בסופו של דבר כולם שם בשבילנו – סבתא, מירי וסימו ושאר הדודים. כולם חיזקו ומחזקים אותנו. לרגע לא היינו לבד, וזה חשוב מאוד".

כפיר: "אני משתדל להגיע לבית ההורים כמה שיותר, כי אני מרגיש שהילדים צריכים את הנוכחות שלי. הם מתקשרים ומתייעצים איתי וגם עם עופרי. אני לא יודע מה הייתי עושה אם היא לא הייתה לצידי. בתוך כל הכאב שעובר עלינו כמשפחה, היא חיזקה אותי מאוד".

במהלך השבעה ביקרו וניחמו אותם גם משפחות ממג'דל־שמס שהיו מיודדות עם ניר. כשבועיים בלבד לאחר מכן, ב־27 ביולי 2024, ידעה רמת הגולן את אחד האירועים הקשים ביותר מתחילת המלחמה: 12 ילדים ובני נוער נהרגו מפגיעת רקטה במגרש כדורגל במג'דל־שמס, ו־34 נוספים נפצעו. "נפגעו שם ילדים של משפחות שהביאו לנו אוכל בשבעה", אומרת מירי בצער. "מישהו שומע עליהם כיום? לאחרונה הם עלו לכותרות רק בגלל תביעת ענק שהגישו (נגד חיזבאללה - מ"פ). אנחנו רוצים שתמיד יזכירו את ניר ונועה, וגם את כל המקרים הנוראים שאירעו בצפון. אסור לשכוח אותם".

עד שהאסון פקד את משפחתם, הם לא ידעו עד כמה כבישי הגולן חשופים לפגיעה. סיימון: "אמרנו כל הזמן שזה לא הגיוני שניר שמע אזעקה והמשיך לנסוע. אבל אז גילינו שאין בכלל אזעקות באזורים האלה, וגם אין ניסיונות ליירט".

"ברמת הגולן נשמעות אזעקות רק ביישובים", מספר מתן. "לא פעם קרה שקיבלנו התרעה לטלפון, אבל לא הגיעה אחריה אזעקה בקיבוץ, גם כשיכולנו לראות את הטילים באוויר. התרגלנו לחיות ככה בצפון. אם הייתה פגיעה כזאת בתל־אביב, אני בטוח שהיו מסתכלים על זה אחרת. אבל שנייה אחרי מה שקרה לנו, המשיכו לשדר בטלוויזיה 'רוקדים עם כוכבים'". בסטורי שהעלה ב־21 ביולי, מתן מתח ביקורת על המדיניות המפלה של ערוצי הטלוויזיה: "כשנרצחו זוג הורים ברמת הגולן - שידור של 'רוקדים עם כוכבים'. כטב"ם בתל־אביב – שידור מיוחד בארבע בבוקר", כתב. "כולם שווים, אבל יש ששווים יותר, או שווים פחות".

סיימון: "הוסיפו כמה שניות להתרעה (בצפון - מ"פ), שזה מבורך, אבל מאז המקרה של ניר ונועה היו עוד אנשים שנהרגו כתוצאה מנפילות בשטחים פתוחים. הלוואי שלא יהיו עוד כאלה".

בתשובה לשאלתנו מדוע לא קדמה אזעקה לנפילת הרקטה שהרגה את בני הזוג ברנס, והאם מאז השתנו ההנחיות, נמסר מדובר צה"ל: "צה"ל משתתף בצערה העמוק של משפחת ברנס על אובדנם של ניר ונועה ז"ל. מערך ההגנה האווירית של חיל האוויר ופיקוד העורף מנהלים לאורך המלחמה כולה קרב הגנה רב־זירתי חסר תקדים מול איומי רקטות וכלי טיס בלתי מאוישים. מערכות ההגנה וההתרעה הצילו את חייהם של אזרחים רבים, אך לצד זאת, ההגנה אינה הרמטית. כל אירוע שבו נגרם אובדן חיים מתוחקר לעומק, והלקחים ממנו מופקים ומוטמעים באופן מיידי.

"באירוע המדובר הופעלו התרעות באזורים המיושבים בכלל אמצעי ההתרעה. בשטחים הפתוחים הסמוכים לאזורים המיושבים הופעלה ההתרעה בהתאם למדיניות ביישומון פיקוד העורף, באופן המבוסס על מיקום המכשיר. מדיניות היירוט של מערך ההגנה האווירית נגזרת מסדרי עדיפויות מבצעיים ומבוססת על הגנה על חיי אדם, תשתיות לאומיות ונכסים אסטרטגיים. מטעמי ביטחון מידע ושמירה על סודיות מבצעית, צה"ל אינו מפרט את אופן פעילותן של מערכות ההגנה האווירית ואת נתוני היירוט של מטחים ספציפיים, זאת על מנת למנוע למידה של האויב ופגיעה באפקטיביות המערכות".

מיד לאחר השבעה ביקשה המשפחה שמתן יעבור לשנת שירות בכפר־סילבר, המקום שאביו למד והתחנך בו. אחד מחברי נעוריו של ניר הוא היום דמות בכירה בכפר, ומתן התקבל שם בזרועות פתוחות. ב־1 בספטמבר 24', פחות מחודשיים אחרי האסון, שירה ועידו התייצבו לפתיחת שנת הלימודים בבתי ספר בנתניה. "באתי לכיתה י' כשירה ברנס, ולא כ'הבת של'", נזכרת שירה. "זו השנה הראשונה של התיכון, וכולם היו חדשים שם, גם אם חלק מהם הכירו זה את זה מבתי הספר הקודמים. בהמשך סיפרתי רק לחברות שהכרתי שם ולחבר שלי מה היה. עכשיו כבר כולם יודעים".

מירי: "השאלה הראשונה שעלתה לקראת שנת הלימודים הייתה האם המורים יציגו את שירה ועידו ויספרו על מה שקרה להם. החלטנו שלא, ושהילדים יספרו למי שצריך, בזמן שיתאים להם.

"כששומעים את הסיפור שלנו, דבר ראשון מחבקים ומרחמים, ויש אנשים שפשוט עומדים ובוכים לנו מול העיניים. גם אני פגשתי את זה כשחזרתי לעבודה. רציתי לחסוך זאת מהילדים, וגם בדיעבד אני מרגישה שזה היה הדבר הכי נכון בעבורם".

היא מציינת בגאווה ששירי תלמידה נהדרת, ושעידו קיבל תעודת הערכה. "לא היה פשוט להתייצב ללימודים חודשיים אחרי אירוע כזה, אבל הם עשו את כל המאמצים כדי להגיע וללמוד".

כשרוקנו את הבית בקיבוץ אורטל מחפצים, הם הביאו משם בין השאר את אוסף פריטי הווינטג' של ניר ונועה: מכונת תפירה עתיקה, קמין וגם אוסף מצלמות שמוצב כעת בוויטרינה בסלון בנתניה. מדי פעם נוסעת המשפחה לבקר בקיבוץ שברמת הגולן. "גם אם הבית שם כבר לא שלנו, וגרה בו משפחה אחרת, האנשים והמקום והקהילה גורמים לך להרגיש בבית מרגע שאתה עובר בשער", מספרת שירה.

סימון: "הילדים היו בפסטיבל הגלבוע וישנו בקיבוץ. אבל כשאני חושב היום על נסיעה לצפון, אני אומר לעצמי - 'בלי ניר? אין מה לנסוע'".

מירי: "ניר הכיר כל פינה, ולא היה דבר כזה שהוא מסתובב בלי פק"ל קפה ברכב. יש בצפון אינספור נחלים ואפשרויות טיול, אבל לי זה כבר לא עובד. אולי בעוד כמה שנים נרצה שוב לנסוע לשם, ואם הילדים יבחרו לחזור לקיבוץ, אין סיכוי שננסה לעצור אותם. לכל מקום שהם ילכו, אנחנו כמובן נהיה שם בשבילם. זה הרי חלק מהמורשת של ניר ונועה. זו הייתה האהבה שלהם, והם החדירו אותה לילדים. הקיבוץ יישאר חלק מהם לנצח".

ביום רביעי שעבר חגגה משפחת אסרף־ברנס את חתונתם של כפיר ועופרי. "מתן רצה חליפה, הבנות בחרו שמלות לחינה, לשבת חתן ולחתונה עצמה, ולא שכחנו כמובן איפור ושיער", מספרת מירי. "נכון שאנחנו הלכנו איתם לבחור את הבגדים החגיגיים, ולא ההורים שלהם, אבל בסופו של דבר קנינו לכולם בגדים יפים, וכולם מדוגמים מכף רגל ועד ראש".

לצד השמחה הגדולה, לא שכחו להזכיר ולזכור את נועה וניר, שלא זכו להיות שם. בחתונה הוצבה מעין פינת הנצחה לנפטרי המשפחה - תמונות שלהם, משפטי השראה, וגם בקבוקי לימונצ'לו תחת הכותרת: "עשו מהלימון לימונדה". מלבד ניר ונועה הונצחו שם הסבא יהודה, שנפטר כאמור לפני כשנתיים וחצי, ואחיו של סיימון, אודי אסרף ז"ל, שהלך לעולמו בפברואר 2021.

"התרגלנו כבר לעשות את המעברים האלה, מצחוק לעצב ובחזרה", מסכם החתן הטרי. "יש צביטה בלב על כך שניר ונועה לא נמצאים איתנו בחתונה. השמחה היא זו שמחזיקה אותנו, וגם מעט הומור שחור בנקודות מסוימות מרים את המורל ועוזר לנו להתקדם יחד ליום הבא. אני מאחל לנו להמשיך לשמוח ולגדול, כי גם מבור ללא תחתית כבר טיפסנו חזרה, ונגענו בנקודת אור גדולה. ככה אנחנו יכולים לנצח הכול, כי ברנס זה מותג".

"זה לא משהו שאתה יכול להתרגל אליו אי פעם", מוסיפה שירה, "אבל זה משהו שאתה לומד לחיות איתו ובלעדיו. חשוב להזכיר ולהנציח את ההורים שלנו ולדבר עליהם בתקשורת, אבל צריך גם לזכור שאנחנו לא פה כדי להיות עוד סיפור. יש לנו חיים משלנו, וחשוב לתת לנו גם את השקט".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il