"מצבנו טוב פי כמה": ראש העיר המיתולוגי של קרית שמונה לא עוזב את העיר

בזמן שבשאר חלקי הארץ כבר שכחו את המערכה הקצרה בין ישראל לאיראן, הגבול הצפוני עדיין מתוח. השבוע שוב חזרה קריית־שמונה, ואיתה כל אצבע הגליל, להיות נקודת הפתיחה של שרשרת תגובות אזורית. "אני מרגיש את קריית־שמונה דרך הרגליים, כמו הפילים. דרך הרגליים אני יכול להגיד איפה הנפילה", אומר פרוספר אזרן, ששימש ראש העיר קריית־שמונה במשך שלוש קדנציות, רוויות קטיושות, משנת 1983 ועד 1997. "עברתי פה חוויות בלי סוף".

"מגיל צעיר חונכתי על ציונות וסיפורי גבורה", הוא מספר, "על גיבור אחד שעם בקבוק מולוטוב עוצר טנק, ועל טרומפלדור שעם יד אחת עוצר מרצחים, עובד את האדמה ונלחם. חונכתי על הבסיס הזה, על איפה שעוברת המחרשה שם יעבור הגבול. גדלנו כילדי סְפר ואנחנו רוצים לשמור על המדינה. ביום שיוציאו אותי מהבית שלי בניגוד לרצוני, אולי בכלל לא אשאר בארץ. גדלנו על האתוס הציוני, לא על פינוי. אז מה, פתאום יגרשו אותנו מהבית שלנו? אני לא מסוגל לקבל את זה. בגלל זה לא עזבתי וגם לא אעזוב. היום אני פנסיונר ויכול לחיות בכל נקודה על כדור הארץ. אני נמצא פה רק בגלל האמונה שזה המקום שלנו".

המורל של התושבים היה ונותר מבחינתו חלק מהמערכה: "את ימי העצמאות תמיד חגגנו ככה שגם הנבלות בצד השני יראו שהם לא הצליחו להשבית אותנו. הייתי מוציא זיקוקים החוצה ומשגר גבוה, ודאגתי שיהיו צלמים שיצלמו וישדרו, שכולם יראו שקריית־שמונה חזקה ואיתנה". הוא עצמו לא ירד למקלט כדי להתגונן, גם במלחמות הקשות ביותר. "ירדתי רק כדי לפגוש את התושבים, להביא להם דברים, לשמוע אותם, להיות איתם".

השבוע, אחרי ימים מתוחים של אזעקות יומיומיות ביישובי הגליל, אירע גם הדבר שביישובי קו העימות חששו ממנו תמיד: מחבל חמוש הצליח לחצות את הגבול ולחדור לשטח ישראל; הוא חוסל בידי כוחות צה"ל.

"כשמישהו אחר מכתיב את המשוואה היא אף פעם לא לטובתנו", טוען אזרן, "אנחנו צריכים לעזוב את המשוואות וליזום תקיפות נגד האויב בלבנון, בסוריה או באיראן, גם בלי לחכות שהוא יעשה משהו. מחבל בודד שחודר את הגדר, כמו שהיה השבוע, זה דבר שתמיד יוכל לקרות. אמנם עושים מזה סנסציה, אבל זה קרה גם בתקופתי, ויקרה. הם היו מגיעים בשלישיות וחמישיות, והרגנו אותם בתוך תחומי ישראל".

בשבועות האחרונים אנחנו משלמים מחיר כבד וסופגים אבדות רבות בתוך לבנון.

"אני לא קורא לאבדות של החיילים 'מחיר'. זו לא מתמטיקה, אלו החיים של הבנים שלנו. אבל בשביל זה יש צבא, כדי להגן על המדינה עד כדי הקרבת החיים. אני עשיתי את זה, הבנים שלי עושים את זה, וגם הנכדים שלי יעשו את זה. כל מי שאכפת לו מהמדינה צריך לעשות את זה. זה כואב, אבל הכרחי. אין אפשרות אחרת.

"את ימי העצמאות תמיד חגגנו ככה שגם הנבלות בצד השני יראו שהם לא הצליחו להשבית אותנו. הייתי מוציא זיקוקים החוצה ומשגר גבוה שכולם יראו שקריית־שמונה חזקה ואיתנה"

"הפתרון הוא לא לצאת מדרום לבנון, אלא להרוג את מטיסי רחפני הנפץ ולחפש אותם בבתים כל לילה, ואז לא יהיה להם זמן להתעסק איתנו. וכמובן, גם פתרון טכנולוגי. בסוף לא יכול להיות הסכם שלום עם מחבלים, וממשלת לבנון לא שולטת במדינה, כך שגם איתה אין עם מי לעבוד. אולי יש סימנים ראשונים של רצון להסכם, אבל זה עדיין רחוק. צה"ל צריך לשבת על הגבול, מהים ועד החרמון, עם מוצבי קבע שמונעים חדירת מחבלים וירי בכינון ישיר. חוץ מזה, צריך גם לפשוט כל הזמן על כפרי הטרור ולהרוג את האויב. אי אפשר להסתפק בהגנה, אלא תמיד לתקוף. בשביל זה הצבא קיים.

"אם נתניהו לא היה עושה משהו, הוא היה חוטף", הוא אומר על חילופי המהלומות שהחלו אחרי התקיפה הישראלית בביירות השבוע. "אמרו שהוא סמרטוט, והוא עשה את זה יותר בגלל ההיבט הזה. קריית־שמונה המשיכה כל הזמן לחטוף. משבעה באוקטובר, קריית־שמונה אוכלת אותה. במשך כמעט שנתיים היא הייתה זירה משנית, טחנו אותה יום יום בכמויות אסטרונומיות של נפילות, ועד היום לא מרפים ממנה. עברנו כבר אלף ומשהו ימים של מלחמה. אולי בתוך הארץ סופרים את זה אחרת, אבל פה המלחמה לא נגמרה. לדעתי, הגישה צריכה להיות שאם בקריית־שמונה אין שקט, אז גם באיראן אסור שיהיה שקט. הם שולחים את חיזבאללה לירות עלינו ואנחנו צריכים ללכת ישר על ראש הנחש ולרוצץ אותו".

פינוי שגוי

לאחר תקופה ממושכת של לחימה בצפון, בירת אצבע הגליל מתמודדת עם מציאות מורכבת ומאתגרת. העיר קריית־שמונה, שהתרוקנה מתושביה במלחמה במסגרת פינוי היישובים הסמוכים לגבול, ספגה נזקים כבדים בעקבות מתקפות ירי בלתי פוסקות שפגעו בתשתיות אזרחיות, במוסדות ציבור ובבתי מגורים רבים. מעבר לנזקים הפיזיים שחלקם עדיין ניכרים לעין, העיר מתקשה להתאושש ממשבר האמון ומהחששות הביטחוניים. למרות מאמצי שיקום מסיביים, מספר התושבים שחזר לעיר עדיין נמוך.

אזרן מכיר עיר משותקת מימיו כראש עיר במלחמה, אבל הפעם זה שונה. "בשעות שיש לימודים יש תנועה בעיר, אבל אחרי זה העיר ממש מתרוקנת", הוא אומר. "מהשעה חמש או שש לכל המאוחר, יש פה שיממון. כואב מאוד לראות את זה, ההרגשה קשה בצורה בלתי רגילה. אלה לא מראות שמתרגלים אליהם. אני מאמין שאנחנו עוד יכולים לחזור למצב שהעיר מלאה, אבל יש לזה תנאים. צריך ביטחון, עם חיילים שיושבים על גדת הליטני, וגם להביא לפה ועדה קרואה שתהיה הזרוע הארוכה של הממשלה בקריית־שמונה".

מלכתחילה, הוא סבור, פינוי העיר לאחר 7 באוקטובר היה שגוי. "לא היה חשש לפלישה, והיו פה קרוב לחמישה גדודים. אז למה לפנות בכלל? צפיתי את זה שלא יחזרו, את הפירוק החברתי, את ההרס הכלכלי, את הפגיעה במסחר. לצערי צדקתי". לא רק הפינוי היה בעייתי, הוא אומר, אלא גם הצורה שבה הוא נעשה: "פיזרו את העיר ב־500 יישובים שונים ברחבי הארץ. איזו קהילה תישאר מאוחדת אחרי שנתיים של גלות כזאת?" הוא תוהה.

לצעירים, הוא מודה, אין מה לעשות כרגע בקריית־שמונה. "הנכד שלי מסיים י"ב עוד מעט, הוא אמר שמה שהוא רוצה לעשות לא נמצא בעיר. יש מקצועות שאין סיכוי למצוא בהם תעסוקה אצלנו. הוא רוצה לפתח כלי נשק, אבל פה אין לו אופק. את הבנים שלי עוד חסמתי, אבל את הנכדים כבר לא. אם הנכד שלי יכול להיות בסייבר או ברפא"ל, למה שאמנע את זה ממנו?"

הדרך לשיקום העיר, סבור אזרן, עוברת במינוי ראש עיר עם קבלות והתגייסות של מנכ"לים ממשלתיים: "אחד של משרד האוצר, שני של משרד הפנים, שלישי של מנהלת תנופה, שיבואו ויכינו תוכניות שיקום מיידיות. גם הממשלה צריכה לוותר על הכנסות מסוימות, ובמקום לתת לעיר כסף שאין לה לתת, שתוותר על מיסים לשנה־שנתיים או יותר, כמה שיחליטו. חייבים להחזיר את התושבים שעזבו ולמשוך חדשים, והממשלה צריכה לקחת אחריות על קריית־שמונה. זה כבר לא אירוע פרטי של העיר".

כשאזרן מדבר על שנות הקטיושות של קריית־שמונה בתקופתו כראש העיר, יוצאת ממנו דמות המפקד שהיה. בזמן שהעיר הייתה משותקת, הוא חיפש דרכים להפוך את המקלטים למקום שאפשר לחיות בו. "הבאתי ערכות חינוכיות, דאגתי שילמדו שם, נתתי תנאים מפליגים למורים ולעובדים סוציאליים ודאגתי שיהיו פנויים רק כדי ללמד. היה חסר לאנשים כסף מזומן? הבאתי את הבנקים למקלטים. לא היו טלפונים? הבאתי ניידות תקשורת. לקחתי את השקמיות של צה"ל וחילקתי אוכל במקלטים. הבאתי תרבות ועשיתי הכול כדי שאנשים יוכלו להישאר במקלטים בצורה טובה. לקחתי מיטות שהיו צריכות להיות במחסני החירום ופיזרתי אותן במקלטים. אמרתי לגורמים האחראים: תכניסו אותי לבית סוהר אם אתם רוצים, אבל כך החלטתי וזה מה שיהיה.

"ברוב המקרים הייתי מגיע לזירות הנפילה לפני כוחות הביטחון וההצלה", הוא נזכר בתקופה ההיא. "הרגשתי שהעיר על הכתפיים שלי". באחד המקרים נפלה קטיושה במרחק שני בתים מביתו. "רצתי לשם ומשכתי מתוך ההריסות זוג קשישים, ראיתי שהם בסדר והמשכתי לזירה הבאה". בבית אחר המתין לו תושב זועם שיצא אליו מתוך ענן אבק וטיח. "הוא התחיל לתת לי אגרופים וראה בי את האויב שלו. אני מבין אותו, מחבק אותו עד שהוא נרגע וממשיך לעוד בית ועוד בית". באחת מזירות הנפילה נשרפו בגדיו מגיצי שריפה.

כשאני שואל אותו מה סוד החוסן שלו ושל העיר, הוא אומר שאדם הופך חזק כאשר הוא יודע שצריכים אותו ויש לו משמעות: "לקחתי קרוב ל־3,000 איש ושילבתי אותם במערך ההגנה. לזה אמרתי 'אתה שייך לפה', ולהוא 'אתה צריך לעשות את זה'. אתה מלמד קבוצות גדולות של אנשים על הנחיצות שלהם במקרה חירום, ואז כל אחד הופך להיות מנהיג. זה חיבור למשימה. אני זוכר כנס בקולנוע שניר, שבו אמרתי לתושבים ש'עיני העולם נשואות אלינו'. אתה מרים את האנשים למקום הזה. לא אמרתי את זה סתם, אלא כי כמה ימים קודם לכן נשיא ארה"ב ביל קלינטון הזכיר אותנו פעמיים בנאום שלו. הזכרתי להם מה הוא אמר ושיש להם תפקיד. זה בונה חוסן ועוצמה פנימית".

המלך והמשרת

אזרן, בן 77, יליד מרוקו‫ ("השם המקורי שלי הוא מסעוד, פרוספר זה השם הצרפתי"), עלה עם משפחתו ארצה כשהיה בן חמש. הם שוכנו במעברה בקצה העולם. "ההורים שלנו היו ציונים עוד מהבית. לא היה להם קל פה. אבא שלי נפטר מר נפש, כי בארץ הוא היה כמעט כלום, עבד בעבודות יזומות שגם אותן לא היו נותנים בכל יום. לפעמים היו נותנים לך מכסה של ארבעה ימי עבודה בחודש, ולך תפרנס משפחה ככה. למזלנו אימא שלי הייתה משופעת בזהב והיא מכרה אותו, כל פעם קצת. ככה החזיקו אותנו שנתיים או שלוש, עד שהמצב השתפר קצת".

העוני הביא את אזרן הנער לבלות בתנועות נוער שונות. "אין תנועה שלא הייתי בה", הוא מספר. "בבני עקיבא היו אומרים 'תבוא, תתפלל ותקבל לחם עם ריבה', אז הלכתי להתפלל. בשומר הצעיר היו מחלקים פירות בשעות מסוימות, אז באותן שעות היינו השומר הצעיר. לא היה קל, אבל חונכנו והפכנו לאנשים שיכולים להזיז הרים".

הוא התגייס למג"ב והיה בין הראשונים בעירו שיצא לקורס קצינים. לאחר מכן שירת בגזרת קריית־שמונה. "הייתי קילר של מחבלים. היו לי שבעה אקדחים בבית – אחד מהם בראונינג עם הטבעה של כתר סורי, שניתן בזמנו רק לטייסים הסורים – וסכין קומנדו. בבגאז' של האוטו היה לי קלצ'ניקוב, זה היה נשק כוננות למקרה שיש אירוע. השכבנו מארבים בלבנון, מראש הנקרה ועד הר דוב. קיבלנו הוראות, 'כשהאדם הזה יוצא מהבית הזה, תהרגו אותו'. היינו מביאים את ה'רועים' שהיו מסתובבים בצד השני, כלומר הסייענים של המחבלים, אלה שבאים לאסוף מודיעין. היינו מכניסים אותם ל'חליבה' אצלנו ומחזירים אותם ללבנון. בקיצור, עשינו עבודות מיוחדות".

כשסיים את תפקידו במג"ב היה אמור לשרת כמפקד פלוגה בסיירת שריון, אבל מפקד האוגדה חשב אחרת. "הוא קרע בפניי את הצו ואמר לי 'אתה נשאר פה, אצלי'". האוגדונר ביקש מאזרן לשמש "מפקד החבל", והסביר לו שתפקידו הוא לקחת את "כל מי שהצבא לא לקח" ולגבש מהם יחידה שתשמור על קריית־שמונה. "אמרתי לו 'הגנה אזורית? תשכח ממני', אז הוא הוציא סכין קומנדו וזרק אותה ישר לתוך הדלת. הוא היה ממזר כזה. 'פרוספר, פה אני נותן פקודות!'. אמרתי לו 'תיזהר, גם אני יודע להשליך סכינים'". בסופו של דבר קיבל אזרן את התפקיד והפך למפקד האזור בחירום ומפקד המשמר האזרחי בעיר. בהמשך שימש רכז קליטה של עולים חדשים בעיר, וראש ועד העובדים בעירייה.

ב־1983 נבחר אזרן לראש העיר מטעם רשימת הליכוד, וכיהן בתפקיד שלוש קדנציות, עד שנת 1997. "כשאתה ראש עיר מצפים ממך שתייצג את העיר בגאווה, שתהיה מלך, אבל גם שתהיה המשרת הכי קטן שפותר לתושב את כל הבעיות. גם כשבעל רב עם אשתו, בסוף זה מגיע אליך.

"שני אלה הלכו איתי כל הזמן", אומר אזרן ומצביע על שני איורים מקוריים התלויים בחדר העבודה שלו, של הרצל ושל ז'בוטינסקי. "אני איש ימין, אבל כבר מזמן לא חבר מפלגה כלשהי". על הקיר תלויות גם תמונותיו עם שמיר, רבין, פרס ונתניהו. על השולחן מונח אקדח מעוקר ("משכין שלום", כפי שקורא לו אזרן), שקיבל במתנה מאריאל שרון. סביבו ארונות עמוסים במסמכים, תיקים וקלסרים. בתקופה האחרונה הוא כותב את ההיסטוריה של קריית־שמונה, והאתגר הגדול שלו הוא להחליט מה נכנס ומה נשאר בחוץ, "אחרת תצא לנו אנציקלופדיה, לא ספר".

במרכז הקיר תלויה תמונה של אזרן עם נתניהו מטקס י"א באדר בתל־חי. "הקפדתי שראשי ממשלות יבואו לפה. לא היה י"א באדר בלי ראש ממשלה. מאז שעזבתי, אפילו חברי כנסת לא מגיעים. פעם אחת הצוות של שמיר תיאם את העלייה לתל־חי עם המועצה האזורית גליל עליון. אמרתי להם 'ככה? אין בעיה. תגידו לשמיר שיעלה לבד, אני לא בא'. רצו להרוג אותי, הפעילו לחצים, אבל עמדתי איתן כמו סלע. אמרתי 'תגידו לשמיר, אני גר ליד טרומפלדור, קריית־שמונה קרויה על שמו ועל שם החברים שלו שנפלו איתו, אתה בא לפה פעם בשנה, אז זה צריך להיות לפי התנאים שלנו, לא לפי שלך'".

לצד החוסן שהוא מפגין, המלחמה האחרונה הותירה בו סימנים. "לא ידעתי שאני בפוסט־טראומה. אחרי שהמלחמה שככה קצת, פתאום שמתי לב שאני לא רוצה לצאת מהבית, שלא בא לי לצאת לשום מקום. משהו כנראה בכל זאת חדר".

כשנסראללה חוסל, פתחת בקבוק ערק?

"לא, למרות שהיה לי חשבון ישיר איתו. במלחמה האחרונה לבדה נפלו 17 פגזים וקטיושות סביב הבית שלי. ברוך ה' יצאתי בלי פגע, נגרם רק נזק לרכוש. עד לפני שנתיים וחצי היינו מוקפים, חנוקים, שנייה לפני מכת מוות. אם חיזבאללה היה פולש לפה בשבעה באוקטובר, היה פה אסון. אבל המצב השתנה. פגענו באויב בצורה אנושה ופגענו חזק בפרוקסי שלו בעזה, בלבנון ובסוריה. מצבנו כיום פי כמה יותר טוב, בתנאי שהתנופה תימשך. חגגתי כששמעתי מה שעשו בסוריה, איך עלו לחרמון ותפסו שטחים כדי להרחיק את האויב מהיישובים. צריך לכבוש את כל דרום לבנון ולשטח אותה כמו את עזה, מהים ועד הר דוב. חשבו שאני צמא דם כשאמרתי את זה, אבל ככה צריך לפעול גם פה".