כבר בשבעה אמרתי לעצמי: אני חייב להציל אחרים

שלום, מאור. מה שלומך?

"בסדר. אני ובני שפירר, השותף שלי להקמת העמותה, מתרגשים מאוד לקראת האירוע השנתי שיתקיים בשבוע הבא. אנחנו מתכוננים אליו ושמחים על הדרך שעשינו".

אתם רק בני 18, אבל כבר עברתם דרך לא קצרה. בוא נחזור לאחור, לרגע שבו החלטתם להקים את העמותה.

"לפני ארבע שנים התאבדה אחותי רונית ז"ל בגיל 19 וחצי. כשקיבלנו את הבשורה, היינו בהלם. היא הייתה מטופלת. אמא שלי לקחה אותה לפסיכולוג ולפסיכיאטר, והזמינה חברות הביתה כדי להחזיר לה את שמחת החיים. אמא שלי עשתה הכול כדי לעזור לה. כשהתחלנו את השבעה הייתי בן 14, ולא הבנתי שהאובדנות היא תופעה. כשהגיעו אלינו אנשים עם סיפורים אישיים דומים, בדקתי והבנתי שכ־500 אנשים מתאבדים בשנה. לא הכרתי את זה".

בשבעה גילית שהאובדנות היא עולם?

"כן, והבנתי שחייבים לעזור לאנשים. ידעתי גם שאני הולך לקום מזה, כמו שרונית קמה מכל מיני אתגרים שהיו לה, ושהיא צמחה מהם. מי שליווה אותי בשבעה הוא חבר טוב מאוד שלי, בני שפירר. ביום הרביעי אמרתי לו, 'בני, אנחנו חייבים לעשות פה שינוי'. הוא אמר לי: 'מה שצריך, אני פה איתך'. סימנו מניעת אובדנות כמטרה. התחלנו לקרוא קצת, והבנו שהדרך לעשות זאת היא להעלות את המודעות לנושא, וגם לסבסד טיפולים לאנשים אובדניים. אנשים כאלה מחכים הרבה מאוד זמן לטיפול דרך קופות החולים, או שהם משלמים הרבה מאוד כסף לטיפול פרטי. יש אנשים שלא יכולים לשלם את זה, ולכן הם לא הולכים לטיפול, אף שהוא יכול להציל חיים".

הרבה אנשים רוצים לעשות טוב, אבל בסוף לא מגשימים את ההחלטה. מה מניע אתכם?

"המקרה המצער שלנו היה במוצאי שבת. ביום שישי קמתי מהשבעה, התקלחתי והחלפתי בגדים, ובאותו רגע הלכתי עם בני לבית הכנסת שלנו, כדי לדבר על העמותה ולגייס את התרומות הראשונות. אמרתי לעצמי שאני חייב לצאת מפה ולהציל אחרים. את המקרה שלנו אני כבר לא יכול למנוע, אבל את המקרה הבא כן. די במשפחה אחת שלא תעבור את מה שאנחנו עברנו, מספיק אדם אחד שהצלנו - וכל העבודה תהיה שווה".

יפה, אז יצאתם לדרך, אבל הייתם בני 14. איך התייחסו אליכם?

"בתחילת הדרך באמת היינו ילדים. בגלל שקמתי משבעה, כולם עזרו לי. פנינו לעורך דין שיסייע לנו לרשום את העמותה באופן רשמי. לא היינו יכולים להיות בעלי תפקידים בעמותה, היינו צעירים מדי, אז חברי משפחה וחברות של רונית ז"ל נרשמו כמייסדים, כדי שנוכל לגייס תרומות. יום אחד הלכנו לכנסת, ובדרך פגשנו את מי שהיה אז שר הבריאות, ניצן הורוביץ. הוא שמח על היוזמה, ואמר: 'קחו את המספר שלי. אם צריך אותי, אני פה'.

"חודשיים אחרי כן ערך סניף 'מרכז' של תנועת הנוער עזרא אירוע צדקה שכל ההכנסות שלו היו קודש לעמותה שלנו. ערב לפני כן התקשרתי להזמין את שר הבריאות לאירוע. הייתי ילד, ולא ידעתי שאי אפשר להזמין אותו מהיום למחר. הוא אמר שהיה שמח לבוא, אבל הוא לא יכול לעשות זאת בהתראה כל כך קצרה - ובכל זאת הפתיע והגיע. השר העלה ציוץ שזכה לאלפי לייקים ומאות תגובות, וזה הביא לפרסום בכל מיני מקומות. זה היה מרגש מאוד, כי ראינו שלא משנות המחלוקות – ימין, שמאל, דתיים וחילונים - כולנו ביחד בדבר הזה כדי למנוע אובדנות".

מה היו הצעדים הראשונים שלכם כעמותה?

"הפגישו אותנו עם התוכנית הלאומית למניעת אובדנות במשרד הבריאות, שסייעה לנו. הצטרפו אלינו גם נשות מקצוע - הפסיכולוגית ד"ר מאיה יוהן־ברק, העובדת הסוציאלית מירב גיבור־יפלח ועו"ד דניאל גרינברג. הן מלוות אותנו ועובדות איתנו בכל דבר.

"החלטנו לאחר מכן לקיים אירוע גדול כדי לחשוף בני נוער לנושא. פניתי לחגית משה, מחזיקת תיק החינוך בירושלים, והיא התגייסה לזה. האירוע הראשון נערך עם גיא הוכמן בתיאטרון, עם למעלה מ־600 איש. זה היה שנה אחרי האסון. לקיים כזה אירוע, לראות אנשים חשובים ובני נוער שמגיעים אליו ומדברים על הנושא – לי זה היה מרגש. שנה לאחר מכן הפקנו עוד אירוע, הפעם עם זמרים מפורסמים, ושנה אחרי כן רצינו להביא את רביב כנר. אבל העלויות היו גבוהות, אז ראש העיר משה ליאון אמר לנו שהוא איתנו בעניין, וזה אכן קרה.

"גם השנה האירוע יהיה משמעותי. נקיים מופע, צוות העמותה ידבר וגם ראש העיר. הכרטיסים אזלו תוך שמונה ימים".

חוץ מהעלאת המודעות, אתם גם מסבסדים טיפולים נפשיים.

"נכון, אנחנו מסבסדים טיפולים לאנשים שמתמודדים עם אובדנות. הפסיכולוגית והעובדת הסוציאלית מקבלות את הבקשות, ומאשרות אותן לפי המצב הנפשי והכלכלי. העמותה מממנת בין שישה ל־24 טיפולים. אנחנו שמחים לעזור, וכשאני מקבל את המשובים ממטופלים שמספרים עד כמה הטיפול היה משמעותי ועזר להם - זה הכי מחזק אותי בעולם. לפעמים הם כותבים שזה הציל אותם. הם גם מספרים שחוץ מהעזרה בטיפולים, העובדה שיש מי שרואה אותם, שאכפת לו מהם, משמעותית מאוד".

מה ההורים שלך אומרים על זה?

"בהתחלה הם היו בהלם מהכוחות שלי, והם מתרגשים מזה. כהורים הם רואים עד כמה זה משמעותי ועוזר לאנשים, כדי שאחרים לא יעברו את מה שאנחנו עוברים. הם תומכים במה שהם יכולים. בסוף זה ממשיך את הדרך של רונית, שרצתה תמיד לראות איך אפשר לעזור לאחר.

"בשנה שעברה זכינו בפרס עיטור ראש העיר לעמותות, למרות שאנחנו העמותה הכי צעירה. כשעלינו לבמה, חשבו שאנחנו מתנדבים ולא מקימי העמותה. היו שם עמותות מדהימות בנות עשרים ושלושים שנה".

איזו עצה יש לכם בשביל בני נוער שיש להם רעיון ויוזמה לחולל שינוי?

"פעם אמרו לנו שאסור לפחד משני דברים: הראשון הוא מהמילה 'לא', כי נקבל הרבה מאוד 'לא' במעלה דרך. בנוסף, אין לפחד ממשך הזמן שלוקח להוציא לפועל יוזמה כזו. אנחנו לא נבהלים מישיבה עד 2 בלילה ועד כניסת שבת, ואז שוב במוצאי שבת. אנחנו עובדים. כמה חודשים אחרי השבעה היינו צריכים להביא מסמכים לרשם העמותות, ועמד שם שומר ושאל: 'אתה השליח?'. אז סיפרתי לו את סיפורי, והוא אמר לי, 'תקשיב, גם אחותי התאבדה. מה שצריך, אני פה'. שם הבנתי שדווקא בגלל שבני ואני התחלנו כילדים, קיבלנו דברים שמבוגרים לא מקבלים".

בני שפירר: "הסיבה היחידה שאנחנו פה היא בגלל שאנחנו מאמינים באמת במה שאנחנו עושים. אנחנו מאמינים בהרבה עבודה ובחיפוש אחרי כל אדם שיכול לעזור לנו להגשים את החזון - גם אם זה ללכת לעירייה 30 אלף פעם כדי לשאול אם מוכנים שם לקחת חלק באירוע שלנו, או בשביל למצות את העניין של תורמים וקשרים עד הסוף. ככה מתקדמים. הנה עוד משהו לגבי בני נוער: הרבה עמותות מתמקדות בהעלאת מודעות, אבל בני נוער מקשיבים יותר לבני נוער אחרים. זה מה שאנחנו עושים, וכך אנחנו הופכים את העובדה שאנחנו צעירים ליתרון".

מאור: "בשבוע שעבר היה לנו מפגש מיוחד. רונית התאבדה אחרי הצבא, ששחרר אותה על רקע נפשי. לשרת בצבא תמיד היה החלום שלה. בשבוע שעבר העברנו הרצאה לקציני נפגעים, והיו שם קצינים בדרגת רב־סרן וסגן־אלוף. לעמוד שם על הבמה, ילדים בני 18 מול אנשי צבא עם עשרות שנות ניסיון, אני בטוח שהיא הייתה גאה בנו".

ללכת עם החלומות זה לא תמיד משפט על הגשמה אישית. לפעמים החלומות הם לעשות טוב לאחרים. אם עובדים קשה, לפעמים זה מצליח.