ההורים נרצחו בניר-עוז - והדודים הפכו למבוגר המלווה של הילדים

קבוצת ואטסאפ ייעודית שכותרתה "זה היה ביתי" נפתחה לפני חודשים אחדים. "יאללה, תצביעו", כתבה סמדר אלפסה־גורן, ושיתפה סקר לבחירת תאריך שיתאים לכולם - גם אלה שעסוקים בלימודים או נמצאים בשירות צבאי. על הפרק: הריסת ביתם של בני הזוג מיה ואבנר גורן מקיבוץ ניר־עוז, שניים מחללי מתקפת הטרור על יישובי העוטף. חברי הקבוצה שהתבקשו להחליט על המועד הם ארבעת ילדי משפחת גורן, ולצידם גם הדודה סמדר (אחותו של אבנר), בעלה שלמה אלפסה ושלושת ילדיהם.

"יום לפני הריסת הבית הגענו לקיבוץ וערכנו טקס פרדה", מתאר אסיף גורן, בנם הבכור של מיה ואבנר. "העלינו זיכרונות, קראנו טקסטים וכתבנו בטושים על כל קירות הבית. אחד הדברים שכתבנו היה 'עכשיו מותר' - כי אמא הייתה חולת ניקיון, וכמובן היה אסור לנו לצייר על הקירות".

"כאן ישנו על ספה נפתחת", כתבו בחדר. לצד הכיריים במטבח הופיע המשפט: "כאן למדתי לבשל, תודה אבא", אבל ליד הזיכרון התמים נכתב גם: "אין כיריים, אין תנור ואין מי שיבשל כאן". מתחת לחלון כתבו "פעם גרו פה בני אדם עד שהגיעו המפלצות", והוסיפו מילים טעונות כמו "הפקרה", "חמאס מורתע" ו"הצבא בדרך???"

מאז 7 באוקטובר 2023, סמדר ושלמה לקחו על עצמם ללוות את ארבעת האחיינים – כולם בגירים, אך כולם גם צעירים שעדיין לא הקימו לעצמם משפחות משלהם, ועושים את צעדיהם הראשונים מחוץ למסגרת הביתית. "תמיד אומרים 'ילדים גדולים – דאגות גדולות'", אומרת סמדר. "דאגה לילד שלא מוצא עבודה או מקום מגורים נראית לי גדולה יותר מדאגה לתינוק שסובל מפריחה. היום אני מחזיקה בלב דאגה לעוד ילדים גדולים שקרובים אליי ואני אוהבת אותם. הם האחרונים שנותרו מהמשפחה שלי בקיבוץ".

"רק אל תכתבי שאנחנו 'הורים מגדלים'", מבקש שלמה. "אנחנו דודים מבוגרים שתומכים ומלווים. עם כל הכאוס שהיה במדינה ב־7 באוקטובר וההיעלמות של אבנר ומיה, היה ברור שצפוי תהליך ארוך, ומישהו מבוגר צריך לנהל אותו. גם ברוב המקרים האחרים, מי שלקחו את ההובלה היו בני משפחה שיש להם יותר ניסיון חיים.

"לאבד הורים זה נורא ואיום, וכך גם לאבד אח. אני סוג של 'מרחק מסדר שני', כמו במשוואות מתמטיות, ולכן היה לי אפשרי יותר להוביל את העשייה. כמתנדב במד"א זה עשרות שנים, אני רגיל להיות משימתי גם בתנאים קשים. אני מציב מסך מעל כל מה שקורה, ומתחיל לעבוד".

מיה ואבנר הוכרזו בתחילה כנעדרים. כעשרה ימים לאחר מתקפת הפתע אותר אבנר ללא רוח חיים בשדות הקיבוץ, סמוך לגבול הרצועה. המשפחה לא יודעת בוודאות כיצד מצא את מותו - האם נרצח בידי חוטפיו, או שמא נהרג מאש מסוקי צה"ל. מיה, ידעו אז, נורתה ונחטפה לעזה במצב אנוש. כעבור חודש התקבל מידע על כך שהיא לא שרדה. במבצע צבאי שנערך ביולי 24' היא הובאה לקבורה בארץ. ילדי המשפחה – הבנים אסיף (אז 25), בר (23) וגל (21), והבת דקל (18) - נותרו יתומים מאם ומאב.

כדי ללוות את האחיינים שהתייתמו, עזבו סמדר ושלמה את ביתם בגן־יבנה ועברו עם ילדיהם להתגורר במלון באילת יחד עם קהילת ניר־עוז. כמבוגרים במשפחה, הם היו הראשונים לקבל את הבשורות הקשות, וסייעו לתווך אותן לדור הצעיר. הם ארגנו הלוויות וארוחות ערב משפחתיות, נעים בין דמעות, שמחה ולא מעט הומור שחור.

לפי נתוני ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, יש כיום בישראל 15 "משפחות מלוות" לבגירים שאיבדו את שני הוריהם ב־7 באוקטובר ובמלחמת חרבות ברזל. 28 יתומים בגירים מקבלים מעטפת כזאת מקרוביהם. בכתבה הזאת ובכתבה הבאה נשוחח עם משפחות שנוצרו מחדש, בהרכב חדש, מתוך האובדן, ומשמרות את מה שהיה, את החינוך שנתנו ההורים ואת התקוות שתלו בילדיהם.

לליווי היתומים יש גם משמעויות כלכליות. בעקבות 7 באוקטובר הורחבו הזכויות והזכאויות של מי שאיבדו את הוריהם, ובד בבד עלתה השאלה האם אין זה מתבקש שגם "מבוגרים מלווים", שנעדרים מעבודתם חודשים רבים ומקריבים רבות למען שיקום היתומים, יהיו זכאים לקצבה כלשהי מהמדינה. בינואר השנה נכנס לתוקף תיקון לתקנות התגמולים לנפגעי פעולות איבה, ולפיו יוענק תגמול חודשי גם למשפחה מלווה של יתום מגיל 18 עד 25 ששני הוריו נרצחו. התגמול שאושר עומד על 2,000 שקלים לחודש, ללא תלות במספר היתומים. חברת הכנסת מיכל וולדיגר, יו"ר ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, מכנה את התיקון הזה "חוק שלמה אלפסה", ולא בכדי: שלמה התייצב שוב ושוב בכנסת ובוועדה כדי לקדם את החקיקה. מאמציו נשאו פרי, אבל ספק אם הסכום משקף את ההשקעה הכספית ואת תעצומות הנפש הנדרשות מהמלווים המבוגרים.

בר גורן: "אמא התקשרה אליי בוכה, ואמרה שאבא כתב לה שיש מחבלים בבית. בסביבות רבע לעשר כתבה שנכנסו לבית התינוקות. אחרי כמה זמן היא כבר לא ענתה. אבא עוד הגיב קצת, ואז הפסיק לענות"

"על הנייר אנחנו באמת עצמאיים, עסוקים ומתפקדים, כי גודלנו להיות כאלה", אומר גל גורן. "אבל לפעמים אנחנו צריכים מבוגר להיעזר בו. את הדירה שאני שוכר היום מצא שלמה. גם את המכונית קניתי אחרי התייעצות איתו. אני בקשר קבוע עם סמדר לקראת ארוחות שישי וחגים. צעיר ישראלי בגיל עשרים־שלושים צריך עזרה כדי לבנות את ההתמודדות שלו עם העולם, כי המדינה לא מלמדת התנהלות פיננסית או חתימה על חוזים. חלק מהלמידה שלי היא דרך הדודים שלי".

לאחר 7 באוקטובר הובלט המונח "קינוסייד" - "שימוש במשפחות ככלי מלחמה; התעללות מכוונת במשפחות תוך ניצול קשרי המשפחה במטרה להעצים את הסבל והטראומה, להרוס את התא המשפחתי, הקהילה והחברה", כך על פי ההגדרה המופיעה בדו"ח של מכון דבורה. את מי שאיננו אי אפשר להשיב, אך המשפחה הישראלית שנפגעה מוצאת דרכים להתארגן מחדש בצורה מעוררת תקווה. גל גורן, כסטודנט לעבודה סוציאלית, מותח קווים לדמותה של התופעה: "מה שמאפיין את 7 באוקטובר זה הפירוק השיטתי וההליכה השיטתית נגד משפחות. חמאס הצליח לערער לא רק את מוסד המשפחה, אלא גם לפרק קהילות וליצור מצב של חוסר במערכות תמיכה, שהיו קיימות בפיגועי עבר. ובתוך כל זה, בהקשר של יתומים משני הורים, נכנס לאירוע המעגל השני במשפחה, שגם הוא סופג טראומה משנית".

אל סיפורן של משפחות גורן־אלפסה הגעתי דרך בעלי, עו"ד סורל הרלב, שהשתתף בתוכנית של קרן וקסנר המסייעת בהתנדבות להנהלת ניר־עוז. במסגרת הזו הוא ליווה את שלמה במאבקו עד לחקיקה. הריאיון עם בני המשפחה מתקיים בבוקר יום שישי בדירה בשכונת כרמי גת בקריית־גת, לשם עברה קהילת ניר־עוז. ילדי גורן מכנים את המקום "דירת סופ"שים וטילים". על הקיר בסלון תמונת נוף שאמורה לשוות אווירה כפרית, אבל הם לועגים לה, אומרים שהיא גנרית ומזכירה תמונות שנתלות בחדרי מלון. ובכל זאת יש כאן תחושת ביתיות, בעיקר בזכות סמדר: היא מסתובבת בחיוך שקט בין הסלון למטבח, מגישה מאכלים ודואגת שכל אחד משבעת הילדים הגדולים ינשנש משהו לפני ארוחת הערב המשפחתית.

"אף אחד לא גר פה באמת באופן קבוע", אומר בר. "אנחנו פה כי הקהילה פה, וכי כרגע זו אופציה למקום מפגש". "בית זו מילה גדולה", משלים אסיף. "אני לא יודע אם אפשר לקרוא לזה בית, מתישהו נמצא מקום אחר".

מיה ואבנר גורן היו בני 56 בהירצחם. מיה הייתה עירונית במקור, אך עברה להתגורר עם אבנר בקיבוץ, והשניים נישאו ב־1998. "בהתחלה מיה הסתובבה בחצאית ונהגה להתאפר, אבל מהר מאוד היא עברה לג'ינס", אומרת סמדר. "מאז שאבנר הכיר אותה, הוא זרח מאושר. ההורים שלנו היו מודאגים מההתפתחות המהירה של הקשר ביניהם, אבל אני ראיתי ‫את השמחה שזה הביא לחיים של שניהם".

ברבות השנים הפכה מיה לגננת המיתולוגית של ניר־עוז, ועבדה בבית התינוקות. אבנר עסק בהנהלת החשבונות של הקיבוץ. לילדיהם העניקו השניים שמות מן הטבע, לפי סדר הא"ב: הבכור אסיף, שמתגורר כיום בחיפה, הוא סטודנט שנה חמישית להנדסת אווירונאוטיקה וחלל בטכניון; בר, שמתגורר שם גם הוא, נמצא בשנה השלישית ללימודי הנדסת ביוטכנולוגיה ומזון בטכניון; גל, סטודנט שנה שנייה לעבודה סוציאלית במכללת עמק יזרעאל, מתגורר במושב בצפון; ודקל משרתת בצבא כמפקדת בחיל הרפואה.

את המעגל השני מייצגים בסיפור הזה סמדר (57), ילידת ניר־עוז, מדריכה בבתי ספר לחינוך מיוחד; ושלמה (59), מהנדס אלקטרוניקה. הם הורים לשלושה: עמיר (28) הוא עורך סושיאל בערוץ i24NEWS, ואחראי מטעם המשפחה על הנצחתם של מיה ואבנר ברשת ובתקשורת; נגה (25) עברה בעקבות המלחמה להתגורר בניר־עוז, ועובדת כיום בבית התינוקות של מגן, ממשיכה את דרכן של דודתה מיה וסבתה פנינה, שעבדו גם הן בבתי תינוקות; ודרור (20), שהיה חניך ומדריך בחוגי סיירות.

הבית שאבנר ומיה התגוררו בו, מספרת סמדר, היה בית הוריה פנינה ויורם גורן, שהשתייכו לדור המייסדים של ניר־עוז. יורם נהרג בתאונת דרכים בשנת 2014, פנינה נפטרה ב־2019. "אני בוגרת הלינה המשותפת, לא ישנתי בבית הוריי, אבל כל הזיכרונות המשפחתיים שלנו הם משם", משחזרת סמדר. "שלמה הגיע לבית הזה כדי להכיר את המשפחה שלי, וגם הנכדים הרבו לבקר אצל סבא וסבתא ולישון אצלם. לאחר שאמא נפטרה, היה ברור לאבנר שהוא רוצה לעבור לבית הזה. או נכון יותר - הוא לא יכול לשאת את הרעיון שמישהו שאינו מהמשפחה יעבור לשם".

בני המשפחה מתארים את ניר־עוז שלפני הטבח כגן עדן, כמעט. גל: "קיבוץ עם נוי מושקע מאוד. מקום קטן, חמוד, יפהפה, אינטימי, קרוב, פתוח". דקל: "ניר־עוז זה טיולים בשדות, נעורים, שטויות, תמיד אותה חבורה של בנים ובנות. מספר הילדים בכל שכבה היה קטן מאוד, ולכן איחדו שכבות".

גל גורן: "על הנייר אנחנו עצמאיים, עסוקים ומתפקדים, כי גודלנו להיות כאלה. אבל לפעמים אנחנו צריכים מבוגר להיעזר בו. את הדירה שאני שוכר היום שלמה מצא. גם את הרכב קניתי אחרי התייעצות איתו. צעיר ישראלי בגיל עשרים־שלושים צריך עזרה כדי לבנות את ההתמודדות שלו עם העולם"

בשביל דרור אלפסה, בן הדוד, קיבוץ ניר־עוז היה "בועה רחוקה מכל הבעיות בבית הספר ומהקשיים בחיים. מקום שאפשר לברוח אליו, ושבו גרה המשפחה שלי, שאני אוהב, משפחה דואגת ומפנקת. אני זוכר משם את ההליכה לבריכה, שיטוט בשבילים, ועל הדרך פגישות עם אנשים טובים וחמים - שתמיד טוענים שהם מכירים אותך מאז שנולדת, ואתה צריך להנהן ולהעמיד פנים שאתה זוכר אותם".

ובמרחק קטן כל כך מהפסטורליה שוכנת עזה.

בר: "כשהייתי בכיתה י"ב עבדתי בשדות, כמאתיים מטרים מהגדר. את הבתים של עזה אפשר לראות גם מהקיבוץ, אבל מהשדות כבר יכולנו להבחין בחלונות הבתים ולשמוע את הטרקטורים שלהם עובדים בצד השני. ידענו שצה"ל שם על הגדר, וכל עוד צה"ל אומר שאפשר לבוא לחרוש, אין שום בעיה. אתה מסתובב חופשי על אופניים, ויותר מוטרד מהתנים בקיבוץ מאשר מהחשש שתהיה אזעקה".

דקל מספרת שלה ולאביה היה קשר מיוחד. "ניהלנו שיחות עומק על משמעות החיים ועל מה שקורה אחרי שמתים, אבל גם היה לנו הומור משלנו. אני זוכרת איך פעם הכנו ביחד ג'חנון עד שתיים בלילה, תוך כדי שאנחנו מקשיבים למוזיקה ומדברים על כל כך הרבה דברים. הוא ידע לאהוב, לחבק. הוא לא היה רק אבא, אלא גם חבר שנותן עצות טובות. אהבנו לפתור תשבצי היגיון ביחד, וגם אם לא הצלחנו לפצח הגדרה אחת או שתיים, תמיד ידענו שבשבוע הבא נוכל להתחיל שוב".

בעבודתו בהנהלת החשבונות של הקיבוץ הצליח אבנר לייעל את ענפי המשק, גם אם הדבר היה מלווה לעיתים בחיכוכים. הוא היה בשלן ונהג לכתוב שירים, כפי שעשה אביו לפניו. לעיתים נדירות השמיע את קולו הערב באירועים של הקיבוץ. שירו "סלט הפירות הישראלי" הוא חלק מההגדה של פסח של קיבוץ ניר־עוז מאז שנת 1999. וכך כתב אבנר: "ראו את סלט הפירות הזה / יש בו מתוקים ויש חמצמצים / יש בו רכים ויש מחוספסים / יש בו קשים ויש עסיסיים / וכל פרי מביא עמו את טעמו וצבעיו ומרקמו / והם יוצרים דבר חדש, שהוא כולם ביחד, / וכל אחד לחוד והרבה יותר / וכך גם אנו, שיש בנו מכל טוב: / יש בנו עובדי אדמה ויראי שמיים / יש בנו אנשי חזון ואנשי מעשה / יש מתווי דרך ויש יושבי בית / וכל אחד מביא עמו את לשונו ומנהגיו ואמונותיו. / וכולנו יחד קיבוץ גלויות ומיזוג תרבויות".

על מיה הם מספרים שדאגה תמיד לאחרים על חשבון הדאגה לעצמה. "בארוחות המשפחתיות היא כמעט לא אכלה, רק עמדה והגישה", אומר שלמה. "מיד כשסיימנו לאכול, היא לקחה את הצלחות והתחילה לנקות. היה לי קשה לראות את זה, אז החלטתי שכל עוד היא לא מתיישבת לאכול, גם אני לא אוכל. אחרי שהיא קמה לשטוף כלים אצלנו כאורחת, עשיתי לה דווקא וקמתי לשטוף כלים אצלה בבית. לא פעם אמרתי לה שהיא חייבת להתחיל לחיות גם בשביל עצמה, ולא רק בשביל אחרים".

"מיה הייתה הראשונה שתכתוב לך ‫מזל טוב ביום הולדתך", נזכר דרור. "תמיד ביקשה חיבוק, למרות ‫הבדלי גובה מביכים, כי היא הייתה 1.54 מ' בלבד. כשהגענו ‫לקיבוץ לאחר התאונה שסבא נהרג בה, ראיתי את סבתא ומיד התחלתי לבכות, כי היא הייתה מלאה שריטות. הייתי אז ילד בן שמונה. מיה הוציאה אותי מההמולה אל פינת החי של הקיבוץ כדי לדבר איתי ולהרגיע אותי".

דקל: "גם באירועים קיבוציים אמא לא ישבה אף פעם. היא הייתה הולכת להגיד שלום לכל הילדים מהגן ולהורים שלהם. אחר הצהריים הייתה הולכת לבית הסמוך, לראות את התאומות אמה ויולי קוניו, ואני נהגתי להצטרף אליה. היא לימדה את אמא שלהן, שרון, איך היא עושה את הקסם שמרדים תינוקות במיטתם. אמא הייתה חייכנית ואופטימית, אפילו אובר־אופטימית, אחת שגם אם העולם קורס - אצלה תמיד הכול בסדר, הכול טוב".

ב־7 באוקטובר נחטפו שרון ודוד קוניו עם בנותיהם אמה ויולי. האם והילדות הושבו בעסקת החטופים הראשונה, דוד שוחרר רק באוקטובר 25'. גם כפיר ואריאל ביבס, שנחטפו ונרצחו עם אמם שיר, עברו בבית התינוקות תחת ידיה של מיה. "היה ברור לי שמיה מטפלת בשבי במשפחת קוניו ובשאר הילדים", אומרת סמדר. "ממש ראיתי אותה בעיני רוחי מתרוצצת בין החטופים. אפילו אמרתי לסילביה קוניו, הסבתא, 'מיה עוזרת עכשיו לשרון עם הנכדות שלך'".

בשמחת תורה הלכה מיה לסדר ולהכין את בית התינוקות לקראת החזרה למסגרות אחרי חגי תשרי. אבנר היה בבית, בר ודקל היו בדירות שלהם באזור הצעירים בקיבוץ, אסיף שהה אצל חבר בצפת וגל היה בקורס צלילה באילת. "באופן אירוני, אבא דאג דווקא ממה שאני עושה", אומר גל. שלמה וסמדר היו בחג בחופשה במלטה.

כשהחלה מתקפת הטרור, כמה מבני המשפחה שוחחו בטלפון עם מיה. "חשבתי שהיא בבית", נזכר אסיף. "משיחה לשיחה הבנתי שהמצב מחמיר: בהתחלה היא סיפרה שיש הרבה אזעקות ושהיא שומעת יריות, אחר כך תהתה בקול היכן הצבא וכיתת הכוננות, ובהמשך כבר נאלצה להתחבא ולשמור על שקט".

מיה הסתתרה מתחת לערמות מזרנים. בעוד המחבלים מתקרבים אל בית התינוקות, היא התקשרה דווקא אל האחיין עמיר, ששהה לבדו בבית בגן־יבנה. בני המשפחה משמיעים לי הקלטה של השיחה הקצרה הזאת, האחרונה בחייה של מיה.

"מה קורה, יפיוף?", שואלת הדודה, "אתה לבד בבית, הבנתי".

עמיר: "כן, אבל הכול בסדר".

מיה: "תשמע, אתה לא זז. אתה לא הולך".

עמיר: "ברור, ברור. יכול להיות גרוע יותר, אם הייתי בשדרות. (...) דרור בכרמל, נגה באזור פרדס־חנה".

מיה: "כרגע זה עוד מחוץ לתחום. אתה בסדר? אתה מחזיק מעמד?"

עמיר: "כן. יש אצלכם גם דיווחים על מחבלים?"

מיה: כן. אני חושבת שהולך להיות מאוד מעניין בחודש הקרוב. זה לא ייגמר היום".

עמיר: "אמרו לכם להישאר בבתים?"

מיה: "ולנעול את עצמנו, כן. (בקול שקט) אל תגיד שאמרתי לך, בסוף יגידו שהפחדתי אותך. לפי דעתי, הם התכוננו חזק לאחרי החגים. שמור על עצמך, ונקווה שנעבור את זה בשלום".

בר ידע שאמו נמצאת בבית התינוקות. "היא התקשרה אליי ב־6:33 ואמרה שהיא שם, ושהיא תיסע הביתה אחרי שיירגע קצת. באחת הקבוצות של הקיבוץ כבר הופיעה הודעה על מחבלים ליד המרפאה. חשבתי שיש שניים־שלושה מחבלים, אבל ככל שהזמן התקדם הבנתי מההודעות שהם בכל מקום, ושיש פצועים והרוגים.

"קצת אחרי תשע אמא התקשרה אליי בוכה, ואמרה שאבא כתב לה שיש מחבלים בבית. החלטנו לעבור לוואטסאפ כדי לשמור על שקט. במקביל אבא כתב לי שכדאי שאכין משהו לשים מתחת לידית הממ"ד, כדי לחסום אותה במקרה שייכנסו גם אליי. בסביבות רבע לעשר אמא כתבה שנכנסו לבית התינוקות. אחרי כמה זמן היא כבר לא ענתה. אבא עוד הגיב קצת, ואז גם הוא הפסיק לענות. רוב ההתכתבויות מאותו רגע היו עם דקל, כדי להראות זה לזו סימני חיים".

סמדר קיבלה מאבנר הודעה בשעה 9:29. "בלגן גדול, המון מחבלים בקיבוץ. גם בבית. מנסים להיכנס לממ"ד. לא יודע איך זה ייגמר". "בבית שלכם???", כתבה סמדר בבעתה, ואבנר השיב בחיוב. "אתם בקשר עם הביטחון של הקיבוץ?", שאלה, והוא ענה: "הם בכל מקום".

גל: "אנחנו יודעים שאבא נלחם כמה פעמים על הידית של הממ"ד. בהתכתבות האחרונה איתו, סביב עשר וחצי, שאלתי אם הוא יודע איפה הצבא. הוא ענה שאין לו מושג, ושהמצב קשה. אני לא זוכר את אבא עונה לי אי פעם בחדות כזאת".

סמדר: "כשראיתי את ההודעות של אבנר, התחלתי לבכות ולצרוח באמצע הרחוב במלטה. אמרתי לשלמה: 'עכשיו אתה מחזיר אותי לארץ'. מיה באותו זמן לא הגיבה כלל בקבוצה, בניגוד להרגלה". ב־10:50 שלחה סמדר הודעה, "אבנר, איך אתם?". כבר לא היה מענה.

בר מספר ששמע מתוך הממ"ד אישה נחטפת מהבית הסמוך. "היא בכתה, צרחה והתחננה שלא יפגעו בה. היו יריות ברקע. זו הרגשה נוראית של חוסר אונים, כי אין לך מה לעשות, וגם אין לך מושג מה באמת קורה שם. בהתחלה לא הבנו שהם חוטפים. במקביל אנשים כתבו שהבית שלהם עולה באש, ושהם זקוקים לחילוץ".

קל גורן: "כשהביאו אותנו לחמ"ל של הקיבוץ ראינו את הבתים השרופים, אנשים פצועים ומפויחים". לימים, על קיר בית הוריה העומד להיהרס, כתבה תהייה: "מה אם הייתי פה?"

"העיתונאי העזתי" ששידר מהתופת בניר־עוז, עמד בדיוק על הדשא שבין הדירות של בר ודקל. "שברו גם אצלי את דלת הדירה, דלת מסכנה עם תריסים מעץ", ממשיך בר. "שמעתי שניים־שלושה אנשים מתלחששים בערבית, ואז הולכים. כנראה לא עשו יותר מכמה צעדים בתוך הדירה, וגם לא נגעו בכלום. זה היה קצת אחרי 12 בצהריים. לפי התחקירים, אחרוני המחבלים עזבו את הקיבוץ ב־12 וחצי".

דקל זוכרת שעות ארוכות של ירי ודיבורים בערבית מחוץ לדירתה, בעוד היא נזהרת לא להשמיע קול. "המחבלים דפקו על מכלי הגז. הם לא נכנסו אליי לדירה, אבל הדירות הסמוכות נשרפו. חולצנו רק בשעות אחר הצהריים והביאו אותנו לחמ"ל של הקיבוץ. בדרך ראינו את הבתים השרופים, מכל כיוון הגיעו אנשים פצועים ומפויחים. בשלב הזה אתה עוד לא כועס, לא שואל איפה היה צה"ל, אלא מנסה להבין מי נמצא ומי לא". לימים, על קיר הבית העומד להיהרס, היא כתבה תהייה שמעסיקה אותה מאז: "מה אם הייתי פה באותו היום?"

בר ודקל שהו בניר־עוז עוד כיממה. לפני שהוסעו מהקיבוץ אפשרו להם לחזור לרגע לבתים ולהצטייד בכמה חפצים – בין השאר לצורך הפקת דגימות די־אן־איי של הנעדרים. בר: "דלת הבית של ההורים שלנו הייתה פרוצה, ובממ"ד ראינו את הכלב שלנו סקאר על המיטה, ירוי. הגובה של סימני הדם ליד הדלת האחורית נתן לנו תקווה שאבא יצא משם על הרגליים".

עמיר: "רק כשראיתי פוסט בפייסבוק על כך שאחת המשפחות מהקיבוץ נעדרת, הבנתי כמה המצב קשה, ושהסיפור הזה הוא לא רק שלנו. פרסמתי בעצמי פוסט על היעדרותם של מיה ואבנר, אבל הוא רק נוסף למאות פוסטים דומים".

שלמה וסמדר הצליחו, לאחר מאבק מתיש ומתח רב, לעלות לטיסה מיוחדת ארצה דרך טורקיה. ב־8 באוקטובר בערב הם נחתו, ומיד החלו לרכז את המאמצים לברר מה עלה בגורלם של מיה ואבנר, וכמובן לתמוך בארבעת הילדים. ב־16 באוקטובר התקבלה הודעה רשמית כי הטלפונים של בני הזוג אוכנו בעזה, ועל סמך המידע הם הוגדרו חטופים. אבל במשפחה ידעו שכמה טלפונים של תושבי ניר־עוז אוכנו ברצועה אף שבעליהם לא נחטפו לשם. יומיים לאחר מכן הודיעה קצינת הנפגעים שאבנר אותר בשדות בין הקיבוץ לעזה, ללא רוח חיים.

שלמה וסמדר קיבלו את הבשורה הקשה ישירות, וסייעו בהעברתה לילדים. "נוצר מצב סוריאליסטי", מתאר שלמה. "אתה מתכנן טקס קבורה באחד התאריכים שהציעו לך, יוצא אל אחראי הקבורה של הקיבוץ להודיע שאנחנו מוכנים, והתשובה שלו היא: 'עד שיצאתם, התאריך הזה כבר נתפס'".

את טקס הפרדה וההספדים קיימה המשפחה בקיבוץ להב, בהשתתפות חברים וקרובים. שלא כמו רבים מנרצחי העוטף, אבנר נקבר מלכתחילה בניר־עוז, למרות המלחמה המשתוללת מסביב. גם זה קרה בשל התעקשותו של שלמה, אך עד לרגע האחרון לא היה ברור אם הדבר יוכל להיעשות בפועל. "הגענו לצומת פטיש, ורק שם קיבלנו אישור סופי שאבנר ייקבר בניר־עוז", מספר שלמה. "במקביל חיכה צוות קבורה בקיבוץ רביבים, למקרה שזה לא יאושר. הקבורה עצמה התקיימה בנוכחות עשרה אנשים בלבד, בהתאם להנחיות הצבא. נכנסנו לבית העלמין, וכולם שם עטו שכפ"ץ. אסיף הספיק בקושי לומר את השורה הראשונה של הקדיש, ופתאום נשמעה התרעת צבע אדום בגלל רחפן שהיה מעלינו. העלו מסק"ר להפיל אותו, ורק אז יכולנו להמשיך".

בר: "בסוף השבעה על אבא, מישהו מניר־עוז נזכר שבית התינוקות הוא אחד המקומות המעטים בקיבוץ שיש בהם מצלמות. בעקבות בדיקת הסרטון משם הבנו שירו באמא וחטפו אותה. ועדה רפואית הגדירה אותה כפצועה קשה שזקוקה לטיפול מציל חיים". בשלהי נובמבר 23' נחתמה עסקת החטופים הראשונה, ונשים וילדים החלו לחזור משבי חמאס. "קצינת הנפגעים הייתה מתקשרת אלינו כל ערב, ואומרת שאמא לא ברשימת המשוחררים", מספר בר. "בשלב מסוים נמאס לנו לשמוע את ה'לא', אז ביקשנו ממנה שתיצור איתנו קשר רק אם אמא כן ברשימה".

שלמה החליט לנסות להשיג מידע בדרכים נוספות. "נפגשתי עם בכיר בצוות המשא ומתן. הוא נתן לי להבין שמיה לא איתנו, גם אם לא אמר זאת במפורש".

שיתפת את המשפחה במידע?

"מכיוון שזה לא היה מידע רשמי, שמרתי אותו לעצמי. זה היה באחד מימי השחרור הראשונים. בהמשך השבוע התקשרו אליי ואמרו - 'מחר ניפגש כולנו בגן־יבנה, ויסבירו לכם למה לא מביאים את מיה'. את ההודעה הזאת העברתי לבני המשפחה".

עוד באותו הלילה, מעט לפני חצות, התקשרה אליו קצינת הנפגעים שליוותה את המשפחה. היא אמרה שהיא רוצה ליידע את הילדים שמיה אינה בין החיים, אך מסיבות שונות אין לה אפשרות להיפגש איתם בפועל. "היא ניסתה 'לשדך' לנו קצינים אחרים לצורך ההודעה, אך רובם היו עסוקים בקבלת החטופים, וכך יצא שאנחנו היינו צריכים להודיע".

עמיר: "ישבנו במלון בלילה וצפינו בהשבת החטופים. ראינו חטופות מניר־עוז יורדות מהרכב, ואז אמא קיבלה טלפון מאבא והחלה לבכות. אחרי שהיא ניתקה, שאלתי אם ההודעה שקיבלה נוגעת לחטופים אחרים שהיה סימן שאלה לגביהם. היא אמרה שלא. שאלתי: 'זו מיה?', והיא אמרה שכן. התפרקנו שם. נוצר מצב אבסורדי, כי החליטו משום מה שאנחנו צריכים להעביר הודעת שרשרת לשאר המשפחה הקרובה".

לבסוף הצליחו להשיג קצינת נפגעים שתמסור את ההודעה. שלמה: "את אסיף היה קשה לאתר, כי הוא בדיוק עבר דירה במעונות האוניברסיטה ולא ענה לטלפון. קצינת נפגעים מחיפה הצליחה לאתר אותו לקראת שלוש לפנות בוקר".

לאורך התקופה המשפחה הייתה פעילה במאבק להשבת החטופים. עמיר אלפסה השתתף במשלחות לז'נבה ולניו־יורק, וילדיהם של מיה ואבנר הגיעו לא אחת לכנסת. גל: "שלמה וסמדר היו פעילים במיוחד בהתחלה, כשלנו היה קשה והיינו פעילים פחות. אבל גם כשנכנסנו לזה יותר, הם לא עזבו את האירוע".

ההודעה על הירצחה של מיה הגיעה אליהם ב־1 בדצמבר 23'. יותר משמונה חודשים לאחר מכן, ב־24 ביולי 24', היא הושבה ארצה במבצע צבאי יחד עם ארבעה חטופים־חללים נוספים. אך ילדי גורן לא שוכחים שצה"ל שהשיב להם את אמם הוא אותו צה"ל שלא הגיע לניר־עוז כשהיא נורתה ונגררה מבית התינוקות, וגם לא במשך שעות ארוכות אחר כך. הם כועסים גם על הדרג המדיני, שלא לקח אחריות מלאה ולא דאג להקים ועדת חקירה עד היום. בר: "כשהציגו לנו את התחקיר הצבאי על ניר־עוז, אמרו לנו במילים אחרות שהקיבוץ נדפק בגלל המיקום שלו. הכוחות שבאו מצפון ‫עצרו בבארי ‫במקרה הטוב. ‫רובם נעצרו כבר בשדרות. ‫אלו שבאו מדרום ‫הגיעו לכרם־שלום ולסופה, ומי שניסה להגיע אלינו הותקל בדרך. לא סיפרו לנו בהתחלה שהיו כאלה שהותקלו ועשו אחורה פנה".

גל: "ניר־עוז זה הכישלון שבתוך הכישלון. הכעס שלנו הוא על ממשלת ישראל ‫וממשלות ישראל לדורותיהן, ‫וגם על הצבא. בסופו של דבר ראיתי את המבט של הרצי הלוי. זה היה אחרי שהוא העביר אצלנו את התחקיר וידע מה אנחנו מרגישים כלפיו, אבל הוא לפחות הגיע להלוויות של המשפחות שלנו".

כששלמה וסמדר הרימו ראש לרגע משטף האירועים, הם הבינו שעליהם להשתקם לא רק נפשית אלא גם כלכלית, אחרי שלא עבדו במשך שנה ויותר. "התברר שביטוח לאומי לא מכיר בנו בשום צורה", מספר שלמה. "אמרו שיש לי שתי אפשרויות - או לקדם חקיקה בנושא, או ללכת 'לקבץ נדבות' אצל עמותות. במבט לטווח הארוך, הבנתי שדרושה חקיקה. נפגשתי עם שרים וחברי כנסת וביקשתי שיסייעו לי לאתר משפחות נוספות במצב דומה, אבל לא קיבלתי מהם את המידע. הרגשתי שמחכים שאנשים כמונו יקרסו ויפנו לעזרה".

הוא הצליח לצרף לדרישותיו שתי משפחות נוספות של בגירים שהתייתמו משני הוריהם. במהלך 2025 הרבה שלמה להגיע לישיבות ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, ולעיתים התלוו אליו גם אסיף וגל גורן. סמדר אומרת שלה המעמד הזה היה קשה מדי: "אתה מתבקש לחשוף דברים משפחתיים ופרטיים כדי לקבל משהו שאמור להיות מובן מאליו. לי היה קשה לבוא ולדבר על הפגיעה וההתמודדות. היו גם אנשים שאמרו לנו שהיתומים מקבלים מהמדינה את כל מה שנחוץ להם מבחינה כלכלית, אז מה בעצם אנחנו רוצים, ולמה שגם אנחנו נקבל משהו. במקביל היו הרבה טפיחות על השכם ואמירות 'כל הכבוד' על מה שאנחנו עושים, אף שזה הדבר הברור מאליו - לדאוג לילדים של אחי וגיסתי שנרצחו".

שלמה אלפסה: "הליווי שאנחנו נותנים להם הופך מהובלה למעין הנחיה, כדי שיהיה להם כמה שיותר טוב ושיצליחו בחיים. כשאני נותן להם עצות לחיים, אני עושה את זה בשיא העדינות"

שלמה: "ישבה לידי פעם בוועדה מישהי בת 25 שאחד מהוריה נפטר ממחלה, והשני נרצח בפעולת איבה לפני 7 באוקטובר. היא בכתה וסיפרה: 'לי אין דודים. אני לבד. אף אחד לא דואג לי כיום'. אבל באוצר אמרו לי שהם חוששים שיתומים ימצאו לעצמם כל מיני 'דודים' שסתם ייקחו את האלפיים שקלים האלה לכיס. זה הרגיז אותי. אמרתי להם: אולי יותר טוב שייקחו את הסכום המגוחך הזה, אם המשמעות היא שמישהו באמת ישאל את היתומים לשלומם.

"משרד האוצר שם ברקס בצורה מאוד לא נעימה, כשהגביל את הסכום ואת הגיל", ממשיך שלמה. "יש סיכוי שהמושב האחרון של הכנסת הנוכחית הוא חלון ההזדמנויות לנסות לשנות משהו בהקשר הזה, אבל אני לא בטוח שאמצא לכך כוחות. עברנו את יום הזיכרון ואת הרס הבית, אירוע רודף אירוע ואתה מותש.

"שואלים אותי אם רמת החיים שלי ירדה. אנחנו ממשיכים לקנות אוכל בסופר ולא בשוק, אבל כבר הבנו שלא נוכל לחסוך כסף. שרפתי הרבה ימי חופש ומחלה, וגם כשחזרתי לעבוד הסברתי במקום העבודה שלא אוכל להשקיע בשעות נוספות, כי הטיפול בי ובמשפחה קודם. ויתרתי גם על אפשרות למסלול עם קידום, שמצריך הוכחה של הישגים רבים. העדפתי להישאר במקום הבטוח, להרוויח פחות ולהשלים עם הידיעה שהתקציב המשפחתי נמוך יותר. החיים שלנו השתנו, וגם סדרי העדיפויות".

אתה רואה שינוי בתלות של הילדים בעזרה שלכם?

"לאט־לאט הליווי שאנחנו נותנים להם הופך מהובלה למעין הנחיה, כדי שיהיה להם כמה שיותר טוב ושיצליחו בחיים. לפעמים הפרה רוצה להיניק יותר משהעגל רוצה לינוק: כשאני נותן להם עצות לחיים, אני עושה את זה בשיא העדינות, שלא ייחשב כמו עצת הורה".

במכתב ששלחו משפחת אלפסה ושתי משפחות נוספות לקראת ההצבעה בוועדה על התיקון לחוק, נכתב: "המשפחות המלוות מחליפות בפועל עורף הורי שנמחק. פעילות המשפחות המלוות קריטית כחלק משיקום היתומים הבגירים, וכוללת אחריות על ליווי וסידורים לוגיסטיים, שימור מסגרת משפחתית, ארוחות משותפות, טיולים משותפים, הכוונה כלכלית והכוונה במצבי חיים, דאגה לתמיכה הנפשית ועוד ועוד".

בתיקון לחוק נקבע כאמור שמבוגרים שמלווים יתומים בגיל 18־25 ששני הוריהם נרצחו יקבלו סכום חודשי כולל של 2,000 שקלים, וגובהו אינו תלוי במספר היתומים שהם מלווים. "התיקון אושר, אך לא במתכונת שרצינו", מדגישה ח"כ מיכל וולדיגר (הציונות הדתית), העומדת בראש ועדת העבודה והרווחה. "בהצעה המקורית ביקשנו הכרה במבוגרים שמלווים יתומים עד גיל 35".

למה לא הצלחתם להשיג זאת?

"בסופו של דבר, הכול תלוי בחלוקת עוגת התקציב, ועד כמה המדינה יכולה לשלם. לכן הגיל נקבע על 25, אך ייתכן שבכנסת הבאה ננסה להעלות אותו ל־30. בזמן אמת אמרתי לשלמה אלפסה שכדאי שנוריד לרגע את הראש ונאשר מה שנוכל. אחד ההישגים שלנו הוא שאם יש כמה יתומים בגירים באותה משפחה, וחלקם רוצים להצביע על משפחה אחרת כמלווה שלהם, אפשר להכפיל את התמיכה: כל משפחה מלווה – אך לא יותר משתיים - תקבל 2,000 שקלים לחודש".

המבוגרים המלווים עברו בעצמם אירוע טראומטי, שכלו בני משפחה מדרגה ראשונה, ונעדרו מהעבודה תקופה ארוכה. מדוע החוק לא חל רטרואקטיבית מ־7 באוקטובר?

"כדי לעשות זאת היינו צריכים להביא עוד 15 מיליארד שקל, וגם אוכלוסיות נוספות היו דורשות, ובצדק, החלה רטרואקטיבית במקרה שלהן. מדינת ישראל לא הייתה מצליחה לעמוד בסכומים העצומים האלה בלי להעלות מיסים. אין מחלוקת על כך שהיה אירוע קטסטרופלי, אבל צריך לעשות הפרדה בין הכאב ובין השאלה עד כמה המדינה יכולה לעמוד בנטל הכלכלי. אחים שכולים למשל לא מקבלים כלום, וגם עבורם צריך להמשיך ולהיאבק".

למען החוק הזה פעלו ח"כים מהקואליציה והאופוזיציה יחד. האם רק בנושאים חשובים ורגישים כל כך אפשר לראות שיתוף פעולה?

"לצערי הרב, מול המצלמות עושים הצגה כאילו אנחנו עסוקים רק במריבות. בפועל, זה לא חוק ראשון וגם לא אחרון שעובר בזכות שיתוף פעולה בין הקואליציה לאופוזיציה. שלמה אלפסה עשה עבודה מדהימה, נפגש עם ח"כים רבים, והם בהחלט נלחמו יחד על החוק, כי אין כאן רעים וטובים. יש מלחמה, ויש אוכלוסיות שצריך לעזור להן.

"עשינו תיקון היסטורי בחוק, אבל יש כמובן עוד מה לתקן. היתומים יישאו עמם את הכאב והפצע לאורך כל חייהם, אך כולי תקווה שהם ידעו גם לצמוח בעזרת הכוחות שהם מקבלים מהמשפחה ומהמדינה. הלוואי שידעו לצחוק כשמצחיק, לחיות חיים טובים ולהיות מוצלחים, חזקים ותורמים לחברה".

את כתיבת השירים ירש אבנר מאביו יורם, שידע גם להלחין. שיר ידוע שרץ במשפחת גורן הוא "יום אביב", פרי עטו של הסב. לבקשתי, בני המשפחה שרים קטע ממנו: "הימים מתארכים על חשבון הלילות / מעלות החום מתחילות לעלות / בשמים כחול, ירוק מסביב / בוקר טוב אביב".

סבא יורם גם פיסל בברזל. בסלון של מיה ואבנר עמדה אחת מיצירותיו – ענף ועליו ציפורים מפורזלות. ב־7 באוקטובר הפסל נבזז, וכעבור זמן התגלה במקרה בידי הרב אלישיב בוחבוט, רב אוגדת עזה במילואים. מכיוון שהיצירה נמצאה בין פריטי רכוש אחרים של תושבי ניר־עוז, העבירה אשתו של הרב בוחבוט את התמונה לחברה שהתגוררה בקיבוץ, וזו העלתה אותה לקבוצת הוואטסאפ. סמדר זיהתה את הפסל, ובפסח הוא הושב לידי המשפחה, במפגש מרגש עם בני הזוג בוחבוט. "הציפורים שלי חזרו אל הקן", כתבה סמדר בהתרגשות בעמוד הפייסבוק שלה.

למרות הקשיים והאובדן, בני משפחת "גורפסה" – זה השם של קבוצת הוואטסאפ הקבועה שלהם, שילוב של "גורן" ו"אלפסה" - מלאי חוש הומור, עסוקים ומצליחים במעשי ידיהם. סמדר מספרת בגאווה על גיליון הציונים המזהיר של אסיף ועל ההתקדמות של דקל בצבא. גל מבקש שלא נגמור את אגוזי הקשיו שהוגשו לשולחן, כי יש לו מתכון לשישי שמתלבש עליהם בול. הוא וסמדר יכינו גם את מרק הירקות המפורסם של סבתא פנינה, ודקל תאפה עוגיות שוקולד צ'יפס לקינוח. "חשוב לי לשמור על היחד הזה בארוחות שישי, בחגים ובאירועים", אומרת סמדר. "הדאגה ההדדית היא מבחינתי צוואה לא רק של מיה ואבנר, אלא גם של ההורים שלי".

גל: "היה לי קשר חזק עם אמא סביב העולם החינוכי והטיפולי. אני מקווה שירשתי ממנה את ההסתכלות בגובה העיניים על אנשים. לצערי היא לא זכתה לראות אותי הולך ללמוד עבודה סוציאלית. אני מאמין שהיא הייתה גאה בי".

אסיף: "היה חשוב להורים שלנו שנלמד ונקבל ציונים טובים. זה לא מקרה ששלושתנו כבר סטודנטים, וגם דקל, שלעיתים צריכה ללמוד במסגרת התפקיד הצבאי שלה, מצליחה בזה מאוד. ההורים חינכו אותנו לעצמאות, ואנחנו כבר בוגרים, אבל זה לא אומר שאנחנו לא צריכים דמויות מבוגרות מהמשפחה בחיים שלנו - אנשים להתייעץ איתם, לקבל מהם תמיכה ועזרה ולשבת איתם לארוחות שבת וחג. למזלנו, שלמה וסמדר הם האנשים האלה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il