אף שסיכן את חייו בעשרות מבצעי שב"כ בלב הערים הפלסטיניות, האירוע שבו יזהר דוד כמעט מצא את מותו התרחש דווקא במרפסת ביתו בהוד־השרון. באותו לילה שחור בשנת 2012, הוא כבר עמד מעבר למעקה הדירה בקומה השביעית והתכוון לקפוץ. זה היה בעיניו המוצא היחיד מתקופה איומה וממושכת של התמודדות מוסתרת עם פוסט־טראומה שרדפה אותו. לבסוף הוא בחר לא לעשות את הצעד שאין ממנו חזרה, אבל זו הייתה רק ראשיתה של דרך ארוכה אל ההחלמה. כיום הוא מרצה, יזם, פעיל חברתי בולט למען הלומי הקרב בישראל וגם סופר מצליח, שבעשור האחרון פרסם שלושה ספרי מתח המבוססים על 24 שנות שירותו בשב"כ.
הספרים האלה הם גם מעין טרילוגיה שמתארת את נפילתו הקשה ועלייתו מהתהומות. בספרו האחרון "הצייד", שראה אור ממש לאחרונה (הוצאת כנרת־זמורה־ביתן), מגולל דוד את סיפורו של אלון, רכז שב"כ האחראי על העיר טולכרם. לאחר שחוליית חמאס חושפת סוכן "שלו" ושולחת אותו לפיגוע התאבדות, עובר אלון התרסקות נפשית. בתום מצוד ממושך הוא ועמיתיו מצליחים לעצור את כל חברי החוליה, למעט אחד שחומק מידם. דוד מתאר בספר את המאמצים ללכידתו של השריד האחרון בחוליה, במרדף שעם הזמן הופך לאישי ולנקמני יותר ויותר. רכז השב"כ רואה במבוקש את האשם העיקרי במצבו המידרדר, ומייחל שחיסולו יעצור את הדימום שבנפשו.
בפתח הספר כותב דוד שבניגוד לשני הספרים הקודמים, שבהם צנזר את עצמו עוד לפני שהעביר את כתב היד לגורמי צנזורה רשמיים, הפעם הרגיש משוחרר יותר וחופשי לשחזר את האירועים במדויק. גם את אלון - כלומר את עצמו – תיאר דוד כפי שהוא במציאות, בלי לרחם על הקוראים. "החלטתי שלא מעניין אותי מה הם יחשבו עליי", הוא אומר לנו. "ולצד זה אני אומר: אל תנסו לשפוט את אלון, כי הוא הלום קרב בהסתרה, שזה המצב הכי גרוע של הלם קרב. המחלה מתפשטת לכל תא בתוכך, מרעילה את נשמתך, קורעת אותך לגזרים - ואתה עוטה מסכה ונדרש לתפקד. זו נבזות לשפוט או לחפש את הרציונל במעשיו של אדם כזה, ולכן אין לי בעיה לספר את הסיפור, גם אם זה יעורר סלידה".
שלוש זהויות מתרוצצות בתוך אלון, מסביר דוד את מה שעובר על בן דמותו בספר. "יש אלון רכז השב"כ, שכל הזמן עסוק בגיוס אנשים ובאיתור מניעים ונקודות חולשה אצלם. כך אנחנו, רכזי השב"כ, מתוכנתים. ויש אלון שהוא הלום קרב, וכל דבר שהמוח החולה שלו מקטלג כבגידה, מוציא ממנו התנהגות של בהמה. אבל יש עוד זהות אחת שאסור לשכוח, וזה אני, יזהר. גדלתי אצל אב מדהים שטבע בנו ערכים של יושרה, צדק וכבוד. כשעשיתי פעם מעשה ילדותי וגנבתי אבטיחים מהמקשה של השכן, אבא שלי לא דיבר איתי, וזה היה הדבר הכי קשה מבחינתי. בסוף הספר המצפון חוזר ויזהר חוזר, והוא מנסה לתקן ובעיקר מתייסר".
פוליטיקה בשירות. ראש שב"כ דוד זיני | צילום: אוליבייה פיטוסי
ב־14 השנים שחלפו מאז הלילה ההוא במרפסת הספיק דוד לפרוש מהשב"כ רגע לפני שהתמנה לתפקיד נחשק, לחזור לארגון כיועץ, וגם להתגרש מאשתו ולחזור אליה. "פירוק הנישואין והזוגיות מתחולל אצל רבים מהלומי הקרב", הוא אומר. "הם מוצאים את עצמם במעגל הפרודים והפרודות, הפנויים והפנויות, כשהמחלה נכנסת גם לתחום הזה. כתבתי כדי לספר את הסיפור האמיתי של חיים כאלה, בלי לייפות. זה הלום קרב, וזה מה שאני הייתי, לטוב ולרע. עשיתי דברים טובים שאני גאה בהם, ועשיתי דברים נוראים שאני מצטער עליהם.
"ההידרדרות שלי הייתה מהירה מאוד. יום אחד הייתי באיגרא רמא - מועמד למנהל מחלקת השטח בשומרון, התפקיד הכי נחשק בתחום שלי, הסתכלו עליי ככוכב עולה – ואז בלילה אחד הכול התנפץ והגעתי לבירא עמיקתא. עד אותו הלילה הייתי מוקף בכל רגע באנשים – מאבטחים, רכזים, אנשי דסק. הסתובבתי עם סלולרי, מירס ואמצעי תקשורת נוסף, ושלושתם הרעישו לי כל הזמן. אחרי הלילה הדרמטי ההוא, הכול נדם. מאיה אשתי ביקשה שאף אחד מהארגון לא ידבר איתי, ופתאום שקט דממה. הנפילה הזאת הייתה כמו תאונת דרכים".
הוא בן 56, נולד וגדל במושב אביטל שבעמק יזרעאל. כל שלושת הבנים במשפחתו שירתו בצה"ל כלוחמים בעורב גולני ולאחר מכן התגייסו לשב"כ. יזהר עצמו הצטרף לארגון בתחילת שנות התשעים, ובימי האינתיפאדה השנייה היה רכז השטח של שב"כ בטולכרם. בתפקידו הוביל סיכולים של עשרות פיגועים, שהיו עלולים לגבות את חייהם של מאות ישראלים.
האירוע שטלטל את הקריירה הביטחונית שלו ואת חייו האישיים היה פיגוע ההתאבדות בקניון השרון בנתניה, מאי 2001. מחבל חמאס הפעיל חגורת נפץ בכניסה לקניון, רצח חמישה ישראלים ופצע כמאה. דוד הגיע לזירה מיד לאחר הפיצוץ, וגילה שהמחבל המתאבד הוא סוכן שלו - פלסטיני שגויס על ידו, הביא לסיכול כמה פיגועים במהלך תקופת פעילותו, ואף נפגש איתו רק שלושה ימים קודם לכן. המחבל גם השאיר מכתב ובו הודיע שהפיגוע הוא נקמה במפעיל שלו, על שגרם לו לבגוד בעמו. מיד לאחר מכן הסתובב דוד בזירת הפיגוע, ניגש אל אחת הגופות וראה שזו נערה בת 17. במשך תשע שנים מאז הוא שמע בתוכו שוב ושוב את קולה של הנערה, מאשימה אותו ברצח שלה ושל הקורבנות האחרים.
לצד ההתמודדות עם הפוסט־טראומה שמתעצמת בתוכו, המשיך דוד לרדוף מחבלים. בשלב הזה הוא האשים אותם גם במצבו האישי המידרדר. במהלך השנה שלאחר הפיגוע בנתניה הצליח שב"כ לסכל ארבעה מחמשת חברי החוליה שהוציאה אותו לפועל. בינואר 2002 דוד הוביל לחיסולו של ראאד אל־כרמי, בכיר בגדודי חללי אל־אקצא בטולכרם. החיסול הזה, בתקופת הודנא, נחשב לשנוי במחלוקת בקהיליית המודיעין, שכן היו שטענו כי אל־כרמי הנחה אז את אנשיו להימנע מפיגועים, והפגיעה בו הציתה גל חדש של מעשי רצח. "יש ויכוח מר עד היום, ואני חושב שבספר החדש אני נותן את התשובה האמיתית לשאלת החיסול שלו", אומר דוד. "כמפקד השטח הכרתי אותו היטב, עד רמת נקודת החן בין האצבעות. הכרתי אותו טוב משהוא הכיר את עצמו. ניסיתי במשך שנים לחסל אותו, והוא ניסה לחסל את משפחתי".
מצבו של דוד הלך והידרדר, עד ללילה שבו כמעט שם קץ לחייו. לאחר מכן פרש משירות פעיל, ויצא למסע של טיפול עצמי שנמשך שמונה חודשים. את ספרו הראשון, "פצצה מתקתקת", כתב כמעין תחקיר על המקרה האישי שלו ועל הפרישה שלו מהשב"כ בגלל הפוסט־טראומה, רגע אחרי שהתבשר על מועמדותו לתפקיד שחלם עליו. הוא לא תכנן להיות סופר, וגם לא תכנן להוציא לאור מעין טרילוגיה. "השב"כ הוא הגוף המוביל בישראל בנושא התחקירים. על כל פעולה בשטח כותבים דו"ח הפעלה, ובאופן כללי אין אירוע שאתה לא מתעד. הספר ההוא היה מבחינתי תחקיר שבו אני מספר לעצמי את הסיפור. נתתי לאנשים קרובים אליי לקרוא, והם אלו שהצמידו לזה את ההגדרה 'ספר'. בהתחלה התלבטתי אם לפרסם אותו, אבל הבנתי שאני חייב לעשות זאת, כי עד אז לא סופר סיפורם של אנשי המודיעין שסובלים מהלם קרב. כשדיברו על תופעות כאלה אצל אנשי ביטחון, התכוונו לטראומות שנוצרו בשדה הקרב עצמו. אבל מאז 7 באוקטובר יש רבים מאוד כמוני, כולל אנשים שצפו בסרטונים קשים מתוקף תפקידם".
לאחר פרסום הספר הוא חזר לשב"כ, הפעם בתפקיד יועץ. במקביל גמלה בו ההחלטה לכתוב שני ספרים נוספים. "רציתי לספר על עולמם של אנשי השב"כ - אנשי צללים שאף אחד לא רואה אותם, אבל הם חווים דילמות נוראיות, טרגדיות, הצלחות וסערות רגשות. המטרה שלי הייתה להאיר עליהם קצת, להוציא אותם לציבור, כי כולנו חבים להם המון. הסיבה השנייה לכתיבה הייתה הצורך להוסיף עוד נדבכים לסיפור של הלומי הקרב. אם ב'פצצה מתקתקת' תיארתי את השתלשלות המחלה אצלי, את הנפילה וההחלמה, בספר 'מסוכלים' עשיתי צעד נוסף וסיפרתי סיפור דרך שלוש דמויות שמדברות בגוף ראשון. הראשונה היא מאיה - היינו אז גרושים, אבל ישבנו יחד במשך ערבים שלמים והיא סיפרה לי את הסיפור שלה, של בנות הזוג של הלומי הקרב.
ראש שב"כ לשעבר רונן בר | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
"לא תכננתי את הפרק האחרון בספר, כי לא צפיתי את השינוי המפתיע שקרה לנו", אומר דוד ומתכוון לנישואיהם מחדש. "הדמות השנייה בספר היא אני, והמספר השלישי הוא משתף פעולה פלסטיני. כשהספר יצא, לפני ארבע שנים, כתבו שהוא דמיוני לחלוטין ולא הגיוני. ואז בתחילת המלחמה הפיקו בתאגיד השידור תוכנית של 'זמן אמת' על גיוס סוכנים פלסטינים, ולהפתעת כולם 'המרגל' ישב שם לידי וסיפר כסיפור אמיתי את מה שמופיע בספר. אגב, הצופים לא ידעו שבצילומי התוכנית, כל לשכת ראש השב"כ ישבה מאחורי המצלמות".
מדוע שב"כ היה מעוניין בחשיפה הזאת?
"מטרה אחת הייתה לסייע בגיוס רכזים. צריך לזכור שאחרי 7 באוקטובר היה משבר אמון בשב"כ, גם בגלל האירוע עצמו וגם בגלל החיכוך עם העולם הפוליטי. נוצרה מצוקת גיוס, ובאתי לעזור מתוך אמונה בחשיבות של התפקידים הללו. גם הספרים שלי גורמים לאנשים לרצות להיות רכזים בשב"כ, ואני מקבל פניות רבות להתייעצויות בנושא. הם מודעים לפציעות כמו שלי ובכל זאת רוצים לשרת בתפקיד, כמו שאנשים נוהגים בכביש למרות הסיכון לתאונת דרכים, או כמו שלוחם בוחר להיות קצין קרבי ולא חושב חלילה שייפצע או ייהרג. זו תפיסה נכונה, כי אם הפחד היה מניע אותנו, לא היינו עושים שום דבר בחיים. בספר 'הצייד' אני מספר למשל איך רכז שב"כ מכניס מקור מודיעיני לתוך חוליה, וכך מצליח למנוע ירי טילים על השרון, שהיה הורג מאות בני אדם. איזה עוד תפקיד בעולם מציל חיים במספרים כאלה?
"סיבה נוספת לצילום התוכנית הייתה מופנית כלפי הפלסטינים. רצינו לספר את הסיפור האמיתי, ולא את מה שהם מפיצים עלינו. הפלסטינים מבינים שהמרגלים הם האיום המרכזי עליהם, ולכן הם טוענים שאנחנו 'משתמשים וזורקים'. בפועל זה הפוך: אנחנו שומרים על המקורות שלנו כמו על העיניים שלנו. אם מרגל הפליל מיקום של מבוקש והמבוקש עלה לשמיים, אבל המקור נחשף - המבצע נכשל, לא הצליח. לא רק מבחינת הרכז, אלא גם מבחינת שב"כ".
אחרי שהבריא מה"פציעה", כפי שהוא מכנה את הפוסט־טראומה, החל דוד לפעול בזירה החברתית. "העסיקו אותי השסעים והפערים במדינת ישראל, ולכן החלטתי לעזור לתנועת 'לא נחמדים', גלגול חדש של 'הפנתרים השחורים'. הצעתי להם חזון לפעולה ללא הפן העדתי, שכבר אינו רלוונטי לדעתי. הם התעקשו על זה, ולכן עזבתי אותם".
בשלב הבא החליט דוד להיכנס לתחום החינוך הפורמלי. הוא למד לתעודת הוראה ולתואר במנהל ומנהיגות בחינוך, ועבד כמורה בכפר־סבא. במשך שנתיים אף כיהן כיו"ר תנועת מורים שפעלה לקידום החינוך בישראל. "הבנתי שמערכת החינוך היא הדבר הכי נורא במדינה. לצערי, שום רפורמה לא תעזור לה, צריכים להרוס אותה ולבנות מחדש". הוא עבר לתחום החינוך הבלתי פורמלי, ובשנת 2017 קיבל את תפקיד מנכ"ל "העמותה למנהיגות ישראלית משותפת", שהוא היה ממייסדיה. במסגרת זו הקים שתי מכינות שמיועדות גם לתלמידים ערבים. "יש לי בעיקר טענות כלפי ערביי ישראל, אבל אמרתי - בואו ננסה לשלב אותם בחברה הישראלית, תוך דרישה מהם למלא חובות אזרחיות. עזבתי אחרי ארבע שנים, כי המכינות הללו הפכו ל'פינת ליטוף של ערבים מסכנים'. זה היה שונה ב־180 מעלות מתפיסת עולמי, כי אני מאמין שצריכים להתמקד יותר בחובות של האוכלוסייה הערבית".
במקביל ייסד דוד בשנת 2019 את עמותת "שותפות מגן ישראלית לטיפול וצמיחה בפוסט־טראומה", שנועדה לאגד בארגון־גג את העמותות המסייעות להלומי קרב. "בהתחלה עסקנו ביצירת מודעות לתחום, שלא הייתה אז, וקיימנו בין השאר תערוכות בנושא. אחר כך עברנו לחקיקה וקידמנו את רפורמת 'נפש אחת' (לשיפור מערך השיקום והתמיכה בנכי צה"ל ובנפגעי פעולות האיבה, בדגש על המתמודדים עם פוסט־טראומה – א"ר). עבדנו על פרויקט ענק של הכרה בלוחמי מלחמת יום כיפור שחוו פוסט־טראומה, ומצאנו אנשים עם סיפורים מזוויעים שהם לא סיפרו מעולם. המלחמה הנוכחית תפסה אותנו באמצע הפרויקט הזה".
קול שלא שותק. זירת הפיגוע בקניון השרון, 2001 | צילום: איי.אף.פי
כחודש לאחר 7 באוקטובר פתחה העמותה של דוד את "הווילה", בית בהרצליה שמארח ליום אחד חיילים משוחררים ומילואימניקים, כדי לסייע להם לחזור לשגרה אחרי שהשתתפו בלחימה, ולמנוע התפתחות של פוסט־טראומה. "כשפרצה המלחמה כינסתי את אנשי העמותה, ומתוך הנחה שלהילחם בעזה אנחנו כבר לא יכולים, חשבנו על דרכים אחרות לתרום לחוסנה של המדינה. הבנו שאנחנו צריכים לטפל בעיבוד, אבחון ומניעה של פוסט־טראומה. כל מי שראה את אירועי 7 באוקטובר ידע שיהיה פה נחשול של אנשים טראומטיים. אחר כך כולנו גם שכבנו לצד כבישים או שהינו בממ"ד עם ילדים, בזמן שטילים איראניים השמידו פה רחובות".
הפגישה שלנו עם דוד מתקיימת בווילה ההיא בהרצליה. בבוקר הזה מגיע לשם צוות לוחמים מחטיבת הצנחנים שבקרוב ישתחררו מצה"ל. אחרי שיחת פתיחה הם מחולקים לקבוצות קטנות ועוברים טיפולים במגוון שיטות – EMDR לעיבוד חוויות תוך הסתייעות בתנועות עיניים, טכנולוגיית מציאות מדומה וגם פעילות הפגתית של גוף ונפש. התוכנית נמשכת יום אחד, אך מעניקה למשתתפים כלים טיפוליים להמשך הדרך. "הבאנו את טובי המומחים כדי ליצור את התוכנית, וזה צמח לפרויקט ענק שעברו בו כמעט 4,000 איש עד היום. מלבד העיבוד אנחנו נותנים גם אבחון של אנשי מקצוע. יש לנו גם זרוע משפטית, ובזכותה משרד הביטחון הכיר בנכות של מאות פצועים. התרחבנו לכוחות ההצלה, ואנחנו בתהליך של הרחבה גם לנפגעים משניים.
"במקביל לתוכנית החד־יומית יש לנו שיטת טיפול אינטנסיבית, שנמשכת שישה ימים ומתקיימת על חוף הים. בתוכנית הזאת, שנקראת 'וילה קמפוס', מלווים אותנו עשרה חוקרים מאוניברסיטת חיפה שעורכים מחקר אקדמי. הטיפול מיועד להלומים כרוניים שסובלים מפוסט־טראומה, ושישים אחוזים אינם פוסט־טראומטיים כשהם מסיימים אותו. אנשים נרתעים מלדבר על 'החלמה', אבל זה מה שקורה פה בפועל".
בעקבות פרסום ספריו הוביל דוד מהפכה בתוך השב"כ בכל הקשור לטיפול בפוסט־טראומטיים. על פעילותו בתחום – הן בשב"כ והן בכוחות הביטחון וההצלה האחרים - העניק לו משרד הביטחון את אות המופת השיקומי, ובכך היה דוד להלום הקרב הראשון המקבל את האות. לפני כשנה הוענק לו גם "אות גיבורי החברה הישראלית" של המועצה הציונית בישראל.
דוד חזר כאמור לשב"כ כיועץ, אבל בשנת 2022 פרש שוב, לדבריו משום שלא אהב שינויים שנעשו במטה הארגון. חודשים ספורים לפני שבעה באוקטובר הוא קיבל תפקיד מטעם המכון למחקרי ביטחון לאומי - להוביל צוות שיציג אסטרטגיה מקורית להתמודדות עם הסוגיה הפלסטינית. "כחלק ממסע הלמידה פגשתי אנשים במערכת הביטחון, ראיתי פעולות, ונדהמתי. הם לא ידעו מי זה חמאס. מדינת ישראל עשתה באותו הקיץ שלושה מבצעים נגד הג'יהאד האסלאמי, שהוא בסך הכול כלבלב קטן שלא יכול לנשוך בלי אישור מהפטרון שלו, חמאס. במקביל עשו הסכם חשאי עם חמאס שלפיו לא יפגעו בו. זו מדיניות שהתפתחה לאורך עשור של הבלגה, של 'שקט ייענה בשקט' ועוד קלישאות שלא תופסות במזרח התיכון. חמאס מבין רק כוח.
"הייתי המום ומודאג והתחלתי להתראיין בנושא. שלושה שבועות לפני 7 באוקטובר התראיינתי ל'ערוץ הידברות', ואמרתי שאם לא נתקוף קרקעית את חמאס ברצועת עזה, עלול להתרחש אסון ואזרחים רבים ימותו".
בראיונות לכמה כלי תקשורת אחרי שפרצה המלחמה קבע דוד שראש השב"כ רונן בר צריך להתפטר בהקדם. "אני לא אוהב את החשיפה, ומתראיין רק כשיש מטרה שמצדיקה את זה מבחינתי. גדלתי בארגון שהמוטו שלו הוא 'מגן ולא ייראה', והרבה יותר נוח לי לעשות דברים בצנעה. כשחקרתי והבנתי היטב מה קרה בכל דקה בליל 7 באוקטובר, הגעתי למסקנה שמי שאחראי לרוב הכישלון המודיעיני הוא מטה השירות, ולכן רונן חייב ללכת הביתה. מאז שהוא הניח את המפתחות הפסקתי להתראיין בנושא".
"הספרים שלי גורמים לאנשים לרצות להיות רכזים בשב"כ". יזהר דוד | צילום: אריק סולטן
מה דעתך על המינוי של דוד זיני לראש שב"כ?
"הייתי מעורב בהתייעצויות לקראת מינוי מחליף לרונן בר. חשבתי, ואני עדיין חושב, שהמתאים ביותר לתפקיד כזה הוא מי שגדל בשירות. לא הכרתי את זיני, ומכיוון שאני לא אומר שום דבר שהוא לא מבוסס, הלכתי לברר עליו אצל מי שמכירים אותו. בין השאר דיברתי עם אלוף במיל' רוני נומה, שותף שלי בעמותה, שפיקד עליו בשישה תפקידים. רוני אמר שזיני ראוי מבחינה ערכית ושהוא אדם ישר.
"התבטאתי בנושא הזה רק אחרי שראשי שב"כ לשעבר עתרו נגד המינוי. בכך הם עשו מעשה לא ערכי, והכניסו פוליטיקה לשירות. אבא שלי חינך אותי שמעל לכול מקדשים את הממלכה. אם לא נשמור על הממלכה, היא לא תהיה".
מספרו של דוד עולה ביקורת על תנאי הכליאה הנוחים של האסירים הביטחוניים לאורך השנים. לשאלה מה דעתו על הרעת התנאים שיזם השר בן־גביר, הוא משיב: "אני מנותק היום מהשטח, אבל אין ספק שהצעירים הפלסטינים שהופכים לפעילי טרור, שוקלים גם את היתרונות והחסרונות לפני הצטרפותם. החסרונות הם חיסול אפשרי או מאסר, אבל בתקופתי הם התייחסו למאסר כאל שטויות. הם אמרו לעצמם – נלמד בתקופה הזאת, נעשה תארים, נאכל טוב וננוח. בכל פעם שביקרתי אצלם בכלא הייתי מזדעזע וזועק על הרפיסות. אני מקווה שהאגרוף שחטפנו העיר אותנו".
הוא מתריע גם מפני השלכותיהן של עסקאות חטופים. "מי שצעקו לשחרר 'בכל מחיר' צריכים לדעת שהמחיר הוא חיים של רבים אחרים. הייתי בין המתנגדים הנחרצים לעסקת שליט, שנעשתה כשהייתי עדיין בשירות. שוחררו אנשים שתפסתי. זעקתי נגד העסקה וכתבתי מכתב לראש השירות".
אגב שחרור מחבלים, דוד מספר שהמבוקש במרכז ספרו "הצייד" ריצה את עונשו, שוחרר מהכלא ושב לעסוק בטרור. "התביעה לא עשתה עבודה טובה. קיצרו את עונשו, והוא שוחרר אף שעל ידיו יש דם של עשרות יהודים. נחרדתי כשהודיעו לי על כך. בתחילת המלחמה התנדבתי למילואים בשב"כ, הייתי בשומרון, וחשבתי שאלך לסגור חשבון, באופן חוקי כמובן. כפי שמתואר בספר, הייתי היחיד שלא האמין בעבר שהמבוקש הזה נהרג, ו'הוצאתי אותו מהקבר' כדי לחסל אותו. כמות המבצעים והכספים שהושקעה בו היא עצומה. כמבוקש הוא הפך לאגדה בשומרון, נוצרה סביבו הילה, וזה מסוכן כי זה נותן מוטיבציה לאחרים. אני לא יודע הרבה על מעשיו כרגע, אבל אחרי השחרור הוא חזר לפעילות טרור".
אל אשתו מאיה חזר דוד בשנת 2022, אחרי ארבע שנים בנפרד. הם הורים לשלושה: בת שמשרתת בצה"ל כקצינה בדרגת סרן, בן שמפקד על טירונים בתותחנים, וילדה בת 13. דוד לומד כיום עבודה סוציאלית קלינית - התואר החמישי שלו. הוא מתמקד בנושא הטראומה, בשאיפה להמשיך לדוקטורט על צמיחה פוסט־טראומטית.
בסיום הספר אתה מספר על מחלת לב נדירה שהתגלתה אצלך לאחרונה. מה שלומך היום?
"האמת היא שזו תעלומה, עלו על המחלה רק בעקבות בדיקת אקו־לב מאמץ שביצעתי. הקרדיולוג שלי אומר שלא יכולתי לעשות את מה שעשיתי בצבא ובשב"כ עם לב כזה, אז זה כנראה נוצר בשלב כלשהו. בעיניי זה קשור למה שעברתי. המרכיב המרכזי בפוסט־טראומה שלי היה האשמה - בתפיסה שלי, רצחתי חמישה אנשים. כשיש אשמה על משהו שעשית כביכול, זה צורב את הנשמה. אחרי הטיפול והעיבוד אתה מבין שהטראומה יוצרת בדיה של האירוע, ושהסיפור שאתה מספר שונה מהסיפור האמיתי.
הצייד | צילום:
"המטפל שלי ד"ר רוני סימונס, שהוא ראש המערך הקליני כאן בווילה, הצליח לשנות לי את הנרטיב ולהחזיר אותו למה שהיה במציאות. הוא חשף אותי לחומרים האמיתיים, שמראים שלא רק שאיני אשם בדבר, אלא שאני היחידי שצלצלתי בפעמונים ועשיתי פעולות למנוע את מה שקרה. ועדיין, בתפיסה שלי, האחריות הייתה עליי, כי האירוע התרחש בגזרה שלי ואני הייתי המפקד. לכן גם כשהבראתי, והייתי מועמד שוב לתפקיד מנהל השטח של השומרון, הסתכלתי על עצמי במראה ואמרתי שאני צריך לשלם את מחיר האחריות.
"גם מחלת הלב שהתגלתה אצלי קשורה בעיניי לאחריות הזאת. אני אדם מאמין - גדלתי במשפחה מסורתית, קיבלתי חינוך של חב"ד בילדות, ומ־7 באוקטובר אני מתחזק, מניח תפילין ומנסה לשמור שבת. אני חושב שהמחלה הזאת היא מסר מבורא עולם, שאת המחיר לא אני קובע אלא הוא. אני מאמין שזה מחיר שנגזר עליי לשלם, ואני מקבל אותו באהבה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il