"האמנות שוברת את החומה": האמנים שנותנים קול ליצירה חרדית־דתית

על קירות האבן החשופים של שכונה ישנה, סמוך לשוק מחנה יהודה, התחדשה בימים אלה תערוכת חוצות שמבקשת לעשות הרבה יותר מאמנות. פרויקט "פסאדוס", מעין גלריה פתוחה, מנסה לשבור אחת מחומות ירושלים - לא זו שמקיפה את העיר העתיקה, אלא זו שחוצה מבפנים גם את העיר החדשה.

התערוכה המוצגת לאורך רחוב יפו מאגדת אמנים חרדים ודתיים בולטים, ובהם טל זיו, אברהם גיא ברכיל ואלחנן בן־אורי. הם וחבריהם מציגים כאן עבודות פנטזיה, איור ואמנות רחוב מקורית והומוריסטית, אבל מאחורי הכרזות הגדולות מסתתר גם סיפור ירושלמי עמוק על שכונה שנעלמה עם הקמת הרכבת הקלה: שכונת אבו אל־בסל, או בשמה הנוכחי שערי ירושלים, שנושקת לקצהו המערבי של רחוב יפו, סמוך לבניין שערי צדק הישן. שמה העממי מנציח את מייסדה יצחק ליפקין, סוחר ירקות שנקרא בפי כול אבו אל־בסל - אבי הבצל. בשנות התשעים של המאה ה־19 הוא הקים את השכונה שכיום היא חלק מנחלאות.

אבל יש סיפור ירושלמי טעון עוד יותר שמסתתר כאן, בקו המחבר את ציורי התערוכה. "אני קוראת לציר של הרכבת הקלה 'החומה השקופה'", מספרת ד"ר נעה לאה כהן, אוצרת התערוכה פסאדוס ומנהלת "גלריית המקלט". "יש למשל בחורי ישיבה שלא חוצים את רחוב יפו ונשארים רק בצידו הצפוני. קיימים בירושלים הרבה מאוד ניואנסים עדינים של הפרדה, גם אם לא תמיד שמים לב אליהם. האמנות והאמנים הם בעיניי דרך רגישה ועדינה לשבור את החומה הזאת".

גלריית המקלט, הממוקמת בשכונת מקור־ברוך, מרחק חמש דקות הליכה מהתערוכה, היא בית לאמנים חרדים וחוזרים בתשובה. כבר יותר מעשרים שנה היא מארחת תערוכות מתחלפות ואירועי ספרות ושירה. ייסדו אותה איקא ישראלי, אורי זוהר ומרדכי (פופיק) ארנון, והפעילות האמנותית בה הייתה מקור השראה לסדרה "שטיסל". כאן אני פוגשת את ד"ר נעה לאה כהן ואת האמנים קלמן גבריאל דלמור, טל זיו וסיגל אדלמן, לשיחה על אמנות ואמונה, יצירה ותקווה. "תערוכת פסאדוס היא מבחינתי מתנה שמאפשרת לנו לצאת לאור במקום להיות כאן במקלט", אומרת כהן. "לצאת מירושלים של מטה לירושלים של מעלה, ולחשוף את היצירה שלנו".

ספרי על תהליך האצירה של התערוכה הזאת.

"אוצר הוא סוג של שדכן. את קלמן למשל לא הכרתי בכלל, אבל כשאני בתור אוצרת של תערוכה כזאת ראיתי את מה שהוא עושה, מיד אמרתי: זה זה. כי אני מחפשת יצירות שידברו לכל הציבורים, ושיביאו קול אחר, שלא שומעים מספיק בירושלים. הציבור החרדי הוא ציבור מושתק מבחינה חיצונית, בוודאי מבחינה ויזואלית. אין כמעט מקום בירושלים שאפשר לראות בו אמנות חרדית. הרבה מדריכי טיולים ומבקרים אומרים לי: 'רגע, זה שלכם? באמת?'. פתאום נופל להם האסימון. כי זה כל כך טבעי ומתאים לעיר, אבל הם פשוט לא רגילים לראות את זה.

"אנשים גם לא תמיד יורדים לעומק היצירות. בכל תמונה שבחרנו יש איזשהו מלכוד, איזו שכבה נוספת שמספרת גם את הסיפור הירושלמי. יש כאן הזדמנות לעצור, לחשוב על מה שמאחורי כל עבודה, לראות את הדקויות. לא מובן מאליו שכל האמנים הסכימו לשתף פעולה, וזו זכות גדולה מבחינתי".

מ־400 עמודים נשארו 100

קלמן גבריאל דלמור, בן 37, קליגרף, אמן וסופר סת"ם ירושלמי, יוצר אמנות מאותיות האל"ף־בי"ת. הוא גדל במינסוטה, בבית חרדי־מודרני, וב־2011 הגיע לבקר בישראל, הציץ ונפגע. במשך שנתיים למד בישיבות חרדיות, ואז עבר לישיבת ההסדר בעתניאל. "בשנים ההן חיפשתי עומק, חיפשתי אמת, חיפשתי שייכות", הוא מספר, "ובעתניאל מצאתי אותם. שם גם למדתי כתיבת סת"ם".

התעניינת באמנות עוד לפני כן?

"עכשיו, תוך כדי שיחה, אני נזכר שבכיתה ב' הכנתי כלי מקרמיקה ומכרתי אותו לחבר בחמישה דולרים, אז אולי זה התחיל כבר שם. אבל בתיכון הייתי בכלל טיפוס ספורטיבי, לא 'התלמיד המצטיין'. ופתאום לשבת עם אותיות, עם דיוק, עם מלאכת יד - זה הדליק אותי. יש בכתיבת אותיות משהו מדיטטיבי כמעט. אתה לא רק כותב, אתה בונה".

כשהתחיל לחשוב על עתידו, דלמור הבין שהוא לא בנוי לשבת כל החיים על כיסא, לא כסופר סת"ם ולא כרואה חשבון. "אני צריך תנועה, יצירה, אקשן", הוא מסביר. ואז נוצר אצלו החיבור בין אותיות לאמנות. "הייתי לוקח פסוקים שאהבתי או קטעים מהסידור, ומנסה ליצור מהם משהו ויזואלי. לא רק לכתוב טקסט, אלא לחבר בין התוכן ובין הרגש של היצירה, בין המילים ובין הצורה. פתאום הבנתי שאותיות הן חומר גלם, וששפה יכולה להפוך לתמונה".

השאלה אם מותר לו לשלב כתב סת"ם ביצירות מעולם החול מעסיקה אותו לא מעט. "למדתי להיות סופר סת"ם, קיבלתי אפילו סמיכה, ושם אתה חי בתוך עולם של הלכות: מה מותר, מה אסור, וגם האם מותר להשתמש בכתיבה תמה, בכתב מרובע, מחוץ לספר תורה או מגילה. יש מחלוקות בפוסקים סביב הנושא הזה. פגשתי יום אחד את הרב עדין שטיינזלץ ז"ל, והראיתי לו אריה שעשיתי מאותיות. שאלתי אם מותר לי בכלל ליצור דבר כזה, והוא חייך תוך כדי הליכה ואמר לי: 'יש גדולים ממך שחוטאים יותר ממך'".

בעולם החרדי, מספר דלמור, יש ביקוש לאמנים מהתחום הספציפי שלו. "הרבה אנשים פונים אליי - אמנים שרוצים להכניס אותיות לעבודות שלהם, וגם סופרי סת"ם שמבקשים לקחת את העולם המסורתי של הכתיבה ולחבר אותו לעולם מודרני יותר. אני חושב שזכיתי להיות מעין גשר במקום הזה, וזה חשוב. כי אם מסתכלים אחורה - לפני השואה, לפני קום המדינה, בבתי הכנסת בפולין ובאוקראינה - רואים אמנות. העולם החרדי של פעם לא היה רק שחור־לבן. הייתה בו יצירה, הייתה בו אסתטיקה".

כהן: "הדוקטורט שלי עוסק בחבר'ה שהיו סופרי סת"ם בשנות השישים והשבעים והפכו לאמנים. אתה כבר בגל השני או השלישי של החבר'ה האלה".

טל זיו, בן 55, מציג את עצמו ראשית כול כשליח חב"ד במושב מגוריו כפר בן־נון, וכמפעיל בית חב"ד ברחוב המלך ג'ורג' בתל־אביב. רק אחר כך, להגדרתו, הוא צייר. הציורים שלו, בסגנון ריאליסטי בעל ממד סוריאליסטי, מציגים ערבוביה של חפצים. כלי מטבח, אביזרי לבוש, מכשירי חשמל - כולם שחקנים במחזה שלו. "התעסקתי ביצירה מאז שאני זוכר את עצמי", הוא מספר. "ציירתי, פיסלתי, כל מה שאפשר. בבית הספר תמיד הייתי הילד שמצייר במחברות. אבל אז הגיעו תיכון עיוני ושירות קרבי, והחיים לקחו אותי למקומות אחרים".

אחרי הצבא הוא נכנס לעולם הטלוויזיה והתיאטרון ועסק בתפאורה. היו אלה ימי הפריצה של ערוץ 2, שהביא עמו הפקות גדולות ופרסומות בסכומי עתק. שם גם פגש זיו את אשתו מיכל, שעסקה בהלבשה וסטיילינג ("ז'וז'ו חלסטרה? זה שלה"). אבל בחלוף הזמן נראו חיי הזוהר רדודים בעיניו. "זה היה עולם סוער וצבעוני, הייתי בתוכו עד מעל לראש, אבל הכול היה סתמי. חיפשתי משהו עמוק הרבה יותר".

קלמן גבריאל דלמור: "למדתי להיות סופר סת"ם, ושם אתה חי בתוך עולם של הלכות: מה מותר, מה אסור. פגשתי יום אחד את הרב עדין שטיינזלץ ז"ל, והראיתי לו אריה שעשיתי מאותיות. שאלתי אם מותר בכלל ליצור דבר כזה, והוא חייך: 'יש גדולים ממך שחוטאים יותר ממך'"

בימים ההם הוא למד ציור בבית הספר לאמנות של ישראל הרשברג בירושלים. "זה היה מקום ברמה בינלאומית. התקבלתי לשם כמעט בנס, כי לא היה לי רקע קלאסי מסודר". תוך כדי הלימודים הוא התחיל תהליך של חזרה בתשובה. "זה לא קרה מתוך משבר, לא הייתה איזו נפילה דרמטית או טרגדיה. הכול הגיע מתוך התבוננות - הסתכלתי על העולם והרגשתי שיש בעל בית, שיש סדר ומשמעות, ושעם ישראל מחזיק תפקיד בתוך הסיפור הזה. עברתי את המסע עם אשתי, לאט. הלכנו, בדקנו, שאלנו, חיפשנו. ובסוף גילינו שאנחנו יהודים באמת".

ואיך העיסוק בציור ובאמנות הסתדר עם הדת?

"כחוזר בתשובה גיליתי את העניין של 'אין אפוטרופוס לעריות', והחלטתי לצנזר את ספרי האמנות שלי, שכולם מלאים בחוסר צניעות, באלמנטים נוצריים או בשניהם. מצאתי את עצמי תולש דפים. בחלק מהספרים, מתוך 400 עמודים נותרו 100. הייתה לי שיטה: אם יש שני עמודים צמודים שהם לא צנועים, אני מדביק; אם זה רק צד אחד, אני תולש. יש לי ספריית אמנות, והיום נוח לי לפתוח את הספרים ליד הילדים שלי. גם הם יכולים לעלעל בספרים בשקט, וכך הם יודעים מי היה קלוד מונה ומי זה ואן־גוך".

חתכת מהעולם החילוני, וחתכת גם מהציורים עצמם.

"הייתי אז בעל תשובה במלוא מובן המילה, ובעל תשובה הוא אנטי העולם באופן כללי. עזבתי את לימודי הציור, הרגשתי שזה כבר לא מתאים, במיוחד כשעברנו למודל עירום ולדברים שפחות הסתדרו לי עם המקום החדש שלי. ניתקתי את עצמי מעולם האמנות למשך עשרים שנה בערך".

במהלך התקופה הזאת הוא פתח חנות וינטג' בתל־אביב, וגם בית חב"ד. לכבוד יום הולדתו החמישים ארגנה לו מיכל תערוכה מציוריו הישנים, וכך נחשפה ד"ר כהן לעבודות שלו. "היא הייתה הראשונה שהתלהבה מהן, וכך פתחה לי את הדלת חזרה לעולם האמנות", אומר זיו. "היא הזמינה אותי להציג בתערוכות, ופתאום מצאתי את הציורים שלי בבית המשפט העליון, בתערוכות משותפות של אמנים דתיים וחילונים. בגיל 52 התקבלתי לחממת האמנים הצעירים 'צבע טרי', ומשם התחילו להגיע עוד ועוד הזמנות. היום אני כבר עובד עם גלריה מסחרית ומציג גם בחו"ל, אבל הדרך הייתה ארוכה מאוד".

בדיעבד הוא מצטער על שתלה את המכחול לשנים רבות כל כך. "לדעתי, אחת הבעיות אצל בעלי תשובה היא שמתוך התלהבות הם לפעמים 'שורפים את העולם'. הם חשים שהכול פסול, ולכן זורקים גם את הדברים הטובים שהיו להם לפני כן. גם אני הייתי שם".

איך הגעת לסגנון שמאפיין אותך היום?

"זה התחיל במגבלות פרקטיות. לא היה לי זמן לצאת לצייר נופים או טבע, ולכן התחלתי לבנות לעצמי מעין מודל טבע בתוך הבית. בהתחלה זה היה מרתק - אתה נשאב לטכניקה, לדיוק, לאור, אבל בשלב מסוים הרגשתי שזה לא אומר שום דבר. ואז, בלי שתכננתי, התחלתי לדבר עם חפצים. חיברתי ביניהם, פתאום נוצרו סצנות, והחפצים התחילו לספר לי סיפור”.

החזרה בתשובה מקבלת ביטוי ביצירה?

"היום אני מבין שכל מה שעברתי נכנס לציור. אני מצייר בסגנון ריאליסטי מאוד, כמעט פופ־ארט, אבל בפנים מסתתרים רעיונות חסידיים עמוקים. אפשר לקחת אובייקט פשוט ולהפוך אותו לרעיון רוחני. אני יכול למשל לבטא מסירות נפש דרך ציור של ביצה שנלחצת במלחציים. מה שמדהים אותי הוא שהעבודות האלה פוגשות גם אנשים שאין להם שום רקע יהודי או דתי. אני מציג בפלורידה, בהונג־קונג ובמקומות נוספים, ואנשים מתחברים לרגש גם בלי להכיר את המקור. אמת אנושית עוברת מעל לשפה. ואולי זה כל הסיפור שלי: לקחת את האמנות והאמונה, שני עולמות שנראו לי סותרים, ולהבין שהם בכלל לא אויבים. להפך, הם יכולים להאיר זה את זה".

טל זיו: "בעלי תשובה לפעמים 'שורפים את העולם', הם חשים שהכול פסול, ולכן זורקים גם את הדברים הטובים. הייתי שם. עזבתי את לימודי הציור, הרגשתי שזה לא מתאים, במיוחד כשעברנו למודל עירום. ניתקתי את עצמי מעולם האמנות למשך עשרים שנה"

זיו מודה שחשוב לו להתפרנס מהאמנות שלו, ובשנים האחרונות הוא מצליח לעשות זאת. "לא היה חשוב לי בהכרח להשאיר חותם בעולם האמנות או להשפיע; רציתי לשלם חשבון חשמל. החלום שלי היה לקחת את האמנות ולהצליח לחיות ממנה". במשך שנים הוא לא פרגן לעצמו אפילו לקנות בדי קנווס, והסתפק בציור על דיקטים שאסף מהרחוב. "אמרתי לעצמי: כל עוד אני לא מכניס כסף מאמנות, אני גם לא מוציא. רק היום אני מרשה לעצמי לקחת סטודיו".

יצירותיו של זיו מוצגות בגלריה זימאק בכיכר המדינה, ומשם נודדות למכירות ברחבי העולם. "חיפשתי גלריה מסחרית שעובדת גם בחו"ל. בארץ קשה לחיות מאמנות, זו קטסטרופה. אתה צריך לעלות על גלגל ענק: אמנים, אספנים, קשרים, להסתובב כל הזמן בתוך העולם הזה. נדיר מאוד שאמן מצליח להתפרנס מהאמנות שלו, אבל בזכות העבודה עם גלריה מסחרית, הדברים התחילו לזוז. פתאום אני מוצא את עצמי מוכר ציורים במקומות שיש בהם הרבה כסף, וכך הכול מסתדר".

בלי להפנות עורף

סיגל אדלמן, בת 64, מתגוררת בירושלים. היא התחילה לצלם כשהייתה בת עשר, ובגיל 13 כבר היה לה חדר חושך בבית. "אני זוכרת שהיה שדה חרציות לא רחוק מהבית שלנו באשקלון, ואחרי חורף גשום, כשהחרציות צמחו לגובה, שכבתי שם על הגב ורציתי לצלם אותן מתוך מבט של נמלה. אז ביקשתי מצלמה, וקיבלתי. זה לא היה דבר שכיח. היום ילדים מצלמים מגיל שנתיים, אבל אז הייתה לזה משמעות אחרת. ידעתי שזה הייעוד שלי".

כשהייתה בת עשרים ומשהו למדה במדרשה לאמנות ברמת־השרון, ודווקא אז החלה להתקרב לדת. "המורים שלי במדרשה היו יאיר גרבוז ורפי לביא, והם היו נהדרים מבחינה מקצועית, אבל כל הזמן הייתה בכיתה אווירה של ביטול הדת", היא נזכרת. "דיברו תמיד אנטי־יהדות, וזה דחף אותי לצאת למסע של חיפוש. זו גחלת שהייתה בי, והרוח של האנטי עוררה אותה.

"השינוי הגדול הגיע בעקבות סמינר של 'ערכים'. האמת היא שבכלל לא הלכתי כדי לחזור בתשובה, בסך הכול חשבתי על זה כחופשה נחמדה בבית מלון. הייתי סטודנטית תפרנית, וכדי שאוכל להרשות לעצמי את השבוע הזה פרסתי לעשרה צ'קים את התשלום, שהיה גם כך מוזל. לא חשבתי שאשתכנע, להפך. אבל השתכנעתי".

חשבת אז איך זה ישתלב באמנות שלך?

"זה היה קשה מאוד, כי המודל שהיה לנו אז מול העיניים היה אורי זוהר - אדם שחזר בתשובה, פתח את הגמרא וסגר מאחוריו את כל עולם היצירה. היה לי פחד אמיתי שאצטרך לוותר על האמנות בשביל האמונה, אבל בהמשך גיליתי את ההפך הגמור".

היא למדה במדרשת "נתיב בינה" אצל הרב שמואל מרזל, "ושם הבנתי שלא רק שמותר לי להמשיך ליצור, אלא שכל המסע הזה הוא בעצם מנוע ליצירה שלי. כאילו הקדוש ברוך הוא הגיש לי את כל הכלים שאספתי בעולם החילוני, ואמר: עכשיו תשתמשי בהם לדבר חדש, במקום אחר. הבנתי שזו בעצם שליחות. לא הפניתי עורף לחברים ולמשפחה, לא נולדתי מחדש. אני ממשיכה לצמוח, אבל לא מתכחשת למה שהייתי".

העשייה שלה, אומרת אדלמן, יונקת מהעולם היהודי. "למדתי תנ"ך ויהדות והשלמתי תואר שני, לא כדי לקבל תעודה אלא כי הרגשתי שאני לא מוכנה להישאר 'עולה חדשה' בעולם הזה. רציתי להבין את השפה, את העומק, את המותר והאסור, כדי שאוכל ליצור מתוכם באמת". היא לימדה צילום, למדה פוטותרפיה ולימודי תואר שני בתרפיה באמנות, וכיום היא מטפלת במרכז חוסן שדרות ובמקומות נוספים. בגלריית המקלט היא כבר הציגה כמה פעמים. "אני לא רוצה שהיצירות שלי יופיעו בגלריות שפתוחות בשבת. כאן מצאתי בית, וגם פגשתי אנשים שמתמודדים עם אותם אתגרים וקשיים כמו שלי".

העבודה של אדלמן ב"פסאדוס" עוסקת בכרובים, שדמותם חוזרת לאורך שנות היצירה שלה. "בתערוכה קודמת הקרנתי דימוי של בית המקדש על שני ראשים שמופנים זה אל זה, כמו הכרובים שעל ארון הברית. הכרובים העסיקו אותי תמיד. הם מופיעים בתורה פעמיים - פעם אחת בגן עדן, כשהם חוסמים את הדרך לעץ החיים אחרי חטא אדם הראשון, ופעם שנייה בקודש הקודשים, מעל הארון שבו לוחות הברית. בעיניי זה אותו הסיפור בדיוק. האדם רצה דעת טוב ורע, אבל לקח אותה מוקדם מדי, באיסור. שנים אחר כך, אותה דעת עצמה ניתנת לעם ישראל כברית, כתורה, כהיתר. מה שהיה אסור נעשה מתוקן.

"לכן הכרובים עומדים גם שם וגם שם, פעם כשומרים על מה שהאדם עדיין לא ראוי לו, ופעם כשומרים על מה שכבר ניתן לו מתוך קשר וברית. אני חושבת שהמתח הזה, בין תשוקה ובין גבול, בין יצירה ובין אחריות, מלווה גם את האמנות. כאמנית דתייה אני נשאלת לעיתים קרובות על גבולות: מה מותר לך? מה אסור? יש דברים שלא תציגי?"

ומה את עונה?

"התשובה שלי היא שיש גבולות, אבל לא מתוך פחד, אלא מתוך אחריות. כמטפלת באמנות אני יודעת שלפעמים יוצאים מהאדם הדברים הכי חשופים והכי פרועים, וזה חשוב ואמיתי, אבל לא כל מה שיוצא צריך גם להיות מוצג. אהרן אומר אחרי חטא העגל: 'השלכתי את הזהב לאש ויצא העגל הזה'. זו הייתה החוויה שלו, זה 'יצא ממנו'. גם אמנים אומרים לפעמים ש'זה פשוט יצא ממני'. אבל אחר כך צריך לעצור ולשאול: מה עושים עם זה עכשיו? האם זה דבר שראוי לעמוד מול אנשים? האם זה מקרב? האם זה בונה? מבחינתי, זו האחריות של יוצר: לא רק להביא אמת, אלא גם לבחור מה לעשות בה".

המוח מתפוצץ כל בוקר

קירותיה של גלריית המקלט ריקים כעת. המקלט השכונתי שהגלריה פועלת בו בימי שגרה, מספרת ד"ר כהן, חזר בימי מבצע עם כלביא לייעודו המקורי, והיצירות שהוצגו בו אז ניזוקו. כעת העירייה מבקשת לפנות את הגלריה, בלי שנמצאה חלופה ראויה.

כבר 23 שנה משמש המקום הזה זירת אמנות ליוצרים חרדים, ומספק להם בית יחיד במינו וחשיפה ראשונית לעולם שנדמה להם זר. "בן אמן זה לא בדיוק חלומה של האמא היהודייה", אומרת ד"ר כהן. "אתה בעצם 'נישט אהין נישט אהער', לא פה ולא שם. זה קשה מאוד, ולכן רק אנשים שזה באמת שורש נשמתם, והם מוכנים ללכת עד הסוף, עושים את זה. בעיה נוספת היא שלאמנים האלה אין אופק. אדם שמצייר לעצמו ולא חושף את היצירה לציבור, זה כמו מים עומדים. כמה אתה כבר יכול להזין את עצמך? אתה חייב שדה שפועל מולך, אפילו ילדים שיראו את הדברים, העיקר שתהיה תהודה כלשהי. התחושה היא של בדידות גדולה.

"זה הדבר האמיתי שאנחנו עושים פה: יש חשיבות גדולה לעצם החיבור בין האמנים, לקשר ולשיח. כי אין 'כסית' של חרדים, אין מקום מפגש טבעי כזה בפריפריה של עולם האמנות, ולא יבנו לך איזה ביתן במוזיאון. לפעמים נדמה שרק אם תשמיץ, תהיה פרובוקטיבי, תעבור גבולות - רק אז יסתכלו עליך. אחרת, אתה עומד מול מועדון סגור".

סיגל אדלמן: "יש לי גבולות, אבל לא מתוך פחד, אלא מתוך אחריות. לפעמים יוצאים מהאדם הדברים הכי חשופים והכי פרועים, וזה חשוב, אבל לא כל מה שיוצא צריך גם להיות מוצג. מבחינתי, זו האחריות של יוצר: לא רק להביא אמת, אלא גם לבחור מה לעשות בה"

לפני הפגישה שלנו הוא קפץ לבקר את היצירה שלו המתנוססת במרחב הציבורי. "זה משמח אותי מאוד. קיבלתי כבר תמונות מאנשים שעברו באזור, אבל היום בפעם הראשונה ראיתי בעצמי את היצירה תלויה שם. ביקשתי מילד אחד לצלם אותי לצידה, וכדי להשוויץ אמרתי לו: 'אתה יודע למה אתה מצלם אותי כאן?'. זה היה מצחיק".

זיו: "אני, בניגוד לנעה־לאה, לא סובל את ההגדרה 'אמן חרדי'. מבחינתי אמנות היא לא דבר מגזרי, היא אמורה לחצות גבולות, לדבר עם כל העולם. ברור שכאשר אני עוסק בנושא מסוים, הוא מושפע גם מהאמונות ומהעולם שממנו אני בא, ומי שרוצה יכול לתת הגדרות ולקרוא לזה כך או אחרת - חסידי, דתי, חרדי. אבל זה לא העיקר מבחינתי. אני לא רוצה שהצופה יצטרך להבין איזו נקודה פנימית או קוד תרבותי כדי להתחבר לציור".

מה מופיע ביצירה הזאת?

"יש בה גלגיליות כביטוי לנשמה, שנמצאת כביכול בעולם של תענוגים, למעלה, במרחב רוחני יותר. מתחת לזה מופיע קרש גיהוץ, ששייך לעולם הזה, לעבודה, לחומר, להתמודדות. הקרש נותן תחושה של ירידה למציאות, למקום שבו צריך לתקן, להתאמץ. ובין שני הקצוות, הרוחני והארצי, יש מתח. מצד אחד הרצון להישאר למעלה, במקום של תענוג, תנועה וחופש; ומצד שני ההכרח לרדת לעולם הזה ולחיות בו, עם כל המשקל והעבודה שבו.

"אני קודם כול מצייר מתוך מה שמדליק אותי, ורק אחר כך מבין את המשמעות. זו מעין שפה של סמלים, כמו שבמצרים העתיקה כתבו באמצעות ציורים, או כמו האימוג'ים שיש היום. אני בוחר חפצים שמייצגים עבורי רעיון. אם אני מחפש לבטא תענוג, הגלגיליות הן הדבר הקרוב לזה: משהו קל, נע, כמעט מרחף. ואם אני מחפש את הצד של העבודה והכובד, קרש הגיהוץ נמצא שם. הייתה כאן גם מחשבה על ניגוד נוסף, 'הנשי' יותר מול 'הגברי' יותר".

אף שהוא מתרחק מהגדרות, זיו מייחס ערך מוסף לאמנות שצומחת מתוך עולם דתי. "אני מסתכל על הרבה אמנים צעירים, בעיקר בתחום הריאליסטי, אני עוקב אחריהם ברשתות החברתיות, ואני לא רואה שהם עושים משהו חדש. לאמן חרדי, לעומת זאת, יש התחדשות כל הזמן. אני חושב שכל מי שלומד, ובוודאי מי שנכנס לעולמות רוחניים של חסידות וכדומה, המוח שלו מתפוצץ כל בוקר מחדש. אתה יושב בשיעור חסידות ונפתחים לך רעיונות, עומקים, הסתכלויות על העולם. אחר כך זה נשפך על הקנווס. את זה אף אחד אחר בעולם לא יכול לתת. זה חידוש עצום, ואני חושב שהעולם צמא אליו.

"הייתי עכשיו ביריד האמנות Art Basel Miami Beach בפלורידה, ראיתי עבודות מטורפות, מרשימות, חכמות, מדהימות — אבל בתוך כל השפע הזה הרגשתי שחסר איזה ‘קונץ’ יהודי, איזו שכבה פנימית שאין לאחרים. גם בהיי־טק רואים שיש לנו איזו צורת חשיבה ייחודית, איזו חדות משלנו. אז אם מדברים על אמנות יהודית, חרדית או דתית, בעיניי זו בדיוק התרומה שהיא יכולה להביא אל בד הציור: ההשראה שמגיעה מהעולמות שלנו, מהלימוד ומהעומק הרוחני, התחושה שיש לנו משהו אמיתי להוסיף לסיפור האנושי דרך האמנות. וזה חשוב לי מאוד".

ליריד במיאמי, אגב, הוא הגיע היישר מכינוס השלוחים בניו־יורק. וכמו שליח טוב, גם שם הוא הציע לעוברים ושבים להניח תפילין. "אני שליח חב"ד ליריד האמנות החשוב בעולם", הוא אומר בחיוך.

דלמור: "מעניין שבשיח שלכם אני מרגיש שאני לא מכיר כמעט את עולם האמנות, וגם לא את העולם החרדי־ישראלי. אני לא יודע אם הייתי מגדיר את עצמי היום חרדי, אולי במובן הרחב יותר של המילה. באתי מאיזה חלל ביניים, אבל דבר אחד היה עקרוני בעיניי: החיבור לאותיות. אותיות הן משהו ראשוני, מקורי. הן כלי הבריאה של העולם, הדרך שבה השם מחבר את המציאות.

"ביצירה שלי שמוצגת בתערוכה לקחתי פנים, פרצוף מינימליסטי מאוד, כמעט בסגנון של פיקאסו, ובניתי אותו רק מאותיות. התחלתי באל"ף וסיימתי בת"ו, כרמז לכך שהעולם כולו נברא דרך האותיות. התוצאה היא גם פנים וגם טקסט, גם דימוי וגם רעיון. יש בזה אינסוף שכבות, גם בקבלה יש עיסוק גדול בפנים ובאותיות".

מעבר ליצירה עצמה, אומר דלמור, יש חשיבות רבה לחיבור בין קהילות דרך אמנות. "אמנות היא המפתח, כי אין בה באמת הגדרות, היא שפה אוניברסלית. אני לא יודע אם לקרוא לזה ‘אמנות יהודית’ או 'יודאיקה', אבל ברור לי שזה בא מתוך התרבות שלנו, מהעולם הפנימי שלנו, והשאלה מבחינתי היא איך גורמים לזה לא להישאר בתוך קהילה סגורה, אלא לתת השראה לעולם הרחב.

"הקהל שלי הוא בינלאומי יותר, חו"לי, אבל אני מעריך מאוד גם את החלקים של ירושלים, את 'החומה השקופה' שמפרידה בין עולמות. אני חושב שיש בה טעם ויש לה סיבה. ובתוך זה, מה שמעניין אותי הוא איך אנחנו מקבלים השראה זה מזה. איך מצד אחד שומרים על הבית ועל הערכים שלנו, ומצד שני פותחים דלת למה שאפשר לחלוק".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il