חוות שֶׁקֶף בלב יער אמציה שקטה מאוד כשאנחנו מגיעים אליה, ביום אביבי אך קריר מעט. פז פרטוש מסבירה שמכיוון שאין היום קבוצות בחווה, היא שלחה את רוב הצוות לסייע בחווה של דליה הר־סיני ליד סוסיא. מעט אחר כך, כשאנחנו מתיישבים לשיחה, עדר הכבשים חוזר ממרעה בוקר שנמשך ארבע שעות, בהובלת שניים מה"שינשינים" של החווה. לא הרחק מאיתנו מתחילה להתעורר משנתה משפחה שהגיעה לכאן אתמול אחר הצהריים בתום טיול בסכר אדוריים, והחליטה בספונטניות להישאר ללילה.
אל הפסטורליה של חוות שקף מגיעים בשנתיים האחרונות אלפי בני אדם, כדי לעבור סדנאות טיפול בטראומה ובפוסט־טראומה על רקע צבאי וביטחוני. כחלק מתהליך הטיפול הם משתתפים במלאכות היומיום של החווה, כמו ליקוט ירקות, עבודה בדיר, שתילה, עבודות בעץ ועוד. פרטוש, מנהלת החווה, רגילה לימים עמוסים אך גם לשקט שעוטף את המקום. אחרי 7 באוקטובר גרה כאן כמעט לבדה במשך שנה, בעוד בן זוגה אייל מגויס ללחימה בעזה. את חורף 2024 עברה בתוך ואן, ללא נשק, מרוחקת רבע שעת נסיעה מהיישוב הקרוב ביותר. שינשינים עוד לא היו פה, כביש הגישה היה משובש והחווה אפילו לא הייתה מחוברת לקו מים.
דווקא אז, כשהמדינה כולה ידעה שעות קשות, הבנייה הפיזית של החווה העניקה לפרטוש תחושה של משמעות וצמיחה. "כשהקבוצות הראשונות הגיעו לכאן ונטענו עצים יחד, זה נתן תקווה שאנחנו נמצאים בתקומה ולא בחורבן. לכולנו הייתה מדי פעם תחושה קשה של 'מה הטעם', אבל קיבלנו מהקבוצות האלה הרבה אוויר לנשימה. העשייה היא ריפוי, וכשאתה נותן - אתה מתמלא".
בשנה הראשונה הגיעו לחווה שלוש קבוצות בשבוע בממוצע, ובסך הכול קרוב ל־1,500 איש. סלילת הדרך לכאן הגדילה במידה ניכרת את היקף הפעילות, וכיום מבקרות בחוות שקף בין 9 ל־12 קבוצות בשבוע. הנתונים מהמשובים מדברים בעד עצמם: 80 אחוז מהמשתתפים בתוכניות התהליכיות בחווה מדווחים על הטבה ניכרת באיכות השינה; 75 אחוז מעידים על שיפור ניכר במערכות היחסים המשפחתיות והחברתיות; 70 אחוז ממשיכים ומשתלבים בהצלחה במסגרות תעסוקתיות או חברתיות.
"קבוצה מגיעה לפה בבוקר, ומיד אחרי שיחת פתיחה והיכרות היא קודם כול עושה פעילות בטבע - לבקע בולי עץ, לשתול או לעבוד בדיר", מתארת פרטוש. "הרעיון הוא להתלכלך קצת, עוד לפני שעוברים לעיבוד ולשיח עמוק ביער. אחרי העיבוד הם חוזרים לפה, לסדנה של גוף ונפש. אנחנו רוצים שכל מי שמגיע לחוות שקף יצא ממנה עם תחושת חיבור גם לאדמה, גם לציונות וגם לעצמו. מבחינתנו זה דבר אחד.
"פה אנחנו נותנים מענה בעיקר למעגלים המשניים". מעגל שיחה בחווה | צילום: אריק סולטן
"אייל ואני אנשים פשוטים. כיף לנו להיות איתם בטבע, כשהם מרגישים את האדמה. זו חוויה, לראות אנשים מבקעים בולי עץ ומוציאים את כל האגרסיות והכעס, או לראות בנות שהגיעו לכאן על עקבים ויוצאות למרעה עם העדר. אנשים יוצאים מאזור הנוחות שלהם, מעשבים וקוטפים בגינת הירק, בונים טרסות חקלאיות. בקיץ יש פה ימים קשים של חום וזבובים, אבל אנחנו אומרים לחברי הקבוצות: 'באתם למקום הזה רק ליום אחד, אז תתמסרו להכול'. זה לא קל לחלקם, אבל בסוף התחושה שלהם היא: הזענו, היה לנו חם מאוד ורצינו להתלונן, אבל יצאנו מכל היום הזה בעוצמה".
בתוך הטבע, בלי אוויר
פרטוש (29) עבדה במשך כמה שנים בתנועת "השומר החדש", ותמיד חלמה להקים חווה. גם לבן זוגה אייל אברמוביץ', שעבד בחווה החקלאית־טיפולית "נירים בהרים" בדרום הגולן, היה חלום כזה. ב־7 באוקטובר היו בתקופת ההכנות האחרונות לחתונתם, שעמדה להתקיים תשעה ימים אחר כך. בשמחת תורה הם התארחו בחווה של דליה הר־סיני, שבנה הוא חבר טוב של אייל. כשהחלו להגיע השמועות על המתחולל בעוטף עזה, החליט אייל לצאת באופן עצמאי לכפר־עזה ולסייע בלחימה. הוא שב משם אחרי יממה, ולמחרת כבר נסע לבסיס צאלים כדי לחבור לצוות שלו בסיירת חטיבת הנגב, ולהתכונן ללחימה ברצועה.
"היה מתח, לא ידענו אם נתחתן בזמן או לא", מספרת פרטוש. "ביום רביעי באותו השבוע אמרתי לאייל: בוא ניפגש ונגיע להחלטה. נפגשנו בתחנת דלק בדרום, והחלטנו לקיים את החתונה למרות חוסר הוודאות לגבי מה יקרה מחר. היינו אמורים להתחתן במערה בבית־גוברין, אבל ביום חמישי התחלנו לארגן חתונה בכרמי־קטיף, שם גרים ההורים של אייל. יום לפני החתונה הוא יצא מהמילואים, ויומיים אחריה הוא חזר לחודשיים של לחימה רצופה בעזה".
"לא ידענו אם נתחתן בזמן או לא". אייל ופז | צילום: באדיבות המצולמים
דווקא בזמן הזה החליטה פרטוש שהיא מתחילה לקדם את חלומם המשותף. לשם כך היא פנתה אל ניר אמיתי, חבר קיבוץ להב ומנכ"ל עמותת "חוות רימון", שיוזמת, מקימה ומפעילה בנגב מתחמי חינוך וטיפול חקלאיים למגוון אוכלוסיות.
כאן ראוי לפתוח סוגריים חשובים ולספר בקצרה את הסיפור של אמיתי. לפני שלושה חודשים פגשתי אותו בחוות רימון, החווה הראשונה שהקים. במשך 17 שנים שירת ביחידה מובחרת, אך פרש ממנה לאחר שהיה בפאב "הסימטא" בתל־אביב, בזמן הפיגוע שם בינואר 2016 בתל־אביב בזמן הפיגוע שם בינואר 2016. הפיגוע, שבו נרצחו מנהל הפאב אלון בקל וחברו של אמיתי שימי רוימי, השפיע עליו עמוקות והוליד אצלו רצון להקדיש את חייו לעשייה חברתית. הוא התנדב בעמותת עלם, וקהל היעד הראשון שהוא החליט לפנות אליו היה הנוער הנושר. לפני חמש שנים הקים ביער להב את חוות רימון, שמספקת מסגרת תעסוקתית־חינוכית־טיפולית לבני נוער בגיל 14־18 שאינם משולבים במערכת החינוך, או מצויים על סף ניתוק. החווה הוקמה בסיוע קק"ל וקרנות הביטוח הלאומי, ועבודת בני הנוער שם מפוקחת בידי משרד הרווחה.
במאי 2023 הקים אמיתי חווה נוספת, חוות להב, שפונה לאנשים שחוו אירועי טראומה. במקום מתקיימים תהליכי עיבוד קצרי מועד, קבוצות תהליכיות ותהליכי טיפול ושיקום ארוכי טווח. היום קרויה החווה על שמו של לירן אלמוסנינו ז"ל, שהיה שותף להקמתה וניהל אותה. ב־7 באוקטובר יצא אלמוסנינו להילחם על הגנת הנגב המערבי, ונפל בקרב בקיבוץ חולית.
כשפרטוש הגיעה אל ניר אמיתי, הוא חיבר אותה מיד לחברו איתמר ווליס, חקלאי ממושב שקף במועצה האזורית לכיש. לפני המלחמה התנדב ווליס בחוות רימון, והחליט להקים חווה דומה בשטחים החקלאיים של שקף. זה המקום לציין שהמטרה של חוות רימון היא לא רק חברתית, אלא גם התיישבותית: חוות כאלה מסייעות לשמור על השטחים הפתוחים ולחזק את חקלאי הנגב, שעומדים מול גל של אירועי פשיעה חקלאית. גם שקף, שנמצא בקו התפר, סבל מאירועים כאלה. רבים מהתושבים עזבו את עבודת האדמה, וחלק מהשטחים החקלאיים של המושב נותרו שוממים. לכן הצליח ווליס לשכנע את חבריו בוועד החקלאי של המושב להקצות 45 דונם מהשטחים להקמת חווה.
המטרה היא גם התיישבותית, להילחם בפשיעה החקלאית ולשמור על השטחים הפתוחים. בדואים בנגב | צילום: יניב נדב, פלאש 90
אייל ופז נפגשו עם איתמר, והחליטו מיד לעלות לשטח. בתחילת ינואר 2024, שבוע וחצי אחרי שאייל סיים סבב ראשון של לחימה בעזה, התמקם הזוג הצעיר בשטח החקלאי. מצוידים רק בוואן ובעדר קטן של כבשים, הם עבדו מסביב לשעון בהקמת החווה. בהמשך יצא אייל לסבב שני בעזה, ופז נשארה להמשיך במלאכה. בשעות היום היא זכתה לסיוע של מתנדבים מהאזור, אבל בלילות ישנה לבדה בשטח. "לא היה לי פחד במקום הזה, וגם בלילות הרגשתי בטוחה", היא אומרת. "באחד הימים הגיע לכאן בדואי שיכור. הייתי פה עם מתנדבים צעירים, הקפצנו את כיתת הכוננות של שקף, והם הגיעו במהירות. יש לנו גב חזק מהמושב הזה ומשאר היישובים באזור.
"החורף כאן היה מאתגר, אבל אתה לומד להתמסר לבוץ וללכלוך, אחרת אתה סובל. הקושי העיקרי היה הבדידות, כשבמשך שעות רבות אי אפשר לצאת מפה אפילו לרגע כדי לקנות משהו. במקביל דאגתי גם לאייל, שהיה אז בעזה. אבל כשאתה מבין שזו המשימה שלשמה התכנסנו, אתה מייצר חוסן".
החליט לפנות לנוער נושר. ניר אמיתי מחוות רימון | צילום: לירון מולדובן
גם כשאייל היה לצידה, התנאים המאתגרים הקשו לבנות חיי זוגיות ומשפחה. "היינו בשנה הראשונה שאחרי החתונה, ולא היה קל להפנים מבחינה רגשית שזה הבית שלנו", היא מספרת. "קרו פה המון דברים, זה בית שכל הזמן הכניס אורחים ומתנדבים שהיו צריכים אותנו. אנחנו אומנם בתוך מרחב של טבע, ובכל זאת מדי פעם לא היה לנו אוויר. אם היינו קמים והולכים, זה רק בגלל הצורך בבית, משפחה וזוגיות. אני בטוחה שהרבה זוגות שגרים בחוות מתמודדים עם האתגרים האלה, ואם אתה לא מספיק מחובר למשימה, זה עלול להביא לעזיבה. ברגע שהחלטת לגור במקום כזה, אין לך ברירה אלא להתמסר, להתמודד עם כל האתגרים, לגייס את הכוחות ולהמשיך. אבל זה קשה".
חודשיים וחצי אחרי הקמת החווה התארחה שם קבוצה ראשונה של שוטרים ושוטרות. "העמותה זכתה במכרז של מחוז דרום במשטרה, וכל השוטרים שהיו במסיבת הנובה ובעוטף הגיעו לכאן. ליקטנו איתם ירקות, והם שטפו איתנו את הכלים בברז של עוקב מים, כי עדיין לא היה פה קו מים מסודר. השוטרים נהנו, וחזרו לכאן בהמשך עם המשפחות שלהם".
לבנות את הנפש
מעבירי הסדנאות בחוות שקף, וגם בחוות האחרות של עמותת חוות רימון, הם אנשי טיפול מקצועיים שמשלבים בעבודתם מרכיבים קיומיים ומרפאים שהטבע מזמן. פז ואייל שותפים איתם בכתיבת המתווה הטיפולי לחוות שקף. "חוות להב עוסקת יותר בטראומה ממש", אומרת פרטוש, "ואנחנו פה נותנים מענה בעיקר למעגלים המשניים – אלו שמטפלים במי שחווה טראומה. מחר למשל תתקיים כאן הכשרת מנחים של 'שורשים', תוכנית שמעבירה סדנאות למטפלים, עובדים סוציאליים, פסיכיאטרים ורופאים של בית החולים סורוקה, שחוו טראומה משנית בעבודה שלהם עם פצועי המלחמה. פועלת כאן גם 'תוכנית שבים', שמיועדת למשרתי מילואים ומשוחררים משירות סדיר שמוכרים בביטוח הלאומי כטראומטיים, ורוצים לחזור לשגרה. יש גם נוער מהיישובים הקרובים שמגיע לכאן לסדנאות בשעות אחר הצהריים, וגם קהילת ניר־עוז שנמצאת בכרמי־גת מקיימת פה הרבה אירועים קהילתיים".
השבוע הם שתלו בחווה שדה לבנדר גדול, כדי לייצר בעתיד שמנים אתריים יחד עם הקבוצות. "הרעיון הוא שכל קבוצה תעבור את כל התהליך ותצא עם מוצר הביתה. יש לנו עוד הרבה חלומות בתחום הטיפולי, לאן המרחב הזה יכול להתפתח".
לצד הסיפוק מהצלחת התהליכים הטיפוליים בחווה, יש גם סיפורים על כאב עמוק שלא נמצא לו מרפא. פרטוש מראה לנו פינה למדורה, ומספרת שמי שבנה אותה היה מתנדב שסבל מפוסט־טראומה, ונהג להגיע לעבוד בחווה לבדו, ולא כחלק מקבוצה. המתנדב, היא מספרת בצער, שלח לבסוף יד בנפשו.
פרטוש נולדה וגדלה ביישוב נופך בחבל מודיעין. הוריה, חוזרים בתשובה, שלחו אותה ללמוד באולפנת צפירה. אחרי השמינית היא שירתה שנתיים בכפר הנוער נוה עמיאל, למדה במדרשת שובה בעפרה, ואז החלה לעבוד בארגון השומר החדש, שמטרתו לסייע לחקלאים ולחנך לציונות וחקלאות. "תמיד הייתי ילדה של טבע, אבל העבודה הזאת יצרה אצלי את החיבור בין טבע, חינוך וחקלאות", היא מספרת. במסגרת הארגון היא הדריכה מסעות חינוכיים, ניהלה תוכניות מנהיגות וליוותה קומונות של שנת שירות. בסופו של דבר גם הייתה סגנית מנהל מרחב צפון בשומר החדש. "נפתח לי עולם שלם בשנים הללו. אתה מבין שאתה יכול לבנות כוחות בנפש שלך ולעשות דברים גדולים".
קוטפת קייל | צילום: אריק סולטן
היא למדה הנדסת אדריכלות באוניברסיטת אריאל, אבל בתחילת המלחמה עברה ללימודי פסיכותרפיה במכון אבולעפיה, ובקרוב תסיים אותם. "תמיד התלבטתי בין טיפול ובין אדריכלות. עכשיו אני לגמרי שקועה בניהול החווה ולא פנויה לעבודה בטיפול, אבל בעתיד אני רוצה להשתלב גם בתחום הזה. בינתיים אני מביאה לידי ביטוי את הצד הטיפולי בעבודה החינוכית שלי עם הצוות ובהלך הרוח של החווה. אני מקווה שבהמשך אעביר את מה שלמדתי גם לקבוצות שמגיעות לכאן".
בן זוגה אייל נולד ביישוב קטיף, ובעקבות העקירה מרצועת עזה הגיעה משפחתו לכרמי־קטיף, סמוך לשקף. הוא למד בישיבה התיכונית בסוסיא ובישיבת גבעת־אולגה, ואז התגייס לסיירת גבעתי. לצד ניהול החווה הוא עוסק בעבודות עץ. לפני כחצי שנה נולד לו ולפז בנם הבכור נצח, והברית התקיימה בחווה.
כשנה לאחר הקמתה של חוות שקף, קלטו פז ואייל קומונה של תשעה שינשינים של השומר החדש, וגם שתי בנות שירות. הקבוצה עברה שישה שבועות של הכשרה אינטנסיבית שכללה גיבוש חברתי, היכרות עם האזור, תרגול הוצאת עדר למרעה, התנסות במגוון עבודות בחווה וגם הכשרה טיפולית לצורך השתלבות בקליטת הקבוצות. לאחר מכן קיבלו השינשינים את האחריות לשמירה על המקום בלילות, ופז ואייל עברו להתגורר בשקף. "אנחנו רוצים לגור בחווה, אבל השגת אישור מגורים קבוע בשטח חקלאי באזור הזה כרוכה בהליך בירוקרטי מורכב ורגיש. אנחנו בתהליכי הסדרה, וכשנקבל הכרה מכל הרשויות, נשמח לעבור לגור פה". גם השינשינים מתגוררים בשקף, ומדי לילה שניים מהם שומרים יחד בחווה. הם אינם מחזיקים נשק, אבל לחווה יש עובד חמוש שנמצא במקום בלילות. צוות החווה כולל גם שתי עובדות סוציאליות, רכז תפעול ואחראי חקלאות.
אני יושב לשיחה קצרה עם שלושה מבני קומונת השינשינים - יובל גלעד מאיילת־השחר, אהד שבת ממזכרת־בתיה ולוטם אוחיון מבית־ניר. בחודש אוגוסט תסתיים שנת השירות שלהם כאן, ובנובמבר כבר יתגייסו לחטיבת הנח"ל. יובל מספר שהוא מתחבר במיוחד לעבודה עם הצאן - בדיר, במרעה ובהמלטות. אהד לעומתו מתאר כמה קשה לקום בחמש וחצי בבוקר להוציא את הצאן למרעה; הוא עצמו אוהב יותר את העבודה בעץ, ונהנה גם מבניית הטרסות לחלקות הלבנדר. לוטם יזכור במיוחד את הקמת גן הירק יחד עם השינשינים של השנה הקודמת. כשאני שואל על רגעים מאתגרים, הוא נזכר בימים הגשומים של החורף, שהביאו איתם זרימות חזקות וגלישה של המים בסכר אדוריים הסמוך.
מה התקופה בחווה בנתה אצלם? יובל מדבר על הבנת החשיבות של החקלאות, ולוטם מעיד על עצמו שהוא נעשה אדם חברתי יותר. לדברי פרטוש, בתחילת השנה היא אומרת למתנדבי שנת השירות שאם יעבדו היטב הם יוכלו לעשות דברים גדולים בכל תחום, ולאו דווקא בחווה.
"יש פה אתגר הישרדותי ופיזי, ואתה צריך לבנות חוסן מסוים כדי לעמוד בו", היא מודה. "גם אייל ואני חשבנו שאנחנו יודעים לאן אנחנו נכנסים, כי אנחנו אנשים של טבע וכבר חיינו את זה, אבל רק כשעלינו לפה הבנו את גודל האתגר. היה לי מעט ניסיון ברעיית צאן עם החניכים של השומר החדש בבקעה, אבל פה הבנתי כמה זה לא פשוט. הכבשים ממש מרגישות אותנו ומשקפות לנו. אם אתה לא בטוב, הן יודעות את זה ויכולות להיעלם לך. לעומת זאת, אם אתה יוצא בביטחון ואומר לעצמך 'אני יכול להוביל את העדר, אני יודע לאן ללכת', הן הולכות אחריך בלי היסוס".
"תמיד הייתי ילדה של טבע, אבל העבודה הזאת יצרה אצלי את החיבור בין טבע, חינוך וחקלאות". פרטוש ונצח במרעה | צילום: אריק סולטן
בתור מנהלת החווה, פרטוש משתתפת בפורום המנהלים של עמותת חוות רימון, שמתכנס מדי שבוע. "אנחנו לומדים איך לנהל מסגרת ומערכת. הבאתי איתי כלים מהתפקידים הקודמים שלי, אבל העמותה מוסיפה ונותנת לי ליווי צמוד ומקצועי, גם מבחינה טיפולית וגם מבחינה ניהולית", היא מספרת. "העמותה היא גב חזק בכל המובנים, וזה גם מה שמאפשר לגייס אנשים כדי לתת כאן את המענה הדרוש. הגופים שתומכים בנו, כמו משרד הביטחון והביטוח הלאומי, רואים בעמותה גוף עוצמתי ואמיתי שאפשר לסמוך עליו".
מלבד חוות רימון, חוות להב וחוות שקף, הקימה העמותה חווה באור־הנר, ושתיים נוספות עומדות לקום בחולית ובנחל־עוז. "כל החוות שלנו צמודות לקהילות וליישובים, ואנחנו עוזרים לא רק לאנשים שמגיעים לכאן מכל קצות הארץ, אלא גם לקהילות הקרובות אלינו", אומרת פרטוש. "נוצרים פה חיבורים בין אוכלוסיות, והמפגש עם אדם אחר דרך עבודת האדמה הוא אמיתי יותר, זה מפגש מלב אל לב.
"מערך החוות משנה מציאות בנגב. הן מייצרות שותפות חיובית לחברה אחרת, לנוער אחר, לחינוך ולערכים. עולה מכאן מסר ברור שאם לא נפעל, אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו. אנחנו מזמינים אנשים להיות חלק מהדבר הזה, בהתנדבות או בשותפות. מתרחשת כאן יציאה מאזור הנוחות, והיא מביאה לעשייה מבורכת וגדולה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il