"אתה רוצה במלחמה מפקדים שחשים את גורל המערכה, ויודעים לשבש את המערכת"

שאלות של מלחמה וזיכרון טורדות את מנוחתו של תא"ל במיל' אופיר לויוס, ולא רק מתוקף תפקידו כיו"ר הוועדה שתחליט איך יתמודד צה"ל עם הנצחת חלליו. הדרך שבה נזכור את המלחמה הזאת, אומר לויוס, המראות שננצור או לא ננצור ממנה, ישפיעו על דמותנו כחברה ויקבעו אם צה"ל יצליח להשתחרר מכבלי המוסכמות שהכשילו אותו בעבר.

"אני מקווה שכאשר זיכרון המלחמה הזאת ילך ויתעצב, יהיו בו גם האירוע של שבעה באוקטובר, המחדל, המשבר והכישלון הגדול ביותר בתולדות צה"ל - אבל גם הגבורה שכבר באותו יום פורצת באופן בלתי נתפס, ולא מפסיקה מאז במשך שנתיים וחצי. ראינו מסירות נפש, הקרבה, הירתמות של המילואים ושל עם שלם", אומר לויוס בשיחה בביתו בקיבוץ הגלילי בית־רימון. "האם הזיכרון של כל זה יצמח מלמטה? האם יהיה משהו ממסדי? אני לא יודע. הזיכרון משתנה בהתאם לנסיבות שאתה נמצא בהן. אנחנו הרי לא קוראים אותה הגדה שקראו פה לפני אלפיים שנה, היא התעצבה והשתנתה לאורך מאות שנים בגלות. אנחנו צריכים לשאוף להכריע ולהשמיד את האויב, להגיע לכל ההישגים שקבענו, ויחד עם זאת לא לחשוב שאנחנו כבר יודעים מה יהיו תוצאות המלחמה כשרעם התותחים ייפסק".

כשהתחילה המלחמה, חשבת ששנתיים וחצי אחר כך כל הזירות עדיין יהיו פתוחות?

"חשבתי שזה יימשך לפחות שנה. לא דמיינתי את ההתפתחות כמו שהייתה, ואני לא חושב שמישהו דמיין את זה. ייתכן בהחלט שמצב הביניים שאנחנו נמצאים בו יימשך עוד עשר שנים. האומה והצבא צריכים להיערך ללחימה ברמות כאלה ואחרות גם עשור קדימה. המשמעות היא לאו דווקא תמרון נרחב, אלא שכאשר יש בעיה בעזה, צק"ח (צוות קרב חטיבתי) יכול להיכנס, לעשות פשיטה ולחזור. עשינו דברים כאלה בעבר. השתנה פה משהו מהותי, ואני מקווה שהוא יוביל לשינוי מהותי באסטרטגיה. בנסיבות מסוימות היה ערך ל'שקט ביטחוני' ולקניית זמן, אבל בשבעה באוקטובר הובהר באופן מוחלט שאתה צריך להסיר גם פוטנציאל לאיום, ולא רק איום בפועל".

לא ידענו את זה מאז ומעולם?

"בתקופת צ'יקו תמיר כמח"ט גולני, בעידן ההרואי, המשימה והאיום העקרוני נתנו צידוק מוסרי לסכן חיילים. אלא שבשלב מסוים אמרנו שיש צידוק כזה רק אם יקרה משהו גדול - והנה הוא קרה, ולא התכוננו אליו. זו תרבות כללית שפשתה בכל מקום, ואני לא משייך אותה לאדם מסוים. משהו השתנה בהקשר של הרצון להילחם, במוכנות, וגם בידיעה שיש צידוק מוסרי לסכן חיילים לצורך משימה צבאית, אפילו אם זה לא איום מיידי על הגדר.

"אם אנחנו מזהים רמת התעצמות מסוימת או מוטיבציה של האויב, לגיטימי לסכן חיילים בשביל לשנות מצב אסטרטגי או לפגוע באיום צומח. זה עדיין ייעשה בשיא המקצועיות וברמות הכי גבוהות של שיקול דעת ושל תובנה פיקודית ומבצעית. הצידוק המוסרי מגיע גם מבניית מערכת מקצועית שאומנם מסכנת חיילים, אבל עושה הכול להוריד את הסכנה למינימום. אבל שדה קרב הוא לא מעבדה, הוא כאוטי, ובתוך זה יש הרבה החלטות שחלקן אולי פחות טובות. מי שהכי מדאיגים אותי הם המפקדים שמפסיקים להחליט, ולא אלה ששוגים".

למה הם מפסיקים להחליט?

"כי הם מפחדים לשגות ומפחדים מהמחיר".

אז איך בונים מפקדים מהסוג הנכון?

"בספר החדש שלי אני מספר על מפקד מחלקה, אבינועם, שהחליט להתחיל תרגיל בשטח אש ברמת הגולן, אף שאמרתי לו לחכות לי עד שאחזור עם תיקי התרגיל – כי הוא ראה שאני מתעכב בכמה שעות. הוא כתב תיק תרגיל, שם לב למשפכי הבטיחות, ארגן את השטח וקיים את המקצוע הצבאי - רק את הפקודה שלי הוא לא עשה. אני חושב שהיכולת שלנו לשמר את הרוח הזאת בלי להגיע לרשלנות, זה המצב הנכון. אבינועם לא היה רשלן. כשהוא הלך למרחבים האלה, הוא ידע שיקבל ממני גיבוי".

"דווקא אם היה מערך פיקוד ושליטה בשבעה באוקטובר, לא בטוח שהמצב היה טוב יותר. אלו שרצו לבד לשטח, או המ"פ שנחת עם הפלוגה שלו והחליט להסתער דווקא כי לא היו פקודות ברורות - יכול להיות שזה מה שהשפיע על כל המלחמה. והאנרגיה שיצאה מהיום הנורא ההוא נמשכת עד היום"

רוב המפקדים היו מדיחים אותו על דבר כזה.

"זו תקלה, כי אנחנו צריכים קצינים כאלה בשדה הקרב".

מצד אחד אנחנו לא רוצים צבא של פרדות עצלות, ומצד שני יש סכנה של אנרכיה וחוסר משמעת. איך מאזנים ביניהם?

"זו אומנות הפיקוד. כשעשיתי טעויות ותקלות, נתנו לי סטירה אבל גם גיבוי. זו היכולת לצעוק עליי כשפקדתי לירות על הבונקר של חיזבאללה ברג'ר, ומיד אחר כך לתת לי טפיחה על השכם ולהגיד לי כל הכבוד הכבוד (בעקבות ירי של מחבלים בגזרה אחרת, הורה לויוס לירות על הבונקר שהיה בגזרתו, אף שההוראה הכללית הייתה לא לגעת בו – י"א). זה נשמע לא הגיוני, אבל ככה מעודדים ובונים צבא ממושמע.

"היה מ"פ שביקש ממני לאחרונה טיפ בנושא יצירת אחריות אצל מפקדי המחלקות. שאלתי אותו אם כשהוא היה מ"מ, נתנו לו להוביל לבדו מעצר באיו"ש. הוא השיב שלא. אמרתי לו: זה העניין. איך יגדל הילד אם לא ייפול? איך תגדל דור של מנהיגים אמיצים בצורה כזאת? המלחמה עצמה מייצרת דור כזה, כי אין ברירה. שבעה באוקטובר בוודאי עשה את זה, כי באותו יום לא היה פו"ש, פיקוד ושליטה. אני טוען שדווקא אם היה פו"ש, לא בטוח שהמצב היה טוב יותר. אלו שרצו לבד לשטח, או המ"פ שנחת עם הפלוגה שלו והחליט להסתער דווקא כי לא היו פקודות ברורות, והוא הבין שגורל המערכה תלוי רק בו - יכול להיות שזה מה שהשפיע על כל המלחמה. והאנרגיה שיצאה מהיום הנורא ההוא נמשכת עד היום.

"אני מקווה שזה יהיה ההיגיון של הדור שיגדל פה אחרי המלחמה. אתה רוצה במלחמה מפקדים שחשים שגורל המערכה על כתפיהם, ויודעים מדי פעם לשבש את המערכת. כל זה לא יקרה מאליו, צריך לטפח את זה".

אל תכניסו אותי לחבילה

אופיר לויוס, בן 51, נשוי למלי ואב לשישה. את שירותו הצבאי החל בסיירת מטכ"ל, ואחרי שנה עבר ליחידת אגוז. לאחר מכן מילא שורה של תפקידי פיקוד בגדוד 13 של חטיבת גולני. באוגוסט 97' הוא פיקד על הפלוגה הרובאית של הגדוד, באירוע שנודע כ"אסון הסלוקי". כוח של גולני הציב מארב למחבלים סמוך לנחל סלוקי בדרום לבנון, במקום התפתח קרב, והארטילריה שהופעלה גרמה לצמחייה היבשה להידלק. האש התפשטה במהירות בוואדי, וחמישה חיילים נספו בשרפה. לויוס עצמו סבל מכוויות, אך במשך שעות ארוכות סירב להתפנות מהשטח.

בימי מבצע חומת מגן (2002) פיקד על לויוס פלחה"ן גולני, וב־2004 מונה לסמג"ד 13. שמונה חודשים לאחר כניסתו לתפקיד, בעת שנסע סמוך ליישוב מורג, הופעל מטען רב־עוצמה לעבר רכבו. גדעון ריבלין מגני־טל, שישב לידו, נהרג בפיגוע, ולויוס עצמו נפצע קשה. מי שפיקד על הקרב מול המחבלים ועל חילוצו של הסמג"ד הפצוע היה בנג'י הילמן, מ"פ בגדוד 51; שנה לאחר מכן נהרג הילמן במלחמת לבנון השנייה.

לויוס שרד את הפציעה, אך רגלו הימנית נקטעה מעל הברך. הוא עבר תקופת שיקום, יצא ללימודים, ואחר כך מונה למפקד מחזור בבא"ח גולני. בהמשך פיקד על יחידת מיתר, עמד בראש ענף תכנון באגף המבצעים, ואז קיבל את הפיקוד על חטיבת הבִּקעה. בתפקידו האחרון בצה"ל היה לויוס קצין חינוך ראשי, ולפני שנה תלה את המדים.

בערב ראש השנה תשפ"ו הוא קיבל שיחת טלפון ממספר לא מוכר. "שלום", פתח האיש בצידו השני של הקו, "הייתי נגביסט חוד שלך בפלוגה הרובאית של גדוד 13. לא נפגשנו כבר יותר מעשרים שנה, אבל רציתי להגיד לך, המ"פ, שאובחן אצלי סרטן בכבד. תבוא לביקור בית". לויוס מיהר להתייצב אצל הפקוד־לשעבר שגם בגיל 48, כשהוא אב לשלושה ילדים, ידע שימצא אוזן קשבת אצל מפקדו מימי רצועת הביטחון בלבנון.

המפגש הזה ומפגשים רבים נוספים רבים גרמו ללויוס לאסוף זיכרונות ואירועים מ־32 שנות שירותו הצבאי, ולהעלות אותם על הכתב. תוך חודש וחצי בלבד הוא ליקט יותר ממאה סיפורים, ואיגד אותם לספר - "עיוני, השתדלתי" (הוצאת ידיעות ספרים). "זה ספר על אנשים", הוא מתאר. "ברקע יש קרבות, ‫תוכניות רב־שנתיות והקמת יחידות, ‫אבל הספר לא מדבר על זה, אלא על מפגשים. זה הדבר היחיד שנשאר איתנו, היחיד שאין לו תחליף. ‫הרבה אנשים היו יכולים ‫להקים במקומי את היחידות שהקמתי, ‫או לכתוב תוכנית רב־שנתית, וייתכן שהיו עושים זאת הרבה יותר טוב ממני. אבל במפגשים, כל אחד מאיתנו מותיר חותם ייחודי. לכן אולי זה הדבר שנשאר לי בזיכרון - האנשים שהיו המורים הכי גדולים שלי.

"הייתה מ"מית ששמה מסכת פנים באמצע תרגיל גדודי, ואישרתי כי זה לא הפריע לתפקוד המבצעי. אבל אם מישהי יודעת שעם נשק, שכפ"ץ קרמי ופק"ל היא לא יכולה לסחוב אותי בעזה אחד־על־אחד או באלונקה, היא לא עונה על הצורך המבצעי. זה נכון גם לגברים"

"‫זו לא אוטוביוגרפיה, כי ‫אני בסך הכול ילד, בן 51, וזה גם לא ספר על מנהיגות. אבל בכל סיפור יש מסר, כי בסופו של דבר אני מחנך. אני רוצה שכל אחד ימצא בסיפורים האלה משהו שרלוונטי לו - הפצוע ייקח מהם ‫את תהליך השיקום, המפקד ‫את היכולת להתמודד ‫עם אתגרי מנהיגות ‫ועם אירועים קשים בקרב, ‫והמכיניסט ימצא נקודות השראה".

את ‫כתב היד הוא שלח לשני סופרים, גיל חובב ‫ואסף ענברי, כדי שיחוו את דעתם על התוכן ועל הסדר. "שניהם אמרו לי: 'זה חריג, אבל תשאיר ככה. אם אתה רוצה מארג זיכרונות שצף מול הקורא, ו‫כל אחד יכול ללקט סיפור ‫שעומד בפני עצמו, אל תיגע'. ולא נגעתי". 

שם הספר, "עיוני, השתדלתי", הוא למעשה מילותיה האחרונות של אמו רחל ז"ל, מילים שהיו עבורו צוואה. "בחרתי לחזור לאמא כי ‫עוצמת המפגשים שלי לאורך החיים קשורה אליה, לחמלה שלה, לחסד, למסורתיות במובן ‫של קהילה ומשפחה. הכול מתחיל אצלה, ‫לא אצל הקצינים הבכירים שלמדתי מהם המון. העובדה שלוחם שלי מלפני עשרים שנה מתקשר ולמחרת אני אצלו - זה ממנה, מסוכריות החסד שלה".

אף שזהו ספר על אנשים, לויוס בחר לא לחשוף בדרך כלל את שמותיהם המלאים, למעט כמה חריגים. אחד מהם הוא אל"מ דביר חבר, במקור מקריית־ארבע, בנו של מזכ"ל אמנה זאב חבר (זמביש). במהלך מארב ביו"ש, מספר לויוס, זיהה חבר ילדים קטנים מניחים מטען חבלה על ציר נסיעה, ולאחר התלבטות החליט שלא לירות. "היה לי חשוב לציין את שמו כי זה ‫סיפור על דילמה ערכית. אנשים אולי היו מצפים שהוא יפעל בצורה אחרת, אבל אני מבקש שלא יהיו שטחיים".

קצין אחר שמוזכר בשמו הוא יואב ירום. "דמות מעוררת השראה", כותב עליו לויוס. "בהיותו מפקד צוות בפלס"ר הוא איבד את רגלו בלבנון. הוא התעקש להשתקם ולחזור לתפקידים מבצעיים, וכך מצאנו את עצמנו בתפקידים מקבילים (...) דמותו כאיש מבצעים, ולא פחות מכך כאוהב הארץ וידען בכל תחומי ידיעת הארץ, הייתה משמעותית מאוד עבורי. כעבור שנה, במבצע בטובאס, הוא נפצע שוב, תוך כדי חילוץ אחד מהמפק"צים שלו שנפצע לפניו. שמעתי את קולו ברשת הקשר בזמן ששלחתי חלק מהפלוגה כדי לחלץ אותו ולחלץ פצועים נוספים. קולו הלך ונחלש, אבל הוא המשיך לפקד בדרכו, גם כאשר איבד דם משני כדורים שספג".

לא לחינם בחר לויוס לספר בשבחו של ירום, אלוף־משנה שלפני כחצי שנה הודח משירות מילואים. ירום, כראש מטה חטיבת גולני, היה זה שהזמין את החוקר זאב (ז'אבו) ארליך לסיור מבצעי במבצר עתיק בלבנון, במסגרת תחקיר של אירוע אחר. במהלך הסיור נקלע הכוח למארב של חיזבאללה: ארליך והלוחם גור קהתי נהרגו, מפקד פלוגה נפצע קשה, וירום עצמו נפצע באורח בינוני. הפרקליטות הצבאית המליצה להעמיד את ירום לדין באשמת המתה בקלות דעת, אך לבסוף הוחלט להסתפק בהליכים פיקודיים. "הבחירה לכתוב עליו הייתה קשורה לאירועים האלה", אומר לויוס. "רציתי לומר שעם כל מה שקרה, מדובר במפקד שאין כמותו. שיזכרו שהוא היה מפקד צוות גם אחרי שרגלו נקטעה, שנפצע פעם נוספת, שעבר טלטלות רבות עד שנהיה רמ"ט גולני. יואב באמת היה מודל שלי".

בעקבות האירוע הקשה הוא ביקש לפרוש מתפקידו ביוזמתו, עוד לפני שדרשו זאת ממנו.

"‫שמעתי את יואב אומר כמה פעמים שגיבוי פירושו שאתה מוכן ‫לשלם מחיר בשביל הפקודים שלך, ולא רק לטפוח על השכם. והוא ידע לעשות זאת. הדמות שלו מלמדת שאנחנו צריכים להיזהר לא להשטיח אנשים ‫בגלל אירועים ספציפיים. התקשורת, הפוליטיקה והעולם המשפטי הם מרחבים שדורשים הכרעות, ‫ולא פעם ההכרעות האלה הן חד־ממדיות. ‫המציאות האנושית היא לא כזאת, היא הרבה יותר עגולה. ‫החלחול התקשורתי, הפוליטי והמשפטי ‫למרחבים חברתיים, גורם לנו לשכוח שכולנו מורכבים ומרובדים הרבה יותר".

אתה כותב בספר: "איני חש צורך להשתייך לאף אחת מתת הזהויות". יש ציפייה ממך להצהיר על שייכות?

"‫כשאסף ענברי קרא ‫את הספר, הוא אמר לי: 'חיכיתי לפרק על הזהויות, למה הוא לא מופיע מוקדם יותר?'. אמרתי לו שהוא נפל למלכודת שטמנתי. הרי ‫מה אכפת לך מי אני? אני רוצה שיהיה אכפת לך רק ממעשיי. מי שינסה לרקום את הזהות שלי מתוך הספר, ימצא מורכבות. כותב הספר מתחיל את חייו עם רעייתו במאחז, ‫אבל יש לו הרבה עמדות ‫שאפשר לקרוא להן ליברליות ו‫הומניסטיות, ‫והרבה התלבטויות בסוגיות של מוסר. ‫אז מי הוא? אני מתנצל, ‫אני לא יכול להיכנס לכל החבילות ‫שאתם רוצים להכניס אותי אליהן, ‫ואני לא בטוח שאני קטן מספיק ‫להיכנס לחבילה אחת".

חוכמת הבורקס

כמי שלחם לאורך שלושה עשורים בגזרות רבות, ובהן רצועת הביטחון בלבנון, יהודה ושומרון בימי האינתיפאדה השנייה ורצועת עזה שלפני ההתנתקות, ללויוס יש תובנות רבות באשר ללחימה באזורים הללו במערכה הנוכחית. "‫כל הזמן שולחים לי תמונות ‫מהסלוקי", הוא מספר. "לדעתי התקופה הזאת מלמדת אותנו לקח - שעלינו ‫לעמוד נוכח הזמן בהשתאות ובענווה, להבין שיש דברים ‫שאנחנו חייבים פרספקטיבה כדי לתפוס אותם. כל זה ‫לא צריך לרפות את ידינו, ועדיין זה תובע ‫מאיתנו להיות ביקורתיים ‫כלפי עצמנו, כלפי המפקדים שלנו, ‫כלפי הדרג המדיני".

"הרעיון של החטיבות החדשות הוא לקחת את צוואר הבקבוק המרכזי שנקרא ימ"ח, ולבטל אותו. יהיו לנו אלפיים איש שמחזיקים נשק, וסטים וקסדות בבתים, ומגיעים תוך שעתיים. ב'שאגת הארי' הקפצנו גדוד לבית־שאן, והוא הגיע תוך שעה ו־45 דקות. אני לא צריך יותר מזה כמענה ראשוני"

הפרספקטיבה ארוכת הטווח, אומר לויוס, דרושה גם כדי להעריך את ביצועיהם של קצינים בצבא. "מפקד משפיע על שלושה דברים בטווח הארוך: על מבנים ארגוניים, על התפיסה המבצעית, ועל אנשים. בשביל זה צריך מבט של עשרים־שלושים שנה אחרונה, אתה לא יכול לדעת את זה מיד כשאתה מסיים. כמ"פ רובאית פיקדתי על שמונה מפקדי מחלקות ברצועת הביטחון - ואף אחד מהם לא נשאר מעבר לתפקיד הבא שלו. שנתיים אחר כך פיקדתי על פלחה"ן גולני, ומפקדי המחלקות שהיו לי שם הם היום אלופי־משנה ומעלה בסדיר ובמילואים.

"בשלב מסוים הבנתי שמה שחשוב לאנשים באמת זו לא דוגמה אישית או הנוכחות הפיזית שלך; חשובה להם התחושה שהם משפיעים, שיש להם אחריות וחופש פעולה. ואז אתה מגלה את אומנות הצמצום. אתה מנכיח את עצמך, אבל אתה לא נוכח. זה מבחן הרבה יותר חשוב למפקד. זה אחלה שבכל מסדר בוקר אתה עומד מולם, ובכל מארב אתה הולך לפנים, אבל כך אתה גם מגביל אותם. תן להם את היכולת ליפול ולטעות, ותהיה שם בשביל להרים אותם. מפקד צריך לחוש את האחריות על הכתפיים שלו ולדעת שלא מכרסמים בה. הוא גם יודע כמובן שמבקרים אותו, ושאם הוא שוגה, הוא נושא באחריות. שלחתי מ"פ לכלא, וכשהוא חזר לפלוגה, הוא עמד מול החיילים שלו ואמר: 'כשאתם טועים אתם נענשים, וכשאני טועה אני נענש, כולל להיכנס לכלא'. זה חיזק את המעמד שלו.

"אנשים נשארים בצבא כשהם חשים שהם בעלי משמעות, שמכבדים את העמדה המקצועית שלהם. זה הסיפור הגדול. גם משבר הסרנים והרס"נים בצה"ל, שהורגש עוד לפני המלחמה, הוא משבר מנהיגותי ולא תקציבי".

לשכר שמקבלים הקצינים אין משקל בהחלטה שלהם אם להאריך עוד ועוד את שירותם בצבא?

"צריך להפריד בין המאפשר למניע. השכר הוא זה שמאפשר לי לגדל שישה ילדים, אבל זו לא הסיבה שבגללה אני כמפקד קם בבוקר. המניע הוא שאני יודע שסומכים עליי ומאמינים בי. השכר הבעייתי משפיע גם הוא, אבל זה לא הסיפור. אמרה לי פעם קצינה בדרגת רב־סרן, 'אתם איבדתם אותנו בתחרות על המשמעות, לא בתחרות על כסף, וכשאתם מאשימים אותנו בחומריות, זה נורא עוד יותר'.

"הצבא מנסה לפתור את הבעיות האלה דרך מענקים. אני לא אומר שזה לא בסדר, בוודאי בתקופה הזאת, אבל זה לא הסיפור. אני נשארתי פעם אחר פעם בצבא כי הרגשתי שזה שלי".

לויוס מייחס חשיבות רבה גם ליחסי האנוש בין מפקדים לפקודיהם ובין הקצינים לבין עצמם. "צריכים להיות יסודות של אמון ואהבה בתוך צה"ל. אחד המרעילים הגדולים של זה היא הציניות שמבטלת את האחר. בדרגים הגבוהים זה קורה לעיתים קרובות, כשאנשים חושבים שהגיל, הניסיון וההיררכיה קובעים הכול. אני לא מבטל את זה, אבל גם בגיל 50 אתה יכול להיות תלמיד של מישהי בת 19. תן לנקודות המבט של הצעירים לחיות סביבך. דבר השני שמרעיל את האמון זו הריכוזיות, שמבטלת אחריות בדרגי הביניים. והדבר השלישי הוא נראות. זה קשור אליכם", הוא פונה אליי כנציג התקשורת. "לא התקשורת עצמה היא הבעיה, אלא חוסר עמוד שדרה בצה"ל מולה. למה צריך להתרגש מזה שמישהו פרסם שעלתה שאילתה, מה קרה? ונניח שיצלמו בורקס שרוף בחדר האוכל של בסיס כלשהו - למה ראש אט"ל צריך להתקשר לנגד המטבח? במקרה הטוב זו משימה של הסמג"ד. ממילא זה יתפרסם, וממילא תוך 12 שעות אף אחד כבר לא יזכור את זה.

"המלחמה סידרה חלק מהדברים, אבל אני כבר רואה את המחלות האלו חוזרות. אם לא ניאבק בהן, ייגרם נזק. זה קורה כשאנשים לא מכוננים שפה משותפת, ערכית, מקצועית וטובה, ואז גם לא מצליחים לייצר אמון. לא כל כך מהר מגיעים לסירובי פקודה ולהתפרקויות של יחידות; אלה מקרים חריגים, שהיו גם במלחמה הזאת. אבל כשהקפ"קים מתחילים להתמשך, כשקצב המבצעים יורד וכשיש רכילות, שם נוצרים הסדקים. מי שמבין בפיקוד, רואה את הסימנים".

מחלה נוספת שהוא מאבחן בצה"ל, מקבלת המחשה מהפערים בין זרוע האוויר לזרוע היבשה, כפי שנגלו לעיניו כששימש ראש מחלקת תכנון באגף התכנון. "ראיתי שזה לא קשור רק לשאלה אילו משאבים חילקת, אלא גם למי יש יכולת ותודעה להניע אותם. במקרים רבים, מי שיודע להוציא מכרזים והתקשרויות בצורה טובה יותר, יהיה הראשון בסדר העדיפויות. מה שחיל האוויר יודע לעשות עוד לפני שמצחצחים שיניים בבוקר, לזרוע היבשה ייקח חודש. גם כשהתחלפו שלושה מפקדים בחיל האוויר, המכווין המרכזי של בניין הכוח היה עדיין 'דף לבן' (תוכנית להתמודדות עם איום טילי קרקע־אוויר ושימור העליונות האווירית באזור - י"א), שנכתב מזמן ורק התעדכן כל פעם. לעומת זאת, כל מפקד חדש של זרוע היבשה, בכל שנתיים־שלוש, כותב תפיסה חדשה. אי אפשר להתנהל ככה בבניין כוח לזמן ארוך.

"זה אחלה שבכל מסדר בוקר אתה עומד מולם, ובכל מארב אתה הולך לפנים, אבל כך אתה גם מגביל אותם. תן להם את היכולת ליפול ולטעות, ותהיה שם כדי להרים אותם. מפקד צריך לחוש את האחריות על הכתפיים שלו ולדעת שלא מכרסמים בה"

"הבעיה היא לא שקצינים בכירים עושים רק שנתיים בכל תפקיד בצה"ל. אם התודעה היא שהארגון גדול יותר מהאדם, ושאני לא יכול להיבטל מהמלאכה גם אם לא אסיים אותה, אפשר לעשות תפקיד של שנתיים. אבל תהליך של בניין כוח יכול להגיע לשבע־שמונה שנים, והבעיה היא שהרבה מאוד מפקדים כבר בשנה השנייה שלהם לא מתחילים בכלל לעשות פעולות, כי הם אומרים 'אני לא אגזור את הסרט'".

ממשל צבאי ברבת־עמון

"זרוע היבשה הציגה את סדר העדיפויות לבניין הכוח באמצעות תרשים חץ: בקודקוד החץ הופיעו חטיבות החי"ר והשריון, ובהמשך, בסדר יורד, שאר יחידות הזרוע. חטיבת הבקעה והעמקים הופיעה בשולי השקף, מחוץ לחץ. למעשה לא נמצא לה מקום בתרשים, ורק כדי לא להעליב אותנו, החטיבה נכללה בשקף. הבנתי שהדבר נתון בידינו. שרק אנחנו נהיה אדונים לגורלנו" (מתוך הספר).

למצגת ההיא של זרוע היבשה נחשף לויוס בתפקידו כמח"ט הבקעה והעמקים. תשע שנים אחר כך, הוא משמש ראש המטה של האוגדה המזרחית (96) שהוקמה באותה גזרה. הוא מרוצה מקצב ההתקדמות של המסגרת החדשה, שבקרוב תציין שנה להשקתה, אך לא ממהר לקשור כתרים. "אפשר כבר לראות את הדינמיקה, את התנועה ואת ההשפעה, אבל רק בעוד שלוש־ארבע שנים נוכל לומר שהאוגדה קמה על כל רבדיה. ניהלנו תוכנית הגנה בגזרה, אבל בין זה ובין ניהול קרב הגנה בפועל - יש עוד זמן ודרך. הקימו את האוגדה הזאת כדי להיערך לתרחישים בחזית המזרחית, שתגיע מתישהו. אנחנו מתפללים לשלום המלך, אבל מניחים בכל יום שהוא לא ישרוד את היממה הבאה.

"תהליכים עמוקים של פיתוח ידע אופרטיבי לא התקיימו בגזרה הזאת מתחילת שנות התשעים. מרגע שהיה ריח של הסכמי שלום, כבר לא מוצאים תוכניות מבצעיות. כמח"ט הלכתי לנבור בארכיונים ובארגזי מפות של פיקוד המרכז, ומצאתי תוכניות ישנות לכיבוש רבת־עמון עם נספחים של כינון ממשל צבאי. לא הייתה שפה ולא היו תוכניות להפעלת אש לחזית המזרחית. עכשיו יש. אנחנו בונים מחדש את התשתית האופרטיבית והמרחבית. הלוואי שהיו לנו בשבעה באוקטובר בגזרת עזה מוצבים כמו אלה שהוקמו בקו המים. ככה לא היו כובשים אותם".

"אחת הבעיות של פצועים היא דילוג על תחנות. צריך לדעת לקבל את התלות העמוקה והפיזית ברעייתך או בהורים שלך, להכיר במגבלות של עצמך. לקח לי זמן להבין למה כשאני נכנס לסופר במכנס קצר, כל הזקנות הנחמדות רוצות לעזור לי. בהתחלה זה הביך אותי, היום כבר לא"

האוגדה המזרחית גם הקימה בשנה האחרונה את "חטיבות דוד", על בסיס משרתי מילואים שכבר שוחררו וכעת חזרו למצבת כוח האדם של צה"ל. שלוש מחמש החטיבות החדשות עומדות לעבור לאוגדות מרחביות אחרות. "אני די בטוח שלא היה אפשר להקים חמש חטיבות בלי שבעה באוקטובר. איך היו אומרים לאנשים לחזור למילואים בגיל 45 כי צריך אומה חמושה? יש כאן גם שינוי תפיסתי עמוק, כי תמיד מדברים על 'חטיבות מהירות' שיש לצה"ל – אבל מהיר זה לא, בטח בפרופורציות של שבעה באוקטובר. הרעיון המסדר של החטיבות החדשות הוא לקחת את צוואר הבקבוק המרכזי שנקרא ימ"ח, ולבטל אותו. יהיו לנו אלפיים איש שמחזיקים נשק, וסטים וקסדות בבתים, ומגיעים תוך שעתיים. ב'שאגת הארי' הקפצנו גדוד אחד לבית־שאן, והוא הגיע תוך שעה ו־45 דקות. אני לא צריך יותר מזה כמענה ראשוני לעשרים רכבי פיק־אפ שמגיעים לבית־שאן ממזרח. תאר לך שבשבעה באוקטובר היינו יכולים להקפיץ 2,500 איש לעוטף תוך שעתיים – זה שינוי מצב. הגיעו לשם מסות, אבל רק אחרי שמונה־תשע שעות. לא תצליח לקצר את הזמן הזה אם החיילים צריכים לעבור דרך ימ"ח".

הוא חוזר אל המהפך במעמדה של הגזרה המזרחית. "היינו יכולים לחשוב שאם החטיבה שלנו נמצאת מחוץ לתרשים, זה אומר שאנחנו יכולים ללכת לישון, כי ממילא לא נקבל כלום. אבל באותן שנים הכפפנו את עצמנו ישירות לפיקוד מרכז, והקמנו את גדודי 'אריות הירדן' ו'לביאי הבקעה'. הקמנו גם יחידה לתגובה מהירה, ראשונה מסוגה בארץ, והיום כולם כבר מחקים את זה. הקמנו גדוד איסוף במילואים, ואת יחידת ספר המדבר. את כל זה עשינו מהחלק האחורי של החץ. הרבה פעמים חוסר הקשב מלמעלה הוא דווקא יתרון".

ללויוס יש כיום תפקיד נוסף, רגיש ומורכב: הוא עומד בראש ועדת היגוי שהוקמה לפני חצי שנה במטרה לבחון איך יונצחו חללי צה"ל ביחידות ובבסיסים. הוועדה הוקמה בעקבות המלחמה, אך לא עוסקת רק בה. לצידו של לויוס חברים בה אנשי מקצוע, מפקדים, נציגי משרד הביטחון וארגוני המשפחות השכולות. "רצינו לסיים עד יוני את ההמלצות, אבל אנחנו עדיין יושבים על המדוכה. יש שני מרחבים מרכזיים שאנחנו שמים עליהם את הדגש: הראשון הוא נופי הזיכרון שלנו ואיך מעצבים אותם. המרחב השני הוא הציר הארגוני ושאלת מעגלי השייכות של היחידות בצה"ל. מעגלי השייכות של עולם המילואים השתנו, ולא מעט חטיבות בונות עכשיו אתרי הנצחה וזיכרון. הוועדה מחויבת למורשת הנופלים, למורשת הקרב ולמורשת צה"ל, והיא רואה את עצמה כעוד רכיב בריפוי, מעצם ההנכחה של הנופלים והיכולת לייצר הנצחה חיה שתזכיר את הגבורה שלהם וגם אותם בחייהם.

"זה אתגר, וגם כאן המבחן הוא מבחן השנים והדורות הבאים. מגיעות אלינו גם משפחות שכולות ותיקות מאוד, אפילו קרובי משפחה של נופלי תש"ח. יש לנו מחויבות שנמשכת עשורים קדימה, כדי שסיפורם של הנופלים ימשיך להיות נוכח ויתרום לערכים של הדורות הבאים".

לצד כל עיסוקיו אלה הוא גם מלווה פרויקטים חינוכיים ומיזמים שמסייעים לפצועי צה"ל. "אני משתדל לעשות דברים טובים, ומתכוונן למרחבים של שליחות חברתית־חינוכית. השתיקה יפה לזה, אבל לא תמצא אותי באלביט או ברפאל".

למה לא?

"כי בראש שלי מהדהד קול שקורא כל הזמן. זה כמו שירמיהו אומר על הנבואה שלו, 'והיה בליבי כאש בוערת עצור בעצמותיי'. לא באתי לעולם בשביל איזה הון גשמי. אני חי ונושם את הארץ ואת האנשים שבה, זה מה שמעניין אותי. חינוך וחברה זה תיקון עולם במובנים הכי עמוקים. אם אתה חש אחריות כבדה למחר - תתעסק בזה.

"חוויתי את 32 השנים שלי בצה"ל כהזדמנות אדירה להשפיע ולתרום, ועכשיו צריך להשפיע ולתרום במקומות אחרים. אנשים לא צריכים לסחוב איתם 'אילו' – מה היה קורה אילו לא נפצעתי, או אילו היה רמטכ"ל אחר. בכלל, מי שצריכים להתמנות לתפקידים הבכירים אחרי המלחמה הזאת הם המח"טים ומפקדי האוגדות שלחמו בה. למה? כי זה צבא לוחם. לפני המלחמה, זה לא בהכרח היה ציר הפיתוח המובהק. במשך שני עשורים היינו בעידן פוסט־הרואי, ובמלחמה חזרנו לעידן הרואי מובהק. האיש המאובק, המזיע והמדמם הוא האיש שאנחנו רוצים לראות כמודל, הוא האתוס שלנו. זה לא מבטל את הסיפורים האחרים ואת החשיבות של היחידות הטכנולוגיות, אבל כשאנחנו נותנים פרסים או מקדמים, קודם כול הלוחמים במרכז".

פה זה לא המרוץ למיליון

"המש"קיות המופלאות בבית הספר להנדסה צבאית לימדו כיצד לכוון את הרגישות במגמ"ק (מגלה מוקשים). כיוון הרגישות הוא בעל חשיבות גדולה. אחרת, ברגישות גבוהה מדי אתה תגלה כל מסמר קטן בקרקע, או שאפילו השראה מגנטית ברמת הגולן תקפיץ אותך" (מתוך הספר).

הכיול של מגלי המוקשים, מיומנות שרכש כמפקד הפלחה"ן, הפך למטאפורה שלויוס לוקח איתו לכל סוגיה חברתית. "אם אתה יודע לכוון את הרגישות של המגמ"ק שלך, אתה לא קופץ מכל הפרשת חלה או בכל פעם שמישהו מצטט את קאנט", הוא אומר.

אחת הסוגיות ששוב גורמות למגמ"קים לצפצף בקול רם היא שאלת שילוב הנשים ביחידות הלוחמות. ראשי ישיבות ההסדר כבר מזהירים שלא ישלחו את תלמידיהם לאותן יחידות. איך פותרים תסבוכת צבאית־חברתית כזאת?

"אני לא מקבל את העמדה החדה שאומרת שנשים לא צריכות לשרת בצבא, וגם לא את הדרישה להעיף את כל מי שלא רוצה לשרת איתן. לדעתי אפשר להכניס לטנקים נשים שיש להן יכולות פיזית - וראינו בשבעה באוקטובר למה הן מסוגלות - בלי להוציא את תלמידי הישיבות. אנחנו צבא מספיק גדול ומשוכלל כדי לייצר שוויון רב־ממדי, ולא רק שוויון מגדרי.

"הצורך המבצעי הוא זה שגובר על הכול. זה לא 'המרוץ למיליון' ולא מגרש משחקים. אם טייס כשיר ויכול לחלץ אותי במסוק, לא מעניין אותי אם הוא גבר או אישה. אנחנו צריכים גם לקיים צבא שכל החברה יכולה לשרת בו. בחלק מהדברים אנחנו מייצרים איזונים, מתפשרים על המפגש ועל הריבוי והגיוון, כדי שלכולם תהיה הזדמנות לתרום. את הדבר הזה לא הייתי רוצה לעצור, לא בקרב נשים ובוודאי לא בקרב אנשים שהאמונה שלהם מצמצמת את האפשרות שלהם לשרת ביחידה קרבית יחד עם נשים. אפשר למצוא את דרך האמצע - למשל להקים יחידות ייחודיות, או לבדל חלק מהיחידות, ובמקומות שזה נוח לשרת ביחד, כן משרתים ביחד. אין לי בעיה כל עוד זה עומד בצורך המבצעי, כמו שאני כותב על אותה מ"מית ששמה מסכת פנים באמצע תרגיל גדודי, ואישרתי כי זה לא הפריע לתפקוד המבצעי. אם מישהי יודעת שעם נשק, שכפ"ץ קרמי ופק"ל היא לא יכולה לסחוב אותי בעזה אחד־על־אחד או באלונקה, היא לא עונה על הצורך המבצעי. זה נכון גם לגברים".

הגדודים "אריות הירדן" ו"לביאי הבקעה" שהקמת הם מעורבים. מצאת את הדרך גם לשלב וגם לעמוד ברף המבצעי הנדרש?

"לגדודים האלה יש תפקיד ספציפי בהגנת הגבולות. זו דוגמה למשימה מבצעית שמתאימה לנשים, וזה מעולה. אם יוכיחו שנשים רבות יכולות לעשות מסלול של סיירת גולני או סיירת נח"ל, אולי צריך להקים סיירת שמתמרנת בדיוק כמוהם. כשהצבא גדול מספיק, אתה יכול לייצר גם גדוד שריון שיש בו נשים וגם גדוד שאין בו נשים, וכך לאפשר לכולם לתרום למדינה".

אחרי שבעה באוקטובר עלתה הטענה שערך הניצחון והמוכנות למלחמה לא היו בראש סדר העדיפויות הצה"לי, ואת מקומם תפסו ערכים אחרים כמו שוויון.

"צה"ל צריך כאמור לשים את הצורך המבצעי מעל הכול, ולא לקדם כל מיני אג'נדות מעליו. מצד שני, הייתי מודאג אם היו מפסיקים לקדם אג'נדות דרך צה"ל, כי זה אומר שהישראלים נעשו אדישים לצבא. אם לקבוצות רבות חשוב לשרת במקומות הכי משמעותיים בצה"ל, זה רק מעיד עד כמה הצבא הוא רכיב מרכזי בחברה הישראלית. יש משמעות גדולה לכך שהורים לילדים אוטיסטים מתעקשים שהילדים שלהם ישרתו. גם יצירת תהליכים טרום הגיוס כדי לעזור לאנשים להשתלב בצבא, או מקומות כמו חוות השומר ומחו"ה אלון, הם הכרחיים כחלק מהדבר הזה שנקרא צבא העם".

אתה כותב בספר לא מעט על נושא המגוון האנושי בצה"ל והאוכלוסיות הרבות שפגשת. מה לגבי הציבור החרדי, שבוחר להיעדר משם?

"אני לא חושב שזה הציבור החרדי כמו המנהיגות והפוליטיקאים שלו, ואולי חלק מהרבנים. ברור לי שרכיב עמוק ביהדות שלי זה להגן על העם שלי. 'למען ציון לא אחשה', חייבים להגן על ציון ועל העם היושב בציון. מעבר לכך, צריך לזכור שיש בשירות הצבאי יסוד עמוק של הורשה. שני הילדים שלי הלכו לסיירת הנח"ל, לא כי אני אמרתי להם או כי הם קיבלו צו, אלא כי הם ראו את מעשיי ומעשינו בבית. הם ראו שהקיבוץ מתרוקן מאנשים בשנתיים וחצי האחרונות, כי כולם הולכים למילואים. כשההורשה הזאת לא מתקיימת בסביבה מסוימת, מלכתחילה הרכיבים הערכיים והזהותיים שונים".

אז איך מתקנים פער כזה? הרי אי אפשר לחזור לסבא של אותו נער חרדי שלא מתגייס.

"זה לא מתחיל מהסבא, אלא הרבה לפני כן, מהמלחמה בעמלק ומיהושע בן נון. בלי ההורשה הזאת, הפעולה היא מעין פעולת חובה. זה לא אומר שאנחנו לא צריכים לתבוע השתתפות מלאה.

"למונח 'צבא העם' יש שני רכיבים בולטים שיכולים גם לייצר מתחים: הרצון להגדיל את מעגל השותפים - בשירות, בתרומה למדינה ובסוף גם בסיכון החיים - לצד יצירת מפגש. ברוב המקרים מצליחים לגשר על המתח הזה, גם אם יש גורמים חיצוניים לצה"ל שמבקשים לחדד אותו סביב אירועים כאלו או אחרים".

בחטיבת החשמונאים המפגשים האלה לא מתרחשים.

"לכן נוצר פה מתח. הם תובעים שלמרות הגיוס הם לא יתפשרו, ושהזהות ומעגל השייכות הבסיסי שלהם לא ייפגעו. אני חושב שבשלב הראשון, כדי שהדלת תיפתח באופן נכון, צריך לבנות מסגרות מהסוג הזה. יכול להיות שבטווח הארוך משהו בהיכרות של הצדדים ישתנה".

האם צריך לאפשר ליחידות החרדיות ניתוק מהתכנים החינוכיים־ערכיים הבסיסיים של צה"ל, כמו ציון יום הזיכרון ויום העצמאות בצורה שונה?

"כשאפשר להעביר את אותם ערכים בשפה מעט אחרת - ניתן להתפשר. אנשים מגיעים ממקורותיהם. אחד ידבר על דבקות במשימה דרך מקורות תנ"כיים ומדרשים, ואחר ידבר על הנושא דרך מורשת טרומפלדור, ברל כצלנסון ובן־גוריון. מבחינתי זו בדיוק נקודת האיזון הבריאה. אדם צריך להזדהות עם המקומות והמקורות שהוא מגיע מהם, וזה בסדר גמור. להסיר עולם שלם זה אתגר לא פשוט. אמרתי למחלקת הקרביים בחוות השומר שמה שמגדיר אותם זה לא הרקע שהם באו ממנו או התיקים הפליליים שלהם, אלא מי הראשון שנכנס מתחת לאלונקה ומי האחרון שיוצא. הפעולות הן אלה שמגדירות, ואם יש אנשים שהמושג 'ציונות' יהיה להם מורכב, אבל הם עדיין יעשו את אותה פעולה – להגן על המדינה, לסכן את חייהם בסדיר ובמילואים - זה חשוב לא פחות מאופן הניסוח של הערך הזה".

לצבא לא היה נעים

"אחד מהדפים הראשונים שהפצתי לצה"ל עסק באונס של נערה צעירה באילת. (...) חיילי צה"ל לא יכולים להיות אדישים באזרחות, כפי שאסור להם להיות אדישים בשדה הקרב. לאחר זמן מה פגשתי מפקדים בדרגים שונים, וחלקם אמרו לי כי הם בחרו שלא לדבר על האירוע כי זה נראה להם 'פוליטי מדי'. הזדעזעתי ואמרתי להם שאונס נערה אינו אירוע פוליטי, וכי הממלכתיות שהם אוחזים בה היא ממלכתיות חלולה. פגשתי ביחידות רבות חוסר יכולת לדבר על רוח לחימה, על צדקת הדרך או על אירועים שונים שהתחוללו בחברה מהחשש לנהל שיח מורכב ופוליטי" (מתוך הספר).

"ממלכתיות חלולה" הוא גם שמו של מאמר שלויוס כתב, "וצה"ל משתמש במאמר הזה עד היום. טענתי שם שממלכתיות לא צריכה למנוע מאיתנו לשוחח, היא צריכה להכווין אותנו לפעולה בשם המדינה והצבא. אנחנו צריכים לדעת איך לקיים שיח שמבוסס על אמון ואהבה.

"בפגישה עם פרחי טיס שאלתי אותם מי בעד ומי נגד חזרה לקווי 67'. חלקם הצביעו, ואז הרגישו שזה לא בסדר. הם כחכחו בגרון ואמרו לי שזה פוליטי. אז שאלתי אותם: מי מוכן להגן בגופו על תושבי יהודה ושומרון? כולם הצביעו. השאלה הבאה הייתה על נישואי להט"בים. ומי מוכן לחטוף כדור בשביל חבר להט"ב? כולם הצביעו שוב. אמרתי להם שזו ממלכתיות: זה לא אומר שאין לכם דעות או שאתם לא יכולים לפתח חשיבה. מה שחשוב הוא שבסוף אתם עושים מה שהמדינה צריכה.

"בשנה שלפני המלחמה, כשדובר על השסע החברתי, הייתה לי למשך שלוש דקות אשליה שזה אירוע של יחסים בין הרשויות, לא קשור לצה"ל. ואז הבנתי שאין בישראל דבר כזה, משהו שלא קשור לצה"ל. וזה חלק מהיופי. צה"ל הוא חלק מהעם, הוא יכול להיות רכיב חשוב בבניין העם והחברה וחובה עליו לעסוק בכך, אבל זו עסקת חבילה".

אתה אופטימי כשאתה חושב על עתידה של החברה הישראלית?

"לא יודע אם אופטימי, אבל מטבעי אני מלא תקווה, ועבורי היא צו קריאה. זה קשור לשאלה לאן אתה נושא את מבטך, איפה אתה בוחר להיות. לדעתי הברית החברתית שלנו הולכת ומתחזקת, אני רואה את זה בכל פינה. אם אתה מביט רק במסכי הטלוויזיה ובשיח הפוליטי, אתה יכול להרגיש שיש פרימה, אבל היא לא נמצאת בכל שדות חיינו".

האמונה ביכולת שלו לבחור את עתידו, מלווה אותו גם סביב הפציעה הקשה שלו והנכות שהפכה לחלק מחייו. "בתקופה שאחרי הפציעה היו לי תגובות קרב", הוא מספר. "היו חלומות. דברים כמו עשן, רעשים חזקים וריח של שרפה הפעילו אצלי איזשהו טריגר. הייתי נדרך. אני מכיר בזה. אבל לא במקרה התפתח בשנים האחרונות המושג 'צמיחה פוסט־טראומטית'. יש פה פוטנציאל גדול לשבר ולצורך בטיפול מורכב לאורך שנים, ומצד שני יש פוטנציאל לחולל שינוי חברתי אדיר. פציעה יכולה לזקק לך את המשמעות והשליחות, הצלקות הופכות לחומר בערה שמאפשר לך להיות חיוני, מחויב ושייך יותר. ומאידך גיסא יש אנשים שהתפקוד שלהם נפגע, ושם באמת צריך טיפול קליני".

עשרים שנה אחרי שאיבד את רגלו, הוא מבקש לומר בפתיחות רבה את המסר שלו לפצועי המלחמה הנוכחית. "אחת הבעיות אצל פצוע היא דילוג על תחנות. צריך לדעת לקבל את התלות העמוקה והפיזית ברעייתך או בהורים שלך, מרחצה ועד צרכים. יש קבלה עצמית שצריך לעבור, הכרה במגבלות של עצמך. לקח לי זמן להבין למה כשאני נכנס לסופר במכנס קצר, כל הזקנות הנחמדות רוצות לעזור לי. בהתחלה זה הביך אותי, היום כבר לא. זה תהליך שלא באמת נגמר, כי גם אחרי עשרים שנה אתה צריך לשים את התותבת בכל בוקר, ואם הולכים לשירותים בלילה צריך לקפוץ לשם על רגל אחת".

התפנית שנכפתה על הקריירה הצבאית שלו דרשה גם היא תקופה של עיכול והשלמה. "רק אחרי כשנה וחצי הבנתי שלא אהיה מג"ד חי"ר. לצבא היה לא נעים, ולא אמרו לי את זה. הייתי מפקד מחזור בבא"ח גולני, והרשיתי לעצמי אומנם להתנהל בקצב 'הדרכתי', אבל עדיין הלכתי במסעות וחנכתי את כל התרגילים הפלוגתיים. רק אחר כך נפל לי האסימון והבנתי שאני לא יכול להוביל גדוד בגולני בלי ברך. מישהו אחר אולי יחשוב שהוא יכול, בעיניי זה היה לא אחראי. ואז שאלתי את עצמי, למה אני בצה"ל? ועניתי לעצמי שזה לא בגלל גולני - אני בצבא בגלל האנשים, ואם כך, מה הבעיה להיות מג"ד במקום אחר?

"הלכתי לנעם תיבון, שהיה אז קצין חי"ר וצנחנים ראשי, ואמרתי לו שאני לא אהיה מג"ד בגולני, אבל אני כן רוצה להיות מג"ד. נעם קם מיד ואמר 'בוא נלך לקצין שריון ראשי'. הוא לא היה במשרד, אז המשכנו לקצין תותחנים ראשי, נעם בצעדיו הגדולים ואני מדדה אחריו. הם הסתודדו ביניהם, ואז אמרו לי: 'אתה תהיה מפקד יחידת מיתר'. וכך היה. לפעמים צריך להתאים את החלומות, ובינינו, לא רק אחרי פציעה. מזל שהייתה פציעה שגרמה לי לשאול את עצמי שאלות על השליחות שלי בחיים".

מה אתה אומר לפצועים שאתה נפגש איתם?

"אני מדבר על התקווה. על כך שאפשר להתחדש בהרבה דברים, ואני לא מתכוון לרגל תותבת מסוג זה או אחר, אלא להזדמנויות. איזו נחמה יש בהכרה מצד המדינה, איזו נחמה יש בטסלה או בלאנד־קרוזר שנותנים לך? אין שום נחמה שם, הנחמה זה לחזור לחיים ולחיוניות. ויחד עם זאת, לא להתעלם מכך שבסוף אין מה לעשות, בשתיים בלילה צריך לבכות. איבדת משהו, וכואב לך, וחלק מהכאבים הם כאבי פנטום או כאבים עצביים שאתה לא יודע להסביר. ויש משהו לוט בערפל, כי כמו בכל דרך, גם אם היא מובילה להר המוריה או לארץ כנען, אתה לא יודע איך זה ייגמר. אתה בקושי יודע מה הפרק הבא. אבל אם אתה מאמין בעצמך, אתה יודע שבכל אחד מהפרקים אתה תקבע לאן הסיפור הולך.

"אתה גם מבין שיהיו מגבלות. אני אוהב מאוד לטייל, מבחינתי זה הביטוי הכי גדול לאהבת הארץ, תמיד חלמתי לטייל עם הילדים על הגב שלי - והייתי צריך לקבל את העובדה שאני אעשה אומנם את נחל עמוד עם שני מקלות וארד לנחל אל־על, אבל הילדים לא יהיו על הגב שלי, אלא על מלי".

מלבד "עיוני, השתדלתי", פרסם לויוס לאחרונה גם ספר שירה, "אורעד" (הוצאת עם עובד). "המניע לכתיבת הספר הזה ‫היה גם עיבודי. אני לא משורר, אלא אדם שכותב שירה. זה לא אותו דבר". הוא התחיל לכתוב אותו לפני המלחמה, כשלמד שירה ב"משיב הרוח" אצל המשוררים בכל סרלואי ואליעז כהן. "בהמשך עשיתי איתם פרויקט לכתיבת שירה על המלחמה שנקרא 'הנני'. הבנו שזה אירוע מכונן שאנשים יצטרכו לכתוב עליו, וזה נמשך עד עכשיו".

הפציעה נתנה משמעות חדשה לרצון שלך להשתדל?

"המהות של הצירוף 'עיוני, השתדלתי' היא מצד אחד להסתכל לאנשים בעיניים ולראות את הזיקה העמוקה, זה ה'עיוני'. ההשתדלות אומרת - המדדים שאתה או אחרים נותנים להצלחה או לכישלון הם לא הדבר החשוב. מסע החיים עובר דרך הצלחות וכישלונות באותה המידה. המדד המרכזי הוא האם אתה מסוגל לצמוח כל הזמן. האם אתה מצליח לשמור על התלהבות בין הכישלונות. האם אתה מכיר בכך שאין חוויה בחיים, אפילו אם היא קשה ומורכבת כמו פציעה, שאין לה איזשהו ערך לחיים שלך. זו ההשתדלות בעיניי".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il