"לא סתם הציבו אותן כאן": המהפך של תחנות המשטרה הירדניות הנטושות

החזון של דודו עזרן, שביתו בדימונה נחרב בפגיעת טיל איראני, הוא להקים במשטרת א־נאקה מתחם אירוח מרוקאי

"ברגע שיהיו פה מים, זה יהיה נווה מדבר", אומר דודו עזרן בתצפית לנוף הנשקף מגג תחנת המשטרה הירדנית רוג'ום א־נאקה. זוהי המצודה הצפונית ביותר מששת המבנים שהירדנים בנו לאורך מה שהיה קו שביתת הנשק בין 1948 ל־1967. מאז שהלגיון הירדני ברח מכאן במלחמת ששת הימים, היה המבנה נטוש עד לפני כתשעה חודשים, כשעזרן הגיע ליישב את המקום ולהפוך אותו לנקודת תיירות.

במשך 19 שנים החזיקו הירדנים בהרי יהודה, מן המערב ועד עין־גדי, שהייתה גם אז בשליטה ישראלית. בהיעדר גדר, משנת 1951 החלו לחצות את הגבול מחבלי פדאיון ולפגע בישראלים. אחרי שלוש שנים של ניסיונות כושלים להתמודד עם התופעה הקים צה"ל את יחידה 101, שפתחה ברצף פעולות תגמול כנגד כפרי המוצא של המחבלים. כתרים נקשרו לראשם של הלוחמים שהצליחו לייצר הרתעה ולגרום לחוסיין מלך ירדן לחפש דרכים למנוע את יציאת מחבלי הפדאיון לדרכם. זאת הייתה מטרת פרויקט הקמת תחנות המשטרה לאורך קו הגבול. הן משקיפות זו על זו: התחנות א־רהווה ורוג'ום אל־מדפע, שפוצצו במהלך פעולות התגמול, התחנות לוציפר, אום־דרג' ורוג'ום א־נאקה שעוד עומדות על תילן, ותחנת משטרה נוספת, ראס תורבה, שבנייתה נעצרה בגלל מלחמת ששת הימים.

דודו עזרן: "היו הרבה אזעקות בדימונה, ודורית בכל פעם ירדה לממ"ד שלנו, שנמצא ביחידת הדיור של דור. גם בפעם השמינית היא לא ויתרה ולקחה איתה את הכלבים. ברגע שסגרה את הדלת - בום. הקפצתי חייל מילואים לכאן, ונסעתי. חצי טון חומר נפץ, זה היה מחזה לא נעים"

"במשך השנים היו ניסיונות להתיישב פה, אבל הם לא צלחו", מספר עזרן. "קו פרשת המים היה 7 באוקטובר, כשהמדינה והצבא הבינו שחייבים לחזק את הביטחון בגבול המזרחי ועלינו לכאן בתיאום עם גורמי הביטחון ועם המועצה האזורית גוש עציון והמועצה האזורית מגילות ים המלח. המיידיות הזאת התאימה לי, אני לא בן אדם של תהליכים. זה היה ככה גם כשתרמתי כליה. עשיתי את כל התהליך בשקט, וביום של הניתוח אמרתי לדורית: בואי, נוסעים לבית החולים".

דורית הולכת אחריו כבר שלושים שנה לכל השיגעונות. שלושת הילדים מגיעים לסרוגין. "כל אחד שותף בדרכו", אומר עזרן. "הגדול משרת במילואים ביחידת הגנה מרחבית ומגיע לשמור פה, הקטנה חגגה כאן יומולדת 22 ביום העצמאות ועשתה הפעלות לילדים. דורית בהתחלה עוד עבדה כסגנית מנהלת בית ספר בדימונה והגיעה רק בסופי שבוע, אבל מאז שאין לנו שם בית היא כאן איתי".

ביתם בדימונה נהרס כליל בפגיעת הטיל האיראני בעיר לפני חודשים ספורים. "מלמעלה כנראה כיוונו אותנו לכאן", הוא אומר. "דורית חזרה להתאוורר בדימונה אחרי שבוע וחצי כאן, ודור, הבן הגדול שלנו, נסע להיות איתה. היו הרבה אזעקות בדימונה, והיא בכל פעם ירדה לממ"ד שלנו, שנמצא ביחידת הדיור של דור. גם בפעם השמינית היא לא ויתרה ולקחה איתה את הכלבים. ברגע שסגרה את הדלת - בום. הייתה היסטריה מטורפת, הם לא הצליחו לצאת בהתחלה, האוטו נשרף, בלגן. הקפצתי חייל מילואים לכאן, ונסעתי. חצי טון חומר נפץ, זה היה מחזה לא נעים. הטיל נפל שישה מטרים מהבית שלנו ועוד הרבה בתים מסביב נהרסו. הם הלכו למקום בטוח, ואני נשארתי לישון בהריסות כי לא ידענו מה נשאר ולא רצינו שיבזזו. למחרת פינינו כמה שקים עם בגדים, תמונות ומכתבי אהבה שכתבנו כשהיינו צעירים. זה בערך מה שנשאר".

מלבד התיישבותו בלב המדבר יש לו חברה לגינון ציבורי. במצודה הירדנית הישנה הוא מבקש להפעיל בעתיד חאן מרוקאי לאירוח, ולא חווה עם מרעה כצו האופנה כרגע ביו"ש; לכן עזרן קיבל מנדט להשתלט רק על השטח הסמוך לתחנת המשטרה, והוא מפתח אותו בתיאום עם הצבא לפי הצורך והיכולת. המבנה המבוצר נראה כאילו צמח מהחולות, בתוך הטבע הגולמי: באופק הרחוק אפשר לראות את ערד מדרום ואת יישובי גוש עציון ממערב ומצפון, אבל הציביליזציה עוד לא מתקדמת הנה. השממה משכה אליה במשך השנים מסיבות טבע, את פסטיבל הצעקה, נוודים, חוואים ואפילו חיילים ביחידת ספר המדבר. עזרן עסוק בשיפוץ ובשימור לצורכי תיירות, כאמור: "ההורים שלי עלו ממרוקו והחזון הוא להביא את רוח האירוח משם לכאן. זה גם מתאים כי המבצר הזה בנוי בסגנון דומה ל'ריאד' שהיה במרוקו - חצר פנימית שאוכלים בה, מנגנים בה וחיים בה, והמשפחה חיה בחדרים סביבה. בהמשך נקים גם מבנים חיצוניים שירחיבו את אפשרויות האירוח".

באחד החדרים, הרצפה מכוסה שטיחים ובקצה ערימת מזרונים. דרוש דמיון עשיר כדי להבין שכאן הולכת להיות הסוויטה הזוגית שעזרן חולם עליה, אבל אותו זה לא מטריד. "תהיה פה מרפסת פרטית לנוף", הוא מתאר מעיני רוחו. "חרכי הירי כאן עברו שיפוץ רציני כדי לשמור על המבנה המקורי והאווירה. יהיו עוד חמישה חדרים משפחתיים, באורוות של הגמלים יהיו קפסולות, באמצע תהיה בריכה. בינתיים האירוח פה חינם ואני מספק חשמל, מים, מזרונים וחימום. בשבת היו פה שלוש משפחות שרק היו צריכות להחזיר את המקום כמו שקיבלו אותו".

"מה שהמח"ט אומר שצריך לעשות אני עושה. אבל הכי חשוב שהערבים ידעו שמשהו בקופסה שלי משובש, אז לא כדאי להתעסק"

הוא רגיל לארח. בתחילת המלחמה הפעיל יחד עם קבוצת חברים את מתחם האוכל בצומת גילת. בכל יום במשך כחמישה חודשים הם האכילו כ־20 אלף חיילים. "זה היה חתיכת מבצע. הצבא לא היה בתמונה ולא היה ערוך, וכשהבנו שהחיילים רעבים פתחנו שולחן. אבל זה גם היה הרבה מעבר לזה. היינו צריכים להביא להם אוכל לטנקים, להכניס מקלחות לעזה. דורית פתחה מכולה של מכונות כביסה ומייבשי כביסה, וכיבסה מדים. זה הלך וגדל. היו לנו ספרים, קוסמטיקאיות, אמבטיות קרח, הופעות. נוצרו לנו קשרים עם הרבה חבר'ה. כשהם מגיעים לכאן, הם כועסים עליי ואומרים שבגללנו הם השמינו במילואים".

באחד מחדרי התחנה הוא הקים חמ"ל מאובזר שלא יבייש מוקד ביטחון של יישוב מפותח, תזכורת לכך שאנחנו לא רק באתר נופש בהתהוות אלא גם במשימה ציונית: להגן על חבל הארץ הזה. עזרן מסביר שבעיניו החשבון פשוט: "אם אני לא פה מוחמד פה. מה מעדיפים, אותי או את מוחמד? לא היו כאן אירועים חריגים, למרות שהדרך לכאן עוברת גם בכפר ערבי. הצבא מבין שאם יש תנועה של מטיילים ואין פעילות נגדה זה אומר שיש סטטוס־קוו והכול בסדר. עצם המעבר בתוך הכפר מגביר את הנוכחות ומחזק את האמירה שאנחנו בעלי הבית. העבודה שלנו אחרת משאר החוות, אין לי עדר ולא מגיעים לכאן ערבים. אין לי חיכוכים והם לא מעזים להתקרב לכאן".

אבל יש חדר עם מצלמות ואמצעי ביטחון. לא מפחיד להיות כאן לבד?

"אני יודע שהם מסתכלים על ההתפתחות שלנו, ואני מזמין אותם לנסות להתקרב, זה יהיה מעניין. אני לא מתגרה בגורל - מה שהמח"ט אומר שצריך לעשות בהגנה אני עושה. צריך ללכת יד ביד עם הפיקוד. אבל לדעתי הכי חשוב שהערבים בסביבה ידעו שמשהו בקופסה שלי משובש, אז לא כדאי להתעסק".

הוא למד להכיר את המדבר כשהתנדב ביחידת החילוץ עין־גדי במשך 15 שנה. "הבוקר יצאתי ברבע לחמש ובשש הייתי בעין בוקק. הייתה זריחה מדהימה. בנסיעה שלי הערתי להקת חסידות שעלו אל השמש. בן אדם נורמלי לא נוסע בלילה לבד במדבר, אבל אני מכיר טוב את השבילים, אז זה בסדר". לתוך החדר מתעופפת ציפור: מעל הראש שלנו יש לה קן קטן, והיא מאכילה בו את גוזליה. הטבע התעורר לאחרונה, בגלל זריקת החיים שקיבל בגשמי הברכה בחורף. "יש אוכל, אז בעלי החיים נשארים", הוא אומר. "היו פה עקבים, עופות דורסים מטורפים, הייתה הרבה תנועה".

בטרם פרידה עזרן משרטט לי את הנתיב המוביל לתחנה הבאה, אום־דרג', דרך מעט משובשת. יום אחד, הוא מקווה, הנתיב יהפוך לכביש מסודר שיביא אנשים לביקור באזור, וגם להתיישבות.

יואב עציון מתמודד עם הבדואים והמבריחים, מדריך את חיילי צה"ל בתורת המדבר, וגם שומר על הסביבה

חיילים, כלבים, נדנדות מול הנוף ומכונת שתייה מקדמים את פנינו באום־דרג', תערובת מוזרה בין היאחזות ביטחונית במדבר ובין אתר תיירות נוסף בהתהוות. יואב עציון היה בן 19 כשהגיע לפני שלוש וחצי שנים להתיישב בתחנה, לבדו. "לא באמת לבד", הוא מתקן, "יש פה תמיד תנועה - מטיילים, חיילים, אנשים שבאים לעזור. ועכשיו גם צופיה פה איתי, אז בכלל".

למה ילד בן 19 מגיע לגור באמצע המדבר?

"המדבר מופקר. הבדואים כאן בונים בשטחי אש, לא בקצב גבוה אבל הם גורמים להרבה נזק כי הם עוסקים בשוד עתיקות, בציד ובהברחות. צפונה מאיתנו, מקילומטר וחצי מכאן ועד מעלה־אדומים, נמצאת 'השמורה ההסכמית', שהרשות הפלסטינית בונה בה בניגוד להסכמי אוסלו, וקצב ההשתלטות שלה שם הרבה יותר מהיר. כאן לא הייתה שום אכיפה או נוכחות יהודית, אז באתי".

עציון גדל בטנא־עומרים בדרום הר חברון, טייל לא מעט באזור, והכיר היטב את המדבר. כמה חבר'ה שנדדו עם עדר ביקשו ממנו שיתכנן להם מסלול נוח להליכה, עם בורות מים לאורכו, כדי לצאת עם הצאן מאזור מעון לעבר תקוע. "אמרתי להם שאם הם מחפשים הרפתקה יש לי משהו יותר מעניין, והצעתי להם לעלות לפה. לקח להם שבועיים עד שהחליטו להמשיך הלאה, אבל אני נשארתי. לא ידעתי מה הולך להיות, אז לא פחדתי אבל גם לא חשבתי שאחרי שבועיים אשאר לבד. בכל מקרה, בשום שלב לא חשבתי ללכת. הייתי די 'נעול'. אבל גם אני לא זוכר זמנים שהיה קשה ברמה שאני צריך לעודד את עצמי לא לעזוב. היו רגעים של קושי, אבל בשום שלב לא הרגשתי שאני במאבק הישרדות. טוב פה, והחיים הם החיים.

"הבדואים עשו קצת בעיות בהתחלה, אבל הרשויות וצה"ל תמיד היו איתי. הם הבינו מיד שאני העיניים שלהם בשטח. זה טוב לאימונים של הצבא שיש כאן מישהו שמכיר את השטח ושהם יכולים להתארח כאן. האמת היא שברמה הרעיונית אני גם לא אוהב את זה שאני גר פה: הייתי רוצה שלא תהיה התיישבות במדבר, שהוא יישאר בראשיתי. אבל במצב הקיים, ברור לי ולכל מי שמגיע לפה שזה מה שצריך".

מה ההורים שלך חשבו על המעבר לפה?

"זה לא שהודעתי להם שאני הולך לחיות כמה שנים לבד במדבר. הגעתי, הזמן עבר, ועד שהם הבינו שאני כאן באופן קבוע עברו כבר כמה חודשים. אולי הם לא לגמרי הבינו את זה גם עכשיו. היו תקופות שזה היה יותר קשה, והייתי מגיע רק לעיתים נדירות הביתה, כי צריך שתמיד יהיה פה מישהו. עד שהתחתנו לא הגעתי אף פעם לשבת. אבל הם בגדול אוהבים את זה וגאים. זה גם לא זר למשפחה: שני ההורים שלי גדלו בהתיישבות, סבא שלי הוא יהודה עציון שהיה מראשוני עפרה".

צופיה עציון:  "היו אומרים לו הרבה פעמים: 'מי תתחתן איתך ככה?'. הוא חשב שהוא לא באמת יתחתן, יהיה רווק בודד. בסוף השם הביא אותי עד פה"

שנתיים וחצי אחרי שעלה לתחנת המשטרה, צופיה התחילה להגיע למקום עם חברות. "כמו הרבה חבר'ה מהסביבה היינו מגיעות לעשות פה מדורות כל כמה זמן", היא מספרת, "ובשלב כלשהו הוא התחיל איתי. השאר היסטוריה. היו אומרים לו הרבה פעמים: 'מי תתחתן איתך ככה?'. הוא חשב שהוא לא באמת יתחתן, יהיה רווק בודד. בסוף השם הביא אותי עד פה".

לכבוד החתונה הם הביאו קרוואן למגורים, והמועצה העמידה לזוג הצעיר מגדל מים. "אנחנו לא לבד", אומר עציון. "מטיילים, צה"ל, חברים ומשפחה - יש כאן הרבה תנועה. אנחנו מרגישים שהמקום שייך לכולם אז אנחנו מארחים הרבה, ולרוב כיף מאוד. אנחנו מקווים שיהיו פה בהמשך עוד שתיים־שלוש משפחות, כדי שיהיה קל יותר להחזיק את המקום ולפתח אותו. זה לא קל טכנית וגם כלכלית. יש כאן צימר שמכניס קצת, וקבוצות שמגיעות, אבל מצד שני יש הרבה צרכים".

עציון הוא השריף החצי רשמי של האזור, ומשמש כפקח של רשות הטבע והגנים וכסייר הקרקעות של מועצת מגילות. ביומיום הוא מסתובב הרבה בשטח כדי לאתר בנייה לא חוקית או שינויים בקרקע. "יש דברים שהם פגיעה מקומית, אבל דברים אחרים יכולים לעשות נזק לכל המדבר", הוא מסביר. "לפני שנתיים וחצי למשל מצאנו סכר ענקי באפיק נחל חבר, שיצר אגם של 400 מטר באמצע המדבר. הסכר מנע מהגשם שיורד מאזור בני־נעים עד צומת זיף להגיע לים המלח. אגן ניקוז רחב פשוט נעצר שם. השבוע קיבלתי סרטון של מישהו שט באגם הזה עם קייק. המים נקיים, ממש יפים. דיווחנו על זה כמובן, אבל בינתיים עוד לא עשו עם זה משהו".

הוא מנסה לחבר את עם ישראל לחבל הארץ הזנוח בין יישובי דרום הר חברון ובין מצוקי ים המלח. "חשוב שאנשים יכירו, יסתובבו פה ואז גם ירצו לשנות", הוא אומר. "אני לא מאשים את המדינה במצב של המדבר, זה נטו אשמתנו, כי אנחנו לא מחוברים מספיק. לא צריך לקרוא ספרים או לחקור כדי לראות שמה שקורה פה לא חוקי, אבל אם לציבור יהיה אכפת זה ייעצר". אז הוא מארח קבוצות, משפץ את מבנה המשטרה ומפיק אירועים מקומיים כדי למשוך אנשים: "כל הזמן יש מה לעשות והכול תלוי בנו, אפילו כדי להביא מים אני צריך לנסוע במשאית".

בשבועות הקרובים, הוא מקווה, שטחים ייגרעו משטח האש שסובב את המתחם, וכך הוא יוכל להפוך את התחנה למרכז מבקרים. במרחק כמה קילומטרים משם, במתחם שהיה בו פעם בסיס, הוא מקווה שיוקם יישוב של ממש, אבל התחנה "תהיה נקודה תיירותית. יש כאן מרפסת מיוחדת שצופה לאזור לא מתויר, אבל אין מספיק מקום ליישוב. למטה אין הרבה נוף אבל יש כבר בסיס עם תשתיות, כביש ומשטחי בטון לבנות עליהם. האמת היא שאנחנו מתעסקים בתיירות אם נרצה ואם לא, כי כל הזמן באים טיולי ג'יפים או מטיילים במסע חוצה מדבר. לא צריך להיות יזם גדול כדי להציע להם מקום לינה. יש פה יחידת אירוח קטנה לזוגות ואת החללים של המשטרה סידרנו לאירוח קבוצות. אני מקווה להתפתח ושיהיה כאן חאן רציני".

יואב עציון: "חוסיין בנה את התחנות לא כדי להשגיח על האויבת שלו, ישראל, אלא כדי להשגיח על יטא, על בני־נעים, על חברון – לוודא שלא יוצאים מחבלים לפיגוע בערד או בעין־גדי, כי המחיר על כל פיגוע היה פעולת תגמול כואבת בכפר של המחבל"

השם אום־דרג' מתייחס למבנה הייחודי של הגבעה, שנראית כמו מדרגה. עציון ניסה לחקור את ההיסטוריה המקומית וגילה שבאום־דרג' היו ככל הנראה בין עשרה לעשרים שוטרים ירדנים, מחצית ממספר השוטרים בתחנת לוציפר. "יש מעט מאוד תיעוד לעבודה שלהם", הוא אומר. "התמונות והמסמכים נמצאים בארכיונים בירדן, ואין גישה אליהם בכלל. חוקרים רגילים להגיד שהשוטרים היו רוכבים על גמלים בין תחנות המשטרה וכך מאבטחים את הציר, אבל יש טענה שהם היו רוכבים מהתחנות אל הכפרים בסביבה.

"חוסיין בנה את התחנות האלה לא כדי להשגיח על האויבת שלו, ישראל, אלא כדי להשגיח על יטא, על בני־נעים, על חברון – לוודא שלא יוצאים מחבלים לפיגוע בערד או בעין־גדי, כי המחיר על כל פיגוע היה פעולת תגמול כואבת בכפר של המחבל. אבל בפועל, אחרי כמה שנים המבנים האלה שימשו כבסיס יציאה למחבלים, ויצאו מהם פיגועים. ב־1965, השוטרים היו נוסעים בג'יפים למצוק מעל נחל ערוגות, שכבר אז היה אהוב על המטיילים הישראלים, ופשוט יורים לעברם מלמעלה. בעקבות כך גם צה"ל פרץ ציר סיור בצד הישראלי של הגבול.

"הרבה אנשים מתבלבלים וחושבים שזאת תחנת משטרה בריטית. הם מופתעים מזה שהיה פה גבול, כי לא רגילים שהגבול לא במזרח. זאת ממש החצר האחורית של המדינה, והסיפור כאן לא ידוע. גם אנשים רציניים מאוד ומדריכים ותיקים לא מכירים אותו כמו שצריך. כל הר חברון שוחרר במלחמת ששת הימים ללא קרב, וגם מתחנות המשטרה הירדנים פשוט ברחו. מאז האזור משמש לאימוני צבא, ובשנות השבעים ישבו במבנה עצמו כמה חיילים. בהמשך הקימו את מחנה אום־דרג', שננטש לפני כ־25 שנה".

חלק בלתי מבוטל מעבודתו מוקדש לחיילי צה"ל. "הכוחות מתחלפים כל הזמן ולא מכירים את השטח טוב מספיק", הוא אומר. "התפקיד שלהם הוא לעצור את ההברחות וההסתננויות מאזור יטא וחברון לעבר ערד. בחודשים האחרונים יש כאן ממש שיירות של ג'יפים של מבריחים, כי אין כאן גדר ואפשר לעבור ברכב. הפלוגה שאחראית על האזור אמורה למנוע את המעבר שלהם, ובשביל זה צריך להבין את המרחב, ואני עוזר להם לפענח אותו. אני גם מתעסק בעצמי עם המבריחים, אבל נראה לי שיש אמת באגדות על זה ששב"כ בכוונה לא עוצר את התופעה. לא פעם אנחנו עוצרים מישהו ואומרים לנו לשחרר אותו".

הנוכחות שלו שינתה את פני הסביבה. בעבר בדואים הסתובבו פה חופשי, הבנייה הבלתי חוקית חגגה וחיילים לא היו שוהים בשטח אפילו בטעות. עכשיו המצב אחר. "ברדיוס של כמה קילומטרים מכאן אין מבנים חדשים של הערבים", אומר עציון. "היו כמה 'בדואיות', מאחזים בלתי חוקיים, שהמנהל פינה. יש היום הרבה יותר אימונים צה"ליים באזור, ואפילו אלוף הפיקוד אבי בלוט היה פה כדי לשמוע על הבעיות של המדבר. לקו תחנות המשטרה עדיין יש חשיבות ביטחונית: לא סתם הציבו אותן כאן. אלה נקודות אסטרטגיות שחולשות על השטח".

מתחנת לוציפר קל להשקיף אל תולדות פעולות התגמול, ולראות את השפעתן על תוצאות מלחמת ששת הימים

תחנת לוציפר ממוקמת בראש הגבעה הגבוהה ביותר באזור, בגובה 912 מטר מעל פני הים. המבנה עומד בשלמותו; אפשר ממש לדמיין את חיילי הלגיון הירדני שואבים מים מהבור במרכזו, או מתאמנים בחוץ כמו תלמידי המכינה הקדם־צבאית בית־יתיר ששוכנת פה היום. גרעין ההתיישבות של בית־יתיר השתמש בו בימים הראשונים של הקמת היישוב – זה היה מבנה הציבור העיקרי, וסביבו הוצבו אשקוביות המגורים. בהמשך, כשנבנו בתי הקבע של בית־יתיר למרגלות ההר, המכינה הקדם־צבאית עברה לבניין.

סמוך למשטרה יש שרידים של מצודה מהתקופה הפרסית, הנחפרת ונחקרת בימים אלה. היא נקראת לוציפר, כשמו של השטן, אך בקרב הערבים יש שקראו למקום עספור, "הציפור", בגלל הנוף הנשקף משם. המצודה העתיקה מעידה שתמיד היה כאן מרחב תפר, גבול בין המדבר השומם לארץ הנושבת, ובתפר הזה, המועד לפורענות, תמיד היה צורך בשמירה.

"המבנה הזה נשמר שלם ואפשר לפיו לפענח איך נראו תחנות המשטרות הדרומיות יותר ומה קרה בקרבות שהן נחרבו בהם", מסביר עזרי רקנטי, מדריך ממרכז סיור ולימוד סוסיא, בכניסה ללוציפר. "א־רהווה היא תחנה המשטרה הדרומית ביותר בקו, סמוך לנחל חברון על דרך האבות ההיסטורית. המבנה שם היה תאום ללוציפר - חומה מבוצרת, בור מים במרכז, ושני מגדלי שמירה עגולים שיצרו צורה של אוזניים ונתנו למוצבים את השם 'מיקי מאוס'. היא נחרבה במבצע יהונתן - לא זה של אנטבה, שבכלל נקרא כדור הרעם, אלא פעולת התגמול של כיבוש משטרת א־רהווה ב־1956. כנראה לא היינו שומעים על המבצע הזה בכלל אם לא היה נפצע בו הלוחם האגדי מאיר הר־ציון. זו הייתה לכאורה עוד פעולת תגמול כמו רבות אחרות, אבל הקרב הסתבך. הר־ציון נפצע, והרופא סגן משה אגמון הציל את חייו וקיבל את עיטור העוז על ניתוח השדה הראשון תחת אש בתולדות צה"ל".

לפעולת התגמול הזו קדם אירוע שטלטל את המדינה: מחבלים מהכפר אידנא ארבו לפלוגת עתודאים שהתאמנו בקריאת מפות סמוך לגבול בשולי הר חברון, וכוח המשמר הלאומי הירדני תקף אותם. שישה מהחיילים, הרוגים ופצועים, נגררו לתוך שטח ירדן, ושם רצחו את אלה שעוד היו בחיים וחיללו את גופותיהם של השישה. "האווירה בארץ הייתה קשה", מספר רקנטי, "ולכן החליטו לצאת לפעולת תגמול חריפה באידנא. בדרך לפעולה התברר שיש בכפר כוח בינלאומי, וכדי לא להתעסק איתו - שינו תוך כדי תנועה את היעד למשטרת א־רהווה. הכוח של פלוגה א', סיירת צנחנים של מאיר הר־ציון, היה צריך לפרוץ לתחנה ולטהר אותה. לא היה להם יותר מדי זמן לתוכניות, והר־ציון החליט שפורצים מהשער הראשי. האמת היא שזאת האפשרות היחידה, כי זה יעד די מבוצר.

עזרי רקנטי משתמש במשטרת לוציפר בבית־יתיר כמעין "שולחן חול" כדי להסביר את ההתרחשויות בתחנת א־רהווה. "אגמון הגיע אל מאיר הר־ציון שניות אחרי הפציעה, השכיב אותו כאן", הוא מצביע על הגינה הפורחת מחוץ לחומה, "וכשברקע עוד התפוצצו רימונים הוא ניתח אותו. על הניתוח הלא סטרילי הזה היו בלי סוף אגדות"

"הראשון היה המ"מ, שניסה להיכנס ונפצע. אחריו בא מיכה קפוסטה, מגדולי לוחמינו אז, וגם הוא נפצע. הר־ציון הבין שמשהו תקוע והחליט לבדוק בעצמו. התברר ששוטר ירדני התחבא בחדר היומנאי, ששולט על השער ועל בור המים, וירה בכל מי שניסה לפרוץ. הר־ציון ספג כדור אחד, שקרע את קנה הנשימה שלו ואת העורק הראשי, ופגע גם בעמוד השדרה. פציעה קשה מאוד, קטלנית. המזל שלו היה שרופא הצנחנים ד"ר מוריס ינקלביץ', שעברת בהמשך את שמו למשה אגמון, התעקש להיות בקו ראשון עם הלוחמים ולא כפי שנהוג שהרופא נמצא מאחור".

רקנטי משתמש במשטרת לוציפר בבית־יתיר כמעין "שולחן חול" כדי להסביר את ההתרחשויות בתחנת א־רהווה. "אגמון הגיע אליו שניות אחרי הפציעה, השכיב אותו כאן", הוא מצביע על הגינה הפורחת מחוץ לחומה, "וכשברקע עוד התפוצצו רימונים ועפו רסיסים מכל הכיוונים, הוא ניתח אותו. על הניתוח הלא סטרילי הזה היו בלי סוף אגדות. למשל, שהוא הכניס לו לקנה הנשימה קנה של עוזי או רפיל של עט. אבל אגמון אמר שהייתה לו ערכה מסודרת. הוא חתך איפה שצריך והכניס צינורית עד הריאות, וכששמע את האוויר יוצא הבין שמאיר ניצל. הר ציון נשאר נכה ב־70 אחוז לכל החיים, אבל הצליח לבנות חווה - הייתי אומר בעשר אצבעותיו, אבל זה היה רק בחמש, כי יד שמאל שלו הייתה די משותקת".

בגלל הסיפור הייחודי ניסו בעבר להקים אנדרטה לחיל הרפואה במשטרת א־רהווה, אבל איומי הערבים והתנגדותם מנעו זאת במשך שנים. "לאחרונה הוקם שם מצפה לזכר הרופא איתן נאמן, שנהרג ביום השלישי למלחמת חרבות ברזל בקרבות בעוטף עזה, בדרך לטפל בפצועים בשטח, וגם הוקמה שם חווה", מספר רקנטי על ההתפתחויות. "הם עברתו את שם המקום לרווה".

מהתצפית בלוציפר נפרש תחתינו המדבר: מדרום ערד, הרחק במזרח - מעבר לים המלח - הרי מואב בירדן, וגדר ההפרדה מסמנת את הגבול שהיה אז בין ירדן לישראל. בהמשכו אפשר לראות את מקומה של תחנת המשטרה הבאה, רוג'ום אל־מדפע, "גל אבני הקלע". "בערב שבת אחד בשנת 1966, כוח של צנחנים הציב מארב בהר בדר נגד מחבלים שהתכוונו לפוצץ את מגדל המים של ערד, שהייתה אז רק בת ארבע", מספר רקנטי. "הם לא תפסו אף אחד. כשיצאו מהמארב, הקומנדקר שלהם עלה על מוקש ושלושה לוחמים נהרגו. על האירוע הזה יצחק רבין אמר שחוסר תגובה כמוהו כהכרזה שדם יהודי הוא הפקר. כבר באותו הלילה הוחלט שחטיבת הצנחנים תצא לפעולת תגמול בסמוע ביום ראשון לפנות בוקר.

"אחד הדברים המעניינים בסיפור הוא שכמעט כל הלוחמים של החטיבה הגיעו לבסיס כבר בשבת בצהריים. לאף אחד לא היה אז סלולרי, לרוב המשפחות גם לא היה טלפון בבית, אבל הם שמעו ברדיו שנהרגו צנחנים והיה להם ברור שהם יצאו לפעולת תגמול, אז הם פשוט הגיעו עצמאית. בתוך 24 שעות החטיבה יצאה לדרך".

הצנחנים התכוונו להגיע לכפר סמוע, והתכנון היה לפוצץ כמה שיותר מבתי הכפר בלי חיכוך עם הליגיון. משטרת רוג'ום אל־מדפע הייתה רק נקודה שיש להתגבר עליה בדרך לסמוע. מחלקת הטנקים ירתה כמה פגזים, והשוטרים הירדנים נמלטו אפילו בלי לדווח. אבל השוטרים בלוציפר צפו מרחוק בפשיטה הצה"לית, וקראו לתגבורת של שני גדודים של הלגיון. "הכוחות שלנו מיהרו והצליחו לחסום להם את הדרכים, אבל לא הייתה ברירה והתפתח קרב", אומר רקנטי. "הם ספגו לא מעט הרוגים, ולנו היה הרוג אחד – סגן־אלוף יואב שחם, מג"ד 202, שלזכרו הוקם המושב גבעת־יואב בגולן. הרבה שמות מפורסמים היו בפעולה הזאת: רפאל איתן שהגיע להיות רמטכ"ל, מתן וילנאי שנפצע, איציק מרדכי. הוא אמר לי שפוצץ חצי מהכפר".

לפעולת סמוע הייתה השפעה מכרעת על ההיסטוריה של מדינת ישראל ושל דרום הר חברון. "ההחלטה של המלך חוסיין להצטרף למלחמת ששת הימים התקבלה בעקבות הקרב בסמוע", מסביר רקנטי. "הוא הבין שאם כוח ישראלי יכול בקלות כזאת לחצות את הגבול ולעשות מה שהוא רוצה, ירדן עלולה לאבד את הגדה המערבית; אז אם יש מלחמה שווה לו להיכנס. זאת הייתה פעולה לא גדולה, אבל הייתה לה השפעה עצומה על כל יהודה ושומרון".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il