האמנית רעיה ברוקנטל חוזרת לכלי המקדש האבודים

השמש התל־אביבית שוטפת את חצר הגלריה שבה אנחנו יושבים, וקשה גם להתבלבל בצבעם האפור המובהק של הבניינים התעשייתיים ליד רחוב שוקן. ובכל זאת, השיחה שלי עם רעיה ברוקנטל מתחילה דווקא בירושלים, עיר מגוריה הנוכחית של האמנית המוערכת, שגדלה בתל־אביב.

"אמנים רבים עושים את התנועה ההפוכה, מירושלים לתל־אביב, ויש בזה משהו טבעי", היא אומרת. "תל־אביב היא עיר מלאה באמנות ובגלריות, ובעיקר היא עיר שהחשיפה לאמנות חשובה לאנשים בה. שים לב איך בזמן הקצר שבו אנחנו מדברים, אנשים נכנסו ויצאו מהגלריה. התנועה הזו, פנימה אל האמנות, מתרחשת ללא מאמץ. בירושלים זה לא כך.

"מאידך", ממשיכה ברוקנטל, "כאישה דתייה אני נהנית מהרליגיוזיות של העיר ומהגיוון שבה, שהוא יקר לי מאוד. רק כשעברתי לירושלים הרגשתי שאני חיה במזרח התיכון. אבל זה לא רק זה. בירושלים יש לי מקום ליצור, ואני מתכוונת במובן הכי פיזי. העיר מציעה חללי עבודה טובים. עבדתי באחד כזה בתלפיות, והיום אני עובדת בסטודיו בטדי. יש מספיק אנשים בירושלים שזה חשוב להם, והם מייחדים מרכזים ומרחבים ליצירה. זה דבר שנוגע לעצם היכולת ליצור. בצורת העבודה שלי, הרישום והשכבות צריכים זמן ואינטנסיביות, והבית לא תמיד מתאים לזה, וכשיש חלל מתאים אני מצליחה להתמסר יותר".

רעיה ברוקנטל (50) היא אמנית בין־תחומית, היוצרת ומלמדת אמנות. עבודותיה הייחודיות הוצגו בתערוכות רבות, וגם בכמה תערוכות יחיד לאורך השנים. אנחנו נפגשים ב"גלריה מאיה", שבה מוצגת בימים אלו התערוכה שלה, "נושא כלים", תערוכה שנאצרה בכישרון רב על ידי רווית הררי. בתערוכה, כפי שנכתב בטקסט הנלווה אליה, ברוקנטל משלימה "פרק נוסף בחקירתה המתמשכת את החוויה הדתית, ובעיקר את ההיבטים החומריים והאסתטיים של היהדות לאורך ההיסטוריה, מתוך עמדה סקרנית וביקורתית... ושואלת שאלות אמיצות על הקשר שבין קדושה וחורבן ובין פרקטיקה רוחנית לעונג אסתטי ולעושר חומרי, ובתוך כך מייצרת תמונת מראה פרגמנטלית של המציאות המקומית".

מה מבחינתך שונה בתערוכה הזו מהתערוכות הקודמות שלך?

"היא חשובה לי יותר", מחייכת ברוקנטל, "כלומר היא מצטרפת לתערוכות הקודמות שגם הן היו חשובות לי, אבל יש פה צעד נוסף שקשור לשפה הרישומית. בעבר, כשהייתי עובדת, הייתי מתחילה מעֵרך, מרעיון, מהרבה מלל. היום אני מרגישה ומבינה שהחומר הוא זה שמוביל, לא הנרטיב. הביטוי הפלסטי והחזותי מניע את ההליך ומקדים את ההבנה שלי, וכמו כתר הקוצים, כמו הפקעת שאוספת איתה דברים, הרעיונות נתפסים פנימה".

התובנה הזו, מוסיפה ברוקנטל, "חלה גם כלפי התחושות והרגשות שהייתי רוצה שמי שמבקר בתערוכה ירגיש. בתערוכה הקודמת הסברתי הרבה, היה לי חשוב לתת את הרקע, את ההקשר, להשלים את הפערים הטקסטואליים היהודיים למי שאינו בקי. היום אני כבר לא דוחפת לשם. אני רוצה שהמתבונן ייתן לשכבות להוביל אותו, ישקע בהן, לאו דווקא עם הסבר. אני לא צריכה שיהיה לו את כל הרקע, אלא רק שישים לב לקיום השכבות ואולי יקרה לו איזה דבר השלכתי. אם לא מול התערוכה, אז אחר כך בבית".

הבחירה של ברוקנטל לדבר על שכבות, על פקעת או על כתר הקוצים, איננה מקרית. המוטיבים הללו נמצאים בעבודות התערוכה, בדרכים שונות. באחת העבודות המרכזיות, "האופנים", מופיעים ארבעה גלגלים בארבע תמונות שונות המונחות זו לצד זו. הגלגלים, או האופנים, מזכירים כתרי קוצים כאלה, ובדיוק כפי שברוקנטל מתארת, נדמה שהם סוחפים לתוכם אלמנטים שונים שהופכים אותם לפקעת סבוכה או לזר רחב.

יצירת העבודות המוצגות בתערוכה הנוכחית, לוותה בהתפתחות אמנותית נוספת שברוקנטל מדברת עליה. "הרגשתי שאני לא באמת יכולה להפריד ביני ובין היצירה. לימדו אותנו לנסות לנתק, לא לשים את עצמך בתוך הדברים, לתת ליצירה את המקום שלה. כאילו הממד התרפויטי הוא שולי ולא מדובר, ובטח שהוא לא העיקר. כאן אפשרתי לעצמי ממש להרגיש דברים. נוכחתי לדעת שבעצם גם כשאני הולכת למקומות שרחוקים ממני, אני חוזרת אליי, אני עסוקה בי. יש לזה גם ביטוי פיזי, כי עבודת הרישום דורשת מאמץ גופני, התכנסות והתמקדות מדיטטיבית. בטח כשמדובר בעבודות גדולות, שבהן לא רק היד משתתפת בתנועת היצירה אלא כל הגוף".

כל צום הוא חלון

כבר שנים רבות ברוקנטל חוקרת ביצירתה מוטיבים דתיים ותנ"כיים שונים. באמצעות הרישום והפיסול היא לוקחת אמצעים חזותיים, מוכרים יותר או פחות, מתוך המרחב היהודי, ומפרקת אותם באופן שמאפשר להתבונן בהם מחדש. כך היא עשתה ב"פרק חלק", תערוכתה הקודמת שעלתה ב־2022, וכך היא עושה גם כאן. אחת העבודות שמבטאת את העניין הזה באופן בולט ומובהק, ובעיניי היא גם אחת העבודות המרתקות בתערוכה, היא רישום שמתכתב עם ציורו המפורסם של רמברנדט משנת 1635, "משתה בלשאצר". הציור של האמן ההולנדי הנודע נותן ביטוי עז, מלא צבע ומשחקי אור אופייניים, לסיפור מסֵפר דניאל על החיזיון החידתי שנגלה למלך בבל בעת המשתה שבו השתמש בכלי המקדש. ברישום שלה, ברוקנטל נטלה מהציור את מבטה המבועת של האישה.

"לימדו אותנו לנתק, לא לשים את עצמך בתוך הדברים, לתת ליצירה את המקום שלה. כאן אפשרתי לעצמי ממש להרגיש דברים. נוכחתי לדעת שבעצם גם כשאני הולכת למקומות שרחוקים ממני, אני חוזרת אליי, אני עסוקה בי. יש לזה גם ביטוי פיזי, כי עבודת הרישום דורשת מאמץ גופני, התכנסות והתמקדות מדיטטיבית"

למה דווקא משתה בלשאצר?

"ראשית, כחלק מההבנה שאני בעצם עוסקת בי, הבנתי שאני מביאה לידי ביטוי ביצירה את הדאגה שלי לבנים בכלל, ואת הדאגה לבנים שלי בפרט, דאגה שלא בהכרח קשורה רק לצבא. יש הרבה עיסוק בדאגה לנשים ולילדים, אבל בימים אלו יש דאגה לגברים הצעירים, לנושאים בעול. זה בשבילי המבט המבוהל של האישה. אצל הילדים שלי זה קשור גם לעובדה שהם ספורטאים, וזה עניין בחיי המשפחה משום שזה כולל נסיעות לתחרויות וטיסות לחו"ל, וזה עולם שיש בו הרבה מתח ותחרות ותובענות, וממילא גם דאגה. בתוך הרישומים הכנסתי מדליות ועוד אלמנטים שקשורים לספורט".

הדאגה הזו לגברים הצעירים מקבלת ביטוי גם בשמה של התערוכה. "הרי מי היו נושאי הכלים בתנ"ך? הנערים שליוו את הלוחמים", מסבירה ברוקנטל. "המשיכה לסיפור הזה של בלשאצר קשורה גם לעיסוק שלי בשלבי החורבן. הרי תחילה הוגלו הכלים, כלי הזהב ואז כלי הנחושת, ובשלב הראשון אף אחד לא נגע בכלים, הם רק הוגלו. בשלב הבא הם כבר חוּללו ונעשה בהם שימוש. גם הגלות של העם לא התחילה בבת אחת. היא התחילה בגלות 'החרש והמסגר', האליטה של הארץ שמגורשת מכאן. אני מוצאת את עצמי עוסקת בזה הרבה במחשבה וביצירה, בשלבים האלה של ההתפרקות".

ממקום פסימי שרואה את החורבן מגיע גם אלינו?

"להפך. זה אופטימי, לא פסימי. זה אומר שיש שלבים, שיש הדרגה, שאפשר לעצור, שיש כל כך הרבה הזדמנויות לתקן. שים לב שאפילו הצומות שלנו הם בשלבים. יש צום כנגד כל שלב, לא צום אחד של החורבן. כל שלב הוא כמו חלון. החורבן הוא לא גוש אחד גדול של בבת אחת, זה קורה לאט.

"אני חושבת שאם קוראים את התנ"ך כפי שהוא, אם נותנים מקום למה שבאמת קרה, רואים שהדברים חוזרים על עצמם, שאנחנו בתוך סיפור גדול, ושאפשר ללמוד ממה שקרה ולעצור. יש משהו אופנתי בלדבר על חורבן, ואני לא יודעת להגיד אם יש חורבן או אין, אני פשוט מעדיפה את האופטימיות. קודם כול כי אני לא חושבת שכדאי להחזיק בעמדה הפסימית. יש בה משהו שמשחרר מאחריות, שמניח לדברים לקרות. וגם, אני אוהבת שכבות, אני אוהבת אפורים, אוהבת מורכבות, כמו פקעת. כשאנחנו מחזיקים פקעת סבוכה יש בנו נטייה טבעית להניח אותה, לזרוק אותה. אין לנו כוח למורכבות הזו. זה באמת דורש סבלנות להשקיע בפירוק שלה, אבל היא מזמינה אותנו להשקעה הזו. אני אוהבת אותה, אני לא אוהבת הריסות".

הרישומים האחרים בתערוכה ממוסגרים בזכוכית, והרישום של המשתה לא. מדוע?

"זה קודם כול עניין תקציבי. זה רישום של שלושה חלקים, וזה היה עולה לא מעט למסגר את כל הדבר הזה. אבל אני גם אוהבת שזה חשוף, שאפשר לראות מקרוב את הדף עצמו. זה גם דף מחוספס של הדפסים, הרישום עליו דורש מאמץ, ובמבט קרוב ניתן לראות את זה".

זה עלינו

ברוקנטל היא דור שני לשואה; אביה היה ילד בהולנד בזמן מלחמת העולם השנייה. הוריו כבר עלו לארץ בשנות השלושים ואף היו שותפים בהקמת קיבוץ, אך נסעו חזרה לשליחות באירופה ונתקעו שם. את שנות השואה הם עברו במסתורים ובתחבולות, ובעיקר בזכות הדרכונים הבריטיים שהיו ברשותם.

בן זוגה, שלום הגר, הוא במאי ותסריטאי, והם הורים לשלושה. אף שהיא חשה שהממד ההישרדותי קיים בה, ברוקנטל מעידה על עצמה כי כמי שנולדה לאחר מלחמת יום הכיפורים, עד השנים האחרונות היא לא הרגישה שהיא נדרשת לעסוק בשאלות הגדולות. "הייתה תחושה שיש מי שיודע את התשובות לשאלות של החיים שלנו, יש מי שאחראי, והוא זה שצריך להתמודד איתן. היום, עם מה שקורה כאן ומה שקורה לנו מול העולם, אני מרגישה שזה עלינו, שאני צריכה למצוא בעצמי את התשובות לשאלות הקשות והקיומיות".

לשמה של התערוכה, "נושא הכלים", יש מובן נוסף במסורת היהודית: כינוי לפרשנים. "כאמנית, אני מרגישה אולי כנושאת כלים. פעמים רבות אני מרגישה בשולי השוליים של בית מדרש שאינו קיים. ישנו הסיפור על הלל הזקן, שנאלץ לעלות אל גג בית המדרש ולהאזין משם להתרחשות, ללימוד התורה. אני מרגישה את השוליות הזו, להיות קשורה למשהו ממרחק. יש מרכז ואני בשוליים שלו. המרכז הזה צריך אותי, עצם ההקשבה שלי מהצד נותנת לו כוח, אבל אני מודעת למקומי. אני אמנית, אני לא מייצרת את בית המדרש".

מהו אותו בית מדרש שאינו קיים לדברייך?

"אני לא לגמרי יודעת להגדיר. מין בית מדרש שיש בו שילוב של האמנות, של העיסוק החזותי, עם התורה, עם המקורות. זה ביחד, ויש הפריה. בעבר חשבתי שזה יכול להתרחש, בשלב מסוים הבנתי שלא. שהרבנים, גם אלה שאני מקשיבה להם ומקבלת את התורה שלהם, לא מבינים מה אני רוצה מהם כשאני מציעה להם חיבור כזה, הם לא רואים איפה זה יכול להיפגש".

בעקבות הארון

מרבית העבודות בתערוכה, המרוכזת בחלל לא גדול במיוחד של ארבעה קירות, תלויות על הקיר כרישומים, אך יש גם עבודת פיסול אחת שעומדת בפינת החדר. זהו מעין כלי, ספק מנחושת ספק מזהב, שבמבט ראשון נראה כמו כלי־קודש שעבר מתיחות פנים שונות וכעת משמש אולי בתפקיד אחר.

"רציתי להכניס לתערוכה אלמנט פלסטי", מסבירה ברוקנטל. "אני אוהבת להתעסק במושגי הגלות והחורבן דרך הסיפור של המתכות, של הכלים. זה עניין שמפעיל אותי ומעניין אותי. יש פה כלי נחושת, וכמו שכבר אמרנו, בשלבי הגלות כלי הנחושת נלקחים אחרונים, כי הם פחות חשובים ומעניינים מהזהב. אז אם כלי הנחושת נלקחים, זה אומר שהחורבן כבר פה. בעבודת הפיסול הזו יש גם צורה של גביע ניצחון, שחוזר שוב למקום של הספורט והדאגה לילדים. בספורט יש הרבה עיסוק במתכות, יש מדליות כסף, זהב, נחושת, יש גביע. בעבודה הזו יש גם משהו שמזכיר את המנורה, ויש בה גם אלמנט של כלי הולנדי ישן. הכלים ההולנדיים הישנים נמצאים גם הם בציור של רמברנדט, שלא ניסה לשחזר את כלי המקדש אלא צייר, באופן קלאסי, כלים של זמנו, כלים שהיו סביבו.

"דבר נוסף שיש בכלי הזה, זו הידית שלו שנראית כמו אוזני ספגטי כאלה. זה כמו בסיוט, שחולמים שהגוף תקוע והידיים הופכות להיות לאות, כבדות ומסורבלות. זה קשור לרישומים ולפקעות ולהסתבכות. מה שמעניין הוא שאת הדגם לעבודה הזו יצרתי באמצעות בינה מלאכותית, וההדפסה היא הדפסה תלת־ממדית. כך שעיקר המאמץ הוא בחשיבה על מה רוצים לעשות, והעשייה עצמה היא קלה יותר".

ברוקנטל נעזרה בבינה המלאכותית בעבודה נוספת בתערוכה. זוהי עבודת מתכת, מעין תחריט הדפס, שעליו מוטבע ציור של מה שנראה כמו ארון הברית מהמקדש. אלא שבמקום כרובים, מונחים עליו שני עגלים.

"יש פרשנות שלפיה הכרובים שעל ארון הקודש היו עגלים. לפי הפרשנות הזו, ירבעם בן נבט, מי שקרע את הממלכה והקים את ממלכת ישראל לצד יהודה, לא בנה עגלים בשומרון כדי לעבוד עבודה זרה אלא כי זה מה שהיה במקדש. הוא בעצם שחזר את המרכז בירושלים, והמרידה שלו הייתה ביצירת אלטרנטיבה גיאוגרפית, פוליטית ושלטונית, לא אלטרנטיבה דתית. הדבר הזה מעניין אותי מאוד. גם העיסוק בארון הברית מתחבר לתנועה. את כל הכלים נשאו, אבל הארון היה מונח עם מוטות הנשיאה שלו, כך שהתנועתיות שלו תמיד נוכחת. זה מתחבר גם לגלגלים, לאופנים, לפקעות המתגלגלות".

האוצרת, רווית הררי, שנכנסה לאחרונה לתפקידה בגלריה מאיה, בחרה למקם לצד התערוכה של ברוקנטל, בחלל צמוד, תערוכה של האמן פנחס עזרא, "מים לבנים". זוהי בחירה אוצרותית מעניינת. מחד, העבודות שונות זו מזו בסגנון, בגוונים ובאופי: בעוד עבודותיה של ברוקנטל משלבות אלמנטים חזותיים ברורים, והצבע האפור שולט בהן בהתאם לכך שמדובר בעיקר ברישומים – ציוריו של עזרא מתאפיינים בעדינות מופשטת נמדמה כתמי מים על מרחבים כהים, ומרחיקים למקום אבסטרקטי יותר.

ברוקנטל מצידה דווקא מזהה את הקשר בצורות המעגליות שנמצאות בשתי התערוכות, ובחיבור למקום מקודש או רוחני. דווקא בגלל השונות, היא חשה, יש כאן הפכים שמשלימים זה את זה. ואולי, אני מהרהר בצאתי מהגלריה, זהו עוד דבר שבכוחה של הפקעת לסחוף ולשאת, הזמנה נוספת להקשיב באורך רוח למציאות המורכבת.