יאיר איזנברג חוזר לימי הישיבה התיכונית ומסביר איך הוא נשאר דתי בהוליווד

כקורא אדוק של רומנים אוטוביוגרפיים, יאיר איזנברג (32), כיום נספח התרבות של קונסוליית ישראל בלוס־אנג'לס, החליט יום אחד שגם לסיפורו כתלמיד ישיבה תיכונית בגולן מגיע לעלות על הדף. זה היה עוד כשעבד כתחקירן מבטיח בתוכנית "עובדה", חמוש ביומנים עמוסי זיכרונות ובהשראה מספרו של חנוך דאום, "א־לוהים לא מרשה". הוא העלה את המילים על הדף במהירות והתקדם לדפוס והפצה, אך מי שהניף בפניו תמרור עצור היה דווקא דאום עצמו.

"שלחתי את הספר להוצאה לאור והיינו בשלבים מתקדמים של הוצאת הספר", הוא מספר, "אבל בשלב הסופי זה נעצר, כי הספר היה דומה מדי לזה שכתב דאום, והחלטתי פשוט לשאול לדעתו. נסעתי לאלעזר, דפקתי בדלת ביתו והגשתי לו את הספר. הוא קרא ואמר שזה כתוב טוב אבל שאני לא מפורסם מספיק כדי שמישהו יתעניין. ואז הוא שאל אותי: למה שלא תכתוב ספר בדיוני על תלמיד בישיבה תיכונית?"

את העצה הזאת נשא איזנברג במוחו במשך שנים רבות לאחר מכן. אפילו כשהשאיר את הדסק ב"עובדה" מאחוריו ובחר לקבל הצעת עבודה נוצצת בהוליווד. בין שם לכאן היה איזנברג, לראשונה בחייו, "בין עבודות", ואת הזמן הוא מילא בחודש מילואים ומיד לאחר מכן, בחודשיים קסומים של מנוחה בחופי תאילנד. ואז זה פשוט קרה. הספר "ההכתרה" נכתב במהירות, נכרך ויצא בהוצאה עצמית. בניגוד לספרו הקודם, "הממשיכים", שצלל לתוך אפוקליפסה ישראלית, כאן הסיפור קצר, פשוט ואינטימי. גיבור הספר הוא עומר, בלש משטרה מתחיל, דתי לשעבר, שמתבקש להתחזות לתלמיד בישיבה תיכונית כדי לפענח רצח נורא. הקורבן הוא נער פופולרי, בנו של השר לביטחון פנים וגם "רב פורים". החשודים הם אנשי הצוות, רב מחנך וכמובן חבריו של הנער לחדר, שעומר מתקרב אליהם יותר מכולם.

"יש המון רגעים שחזרתי אליהם. זה כמובן סיפור בדיוני, אבל שחזרתי את הרגשות הכי קטנים והרגעים שחווה כל נער בישיבה, כמו למשל הבחירה היכן לשבת בשבתות ישיבה. השולחן ארוך, והמקום שתשב בו יכול להשפיע על המעמד החברתי שלך, כמו היי־סקול".

העלילה שבחר איזנברג, חובב ספרי בלשים ותעלומות, הושפעה מהאווירה ברחובות קצרין לאחר רצח תאיר ראדה, שאירע כשהיה נער בן גילה. "זו אחת מחוויות הילדות הכי חזקות שלי", הוא אומר, "זיכרון שרודף אותי עד היום. גדלתי בקצרין, ואז זה היה יישוב מאוד קטן. 6,000 איש, משהו כזה. תאיר הייתה בגיל שלי. למדנו בבתי ספר שונים, היא בנופי גולן ואני בישיבה, אבל ידעתי מי היא ומאיזו משפחה. העניין של הרצח היה מפחיד, אבל לא כמו התקופה שבה לא ידעו מי הוא הרוצח. עוד לפני שעצרו את רומן היה פחד ברחובות. בני סלע בדיוק ברח מהכלא והיו שמועות שהוא מסתתר בקצרין. לא יכולתי לצאת מהבית".

עד כדי כך?

"בתור ילד, המחשבה שלי הייתה שאם אלך לבית הספר יש אפשרות שירצחו  אותי בשירותים. הורים לא רצו אז לתת לילדים טלפונים. היה רק הטלפון השחור הזה, הענק. אבל יום אחרי הרצח, כמו להרבה בני גילי, חיכה לי טלפון חדש בחדר. ביקשו שאתקשר בכל יום, שידעו איפה אני. זה שינה לכל קצרין את החיים ביום אחד. עצרו מישהו אחר בכל פעם, וחיינו בחוסר ודאות גדול. בדיעבד זה כנראה מה שגרם לי לרצות לפתור תעלומות, וככה להגיע ל'עובדה' ולהיות עיתונאי. כל פרק שהכנתי היה מין תעלומה שצריך לפתור. אותו הדבר אפשר לומר על העניין שלי בחקירות רצח בספרים".

בספרו החדש יש פתרון וקצה לתעלומה. אבל עוד לפני כן הגיבור פוגש נערים שמסמלים פחות או יותר את בני הציונות הדתית, עם תכונות אופי שאיזנברג חלם שיהיו לו בתור נער. הרבה שנים חלפו עד שהבין שהוא לא באמת רצה לשרת בסיירת או להיות המדריך הנערץ בסניף.

"בזמן הסערות סביב הרפורמה המשפטית אילנה דיין נתנה בפעם הראשונה בתולדות התוכנית מונולוג פוליטי חד־צדדי. אחרי כן היא תפסה אותי במסדרון ואמרה 'איך שסיימתי את המונולוג חשבתי עליך. למרות מה שאני אומרת, אתה צריך להמשיך להביע את דעתך בלי לחשוש'"

"כל אדם כותב שואב השראה מדמויות שהוא מכיר, אבל אני השתדלתי להתרחק מדמויות אמיתיות. כן השתמשתי בתכונות אופי שהכרתי, שבאו מהחברים שהקיפו אותי. תכונות שהערצתי או ששנאתי ופחדתי מהן. השותף של עומר לחדר, לדוגמה, הוא הדמות שהערצתי כל השנים בישיבה. ניסיתי לזייף את עצמי נורא ולהיות דומה לו. הייתי לובש חולצות גזורות, כאילו של אח שלי מהסיירת, כמו שהיו לכולם. אבל יש לי רק אחיות. נורא קינאתי בדמות הזו שכל הבנות של השבט מעריצות, ובמחנה מעפילים הוא שר 'מכה אפורה' מסביב למדורה.

"אחר כך סלדתי מהדמות הזו, וזה נבע גם מהביטחון העצמי הנמוך שהיה לי. מאיזו שנאה עצמית. היום אין בי שנאה כלפיהם. אני מעריץ את החברים שלי שעדיין בצבא או את גיסי שמשרת כבר 700 יום במילואים. מעריץ אותם. הבעיה במשך השנים הייתה בחוסר ההתאמה שלי אליהם. אם היו שמים אותי בבית ספר לאומנויות, עם מגמת תיאטרון או כתיבה, הייתי פורח ואוהב את כל מי שלמד איתי. אבל בישיבה לא אהבתי את עצמי, וכשאתה לא אוהב את עצמך, אתה לא אוהב אף אחד".

///

הספר המקורי שכתב איזנברג נרקם מסיפורים מצחיקים, מרגשים וכאובים שלו מימי לימודיו בישיבת הגולן. חיי הפנימייה לא התאימו לו, כמו לרוב הנערים שהיו איתו במחזור, אבל כבן למשפחה סרוגה מקצרין, האפשרויות לחינוך דתי לא היו רבות.

"לא הייתה באמת אופציה אחרת", הוא מסביר. "יש אנשים מעליי או מתחתיי שבחרו ללכת לבתי ספר רחוקים יותר, אבל זה היה חריג. מבחינתי זה היה או ללמוד בפנימייה, או בבית הספר החילוני נופי גולן, וזה היה האיום של ההורים שלי. אם לא תלמד בישיבה, נשלח אותך לנופי גולן.

"בכיתה ט' הפכתי לנער מופרע. הייתי בתחתית שרשרת המזון כי היה לי מאוד קשה לישון בפנימייה. הייתי 'מסכני' וצחקו עליי המון. עד היום יש לי בעיות שינה חמורות. אבל בשלב מוקדם החלטתי שבמקום להיות זה שצוחקים עליו, אני אהיה זה שצוחק. אני מתבייש בזה היום, אבל אז זה היה קצת כמו משחקי הרעב. למרות שהייתי ילד חכם, עם ראש ללימודים, הפסקתי לגשת למבחנים. הפרעתי כל הזמן ועצבנתי את כולם.

"אני זוכר שפעם אחת עשיתי עוד משהו דבילי והרב אמר לי 'אתה מכיר את המשפט אסתרא בלגינא קיש קיש קריא? זה אתה'. זה משפט בארמית שמדבר על כד שיש בו רק מטבע אחד, אבל ברגע שמנענעים אותו הוא עושה המון רעש. הוא התכוון לזה שאין בי כלום, אבל אני עדיין עושה המון רעש. כשהוא אמר לי את זה מול כולם קיבלתי אגרוף לפנים. זה גם היה השם המקורי של הספר, אסתרא בלגינא. על הרעש שהיה לי אז, ועדיין יש לי לפעמים, גם בגיל 32".

צוות המורים והרבנים ניסה להתמודד עם התנהגותו של איזנברג, עד שרגע לפני בגרויות הקיץ בכיתה י"ב הם הרימו ידיים. איזנברג אולץ לעזוב את הישיבה ולצפות בחבריו מסיימים בכבוד 12 שנות לימוד. אבל באותה השנה הוא גם זכה לראשונה להצטיין במשהו: בהכתרה. "כשחנוך הציע לי לאסוף את החוויות שלי בצורה עלילתית, מיד נזכרתי בתקופה הכי טובה שלי בישיבה. הייתי הבמאי והכותב של מופע ההכתרה, מה שנחשב לחלום של כל ילד בישיבה תיכונית. שם באמת זרחתי".

חוויית ליל פורים בישיבה מתוארת בספר כחוויה מורכבת מאוד: תלמידים זועקים וורטים, ומנגד מעודדים לשתות לשוכרה, כולל ארגון שקי חול מראש כדי לכסות את הקיא, שמן הסתם יגיע. למרות האופן המעט ציני שבו מוצג עולמם של בני הישיבה, לאיזנברג חשוב להבהיר שהכתיבה לא נבעה מתוך ביקורת, אלא מתוך אהבה. גם היום, אחרי שלמד במכינה קדם־צבאית חילונית ועבר לגור בבוורלי הילס במקום בסמטאות ירושלים, הוא אולי התרחק קצת מהמגזר, אבל תמיד נשאר חלק ממנו.

"אני מגדיר את עצמי אדם דתי על כל המשתמע מכך. מה שכן, כל החיים התרגלתי להיות דתי לבד. כך זה היה במכינה הקדם־צבאית ובצבא. בתואר בתקשורת שבו למדתי בבינתחומי הייתי הדתי היחיד בשנה שלי. גם בעובדה. על לוס־אנג'לס בכלל אין מה לדבר, זה כוכב לכת אחר. אבל זה מה ששמר אותי במקום הדתי כל הזמן הזה. הייתה תקופה שלא שמרתי שבת, אבל ברגע שחזרתי, חבריי מהישיבה, אלה שאחר כך הלכו לישיבות הסדר או מכינות דתיות ונשארו 'במסלול', דווקא הפכו לדתל"שים. היום הם יוצאים למסיבות בערב שבת ואני נשאר בבית".

"בתור ילד, המחשבה שלי הייתה שאם אלך לבית הספר יש אפשרות שירצחו  אותי בשירותים. הורים לא רצו אז לתת לילדים טלפונים, אבל יום אחרי הרצח חיכה לי טלפון חדש בחדר. ביקשו שאתקשר בכל יום, שידעו איפה אני. זה שינה לכל קצרין את החיים ביום אחד"

עדיין יש שיאמרו שהתיאור של הישיבה, כמו מסיבת ליל פורים והדמויות שבה, ביקורתי למדי.

"הביקורת היא לא על הישיבות, היא בעיקר על הפנימייה שחייתי בה. החוויות שחוויתי. אני אוהב את המגזר ואני חלק ממנו לגמרי, אבל היה לי חשוב להביא את הקול של ילד שמוכנס לפנימייה, אף על פי שהוא לא מתאים לחיים בסגנון הזה. ביקורת שבאה מלב של אחד שלא ישן ארבע שנים והרגיש זר. קשה לך לבנות אישיות כשאתה עם החברים שלך 24 שעות ביממה. ילד שלומד בחינוך 'רגיל', לא משנה אם חילוני או דתי, חוזר בצהריים לביתו, הולך לחוגים, מבלה עם המשפחה. שם הוא מפתח את האני הפנימי שלו. אי אפשר לעשות את זה כשאתה כל הזמן מוקף באנשים. לכן בספר מופיעות המון שאלות של זהות והכול מסופר מגוף ראשון, מנקודת המבט של עומר".

החזרת את עומר לימיו כתלמיד ישיבה. אתה היית חוזר לשם היום?

"אני לא חושב", הוא נד בראשו בחיוך, "לגולן עצמו אולי כן. ההורים שלי עזבו את הגולן כשהייתי בצבא ומאז בקושי חזרתי לשם. אבל זה נוף ילדותי. בכתיבה של הספר חזרתי למקומות, להיזכר בנופים. האתר שמוזכר בספר הוא אתר אמיתי שנמצא ליד קצרין. זו הייתה חוויה מעניינת לחזור למקומות, כמו ליומנים. הרבה אנשים נוטים לעשות רומנטיזציה לעבר, אצלי זה תמיד היה הפוך. אני מסתכל על העבר שלי בתור בלגן. אבל כשחזרתי לקרוא את כל מה שכתבתי אז, נזכרתי שהיו גם דברים טובים - חברים שאהבתי, צחוק. זה הוביל אותי למסע תרפויטי ממש, אבל לישיבה עצמה לא הייתי חוזר".

הכתיבה קלחה במהירות ובטבעיות, אבל איזנברג גילה שהוא נזהר שלא לפגוע. "כתבתי הכול בידיעה שאני אדם נורא ביקורתי, והיה חשוב לי לאזן את הביקורת. לא בטוח שמה שאני חוויתי ואיך שאני ראיתי את הנעשה בישיבה היה כך גם בשביל האחרים. ראיתי סביבי בוץ, וגם אם מאחוריו היו פרחים, שמש וציפורים מצייצות, לא הייתי מסוגל לראות אותם. עדיין ניסיתי להיות כמה שיותר מאוזן. בעיקר היה לי חשוב שלא יהיו חברים מהישיבה שיזהו את עצמם. ניסיתי לכתוב לגופו של עניין ולא לגופו של אדם". 

///

אחרי שסולק מהישיבה, איזנברג הוריד את הכיפה - שהייתה אז רק הסוואה - והחליט לצאת לדרך משלו. סוף הדרך נראה אז ברור, אבל דווקא הריחוק מהמסלול שבחרו חבריו היה מה שהשאיר את האמונה בליבו.

"החלטתי שאני לא מתחנן או מבקש מההורים שלי שיתחננו שיחזירו אותי לישיבה", הוא מספר. "הורדתי את הכיפה ונסעתי לאילת לעשות קורס מצילים, בזמן שחברים שלי עשו בגרות בתלמוד. לקראת הגיוס התלבטתי מה לעשות. כל החברים שלי הלכו דוך למכינה הקדם־צבאית באיתמר, ולי דווקא קרץ ללכת למכינה חילונית במעגן־מיכאל. חילונית עד כדי כך שאוכלים שם חזיר בחדר האוכל. אבא שלי אמר לי משהו יפה אז, משהו שלא ציפיתי לשמוע ממנו. הוא אמר לי ללכת דווקא למעגן־מיכאל או למכינה חילונית אחרת, כי באיתמר אני לא אישאר דתי. והוא צדק".

גם כשהכיפה נשארה במגירה הוא לא נטש לגמרי את העולם שבא ממנו. שנתיים אחרי הגיוס, בלי הארה או חוויית סף מוות ובלי שום גורם סמכותי שיחליט בשבילו מה נכון, הוא חזר לשמור שבת. "זה קרה בטבעיות גמורה", הוא מספר. "קשה לי מאוד שאומרים לי מה לעשות, אבל היה לי רגע של בחירה. הרב אברהם יהושע השל אמר פעם שלכל אדם יש רגע של ודאות שבו הוא יודע שהוא לא לבד בעולם. רגעים, לא יותר. אבל מספיק שאתה נאמן לרגע הזה, וזה לא עוזב אותך. כשהייתי דתי היו לי ספקות בדת, וכשהייתי חילוני לתקופה היו לי ספקות בחילוניות. הבנתי שאני לא באמת צריך לבחור צד ושהספקות תמיד יהיו חלק ממני. גם שאלות זה בסדר".

ועדיין, איזנברג לא מגדיר את עצמו דתי במלוא מובן המילה. הוא מעדיף להדגיש שהקבוצה הכי קרובה אליו היא הציונות הדתית; גם כאשר הוא מוקף באנשי תעשיית הקולנוע, זו הקבוצה שהוא מעריך יותר מכול. "פעם צייצתי בטוויטר משפט - אני חושב שאנשים מייחסים אותו אליי, אבל רק ציטטתי - ששום דתל"ש לא רוצה שהילד שלו יהיה חילוני, ויש לזה סיבה. גם מי שיצא מהדת ולכאורה לא רוצה קשר למגזר מעריץ את הציונות הדתית. בארצות הברית או ישראל, המשבצת של הציונות הדתית היא זו שאני הכי מעריך, ולא רק אני. דתיים לאומיים נמצאים בעמדות הנהגה, בתקשורת, בתפקידי מפתח. בכל מקום. למרות שהם בסך הכול תשעה אחוזים מהציבור בישראל. כמוני, המגזר הדתי מאוד עסוק בעצמו. לטוב ולרע.

"אני מאמין שכמו שאנחנו מראים את היפה שבמגזר כלפי חוץ, אפשר גם להוציא את הכביסה שיש בה מעט כתמים. זה גם קורה. יש הרבה יותר דתיים שמרגישים בנוח לדבר על בעיות במגזר, חוויות לא תקינות בישיבות או אולפנות, וזה בסדר. לא הכול מושלם, גם כשיש הרבה טוב".

"אני מאוד אוהב את המגזר ואני חלק ממנו לגמרי, אבל היה לי חשוב להביא את הקול של ילד שמוכנס לפנימייה, אף על פי שהוא לא מתאים לחיים בסגנון הזה. ביקורת שבאה מלב של אחד שלא ישן ארבע שנים והרגיש זר"

במערכת "עובדה" נחשב איזנברג לאאוטסיידר גמור. מהיום הראשון במרכז הבינתחומי הוא חתר להגיע דווקא לשם ולהיות ב"קודקוד הפירמידה של התקשורת בישראל". אחרי המתנה ארוכה לתחלופת תפקידים, שאינה מתרחשת כמעט, פנה לגורמים הרלוונטיים, עבר מבחן קבלה מורכב והתקבל. אבל זה היה לא פשוט. ההבדל בינו ובין שאר חברי המערכת התבטא לא רק בכך שהוא משויך לחברה הדתית, אלא גם בכך שהיה הסמן הימני בחדר. "זה לא היה סוד שהדעות הפוליטיות שלי היו שונות מאוד משל רוב הנוכחים במערכת", הוא מספר, "ובכלל בנוף בנייני המשרדים ברמת החייל".

הרגשת מושתק?

"בזמן הסערות סביב הרפורמה המשפטית, אילנה דיין נתנה בפעם הראשונה בתולדות התוכנית מונולוג פוליטי חד־צדדי. אחרי זה היא תפסה אותי במסדרון ואמרה לי, 'איך שסיימתי את המונולוג חשבתי עליך. חשוב לי לוודא איתך שלמרות מה שאני אומרת, אתה צריך להמשיך להביע את דעתך ולהיות אתה. בלי לחשוש'. לא משנה כמה היינו רחוקים, בעולמות שלנו, נשארה אצלי המון הערכה אליה כעיתונאית, בוסית ואדם".

אף שהגיע למערכת בגיל צעיר, בן 25 בסך הכול, איזנברג עבר בהצלחה את מה שהוא מגדיר בתור "טירונות מואצת" בעולם העיתונות והשתלב היטב בצוות של אנשי התקשורת הוותיקים. הוא ידע בבטחה שצפויות לו עוד שנים ארוכות שם, אבל 7 באוקטובר גרם לחלום שלו להיסדק ולהישבר. "אני בן אדם נורא רגיש", הוא מעיד על עצמו. "בשלב מסוים זה כבר השפיע עליי. היה תחקיר אחד שממש שפכתי עליו דם, יזע ודמעות, התחקיר על יואל להנגהל זכרו לברכה. היו כל מיני אירועים סביב התחקיר הזה, אבל בגדול זה רצח שנחשף מול המצלמות.

"זה החזיר אותי לתקופה של תאיר ראדה. ברגע שאתה חושף מא' ועד ת' רצח, זה מצלק אותך. היו עשרות ילדים שנחקרו, ואתה רואה ילדים בני 14 משקרים לשוטרים בפנים. הלחיץ אותי שאני מתעסק ככה בדיני נפשות, הפסקתי לישון בלילה, התחלתי לקחת ציפרלקס, זה חדר לחיים שלי. חשבתי לעזוב, ואז הגיע 7 באוקטובר. לא הייתה לי אופציה ללכת. שמונה חודשים של סיוט, פחד, סיפורים כואבים והרבה אחריות. הייתי מהראשונים לקבל את הניצולים מהטבח שפונו למלון בים המלח. כל מי שדיבר איתי גרם לי לבכות בטירוף".

כשנגמרה העונה, קשה יותר מכל מה שחשב שייתקל בו, קיבל איזנברג הזדמנות נדירה. בעקבות מפגש עם דוגמנית הולנדית נולד רעיון לסדרה חדשה והוא יצא לנסות לקדם אותה בלוס־אנג'לס. הסדרה לא יצאה לפועל, אך במקומה הגיעה הזדמנות גדולה - תפקיד המתווך בין התעשייה הבינלאומית לתרבות הישראלית בתקופה שהיא מנודה למדי. "לצד זה שישראל מוחרמת בעולם, דווקא בהוליווד נולדו עוד הזדמנויות", הוא טוען. "בצמרת של התעשייה יושבים בעיקר יהודים, ומי מהם שלא היו מחוברים ליהדות שלהם, ב־7 באוקטובר התחברו עוד יותר. טבעת השרפה מתהדקת גם עליהם. לאף אחד כבר לא משנה אם הם יהודים או ישראלים. זה מתחיל בשנאת ישראל ונגמר בתקיפה של הילד שלך בבוורלי הילס. הם סובלים מהמצב כמונו, ועכשיו אנשים בתפקידי מפתח נהיו פרו־ישראלים. הם נחושים לתת הזדמנות דווקא לסיפורים על ישראל ועל היהדות. לפתוח פתח ליוצרים ישראלים".

הזדמנות כזו נקרתה גם לאיזנברג עצמו. הוא כתב את "הממשיכים", סיפורם של 12 ישראלים ששרדו את האפוקליפסה (זו שכבר לא קשה לדמיין), וכיום הוא עובד עם מכריו בהוליווד על סדרה שמבוססת על ספר ביכוריו. אם תשאלו אותו על ההמשך, יש לו כבר תוכניות עצומות לעתיד וגם צומת דרכים. "אני מאמין שא־לוהים ממש מכווין אותי, ומה שצריך לקרות יקרה", הוא אומר. "אני מחכה לרגע שבו הסדרה תצא ולעוד פרויקטים שלי שיקבלו במה. אבל אני גם מרגיש שיש התנגשות בין התוכניות המקצועיות שלי לבין החיים האישיים שלי. אני רווק, ורוצה להתחתן ולהקים משפחה כאן בישראל.

"אם החיים האישיים שלי היו כרגע בראש מעייניי, הייתי כבר חוזר. אבל 32 שנה שהקריירה תמיד מנצחת את החיים האישיים שלי בכל הבחירות שלקחתי. אני לא יודע מה יהיה בעוד שלוש או חמש שנים מהיום. אבל אני יודע שמתישהו החלום להקים משפחה ינצח ואני אשוב לכאן. טוב לי להיות פה".