"באנו לפה ואנו מצליחים – גם למען מי שלא זכו להגיע לכאן"

שלום שי, מה שלומך?

"ברוך השם, כמו כולם. בתוך עמי אנוכי יושב".

יום ירושלים שנחגוג השבוע שמח מאוד, אבל הוא גם משמש כיום הזיכרון לנספי קהילת יהודי אתיופיה בסודן. איך שני הקצוות האלה הולכים יחד?

"הם שזורים זה בזה. כשהיינו בניכר, כל סיפור, כל מעשה או כל חלום שלנו היו קשורים לירושלים. כשהייתי ילד דיברו רק על ירושלים. מתי נגיע לירושלים? מחר. ומה יהיה אם מחר כבר הגיע? אז מחר. זה סוג של תקווה וערגה שלא נגמרות. כל העולם שלנו היה ירושלים. לכן ההחלטה שיום הזיכרון לנספי סודן יצוין ביום ירושלים טבעית ונכונה".

מצד שני, קשה להחזיק עצב עמוק כזה כשמסביב שרים ורוקדים.

"מי שלא יודע להרכין את הראש גם לא יודע לשמוח. אנחנו עם שיודע סבל, וגם יודע שמחה. מי שנהרגו בדרך לא הגיעו לכאן פיזית, אבל נפשית הם פה. עצם החלום והיציאה לכיוון ירושלים אומרים שהם כאן איתנו".

מקובל לומר ש־4,000 נשים, גברים וילדים נספו בדרך מאתיופיה לארץ. יש כ־1,620 שמות מאומתים, ועדיין נעשית עבודה לחשיפת זהות הנספים. מה מקור הפער?

"משרד הקליטה, המרכז למורשת יהדות אתיופיה ואנשים מהקהילה שמכירים את המשפחות מנסים למצוא שמות. אם יש מידע על נעדר ששמו לא הונצח, הם מנסים למצוא אותו. יש יותר הרוגים ממה שמצאו, אבל לא כולם יודעים לספר, להוציא את זה החוצה. יש גם כאלה שיש להם תקווה שאולי קרוב המשפחה עוד יימצא. יש כאלה שאומרים שקרובי המשפחה שלהם פשוט נשארו בסודן.

"זו מדינה ענקית, והיהודים היו פזורים שם על פני שטח גדול.

היו גם ילדים שנעלמו או שהעלימו אותם בשביל עבדות, ולכן בני המשפחה חושבים שהילדים שם. חלק מהמשפחות התפצלו כדי להגביר את סיכויי העלייה. שלחו ילד אחד עם משפחה כזאת וילד אחד עם משפחה אחרת, כדי שמישהו יצליח להגיע לירושלים, ולא תמיד יודעים מה עלה בגורלם. חוץ מזה אין רישומים, הידע הוא בעל פה. המספר 4,000 הפך לחלוט וידוע, אבל זה לא עובדתי. מי שמתעד את השמות עוד לא הגיע ל־2,000. אני מאמין שטיפין־טיפין יימצאו עוד".

אתה עצמך יצאת למסע הזה.

"כן, עליתי ממחוז תיגראי שבצפון אתיופיה. כשיצאנו לדרך הייתי בן שש. יצאנו בלי הכנה, לקחנו רק דברים שאי אפשר לשרוד בלעדיהם בדרך, מים בג'ריקנים וקצת אוכל. השלטון לא רצה שנברח, אז התחזינו לנוצרים. רבים ברחו בעקבות מלחמת האזרחים שהייתה אז.

"אחרי חודש בדרך, שסבלנו בו רעב, צמא ושודדים שגזלו לחלק מהמשפחות את המעט שהיה להן, הגענו לגבול סודן. גרנו במחנה שהיו בו תחלואה ותמותה גדולים, כי התברואה הייתה נוראית, האוכל והמים לא הספיקו לכולם, ובמקום נפוצה מלריה. כילד נחשפתי למראות לא קלים. משם עברנו למחנה פליטים בתוך סודן, גרנו בבית עשוי פח, ושוב היינו צריכים להסתיר את זהותנו ואת יעד המסע שלנו כדי לשרוד. קיבלנו מעט עזרה מהצלב האדום, מארגון צפון אמריקה למען יהודי אתיופיה, וגם מהמוסד.

"אנו הילדים יצאנו לעבוד בעיר הגדולה אל־קדארף. שלוש שנים היינו בסודן. עבדתי כמו חבריי בתור סבל, או שמכרתי פירות וירקות ולפעמים שתייה. עד מהרה למדתי לדבר ערבית. ילדים גם נחטפו, ולמדנו להיזהר מזה. יצאנו כקבוצה, והיו לילות שלא היינו יכולים לחזור כי לא הרווחנו מספיק כסף בשביל הסעה חזור, ולכן היינו ישנים מתחת לפסי רכבת. לפעמים היינו מבקשים אוכל מיושבי בתי הקפה. יום אחד אחד מחברי הקבוצה לא חזר, כי הוא נפטר ממלריה. גם בת דודתי נפטרה ממלריה, ואפילו לא יכולנו לקבור אותה או להתאבל כמו שצריך. כילד אתה לא עסוק בהתפתחות, אלא בהישרדות. המון אנשים חיים בינינו, גם קצינים ועורכי דין, שעברו בשלוש שנים האלה הרבה מאוד".

אתה מצטער על שהילדות שלך נעלמה?

"להפך, השנים האלה לימדו אותי איך להתמודד עם החיים. מגיל צעיר אתה כמו גבר קטן: לומד איך להתנהג, לדבר, להסתפק במועט ולראות את העולם בצורה חיובית, בוגרת יותר. אתה לא מתלונן כשחסר לך. אין דבר כזה. זו ראייה שונה לחלוטין ממה שיש פה".

עד לאחרונה שירתּ במשטרה. למה בחרת לפסוע דווקא בשביל הזה?

"התגייסתי למשטרה באקראי, זה לא היה מתוכנן. אני אוהב את המדינה, הסמל שלי בטלפון הוא דגל ישראל. גם בבית הוריי במרכז הקליטה היו דגל ישראל ותמונה של ראש הממשלה והרמטכ"ל. המוטו היה 'אל תחפש מה לא בסדר, תבדוק איך אתה יכול לתרום למדינה'. התגייסתי למשטרה, שירתּי במגוון תפקידים, ובין לבין למדתי שני תארים ראשונים ושני תארים שניים, אחד מהם במשפטים.

"ב־2015, לפני המחאות הגדולות של הקהילה, התקשרתי לראש אגף משאבי אנוש ניצב גילה גזיאל, הזדהיתי והזהרתי שהולך להיות כאוס גדול בין המשטרה לקהילה. הצעתי הצעה פשוטה: 'אני מכיר את הקהילה ואת המשטרה מצוין, אני מציע שנקיים הידברות. אני אביא את המנהיגות של הקהילה, ואת תבני צוות בראשות המפכ"ל. נקיים שיח על הטענות של הקהילה, ונבנה תוכנית להמשך'.

"כך יצאנו לדרך. הרמתי טלפון אחרי טלפון לפעילי ציבור. היה קשה לשכנע אותם להגיע. בפגישה הראשונה בתל־אביב היו כאוס, צעקות ובלגן, אבל אחר כך כבר היה שיח בונה. לראשונה הצלחנו לשכנע שיש שיטור יתר. המפכ"ל יוחנן דנינו אמר את זה בקול. בנינו תוכנית לחיזוק האמון ולגיוס בני הקהילה למשטרה. הגדלנו את מספר השוטרים, הקצינים והתובעים, שיבצנו מש"קים קהילתיים ב־28 תחנות של יוצאי אתיופיה, והוכנסו למשטרה מצלמות שהשוטרים נושאים על גופם, מה שגורם לריסון הדדי. אלה דברים מדהימים. הכול היה עם יעדים ומדדים. ועדת פלמור למיגור הגזענות נגד יוצאי אתיופיה הוקמה רק אחרי מה שעשינו".

טלפון אחד שלך הניע מהפכה במשטרה.

"כן, מגלגלים זכות על ידי זכאי. יש פה חידוש כי לא היה תפקיד כמו שלי במשטרה. הפכתי להיות קצין קישור לשכת ראש אגף משאבי אנוש, ובהמשך הקמנו מדור שלם שעוסק ביוצאי אתיופיה. זכיתי באות מצטיין הנשיא, אבל ההישגים עצמם הכי חשובים לי. זכיתי לשרת את עם ישראל. אני לא אוהב להגיד 'אני ואני', אבל הבנתי שאם אתה לא מספר את זה - אנשים חושבים שדברים קרו מעצמם".

באת מהמשטרה וגם מהקהילה. מי שבאמצע חוטף הכי הרבה.

"חטפתי בלי סוף. אבל כשאתה עושה את הדברים באופן מדויק, לא מדבר רע על אחרים, ואתה שליח של עם ישראל בצורה נקייה, השם עוזר לך. השם עזר והרעיף עלינו בכול מכול כול".

מה המצב כיום במשטרה, ובחברה הישראלית בכלל, ביחס לקהילת יוצאי אתיופיה?

"הגזענות קיימת בכל חברה, וגם במשטרה. להגיד שאין גזענות זה לשקר לעצמנו. השאלה היא מה עושים - מתקרבנים ובוכים, או פועלים. אפשר להציף את זה או להעניש, ואפשר להדריך, לפעול ולחנך. אפשר להנכיח דוגמאות חיוביות כשדוחפים את אנשי הקהילה למצוינות. הבעיה היא ש־80 אחוז מהכתבות על הקהילה שליליות. יש לנו הרבה דברים טובים להציע, יש לנו הישגים טובים. זו קהילה שהקריבה את עצמה כדי להגיע לירושלים, אבל זה לא בא לידי ביטוי".

אתה פועל להנגיש את הסיפור של יהודי אתיופיה גם דרך כתיבה.

"נכון, כתבתי שישה ספרים. התחלתי לפני עשרים שנה בעלון שבת. ראיתי שכותבים בעלונים על כל מיני עדות, אבל לא על הקהילה שלנו. החלטתי שאני חייב לעשות מעשה. שמתי תמונה של סבא, אבא יצחק אייאסו, מנהיג יהודי צפון אתיופיה, והתחלתי לכתוב תכנים על פרשת שבוע מעורבים באורחות חיים של הקהילה, סיפור או מסר. אנשים אהבו את זה מאוד. הם אמרו 'לא הכרנו, לא ידענו שחייתם בצורה כזאת, שיש לכם מנהיגים כאלה'.

"איגדתי את החומר והוצאתי ספר שנקרא 'מנחת שי'. אבל ראיתי שזה לא מספיק, וצריך לדבר על הקהילה. רתמתי 18 שוטרים מהקהילה, וביקשתי מכל אחד מהם לספר את מה שהוא עבר מאתיופיה, דרך סודן ועד ישראל. הספר הזה, 'כנפי שחר', עשה רעש גדול בגופים ביטחוניים ובשטח. זה שינה תודעה. אחר כך חשבתי שצריך להתחיל מוקדם יותר, בגיל הגן ובית הספר, וכתבתי ספר על החיים שלי ועל נושאים נוספים שקשורים לקהילה. הדפסתי אותו באלפי עותקים, התגובות מצמררות. לא בכול החברה אשמה, וגם אנחנו לא מנגישים את הידע שיש לנו. אחרי שמנגישים זה נראה אחרת".

הדור שלך מתווך בין הקהילות. זה לא פשוט. 

"הקשיים והאתגרים קיימים, השאלה היא מה אתה עושה עם זה. למדתי על בשרי שכדי להצליח צריך להקריב. אין ארוחות חינם. אתה נופל וקם, ואז אתה מצליח. אתה עושה את זה למען עצמך, למען הילדים שלך, למען החברה, אבל גם למען אלה שלא זכו להגיע לארץ. הם חלמו להגיע לפה ולהצליח, ואנחנו הגענו לפה ומצליחים - לא רק בשבילנו, אלא גם בשבילם".