העורך היהודי הדתי שהצליח לשנות את הוול סטריט ג'ורנל

כשההודעות הראשונות נחתו בטלפון של אליוט קאופמן, הוא לא ייחס להן חשיבות רבה. תגובות סוערות לטורים שפורסמו בוול סטריט ג'ורנל לא היו זרות לו, בתור חבר במערכת הדעות של העיתון. העורך הצעיר לא התרגש גם כשהתברר שהמגיב הזועם, הפעם, הוא דונלד טראמפ; זאת לא הייתה הפעם הראשונה שנשיא ארצות הברית זעם על עמדתו של העיתון בענייני המזרח התיכון. אך אז הופיעה הודעה אחת מבלבלת על הצג: "מה גודל המסגרת שתרצה שאשלח לך?"

מקור הסערה: בפוסט ארוך ורווי אותיות גדולות וסימני קריאה, שהוקדש כולו לקאופמן, תקף נשיא ארצות הברית בחריפות את העיתונאי השמרן החובש כיפה וכינה אותו "אידיוט" ו"טמבל". מה היה החטא הגדול שעורר תגובת נגד כזו? באותו היום פורסם בג'ורנל טור של קאופמן שמזהיר את טראמפ שהמשטר האיראני מבקש להערים עליו, וקורא להימנע מלהכריז בטרם עת על ניצחון במאבק על מצרי הורמוז. הכותרת שנבחרה, שקאופמן מודה שאהב אותה אף שלא חיבר אותה בעצמו, הייתה "האיראנים חושבים שטראמפ פראייר". זה הספיק כדי לעורר את חמתו של הנשיא.

גינוי נשיאותי ברמה הזאת, בייחוד כלפי אדם לא מוכר במיוחד שעובד בעיתון ממסדי וחובש כיפה, אמור לזמן צבאות של טראמפיסטים שיפתחו במתקפה נרחבת על חשבונותיו ברשתות החברתיות. ואכן, הטלפון של קאופמן פצח ברצף צלצולים והתראות – אך כל אלו היו שיחות והודעות מבני משפחה, חברים ומכרים קרובים ורחוקים, שביקשו לבדוק כיצד הוא מתמודד עם המבול הבלתי־נמנע של שנאה, שיבחו אותו על המאמר שלו, וכאמור – הציעו לו מסגרת למסגר בה את הפוסט הזועם של טראמפ. "כל מה שאני יכול לומר זה שלא קיבלתי אפילו הודעה זועמת אחת", אומר קאופמן בשיחת וידאו ימים ספורים לאחר מכן. "במקום בשנאה, הוצפתי בשבחים – אבל שבחים זולים מאוד, כי אלה פשוט אנשים שלא אוהבים את טראמפ".

השמאל הפרוגרסיבי התגייס לפתע כדי לתמוך בעיתונאי שמרן ופרו־ישראלי, והאירוניה העמוקה שטמונה בכך לא נעלמת מעיני קאופמן. האירוניה הגדולה יותר היא שכשבוחנים את המפה האסטרטגית הרחבה, קאופמן רואה בעמדת הממשל כלפי איראן "מזל מדהים" לישראל ולמזרח התיכון כולו. המאמר שפרסם היה תחינה לטראמפ שיסרב לאפשר למשטר האיראני "למכור לו את אותו הנדל"ן שלוש פעמים" – כלומר להציב עוד ועוד תנאים על פתיחת מצרי הורמוז אף שכבר נחתם הסכם שהיה אמור לפתוח אותם. אך כפי שהוא יודע, חלק מתפקידו של עיתונאי כיום, ודאי בעמדה בכירה, הוא להתעלם מרעשי הרקע – בין שאלו פוסטים זועמים של הנשיא ובין שאלו שבחים ריקים של מי שמבקשים לנצל כל תירוץ להתנגח בו.

הזדמנות ושמה רפורמה

עד 2023 היה קאופמן עורך זוטר יחסית במערכת הדעות של הג'ורנל, המופרדת ממערכת החדשות. הוא ערך את המכתבים למערכת וכתב טורים משלו אחת לחודש. מעמדו השתנה בתקופת הניסיון לקדם רפורמה לתיקון מערכת המשפט בישראל. "להפתעתנו זה היה לא רק נושא ישראלי אלא גם נושא אמריקני, נושא בינלאומי", הוא אומר בריאיון, שהוא מקיים מתוך חדר קטן במערכת הדעות של העיתון. "לאיש מאיתנו לא היה מושג למה, אבל מהר מאוד התברר שזה המצב. כל מי שקרא את הניו־יורק טיימס או צפה ב־CNN שמע על הנושא".

הסיפור עלה בישיבת המערכת של הג'ורנל. "אנשים הסתכלו זה על זה ואמרו, 'מישהו יודע מה לעשות עם זה? מישהו יודע בכלל משהו, כלשהו, על מערכת המשפט הישראלית?'". דממה נבוכה שררה בחדר עד שקאופמן הרים את ידו. "לא הייתי בכיר שם, הייתי אחד הזוטרים ביותר בחדר. אבל הרמתי את היד שלי ואמרתי, 'האמת היא שאני יודע קצת בנושא הזה'".

העובדה שהוא עקב אחר הנעשה בפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות התבררה כנכס אדיר. היכרותו עם כהונתה של איילת שקד כשרת המשפטים, קריאת מאמרים שפורסמו ב"תכלת" וב"השילוח", עיון בניירות מדיניות של ארגונים כמו פורום קהלת ושיחות פרטיות עם חוקרים שהתמחו בנושא הכינו כולם את קאופמן לסיקור הסיפור הזה בג'ורנל. "הם אמרו, 'אוקיי, הילד הזה עם הכיפה יודע משהו שאף אחד מאיתנו לא יודע. זה יתרון מובנה לעיתון. למה שלא יכתוב משהו בנושא?'. ומכיוון שהם נתנו לי להוביל, היה לנו קו מערכתי שונה בתכלית מהרוב המוחלט של העיתונות הבינלאומית, אולי כולה.

"לא תמכנו בכל הצעה ללא ביקורת, אבל מההתחלה אמרנו שיש כאן בעיה אמיתית שדורשת פתרון מקיף והממשלה הישראלית רק מנסה להתייחס אליה. זה היה קו שנעדר מהסיקור של הפרשה הזאת בעולם, כי לרוב פשוט הסתכלו על בית המשפט העליון כמוסד נערץ שלא יכול לעשות כל רע"

"לא תמכנו בכל הצעה ללא ביקורת, אבל מההתחלה אמרנו שיש חלקים שטובים יותר מהאחרים, ובכל מקרה שברור שיש כאן בעיה אמיתית שדורשת פתרון מקיף והממשלה הישראלית רק מנסה להתייחס אליה. זה היה קו שנעדר מהסיקור של הפרשה הזאת בעולם, כי לרוב פשוט הסתכלו על בית המשפט העליון כמוסד נערץ שלא יכול לעשות כל רע".

סאגת הרפורמה המשפטית הוכיחה את ערכו של קאופמן למערכת, והוא הפך לבחירה הטבעית בכל פעם שהעיתון ביקש להביע עמדה בענייני המזרח התיכון. "באוגוסט 2023 אשתי ואני נסענו לישראל בירח הדבש שלנו", הוא מספר. "במהלך השהות שלנו רצינו לשמוע עוד על מצב המדינה אז נפגשנו עם כל מיני דמויות בצמרת הישראלית – בכירים ומומחים ביטחוניים. כששוחחנו על האתגרים שניצבם בפני ישראל, המילה 'חמאס' מעולם לא נאמרה. אפילו איראן הייתה שולית. כולם רצו לדבר על הפילוג החברתי והסכנה של מלחמת אזרחים. ב־20 בספטמבר, אינטלקטואל ציבורי בכיר אמר לי שהוא מסכים עם הטייסים שהודיעו שהם יסרבו לתקוף את איראן אם תפרוץ מלחמה".

קאופמן שב לניו־יורק במחשבה שיש לו הערכה מדויקת של האתגרים הניצבים בפני המדינה היהודית, אך כעבר פחות מחודש האשליה הזאת התנפצה. בשמחת תורה הוא קרא ספר חדש על המבצעים הגדולים של המוסד, "וזה רק חיזק את התחושה שלי שישראל פשוט מודעת לכל מה שקורה, שהיא כל כך מוכשרת, עם כל ההישגים האדירים האלה", הוא מספר. בהמשך היום גילה על הטבח, ובמוצאי החג הדליק את הטלפון שלו וגילה שהבוס שלו כבר חיבר מאמר מערכת ראשוני שהוא "לא היה משנה בו מילה". ובכל זאת ניכר שהעיתון שוב זקוק לעורך קבוע שמכיר את המציאות בשטח ויוכל להוביל את סיקור המערכה. קאופמן – שכבר הוכיח את עצמו בחודשים האחרונים – הציע את עצמו והתקבל.

ההחלטה הפכה אותו לכוח המניע מאחורי הכתיבה על המלחמה במערכת הדעות של הוול סטריט ג'ורנל. המבט הפנורמי שרכש על ניהול המערכה סייע לו בכתיבת ספר שיספר על אחורי הקלעים של המלחמה בישראל מאז 7 באוקטובר; הוא חיבר אותו במשותף עם כתב הג'רוזלם פוסט יונה ג'רמי בוב. בקרוב יראה הספר אור בעברית בהוצאת ידיעות ספרים.

מעמדו של קאופמן נתן לו גישה לקול המוסדי של העיתון, מהמובילים בארצות הברית. הוול־סטריט ג'ורנל מפרסם מדי יום מאמרי מערכת לא חתומים, דעות המוצגות כעמדתו הרשמית של העיתון, וכך, כאשר קאופמן כותב מאמר מערכת שמגן על הפעולות של ישראל בעזה או מזהיר את הבית הלבן מפני איראן, עמדתו נוחתת בבירות המערב עם סמכותו ההיסטורית של העיתון שרק הניו־יורק טיימס מתחרה בו על בכירוּתו בשוק האמריקני. למעשה, קאופמן קיבל הזדמנות לנסח את הקונצנזוס של האליטה הפיננסית והפוליטית האמריקנית.

מאז שנכנס לתפקידו, קאופמן מקפיד לתחזק נקודת מבט קפדנית ונטולת סנטימנטים על הסכסוך. במקום סיסמאות כמו "ניצחון מוחלט", ההשקפה מחדר הישיבות של הוול סטריט ג'ורנל מעשית הרבה יותר. "בעיות גדולות נותרו, גדולות מאוד", מזהיר קאופמן ומציין שניצחון מוחלט מעולם לא באמת היה אפשרות. אבל הוא רחוק מלהיות פסימי. מבטו על המפה האסטרטגית מדגיש שינוי יוצא דופן, בעיקר בנוגע לראש התמנון: איראן. ההישג האמיתי של המלחמה, בעיני קאופמן, הוא לא השחיקה של חמאס או העובדה שחיזבאללה כבר אינו מתפקד כחרב דמוקלס אפוקליפטית שתלויה מעל תל־אביב, אלא שינוי הפרדיגמה בשמי טהרן.

"במשך שנים, המשטר האיראני פעל תחת ההנחה הבטוחה שישראל וארצות הברית לעולם לא יחצו את הקו האדום ויתקפו ישירות בשטחו. עכשיו הם יודעים שזה לא נכון", אומר קאופמן. באשר לניווט במציאות החדשה והשברירית הזאת, קאופמן אופטימי במיוחד לגבי טראמפ. "לפני יוני אשתקד, כולם אמרו שהנשיא טראמפ הולך לעשות את אותה עסקה שאובמה עשה, אבל יקרא לה 'העסקה הגדולה ביותר שנעשתה אי פעם בתולדות העולם', ושהמפלגה הרפובליקנית תצטרך לאשר אותה, כי הם חייבים לעשות כל מה שטראמפ אומר. אנחנו שוכחים שזו הייתה התחזית של כל מומחה אמריקני, וגם כמעט כל מומחה ישראלי. הם גם חשבו שהוא אף פעם לא יתקוף באיראן, או יאפשר לישראל לתקוף שם.

הוא הופיע במשרדי העיתון במנהטן כשהוא חובש כיפה, וחיכה שמישהו יגיד משהו. "אף אחד לא אמר לי כלום", צוחק קאופמן. השתיקה התאגידית המנומסת נמשכה יום אחרי יום, עד שלבסוף הוא נאלץ לשבור אותה בעצמו

"אני זוכר אדם אחד שאמר לי אחרת, וזה אופיר פאלק, שמייעץ לראש הממשלה נתניהו בנושאים מדיניים. הוא אמר לי שטראמפ לא רוצה לעשות עסקה כמו של אובמה, שהוא תמיד התנגד לעסקה של אובמה, ושהוא באמת רוצה לעשות משהו הרבה יותר טוב. וזה בדיוק מה שקרה. כל האנשים שהמעיטו בערכו של טראמפ, שאמרו שרק אכפת לו מאיך שאנשים מדברים על עליו – טעו. הוא באמת בעל עמדות בנושא, ויש לו העדפות מדיניות. הוא לא רוצה את אותה עסקה ישנה עם אותם כישלונות ישנים. אין לי כדור בדולח, אבל אני חושב שזה עדיין נכון, ואני לא רואה את זה משתנה פתאום".

כדור הבדולח שמציין קאופמן נדרש במיוחד בימים אלו, כשהמשא ומתן המקוטע ורווי החשדות בין וושינגטון לטהרן נמשך, ואיש אינו יודע כיצד הנשיא יפעל בסופו של דבר. "אפילו בכירים בממשל לא יודעים למה לצפות", אומר קאופמן. "בעבר התקשורת הייתה מנסה לשער איזה יועץ ישכנע את טראמפ לעשות כך או אחרת, כאילו אין לו עמדות משלו, אבל אני חושב שהיום כבר מוסכם שהוא מקבל את ההחלטות שלו, וברוך השם הוא לא מקשיב לחלק מהאנשים שסביבו. הוא התווה את מדיניות הממשל באיראן, וזה טוב מאוד".

מבחן הכיפה והשתיקה

אליוט קאופמן נשוי, אב לבן ומתגורר בניו־יורק. הוא לא אוהב לספר שהוא רק בן 29, וממתין בקוצר רוח ליום הולדתו הבא, שיעניק לו קידומת ראויה יותר למעמד הבכיר שקנה לעצמו בג'ורנל. אולם הכיפה הסרוגה הגדולה שלו, שהפכה למעין סימן היכר היום, לא תמיד הייתה שם. הוא גדל בקנדה, בבית ציוני קונסרבטיבי טיפוסי: המשפחה השתתפה בעצרות יום העצמאות וקראה באדיקות את הנשיונל פוסט הפרו־ישראלי. מגיל צעיר התעניין קאופמן ביהדות וביקש לאמץ אורח חיים דתי יותר, והרגשות האלה בערו בו יותר מתמיד כשהחל ללמוד באוניברסיטת סטנפורד הפרוגרסיבית בקליפורניה. בפרוץ מגפת הקורונה. כשהוא מסוגר מהעולם שבחוץ, קאופמן פנה פנימה – והשינוי שביקש לחולל בחייו השתרש במלואו, בחסות ההיכרות אם האישה שתהפוך לאשתו, שכבר עברה את תהליך החזרה בתשובה.

כשהעולם נפתח מחדש, קאופמן התמודד עם התנגשות בלתי נמנעת בין המציאות הדתית החדשה שלו ובין הסביבה האליטיסטית שעבד בה. בסופו של דבר האסטרטגיה שנקט הייתה פשוטה, ואולי תישמע מוכרת לקוראים בישראל: הוא פשוט הופיע במשרדי העיתון במנהטן כשהוא חובש כיפה, וחיכה שמישהו יגיד משהו. "אף אחד לא אמר לי כלום", צוחק קאופמן. השתיקה התאגידית המנומסת נמשכה כל אותו בוקר, עד שלבסוף הוא נאלץ לשבור אותה בעצמו. "הגענו לנקודה שבה פשוט אמרתי להם: 'נו באמת, אתם לא הולכים להגיב על זה?'", הוא מצביע על הכיפה, "'אתם כל כך מפחדים לפגוע בי?'"

במהרה הוא גילה שהכיפה פשוט לא הייתה בעיה, וגם לא מחסום. יהודים אמריקנים רבים באקדמיה ובעיתונות מתארים סביבה חונקת ועוינת בנוגע לזהותם היהודית והציונית, אבל קאופמן חי כנראה ביקום מקביל. הוא ממהר לציין שמעט מאוד יהודים עובדים לצידו במערכת. "אני עובד בעיקר עם נוצרים רציניים מסוג כזה או אחר – קלוויניסטים, קתולים, נוצרים מכל הסוגים", הוא מסביר. "אבל אנחנו מערכת הדעות הכי פרו־ישראלית באמריקה. מעולם לא הרגשתי שהם מגבילים אותי. הרגשתי רק שהם רואים בעמידה לצד ישראל חלק בלתי נפרד מהתמיכה במקומה של ארצות הברית בעולם, ומהמלחמה נגד אויביה של אמריקה. הם רוצים פשוט לעשות את מה שנכון".

העבודה בסביבה כזאת מייצגת מבחינתו בהירות מוסרית עמוקה, שחלק ניכר מהתקשורת המערבית פשוט נטשה. "במשך שנים רבות ישראל הונחה תחת המיקרוסקופ, הועמדה למשפט ציבורי בכל דרך אפשרית, וזה לחלוטין לא צודק", הוא אומר בקול תקיף. "מישהו צריך לעשות משהו נגד זה. ואנחנו חושבים שזו צריכה להיות ארצות הברית שתגיד שנעשה כאן עוול – שתגיד שישראל באמת נלחמת למען העולם החופשי כולו. בדיוק כפי שישראל הייתה בעלת ברית מכרעת בזמן המלחמה הקרה, כעת ישראל מוכיחה שוב את מה שהיא יכולה לעשות כבעלת ברית בשמי טהרן".

דממת ההסברה

אף שהוא יושב במערכת דעות תומכת ישראל שפרסמה אינספור טורים ומאמרים בעד המדינה היהודית ולהוטה להגן עליה מפני עיתונות בינלאומית עוינת, מאז 7 באוקטובר קאופמן התמודד עם מכשול לא צפוי: מדינת ישראל עצמה. "אני יכול לספור על יד אחת את מספר הפעמים ששמעתי ממשרד החוץ לאורך כל המלחמה", אומר קאופמן בצער, ומציין שגם האינטראקציות הנדירות הללו בדרך כלל לא הובילו למשהו. הדממה החרישה אוזניים: הנה עיתונאי קשוב ואוהד ישראל באחד העיתונים הגדולים בעולם, שכתב רבים ממאמרי המערכת שעיצבו את הקונצנזוס של האליטה האמריקנית, ומנגנון ההסברה הישראלי פשוט לא גילה עניין. "איש לא ניסה לשמור על קשר, לוודא שאני מעודכן או שיש לי את החומרים הנכונים ברגעים חשובים", הוא אומר. בחוויה שלו, גם צה"ל היה מנותק באותה המידה. הגוף היחיד שהכיר בתועלת של קשר עם עיתונאי זר אוהד היה משרד ראש הממשלה, שקאופמן הצליח ליצור איתו קשר בזכות תיווך של אזרחים פרטיים מאחורי הקלעים.

הקו הישיר למשרד ראש הממשלה, שנולד מוקדם במלחמה, הניב את הסקופ הגדול ביותר בקריירה הצעירה של קאופמן, ואחד הגדולים ביותר מאז פרוץ הקרבות. בשלהי 2024 פרסם קאופמן את הריאיון המקיף הראשון עם ראש הממשלה נתניהו מאז הטבח ב־7 באוקטובר. כשהוול סטריט ג'ורנל פרסם את הכתבה הארוכה, קוראים ופרשנים ברחבי העולם נדהמו מכך שראש הממשלה חשף כל כך הרבה פרטים והיה כן כל כך במהלך השיחה, שכן הוא נהג להיות זהיר ולתת מעט מאוד בריאיונות, אם בכלל. אחד ההסברים שניתנו לכך, בייחוד בתקשורת המיינסטרים בארץ, היה שנתניהו פשוט המתין לבמה ידידותית כדי לתת את כל הפרטים הללו, ו"ניצל" כתב צעיר כדי למסגר אותם איך שרצה. אך קאופן חושף שהסוד מאחורי הציטוטים הנפיצים היה פשוט אי הבנה מרהיבה של ראש הממשלה.

"מה שבאמת פוגע במעמדה של ישראל הוא שהיא צריכה לעשות דברים כאלה בעזה שוב ושוב. בכל שנתיים משדרים ב־CNN עוד מלחמה קשה בעזה. ישראל צריכה לבסס את עצמה כך שכל סכסוך שיימשך יישאר בעצימות נמוכה, ולא יהפוך לסיפור החדשותי הכי גדול בעולם"

"מההתחלה זה תוכנן כריאיון לציטוט", מספר קאופמן. הוא שוחח עם נתניהו במשך שעתיים וחצי, וראש הממשלה דיבר בחופשיות ובגילוי לב מפתיע. "בסוף השיחה הוא אומר לי, 'אז תקשיב, אתה לא יכול לצטט אותי על שום דבר שאמרתי כאן, אבל אם אתה רוצה לכתוב את זה בעצמך במילים שלך, נהדר'". קאופמן היה המום, אבל לא נסוג. הוא שלף את ההתכתבויות המפרכות שלו עם אנשי משרד ראש הממשלה, שהסכימו בפירוש לשיחה "און דה רקורד", ודרש לפרסם את החומר שהשיג. "בסופו של דבר הסכמנו שהוא ייתן לי להשתמש ברוב הגדול של הציטוטים שהוא לא היה רוצה לומר בפומבי, ואני הסכמתי להימנע מפרסום חלק קטן מהחומר הרגיש ביותר. אבל כך יצא שזכיתי בחומרים שלא הייתי מקבל אחרת. זאת הייתה יד המזל".

השיחה על ההסברה הישראלית מובילה באופן טבעי לעיסוק במעמדה של ישראל בדעת הקהל האמריקנית. קאופמן חושש מאוד מהקריסה בתמיכה בישראל בקרב צעירים משתי המפלגות, ומציע הערכה מעשית לגבי הסיבה לכך. הכישלון האמיתי של ישראל בהקשר הזה, לדבריו, הוא לא שההסברה לוקה בחסר, אלא עצם התרחשותו של הטבח. "אחרי מה שקרה ב־7 באוקטובר, היה ברור שישראל הולכת להשיב אש, הולכת לפתוח במלחמה, הולכת להרוג מספר גדול של פלסטינים – בין שהיא רוצה בכך ובין שלא", אומר קאופמן. ברגע שהסיפור הכי גדול בכל העולם הוא מלחמה ישראלית, ודאי שזה יפגע במעמדה, במיוחד על רקע ההטיה האנטי־ישראלית ברוב כלי התקשורת. "ראינו את זה במהלך האינתיפאדה השנייה ובמהלך כל אחד מהמבצעים הצבאיים בעזה. לכן הייתי אומר שמה שבאמת פוגע במעמדה של ישראל הוא שהיא צריכה לעשות דברים כאלה בעזה שוב ושוב. מה שפוגע בה הוא שבכל שנתיים משדרים ב־CNN עוד מלחמה קשה בעזה".

לדברי קאופמן, אסטרטגיית ההסברה הטובה ביותר שישראל יכולה לנקוט בה היא מדיניות צבאית החלטית יותר. "ישראל צריכה לבסס את עצמה כך שכל סכסוך שיימשך יישאר בעצימות נמוכה, ולא יהפוך לסיפור החדשותי הכי גדול בעולם", הוא אומר. "כי זה סיפור חדשותי שבו ישראל תפסיד במלחמת יחסי הציבור באופן בלתי נמנע". מנגד, אם ישראל תנסה לנצח במלחמת יחסי הציבור, היא תפסיד במלחמה עצמה – וזאת תוצאה שאין לקבל.

כדי להוכיח את טענתו, קאופמן מצביע על החזית הצפונית. כאשר ישראל פוצצה את הביפרים של חיזבאללה וחיסלה את נסראללה וחבורתו באופן כירורגי ומחושב, התגובה העיקרית של העולם הייתה השתאות מהיכולת הישראלית. "לעולם פשוט לא אכפת", הוא מציין ביובש, מתקיפת טרוריסטים בלבנון. אבל קאופמן מזהיר שישראל גם פוגעת בעצמה קשות משום שאינה מבינה כיצד המריבות הפוליטיות הפנימיות שלה משמשות כנשק בחו"ל. הוא מסמן במיוחד את הנרטיב שקידמו רבים בשמאל הישראלי, שלפיו המלחמה מתארכת אך ורק למען הישרדותו הפוליטית של נתניהו, או לחלופין שגם נתניהו רצה לסיים את המלחמה ולשחרר את החטופים, אך ממשלתו נשלטה בסתרים על ידי איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'.

"אתה מנסה לטעון בעד המלחמה – טיעון מוסרי שיש לך סיבה מוצדקת, סיבה הכרחית להילחם", מסביר קאופמן, "ואז כולם אומרים, 'אבל אנחנו שומעים מהמדינה שלך עצמך, מאזרחים מובילים ומהתקשורת ומכל העצרות ברחובות, שהכול קורה כדי לעזור לראש הממשלה הזה, ואנחנו אפילו לא אוהבים את ראש הממשלה הזה, אז איך אנחנו אמורים להאמין למה שאתה אומר כאן?'. השיח הזה נשמע כל הזמן בארצות הברית, בעיתונות, בסקרי דעת הקהל ואפילו בממשל ביידן. המחאות האלה פשוט פגעו בעמדתה של ישראל".

ביקורת עמיתים

ההבנה שנרטיבים פוליטיים פנימיים בישראל עיצבו את הסיקור התקשורתי המערבי, וכך פגעו אנושות במאמץ המלחמה, הובילה את קאופמן להבחין בעיוות דמוגרפי בולט בזהותם של האנשים שמסבירים את ישראל למערב. לאחר שבחן את זהותם של רוב הפרשנים הישראלים שכותבים ומתראיינים בארצות הברית, קאופמן שאל שאלה פשוטה: מדוע הישראלים היחידים שמסבירים את ישראל לאמריקנים הם אנשי שמאל קיצוני? הציבור האמריקני שמע שוב ושוב רק מפלג קטן מאוד של האוכלוסייה הישראלית, שתכופות אוחז בדעות אפוקליפטיות על הממשלה ועל מצבה של המדינה, ובעקבות זאת החליט קאופמן לעשות מעשה: בשנים האחרונות עמודי הדעות של הוול סטריט ג'ורנל אירחו עוד ועוד טורים של כתבים, פרשנים ואנשי ציבור ישראלים שאינם אנשי שמאל. המשפיע שבהם הוא עמית סגל, שזכה כך לדריסת רגל במערכת האקולוגית התקשורתית האמריקנית.

קאופמן עבד מאחורי הקלעים וללא לאות. תחילה הוא סייע לסגל לכתוב בוול סטריט ג'ורנל, ולאחר מכן הוא הציג את סגל בפני דמויות מפתח בתקשורת האמריקנית ואף סייע להשיק את הניוזלטר היומי שלו בשפה האנגלית, שהולך וצובר תאוצה בקרב האליטה התקשורתית בארצות הברית ויש לו כבר כמעט 40 אלף מנויים. הניוזלטר שינה את החשיפה של אנשי תקשורת ופוליטיקאים אמריקנים לנעשה בישראל, וסלל את הדרך להופעותיו של סגל ב־CNN, בהסכת ובטור של פרשן השמאל הבכיר עזרא קליין בניו־יורק טיימס ובטורים ובהופעות באתר החדשות "פרי פרס" של העיתונאית בארי וייס. מבחינת קאופמן, המאמץ הזה הוא צעד קטן בדרך לתיקון ההכרחי של אופן הסיקור של ישראל בארצות הברית, שבמשך עשרות שנים הוטה שמאלה באופן מלאכותי.

אבל בזמן שקאופמן היה עסוק במאבק בנרטיב של השמאל הפרוגרסיבי על ישראל, מגמה מטרידה צצה בצד הפוליטי שלו – דמויות כמו טאקר קרלסון וקנדיס אוונס, "ימין ההסכתים" כפי שמכנה אותם קאופמן: אנשי תקשורת עם מספר עצום של עוקבים ברשתות החברתיות שמפיצים אנטישמיות בוטה ושנאה יוקדת לישראל ולכל מה שקשור ליהודים. קאופמן לא מזלזל בבעיה, ומצביע על הגדרת האנטישמיות שטבעה פרופ' רות וייס: "ארגון הפוליטיקה נגד היהודים". "מה שאנחנו רואים כאן הוא מצב שבו יותר ויותר אנשים מארגנים את כל השקפת עולמם הפוליטית נגד היהודים, כנקודת התייחסות מרכזית, כך שיוכלו להסיט את האשמה מכל דבר אחר אל ישראל והיהודים", מזהיר קאופמן. הוא מציין שדור חדש של שמרנים צעירים, שמבלים יותר ויותר מזמנם ברשת, מגדירים את זהותם הפוליטית פשוט על ידי שנאה ליהודים, תוך שימוש בצורה גסה של פוליטיקת זהויות נוצריות.

שיא התופעה בעיני קאופמן היה כאשר נשיא קרן הריטג' – עד לאחרונה מכון המחקר החשוב ביותר של התנועה השמרנית האמריקנית – העניק חיבוק חם לטאקר קרלסון על אף האנטישמיות הגלויה שהפיץ, והאשים "מעצמה זרה" עלומה בניסיון "לאלץ נוצרים אמריקנים לנטוש את נאמנותם לישו ולתת אותה לישראל". אף שהדברים עוררו התנגדות עצומה בתוך הקהילה האינטלקטואלית השמרנית ועובדים רבים בהריטג' התפטרו במחאה, קאופמן מזהיר שהיהודים בארצות הברית מוכרחים להתעורר למציאות החדשה והלא נוחה: "אנטישמיות היא כבר לא רק ללוזרים", הוא אומר בבוטות. "אנשים חושבים שהם יכולים לנצח עם אנטישמיות, וכידוע, הציבור מגיב לתמריצים".

קאופמן לא מסתפק בחיבור מאמרי דעה ובניסיון לאזן את הסיקור של ישראל. כוח האש העצום של הג'ורנל משמש אותו גם כדי לפרסם תחקירים חשובים נגד המוסדות הבינלאומיים שמאיימים על המדינה היהודית. כאשר בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג הוציא צווי מעצר נגד נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט, ישראל נתפסה לא מוכנה. קאופמן מספר שעד שהתובע כרים קאן הודיע על הגשת כתבי האישום בריאיון ל־CNN, אפילו בצוות של התובע עצמו חשבו שיש עוד דרך ארוכה לכך, שכן טרם התקיימה חקירה מלאה ומקיפה.

קאופמן ועמיתיו ניסו לברר מה בדיוק הניע את קאן לוותר על החקירה ולגשת מיד לצווים. התחקיר קצר פירות, והוול־סטריט ג'ורנל חשף שהמהלך הפתאומי של קאן נגד ישראל נבע ממאמץ נואש להסיח את הדעת הציבורית מהאשמות קשות בתקיפה מינית שהגישו נגדו אנשי צוות בבית הדין. בשבוע שעבר גם חשף הג'ורנל את טביעות האצבע של מבצע מודיעין קטרי שפעל להגן על קאן בכך שניסה לקשר באופן שקרי את ההאשמות נגדו לאינטרסים יהודיים או ישראליים. "אני לא בטוח שבית הדין הפלילי הבינלאומי יוכל לעמוד בחשיפות האלה", אומר קאופמן. "אני אפילו פחות בטוח שראוי שהוא יעמוד בהן".

לקראת סוף השיחה מזכיר קאופמן דיווחים על פגישות של מנהיגים יהודים אמריקנים עם השר רון דרמר בניו־יורק, שהתנהלו בטונים גבוהים. המנהיגים התלוננו על כך שפעולותיה של ישראל מקשות עליהם בארצות הברית, ודרשו מאמץ מצד ישראל בזירה המדינית וסיוע פרטי כדי להקל עליהם. "זה פשוט הרגיש דפוק לחלוטין", אומר קאופמן בתסכול. לדבריו, ישראל חייבת להפסיק לתת למנהיגים יהודים אמריקנים לעורר אצלה רגשות אשם או ללחוץ עליה לפעול רק כדי להקל עליהם: "אתם אלה שנאלצים להילחם בכל כך הרבה חזיתות בו זמנית, שמתמודדים עם תעמולה מדכאת ובלתי פוסקת. ואני חושב שיהודים אמריקנים צריכים להכיר בנס שחוללה ישראל למצב היהודים בעולם. הם אלה שצריכים לשאול אתכם מה אפשר לעשות כדי לתמוך במחצית מהעם היהודי שיושב בישראל בזמן שהיא מותקפת מכל עבר".

את המסר האחרון שלו בריאיון הוא מבקש לתת כאמריקני: "לישראל יש חברים באמריקה – חברים שאין להם דבר וחצי דבר עם היהדות, שלא רק רואים את מה שצריך להיות מובן מאליו בתמונה הגדולה, אלא מרגישים חזק מאוד שישראל היא השותפה הטובה ביותר. שותפה שמוכנה להילחם כשותפה; לא רק לסמוך ולבקש, אלא גם לתת, להצליח, לקחת סיכונים. יש אנשים בארצות הברית שיודעים שכל האנשים האיומים ביותר בעולם עומדים בתור כדי לפגוע לישראל, שיש פשוט משהו לא בסדר בזה, ושאם אמריקה רוצה להיות כוח מוסרי אמיתי בעולם, היא מוכרחה להתייצב לצידה של ישראל ונגד כל מי שמבקש לפגוע בה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il