שתי קבוצות של עמיתים למקצוע הוזמנו למסיבת בת המצווה של בתו של עמיחי אתאלי שהתקיימה לפני כחצי שנה. במכוון, הן הושבו בשני הקצוות המרוחקים ביותר באולם: אנשי "הפטריוטים" מערוץ 14 בשולחן בפינה האחת, וחבריו מתקשורת השמאל בפינה המרוחקת השנייה. "יש שם מי שלא יכולים להסתכל זה לזה בעיניים, והאמת שזה מבאס אותי. לא מבין למה אי אפשר להתווכח, להיות בני פלוגתא, ויחד עם זאת - לא חייבים להיות חברים, לא חייבים לשבת יחד לבירה, אבל לפחות לומר שלום. ללחוץ את היד".
הוא עצמו נמצא כאן וגם שם, במובן הכי מילולי של הדברים. מופיע בשלל במות תקשורתיות. כותב בידיעות אחרונות, מגיש תוכנית בוקר יומית ברדיו 103, מתארח לפרקים בפאנל הפטריוטים, מגיש פודקאסט שבו הוא מחפש תקווה, וגם כותב טורי דעה למיזם חדש, מבוסס רשתות חברתיות. זהו ריבוי הבמות הנרחב ביותר שלו מאז החל לעסוק בתקשורת, "ובאמת שזה קרה לי במקרה. לא ניסיתי לדחוף את עצמי לשום מקום", הוא אומר בסלון הבית במזכרת־בתיה.
כל זה קרה דווקא אחרי תקופת מילואים ארוכה בשנה הראשונה למלחמה, שבמהלכה התנתק מכל עיסוק תקשורתי. "יצאתי מהמילואים כאילו ירו אותי בתותח אל תוך החיים, ודברים פשוט קרו. לא עשיתי, לא חיזרתי, לא פניתי לרדיו וביקשתי תוכנית, לא יזמתי את ההופעות בפטריוטים, בידיעות לא ביקשתי לעבור מפוזיציה של כתב לפרשנות. ואני אומר את זה ביותר מצניעות. בענווה. עם הרבה הודיה לקדוש ברוך הוא. אני רק עמדתי במקום שלי, ואיכשהו זה התגלגל".
מה העירה בך המלחמה שהביא לתנופה הזו?
"לא הייתי בשום שדה קרב, אבל המלחמה צרבה בבשרי צריבה עמוקה כזו, שאני יכול להתחיל לבכות עכשיו רק מלדבר על זה", הוא אומר בכנות. עצם אזכור שירות המילואים מכניס רעד של טרם־דמעות לקול שלו. "זה היה עומס רגשי מטורף. התחום שהתעסקתי בו מסוים מאוד, ויש בו הרבה זוועה". אחרי תקופת המילואים הרגיש ש"לקחו אותי והטבילו אותי באיזה בריכה, מין מקווה כזה שיש בו משהו צורב וכואב שאני עוד נושא איתי ומטפל בו. אבל זה גם הוציא אותי אדם אחר. אני לא יכול לחשוב על שום דבר אחר שככה, בתוך פרק זמן לא ארוך, באמת שינה אותי כאדם".
הוא גויס זמן קצר אחרי 7 באוקטובר, והיה חלק מקבוצת קציני מודיעין שנדרשו להשתלט על החומר המודיעיני ועל המידע שעלה מחקירות המחבלים ב־7 באוקטובר ובהמשך הלחימה ברצועת עזה. "עבדנו בתיווך המודיעין אל הצבא, ובתיווך הצרכים של הצבא אל תוך החקירות. זאת הייתה חוויה רב־חושית. להיות בתוך מתקני חקירה, עם המחבלים, עם המראות, בימים הראשונים גם עם הריחות. להחזיק בידיים את כל מה שתפסו עליהם, לפעמים חפצים שנתפסו מגופות של מחבלים, כמו מכשירי טלפון, מסמכים. זה נכנס אליי מאוד וטיפס לי על הנשמה.
"היו גם רגעי שיא, להתכונן לקראת דברים גדולים שאנחנו יודעים שעומדים לקרות. כמו חיסולים של דמויות בכירות. הרבה עיסוק בחטופים. היה לנו ביד מחבל ששבוע לפני כן החזיק חטופים. וכל הזמן עסקנו בקצות חוט ומידע של אותות חיים מחטופים".
כמעט–מפגש עם המחבל שרצח את אחיו. עצורים עזתים. | צילום: דובר צה"ל
שירות המילואים שלך נגע בעובדה שאתה עצמך אח שכול?
"האמת שכן. וזה היה האירוע הכי טראומטי וקיצוני בכל התקופה הזו. בכל בוקר כשהייתי מגיע הייתי מקבל קובץ אקסל עם עצורי אתמול מרצועת עזה ותמצית המודיעין עליהם. בוקר אחד אני עובר על האקסל, ורואה את השם של אחד הרוצחים של אחי".
בבוקר חג פורים 1991, שני מחבלים ממזרח ירושלים דקרו למוות את אלחנן אתאלי, אחיו הבכור והאהוב של עמיחי, תלמיד ישיבת עטרת כהנים, ברחוב הגיא ברובע המוסלמי. בהמשך הם שוחררו לרצועת עזה במסגרת עסקת שליט. "הבנתי שהאדם הזה יכול להיות במרחק דלת או שתיים מהמקום שאני עומד בו. הוא נגיש לי. כל התרחישים עברו לי בראש. הייתי מטולטל מאוד. בהצפה רגשית גדולה. עבר לי בראש תרחיש שאני דופק לו כדור בראש, נותן לו סטירה. משתתף בחקירה. החלטתי קודם כול לעצור. לא רציתי לפעול מהבטן. החזקתי את זה עם עצמי כמה ימים, ואז שיתפתי את המפקד שלי.
האח אלחנן אתאלי הי"ד | צילום: ללא
"ואז האיש פשוט נעלם כלא היה. זו הייתה תקופה מאוד כאוטית. אלפי עצורים היו מגיעים בכל יום. לפעמים אנשים חשובים שוחררו. אחרי כמה ימים התחלתי לחפש אותו, הייתי בקשר עם כל הגופים הרלוונטיים, וכאילו אף אחד לא ידע איפה הוא. אחר כך, בעיבודים שעשיתי, הגעתי למסקנה שזה מה שהיה נכון. שום מגע איתו לא היה מייצר דבר טוב. זה לא היה מיטיב איתי ועם מה שאני סוחב לאורך החיים".
הוא בן 45. גדל ברובע היהודי בירושלים. את דרכו התקשורתית החל לפני כמעט עשרים שנה באתר nrg. נשוי בשנית לאלישבע, פסיכולוגית במקצועה. אב לשלושה ילדים מנישואיו הראשונים, ולשלוש בנות מנישואיו השניים. בעוד הוא מכין קפה, אתאלי מספר שאלישבע נסעה לכמה ימים בענייני עבודה, ואומר בגילוי לב שלא תיאר עד כמה היא תהיה חסרה לו, אפילו לכמה ימים. "היא הביאה לחיים שלי תיקון בהמון תחומים. הנוכחות שלה מאוד הרגיעה את הסערה של מערכת היחסים הקודמת שהייתה לי".
בוא נדבר על הפטריוטים. אתה שם, למרות שכל הזמן נכנסים בך.
"בערך במרץ בשנה שעברה קיבלתי טלפון מאבי איצקוביץ, עורך הפטריוטים. הייתי בטוח בהתחלה שמסתלבטים עליי. הקול שביטאתי ברשת, בעיתון, הוא ימני אבל גם מאוד מאתגר את נתניהו. שאלתי אותו מה הוא רוצה ממני, הרי הוא יודע איפה אני עומד. הוא אמר שדווקא בגלל זה. שהוא רוצה לאתגר. בדיעבד אני מבין שבכל זירת גלדיאטורים צריך חתול שירוץ באמצע כדי שידליק אותם".
ואתה החתול.
"אני החתול. אני מודע לזה. לא יודע כמה זמן אחזיק מעמד בלהיות החתול. אין לי בעיה עם זה ש... איך אמרת? נכנסים בי. האגו שלי לא משחק תפקיד. אני מנסה לעשות עם עצמי עבודה של דיוק שהכניסה בי לא תהיה האירוע. אני לא אומר שזה תמיד נעים, אבל מגלגלים הלאה. את הביטחון שלי בחיים אני שואב ממקורות אחרים. ברוך השם יש לי את המקורות האלה ואני כל הזמן מתחזק אותם וזה בסדר. השאלה היא כמה פתחון פה או זמן אוויר ייתנו לעמדות ולדעות שאני מנסה לבטא שם. ולצערי, אם יש לי מחשבה לחתוך משם, זה הרקע שלה.
"כי אם אני, הבן של יוסף ולאה אתאלי מהרובע היהודי, מראשוני המתיישבים שם, מחלוצי הציונות הדתית שבשנות השישים עזבו את הגולה ועלו לקיבוץ שדה־אליהו, אח של אלחנן אתאלי שנרצח, וכל מה שאני בעצמי בחיים שלי – אם לי אין הזדמנות לבטא את עצמי ביותר משני משפטים עד שיחתכו אותי ויסלפו ויעוותו, אז זה אומר משהו על הבמה. וזו במה חשובה מאוד. רק בשנה וקצת האחרונות הבנתי עד כמה היא חשובה, ובכלל את החשיבות של ערוץ 14".
כי הבנת את היקף הצפייה?
"גם. אבל הגעתי לשם במהלך מלחמה עצימה. הפוליטיקאים שלנו מאוד מושפעים מהרוח התקשורתית שנושבת, וזה הערוץ היחיד שאומר בקול שזו מלחמה מוצדקת מאין כמותה ואנחנו לא עוצרים אותה. שהיא חייבת להימשך, כי יש לנו יעדים קיומיים לעתיד שלנו. זה הערוץ היחיד שהחזיק את הקו הזה, זה גם הערוץ היחיד שמחזיק את המסורתיות באמת. כשמגי טביבי, שבחיים לא דיברתי איתה, מברכת 'שהכול נהיה בדברו' על כוס מים בסוף צום, זה אירוע שלפחות למחצית מהישראלים הוא חשוב מאוד".
ואתה באמת מצליח להפריד, שזה לא יהיה אישי?
"לא תמיד", הוא מודה. "התקרית הכי גדולה שלי הייתה מול איתמר פליישמן. פיצוץ־על. אני חייב לומר שזה כן נגע בי, זה כן שרט אותי".
בתוכנית ההיא, ששודרה בחודש פברואר, התלקח הדיון בנוגע לאי דיווח של ראש השב"כ לשעבר רונן בר לגורמי צבא על התרחשויות שגרמו לו לשגר צוותי שב"כ לעוטף עזה בבוקר 7 באוקטובר. "פליישמן אמר במהלך הוויכוח שאני כתב זניח בידיעות אחרונות. הפכתי את זה מאז לביוגרפיה שלי בטוויטר. אם אני מסתכל לגופו של עניין, אני לא כתב זניח בידיעות אחרונות כי אני 11 שנה שם ויש לי מעמד. אמר שאני אורח בפטריוטים. זה נכון. אני לא בן בית שם. זה ידוע לי וידוע להם. אין ספק. זה לא מעליב אותי. מה שמעליב ומשגע זה שלוקחים דברים שאני לא הם, דברים שלא אמרתי, ומדביקים אותם לי. יש לכם במה כזו, מה שחיכינו לו כל השנים. הרי מאז שהייתי ילד גדלתי על 'העם נגד תקשורת עוינת'. וכשזה סוף־סוף בא, זו תרבות הדיון.
"בכל זירת גלדיאטורים צריך חתול שירוץ באמצע. אני החתול". מתוך "הפטריוטים" | צילום: צילום מסך באדיבות ערוץ 14
"הגדרת הבוז אליי שם היא 'הימין הערכי'. ינון מגל הדביק לי אותה, ומבחינתי זה מדהים. על המצבה שלי אשמח שיכתבו הימין הערכי. כי אני ימין, ולא אומר על עצמי שאני ערכי אבל בהחלט שואף לערכים שהם לא רק ביביזם. אז הפטריוטים היא מקום חשוב, אבל יש שם תרבות דיון קטסטרופלית.
"למשל, כוח מאה. יושבים בפאנל חמישה אנשים שחושבים אותו הדבר, וכל אחד מהם מוסיף עוד ועוד פאנצ'ים בנושא, ואז יותם זמרי אומר 'למה אתאלי לא אמר כלום על כוח מאה'. שם אותי לכאורה נגד הלוחמים. ואני אומר להם אלף פעם: חברים, במלחמה הזו, כשאתם ישבתם פה באולפן הממוזג, אני הייתי פיזית בשדה תימן. ביליתי שם שעות על שעות, חוויתי את הזוועות מול המחבלים. אז אני צריך לרקוד לפי החליל של זמרי ולהצדיק את עצמי שאני תומך באנשי כוח מאה? זו הזיה. הפטריוטים באמת עשו עבודה חשובה בנוגע לחיילי כוח מאה. אנשי כוח מאה מקבלים מהם תמיכה מעולה. אבל אני אומר שם - מי שלא מקבל מכם תמיכה הם חיילי הנח"ל שנטחנים עכשיו בלבנון, כי אתם מכורים לחרדים בסיפור של הגיוס. אז אני פה כדי להשמיע את הקול הזה. לא צריך אותי באמירות לגבי כוח מאה".
בינתיים, הוא אומר, הוא ממשיך לתחזק את המקום שלו בתוכנית. "אני במידה מסוימת גם נהנה מזה, זה כמו אימון אינטנסיבי בחדר כושר. אני אוהב לקרוע את עצמי. מתישהו אני מאמין שזה ייגמר לי". אחד הדברים שמשאירים אותו על הבמה הסוערת הוא ריבוי התגובות החיוביות לעמדותיו, שלא מגיעות מהאולפן אלא מחוצה לו. "יש בלי סוף כאלו", הוא מעיד. "אחרת, תחשבי מה חוויית החיים של אדם שבא בערב למקום, מתלבש יפה, שם על עצמו מקטורן, והוא החתול. מהפאנל הוא חוטף צעקות ובוז, הקהל מוחא כפיים על הראש שלו, ההפך ממה שיגיד. מישהו כתב לי אחרי התקרית האחרונה: 'אדוני מזוכיסט?'. דוד שלי כתב לי: 'למה אתה עושה את זה לעצמך?'. אבל לצד זה, הרבה אנשים אומרים: אתה לא יכול להפקיר את העמדה הזו".
לאחר הוויכוח הטעון במיוחד בפברואר, "תוך כדי שידור וכל הדרך הביתה, הטלפון שלי התפקע מתגובות. הגעתי הביתה ודיברתי עם אלישבע, שלא ידעה מזה בכלל", הוא מספר. "היא אמרה: 'לא משנה מה אמרו לך ומה עשו לך, יש לך הזדמנות. באור הזרקורים קרה דבר שלילי, ויש לך הזדמנות להראות מהו פיוס ולעבוד על המידות מול כולם'. זה מה שהשתדלתי לעשות. אחרי שבוע-שבועיים, כששוב הגעתי לתוכנית עם פליישמן, כתבתי לו קודם הודעה, וב'סמול טוק', הסבב שעורכים בתחילת התוכנית, אמרתי כשהגיע תורי שאין סיבה שנגיע למקומות כאלו וצריך לחתור לוויכוח מהותי. מאז חזרנו לשגרה".
בזמן השיחה שלנו בסלון ביתו, במקרה, דמות מגזרית מוכרת שלחה אליי לפתע הודעה: מה מספר הטלפון של אתאלי? הדמות רצתה לשוחח איתו על הטור שפרסם באותו הבוקר, שתיאר את תחושותיו בתור "הומלס פוליטי".
"כולנו השתנינו עמוקות, אבל המפה הפוליטית שלנו בימין נתקעה ב־6 באוקטובר", הוא כתב בתחילת השבוע. "לכן חבריי ואני חסרי בית פוליטי. בתפריט הקיים, אוכל להצביע לפחות לחמש רשימות בספקטרום שבין איזנקוט לסמוטריץ'. אלא שאף אחד לא מספק לי את המוצר האולטימטיבי: ימין על מלא, בלי פופוליזם, בלי אגו־לפני־הכול, ובלי להתפשר על הציונות".
מבקש המספר לא היה היחיד, לדברי אתאלי. גם דמויות פוליטיות בכירות יצרו קשר. "אני חושב שהטור באמת נוגע בנקודה", הוא אומר. "כשאתה במדיה ותחת הפנסים אתה עשוי לחשוב שאתה הסיפור. ואני באמת משתדל, ואפילו מתפלל על זה, לא להיות הסיפור. לכן אני מנסה לכתוב מה שאני מאמין בו, גם כשאני יודע שאחטוף. קורה לי שעל פוסט אחד קיבלתי תגובות שאני ביביסט ושאני בנטיסט. על אותן המילים ממש, קללות מכאן ומשם. כותבים שאני משיחי ואוכל מוות, או שאני שונא את היהדות. אז אני באמת מנסה להגיע לאמת הפנימית שלי. לחתור אליה, ולהוציא אותה.
"גם בהקשר להיעדר הבית הפוליטי, הוצאתי מה שאני מחפש ומאמין בו. אני לא מופתע מכך שיש הרבה תגובות, אבל כן מופתע מהזהות של חלק מהדמויות שפנו בעקבות הטור. חלקן בכירות מאוד, פוליטיות ולא פוליטיות. אנשים שעשו דברים גדולים בחיים שלהם, אנשים שהכרתי רק מרחוק. מה שאני עושה בעולם זה לזרוק דעות ורעיונות לאוויר, ולקוות שהם יחוללו משהו. לכן אני שמח בזה".
אף שאינו יודע עדיין למי יצביע. הוא לא מכחיש שמחשבות על הצטרפות לפוליטיקה מרחפות אי שם במחשבתו. הוא כבר קיבל הצעות הצטרפות לרשימות שמתכוונות להתמודד במערכת הבחירות המתגבשת.
יותר מאחת?
"סוג של שתיים. אחת וחצי".
ממפלגות שיעברו את אחוז החסימה?
"שעשויות, כן. עניתי בשלילה. זה ממש לא מופרך מבחינתי שזה יקרה מתישהו, אבל זה לא נכון כרגע. אני מרגיש שזה עוד לא בשל. אני גם מכיר את הפוליטיקה היטב, ולפחות במצבה הנוכחי, זה עוד לא שם".
עוד מיזם, שהבשיל אך נמצא בהפוגה, הוא ההסכת שלו, "אתאלי מחפש תקווה". "כשנוריתי בחזרה לתוך החיים אחרי המילואים, מאוד רציתי פודקאסט. זה המקום לשיחות עמוקות ודעות מורכבות", הוא מסביר. "קראתי לו בשם הזה, כי זו הייתה החוויה שהייתי בה. באמת חיפשתי תקווה. הקלטתי שלושים פרקים, ועצרתי רק בגלל העומס בחודשים האחרונים. אני מקווה שעוד אחזור לזה".
ומצאת תקווה?
"כן, המון תקווה. בעיקר באנשים. יש תקווה. אפילו סביב הרצח הנורא של ימנו זלקה. הלכתי לשבעה ומצאתי המון אנשים שרוצים לעשות טוב. אנחנו שמים זרקור על הרצח הסתמי, הקורע לב, הבלתי אפשרי הזה, ועוד בידי אנשים עם ציציות בחוץ. אבל בסיפור יש כל כך הרבה אנשים שנרתמים, שנותנים, שעושים, שעורכים חשבון נפש. הייתה שם משאית שאספה לנזקקים את כל התרומות שהגיעו והיו מעבר ליכולת המשפחה להכיל. המגבית שפתחו קיוותה לגייס למען המשפחה כמה מאות אלפים, והשיגה יותר משני מיליון שקלים. אם מסתכלים על המציאות בעין לא אוטומטית, יש מלא תקווה. היא באנשים. היא באמונה".
גם את הרצח הנורא הזה יש מי שדוחק לתבנית הפוליטית. אתה באמת חושב שאפשר לשבור את התבניות?
"ברור. ברדיו, חברי הטוב גדעון אוקו ואני מראיינים הרבה אנשים. הוא בא עם תפיסת ערוץ 12 כזו של ביקורתיות, שזה חשוב, אבל אני חושב שבהרבה כלי תקשורת מרכזיים נשארו רק עם הביקורת ושכחו דברים אחרים. וכשעם ישראל נמצא בתקופה מורכבת, הכי מורכבת מאז הקמת המדינה, חייבים לתת גם את האלמנט האחר. וזה מה שאני מנסה לעשות.
"התחלתי לכתוב עכשיו ב'חדשות 100שטח'. מי שעומד מאחורי זה הוא איש העסקים גיא גוטמן, איש יקר וחמוד ואכפתי. הוא מבין שהדור הבא צורך בעיקר רשתות חברתיות לסוגיהן, מתעדכן ב'סטורי', ולכן הקים פלטפורמה ייעודית. יש לזה היבט מסחרי, אבל אכפת לו שהנוער יקבל תוכן לא נחות, אלא איכותי ומגוון. אני מבטא שם את הדעות שלי וחיים לוינסון את שלו. אני עכשיו איתם במגעים על איך מכניסים בכל שבוע שיח של כמה דקות על פרשת שבוע".
אחת הדעות הללו שהוא זורק לעולם היא תמיכה במתיישבי הגבעות. בטור שפרסם עוד במבצע שומר החומות הוא קבע שזוהי "העתודה התודעתית של דור הסייבר". "הבנתי את זה אז, ובמלחמה הרבה יותר. יש מיעוט שבמיעוט שנוקטים אלימות לא מוצדקת, והם צריכים להיענש בכל החומרה. אגב, לפעמים האלימות מוצדקת. מי שתקף אותך צריך לחטוף שבעתיים, ואם אין כוחות ביטחון באזור, אז אתה צריך לעשות את זה. ולכן להקדיש יותר מדי זמן אוויר ל'אלימות המתנחלים' - אני לא מוצא בזה עניין.
"לא חייבים לשבת יחד לבירה, אבל לפחות לומר שלום". אתאלי עם חברים שלא מערוץ 14 (מ"פורום תחריר") | צילום: צילום מסך
"יש לי אחיין בחווה בהר חברון, נשוי, ויש לו שתי בנות. חי בשום מקום, בלי חשמל ובלי מים. אני יודע שהוא לעולם לא ילך לתקוף מישהו אחר. אבל מי שיתקוף אותו יצא בשן ועין. ככה זה צריך להיות".
היית יכול למצוא את עצמך גר בגבעה?
"כן. לא בתנאים האלה. אני יכול לספר שלאחרונה ביררנו על שדה־בועז. זה לא מציאותי בחיים שלי כרגע - אני גר פה בגלל הקרבה לילדיי מנישואיי הראשונים - אבל זה מצא חן בעיניי".
ובמקום יותר חוותי?
"מבחינת החיבור האידאולוגי, כן. אני בורגני במידה רבה, אז לא יודע אם הייתי עומד בזה. אבל במהות? לגמרי. חלק ממה שהמלחמה עשתה לי הוא שהיא החזירה אותי לשורשים שלי. תמיד הייתי קשור ומחובר אליהם, אבל זה עשה לי קליק הרבה יותר עמוק. השורשים היהודיים, הלאומיים, המשפחתיים".
כולל הכיפה שחזרה לראש שלך.
"נכון".
כמה זמן היית בלעדיה?
"15 שנה. שליש מחיי". היא שבה "בימים הנוראים ההם לפני שנתיים וחצי. פשוט המשכתי איתה על הראש". מאז הוא מנסה גם לדבוק בשלוש תפילות ביום במניין. "זה מאוד לא קל לי, בטח כמי שיש לו תוכנית בוקר יומית ברדיו. זה מאבק יומיומי בשבילי. אני עושה את זה כדי לתחזק את הקשר שלי עם הקב"ה באופן מתמיד. ממש כמו פועל שזורק פחם לתוך התנור כל הזמן, כל הזמן. זו עבודה סיזיפית, אבל במאקרו אני מרגיש שהלהבה בקשר עם הקב"ה, בעבודת השם, היא מתרחשת".
בתוך ארון בסלון מסודרים סידורים. פעם בחודש, בשבתות "מברכים", הסלון שלהם הופך לבית כנסת ומתקיימת בו תפילת קבלת שבת בסגנון קרליבך. "הבנות מארגנות את הכיסאות ואנחנו שמחים מאוד בתפילה הזו. זה הקרליבך של מזכרת־בתיה. בכלל, אני איש של מוזיקה יהודית. עמיחי פלסר הוביל אצלי בספוטיפיי השנה. אלישבע ואני משתתפים אחת לכמה שבועות בליל ניגון ותפילה. זו התארגנות חצי מחתרתית: אנשים שמתכנסים פעם בכמה שבועות בטבע, בשום מקום, ועושים לילה שלם, מעשר או אחת־עשרה עד הזריחה, עם הרכב מוזיקלי, ורק שרים ומתפללים. אנחנו מאוד מתחברים לזה. בלי דיבורים, רק תפילות".