"הגענו לתל אביב מתוך רצון ברור להיות חלק מהמרקם החברתי שלה"

זה קרה חודש לאחר שהרב איתמר אלדר עבר לתל־אביב, לפני כשבע שנים. הוא עמד לעלות על אופנוע, כלי התחבורה שמלווה אותו עד היום בכבישי העיר העברית הראשונה, ואז עצר מולו רוכב אחר. "הוא הסתכל עליי ואמר: 'אל תחייך אליי, אתה ואני לא קשורים'", משחזר הרב אלדר. "חשבתי לעצמי, הנה הזדמנות לשיחה. עניתי לו שאנחנו קשורים הרבה יותר ממה שהוא חושב. הוא בחן אותי בחשדנות פעם נוספת, ואמר: 'אני רואה את הכיפה, הזקן והציצית – אתה בטח רב!'"...

השיחה התמשכה והסתיימה בהחלפת מספרי טלפון. אחרי זמן קצר קבעו השניים להיפגש שוב, הפעם לחברותא בישיבה.

"יש לי עשרות סיפורים כאלה", אומר אלדר. "לא כולם עם הפי־אנד, אבל בכולם נדרש מסע של גישור על פני תהומות של אנטגוניזם, שלצערי רק הלכו והעמיקו בשנים האחרונות".

את הרב איתמר אלדר קשה להכניס למשבצת מוכנה מראש: הוא "גושניק" בנשמתו, בוגר ישיבת הר עציון ומהפכת התנ"ך שהשיבה את הכבוד לפשוטו של מקרא, דוקטור למחשבת ישראל, ואחד הקולות שמחדירים את החסידות והקבלה אל עולם התורה הציוני־דתי. לצד התפקיד העיקרי שממלא את סדר יומו, ראשות ישיבת ההסדר "אורות שאול", יחד עם הרבנים יובל שרלו ותמיר גרנות, הוא מגיח מדי פעם להעברת שיעורים וסדנאות לצעירים תל־אביביים, בהם ידוענים, שרואים בו כתובת למפגש עם היהדות.

על שולחן העבודה בביתו שבשכונת קריית־שלום בדרום תל־אביב מונח פרויקט הדגל שהשלים לאחרונה: הספר "בסוד הספירות: שערים לעולם ולנפש", בהוצאת מגיד. בתמצית, זהו ניסיון להוציא את תורת הקבלה מהמרחב המטאפיזי המופשט אל חיי הנפש ואל המציאות העכשווית."נקודת המוצא שממנה יצאתי לכתיבת הספר הזה הייתה רצון להעניק ללומד מפתחות כניסה לעולמות של החסידות וכתבי הרב קוק", אומר הרב אלדר. "אבל ככל שנכנסתי פנימה הרגשתי שביקשתי אתונות ומצאתי מלוכה. הבנתי שעולם הספירות הוא הדי־אן־איי של ההוויה, אבני הבניין שבהן הקדוש ברוך הוא יצר את העולם. אם אתה בוחר להאמין ולהתמסר למבט הזה, אפשר לזהות אותן בכל דינמיקה ובכל תחום בחיים. התחלתי לקלוט את עולם הספירות כ'שקף מאסטר' של הכול".

תסביר.

"לכל דיסציפלינה יש את השקפים שהיא מניחה על המציאות. פרויד הציע את ה'אגו' וה'איד' כדי למפות את הנפש. הגל הניח את ה'תזה' וה'אנטיתזה' שמתאחדות לסינתזה, כדי להסביר תהליכים היסטוריים. בעיניי, עולם הספירות הוא 'שקף המקור'. זו לא עוד השערה אנושית, אלא גילוי האופן שבו הקדוש ברוך הוא יצר את האדם והמציאות בשורשה. את המפתח הזה אפשר להלביש על פסיכולוגיה, על תרבות או על היסטוריה, כדי להבין את המבנה הפנימי שלהן.

"מילת המפתח היא מה שהזוהר מכנה 'מַתְקְלָא' – המשקל, הבאלאנס, האיזון. הנחת היסוד היא שכאשר כל הספירות נותנות רשות ואהבה זו לזו לפעול באופן מלא ושלם, אנחנו מגיעים להרמוניה. לעומת זאת, כשספירה אחת משתלטת ותופסת את ההגה, נוצרות הפרזות וצרימות. זה נכון בזוגיות, בחינוך, בנפש האדם, במנהיגות ובאג'נדות פוליטיות. אם למשל הימין חזק מדי והשמאל חלש מדי, יש פה צרימה. היה לי חשוב שהספר לא יהיה רק ספר עיון אלא כלי עבודה שילווה את הקורא בכל מרחבי חייו, ויאפשר לא רק להבין את השברים אלא גם למצוא את הדרך לתיקונם".

מתחיל מלמטה

"בסוד הספירות" נשען על המקורות הקלאסיים של תורת הסוד – מ"שערי אורה" שנכתב בסוף המאה ה־13 על ידי רבי יוסף ג'יקטיליה, ועד ספר הזוהר ופירושיו של המקובל ר' משה קורדובירו, שפעל בצפת של המאה ה־16. לצידם מבאר אלדר את משמעות הספירות השונות גם בעזרת מקורות מקראיים, חז"ליים ובעיקר חסידיים. פרקי הספר מסודרים בהתאם לאילן הספירות הקבלי, אך במקום להשתלשל מספירת "הכתר" העליונה כלפי מטה, אלדר יוצא למסע טיפוס שמתחיל דווקא בספירת ה"מלכות" התחתונה.

"הבחירה ללכת מלמטה למעלה נועדה לומר 'אני עובד עם האדם, אני לא מדלג עליו בדרך אל העיסוק באלוהות'", הוא מסביר, ומשווה זאת למחלוקת הקדומה בנוגע להדלקת נרות בחנוכה. "אצל בית שמאי, שמתחילים בשמונה נרות ואז כל יום מורידים נר אחד, התהליך הכללי הוא שהאור 'פוחת והולך'. אצל בית הלל, לעומת זאת, אתה בתנועה של תוספת, 'מוסיף והולך', ואחרי שמונת ימי החנוכה אתה משתוקק להתקדם ולקפוץ אל 'היום התשיעי' שאחרי החג. כך גם רציתי שהקורא יסיים את הספר, בתנועה שמתחילה בָּעצמי ומגיעה אל ההתרגשות של הנגיעה באינסוף".

הדגש שלו על הפן הקיומי מבדל את הרב אלדר מכיוונים מטאפיזיים יותר שאפשר למצוא למשל אצל הרב שטיינזלץ ב"שלושה עשר עלי השושנה". "אני קצת נבוך להיות מוזכר עם הרב שטיינזלץ באותה נשימה", הוא מחייך כשאני משתף אותו באבחנה הזו, "אבל אולי זו הפינה המיוחדת שהותירו לי להתגדר בה".

אלדר מזכיר את חוקר הקבלה יוסף אביב"י, המתרחק מחשיפה ציבורית. "עם השנים נוצר בינינו קשר. אחרי שהוא קרא את הספר, הוא הגדיר את הפער בינינו ביושר: 'אני מתעניין בהיסטוריה ובתיאור של האלוהות כפי שהמשיגו אותה המקובלים, אתה מתעניין באדם ובחיים. לכן אני ספון על כתבי יד, ואתה יוצא החוצה ומחנך'. מהבחינה הזו אני מרגיש שאני מצטרף לתנועה שהחסידות הביאה לעולם. האר"י התעניין בהבנת סוד ההשתלשלות של האלוהות דרך פרצופים וקונסטרוקציות תבניתיות ומסועפות, שבאופן אישי פחות הרגשתי בהן בבית. לעומת זאת, החסידות לקחה את המודלים המטאפיזיים הכבדים האלה וביקשה לתרגם אותם לעבודת הנפש. בעקבותיה גם אני ביקשתי לתרגם את הסוד לניואנסים דקים שיפגשו את המציאות האנושית".

בסוף כל פרק אתה מציע עבודה מעשית. עד כמה אפשר להבחין בניואנסים הללו בתוך החיים? אתה מוצא את עצמך עוצר באמצע היום ומזהה שאתה בתנועה של 'חסד' או של 'נצח'?

"אגלה לך סוד שקשור לדוקטורט שכתבתי על 'היהודי הקדוש' מפשיסחה. אחד הדברים שהגיעו לשיא אצל תלמידו, הרבי מקוצק, היה הסירוב להפוך תורות לספרים. 'הקוצקר' כתב ושרף, כדי לא ליפול למקום של קיבוע ומוחצנות. כשהוצאתי את הספר נסעתי עם שרי אשתי לקחת את העותקים הראשונים, ודיברתי איתה איך אני דואג שהספר יישאר חי ותוסס ולא יהפוך לתזה נוקשה ולמסע של יחצנות. ואז הגעתי למסקנה שאני חייב ללמוד את הספר בעצמי.

"אז כרגע אני בהתחלה, בעבודה של ספירת ה'מלכות'. כתבתי לעצמי בפתק את עבודות הנפש שזיהיתי שם, והוא נמצא אצלי בכיס. אני פותח אותו בהתבודדות ובתפילה ובודק את עצמי. המטרה שלי הייתה שמי שיקרא את הספר יֵדע למשל להבחין באופן מדויק בין תנועה של 'נצח' לתנועה של 'חסד', ובין 'הוד' ל'גבורה' – ספירות שעוברים ביניהן קווים עדינים מאוד. בעיניי, פרקי הנצח וההוד הם מהמחודשים בספר, כי הם דורשים אבחנה דקה בניואנסים של השתהות, המתנה וקשב להתפתחות של תהליכים גדולים".

ההנחיות המעשיות שלך משלבות כלים מעולם המיינדפולנס, מדיטציות שונות ועצות מעולם הפסיכולוגיה לבירור הרצון. מה בעצם מוסיפה השפה הקבלית לעבודת המודעות העצמית והתבוננות בנפש?

"כלי כמו מיינדפולנס יכול להיות נהדר, וכשהוא משתלב בהקשר של עשר הספירות, הוא הופך למכוון יותר. לצד ספירת ה'חסד' שיוצאת אל האחר, או ה'יסוד' שדורשת גבולות, מסירות ותודעת ברית – התרגול מקבל הקשר שלם יותר. למדתי בעבר מדיטציה טרנסצנדנטלית, וזה כלי שמלווה אותי עד היום, אבל אם הייתי עובד רק איתו, הייתי מאבד את התשוקה לפעולה במרחבי החיים הממשיים. במדיטציה המזרחית יש משהו שמרדים את הרצון לפעולה בעולם. בעיניי, המסר היהודי לעולם נמצא בסוד החיבור שבין מזרח למערב. בין ה'מלכות' שמתגלה בפנימיות הנפש ובין ה'כתר' שהוא האינסוף המופיע ב'על־מודע הטרנסצנדנטי', יש עולם שלם של 'תפארת', של מפגש עם הזולת וצורך במעשים ממשיים. אני נוהג לומר: מדיטציה הייתי רוצה לעשות במזרח, אבל טיפול שיניים עדיין הייתי מעדיף לעשות במערב. העולם היהודי כולל בתוכו את שתי התנועות הללו, ומתוך ההתכה שלהן מציע לעולם בשורה חדשה".

פיצול אישיות

לצד העיסוק של אלדר בתורת הסוד והחסידות, הוא מרצה קבוע בימי העיון בתנ"ך של מכללת הרצוג. חברותו הקרובה עם חוקר המקרא פרופ' יוני גרוסמן – מנושאי הדגל של הקריאה הספרותית בתנ"ך - ששורשיה נטועים בימיהם המשותפים באלון־שבות, הובילה את השניים להחליף ביניהם הקדשות אישיות נרגשות בספריהם החדשים: "בסוד הספירות" של אלדר ו"יציאת מצרים: חירות וברית" של גרוסמן.

איך איש "פשט" כמוך חי עם העמסה של מושגים קבליים על סיפורי המקרא? אתה לא חווה את זה כסתירה?

"קודם כול, אני קצת כופר בדיכוטומיה הזו. צריך להודות שגם הקריאה הספרותית היא סוג של 'שקף' שמניחים על הטקסט. כשחוקר מגיע לתנ"ך עם מתודה של 'מבנה כיאסטי', שהוא אימץ אותה מחקר הספרות הכללי, הוא מלביש עליו שקף חיצוני. השאלה האמיתית היא לא 'האם אני בא עם תבנית או לא', אלא האם הטקסט עצמו נעתר לתבנית שאני מגיע איתה, או שאני 'אונס' אותו כדי שיתאים. כיוון שהנחת היסוד של בעלי הסוד, שאני מזדהה איתה, היא שהתורה כולה היא שמותיו של הקדוש־ברוך־הוא, היא חייבת להיעתר למבנה של עולם הספירות, שמבטא את מידותיו ושמותיו של הקב"ה. אם מאמינים בזה, מוטלת עלינו החובה לקרוא כך את התורה.

"ויחד עם זאת", הוא מסייג, "יש אצלנו בדיחה בישיבה: תשובה שתזכה בשיעור חסידות ל'וואו, מדהים', עלולה להידחות בשיעור תנ"ך כ'שטויות במיץ עגבניות'. אז במובן מסוים יש לי כנראה פיצול אישיות. יש חשיבות לכך שאני מתעקש על הריבוד הזה. כשקוראים פשט קוראים פשט, ואם מישהו יגיד לי 'יש פה רמז לספירת 'יסוד', אגיד לו 'לא, אין פה יסוד, יש פה מילה מנחה'. צריך להקפיד על ההפרדה ולדעת באיזו קומה של הפרדס אתה נמצא כרגע. הפלא הגדול, כפי שאומר הזוהר הקדוש, הוא שבסוף התהליך הלימודי פעמים רבות הרבדים השונים נפגשים, ומגלים שהסוד הוא עומק הפשט".

אבל ברגע שהרכבת את משקפי הסוד, קשה להסיר אותם. המבט שלך על הפסוקים כבר לא 'נקי'.

"זה קצת כמו אימא שהיא גם פסיכולוגית. הבן שלה בא אליה ואומר 'אימא, אני עצוב כי נכשלתי במבחן'. היא יודעת שהעצב יושב אולי על חוסר ביטחון או מטעני עבר, אבל זה לא יהיה נכון לגשת אליו ככה באותו רגע. קודם כול היא צריכה להיות שם בשביל הילד שפשוט נכשל במבחן. היא לא שוכחת שהיא פסיכולוגית, אבל היא חייבת לדעת מתי להשתמש בכלים שלה ומתי להקשיב לרובד הגלוי. כך גם בתורה: יש את הפשט שעומד בפני עצמו, יש את הסוד, ושניהם אמת. וכאמור, בסוף הם אחד".

חזון רוטשילד

הרב איתמר אלדר (53) גדל בבאר־שבע ובירושלים, למד עשר שנים בישיבת הר עציון, ולקראת סוף התקופה החל לעצב את דרכו כמחנך, כאשר לימד בישיבה ובמדרשת מגדל־עוז. הוא נשוי לשרי, אשת טיפול, ואב לשישה. "שנת התאווררות" ברמת הגולן שהם יצאו אליה, הפכו לשנים רבות של עשייה וחינוך בחבל הארץ הזה. במהלכן הוא הקים, יחד עם הרב משה אגוזי, את "בית המדרש לתורה ולחיים", הפונה לבוגרי צבא המחפשים את דרכם; בהמשך הצטרף אליהם הרב תמיר גרנות.

שאיפתו להטמיע את משנת החסידות בעולם התורה הציוני־דתי החלה בחיבור העמוק שלו לעולם הניגון. "הניגון החסידי מאפשר לדלג על ממדים של שכל והבנה ולפגוש את האינסוף", אומר אלדר. לפני כ־15 שנה הציע אלדר לבן דודו, אביתר בנאי, להוביל יחד סדנת חסידות וניגון. המיזם החל כאשר אלדר שלח לבנאי ניגונים חסידיים וגילה שהוא רחוק מהם לחלוטין. "הוא שאל אותי בתמימות: 'זה סוג של פופ חסידי?'. שלחתי לו את 'שלוש תנועות' של חב"ד, הוא שמע, התחיל לבכות ואמר לי 'זה נשמע כמו חומרים מהאלבום הראשון שלי'. על הבמה העניק אביתר לניגונים את הנופך המוכר שלו, וזה היה נפלא". במשך ארבע שנים הופיעו השניים יחד: אביתר שר ניגוני חב"ד, ברסלב ומודז'יץ, ואלדר ביאר את התורות שמאחוריהם.

עוד בימיהם המשותפים ברמת־הגולן, החל הרב אלדר לגבש יחד עם עמיתו הרב גרנות את מה שהם כינו "חזון רוטשילד" - שאיפה להשתלב ולהשפיע במרחב התל־אביבי. "זה היה הרבה לפני הרפורמה והבלגנים", מספר אלדר. "חיפשנו אינטגרציה בין עולם התורה, השפה החסידית והשפה האקדמית – שנינו בעלי דוקטורט – ובין המרחב התרבותי ועולמות הנפש, הטיפול והניו־אייג', שאנחנו מחוברים גם אליהם. הייתה לנו תחושה שהתורה שזכינו לה יכולה להוות גשר לציבור החילוני".

ההזדמנות לממש את החזון החלה להבשיל כאשר לפני 12 שנים נענו השניים להצעתו של הרב יובל שרלו להצטרף לראשות ישיבת אורות שאול, ששכנה באותה תקופה ברעננה; לפני כשבע שנים היא עברה לתל־אביב. כאשר אני שואל איך עובד המבנה הזה של שלושה ראשי ישיבה, משיב הרב אלדר: "חייבים להוריד את הכובע בפני הענווה של הרב יובל. הוא הקים את הישיבה, קיבל אותנו אליה ומאפשר לנו להיות שותפים בהובלה ולהביא את הצדדים המיוחדים שלנו".

עד מהרה התברר להם ש"חזון רוטשילד" במשמעותו המילולית – הקמת ישיבה בשדרה המפורסמת בלב תל־אביב – אינו רלוונטי מבחינה כלכלית. במקום זאת מצאה הישיבה בית ב"קהילת שקמים" בשכונת שפירא, בבית כנסת שהיה זקוק לדם חדש. משם הם השיקו קמפיין לגיוס תרומות תחת הכותרת "תורה של תל־אביב".

"הגענו מתוך רצון ברור להיות חלק מהמרחב התרבותי של תל־אביב, ולא רק להתבונן בה מבעד לכותלי בית המדרש", אומר אלדר. הוא ועמיתיו אינם מסתפקים בעצם הנוכחות התורנית בעיר, מתוך מחשבה שהיא כבר משפיעה על הסביבה. "המחשבה על 'השפעה סגולית', כביכול עצם הנוכחות שלנו מקרינה קדושה לכל עבר, לא מספיקה לטעמי. 'השפעה סגולית' עובדת גם ממרחק של 200 קילומטר. אנחנו באנו בשביל לייצר אינטראקציה חיה עם הסביבה. מהיום הראשון היה ברור לנו שאנחנו רוצים להיות קשורים לעיר, על כל המורכבות שבדבר".

מיהו האידיוט השימושי

"השנים שלי בתל־אביב", ממשיך הרב אלדר, "עזרו לי לדייק שני 'כובעים' שאני חובש כאן. הכובע הראשון הוא 'קוקניקי': אני מגיע מתוך הבנה שיש לי מה לקבל מהמרחב הזה. במקום שבו חסרים בדת צדדים הומניסטיים ואנושיים, אני מוצא אותם כאן. אני רואה את זה על התלמידים בישיבה; החשיפה לעולם התרבותי הזה, לטוב ולרע, יוצרת אצל החבר'ה הצעירים אצלנו תסיסה ועושר פנימי שגורמים לכל משפט שלהם להישמע אחרת. אני ניגש אל האחר, גם זה שנמצא בצד השני של המתרס, בסקרנות, בהקשבה וברצון ללמוד ממנו".

והכובע השני?

"הוא חושף מציאות אחרת לגמרי. פגשתי כאן גם אנשים שבורים ורצוצים שהפכו לעכברי הניסוי של הפרויקט הפרוגרסיבי. אלה רעיונות שאפשר לדבר עליהם במגדלי השן האקדמיים, אבל כשהאנשים הללו מימשו אותם בפועל, הם התרסקו בכל פרמטר. האנשים האלה שותים תורה בצמא, ופה אני מרגיש שהתורה מהווה עבורם ישועה של ממש".

נשמע כמו דיבור של הרב יגאל לוינשטיין.

"אגלה לך משהו. לפני שהגעתי לתל־אביב, הדיבור שלי היה הרבה יותר ליברלי. המפגש עם התופעות האלה חידד לי גם את ההשלכות הבעייתיות שיש ברוחות הנושבות מן המערב. אני לא מהסס לומר היום שבפרוגרסיביות יש מרכיבים ממאירים, הפועלים לכיליון של האנושות. חשוב לי להעניק לתלמידים שלי עין ביקורתית כלפי הסדרות שהם רואים וכלפי תפיסות המשפחה שמחלחלות לרווקות המאוחרת. גם ביחס לפוסט־מודרניזם, הגישה שלי שמרנית מזו של הרב שג"ר; אני חושב שהוא הלך רחוק מדי בניסיון להעלות ניצוצות ממה שלעניות דעתי הוא לפעמים 'קליפה' גמורה. אנחנו לא צריכים להיפרד משפה שיש בה דיבור על אמת ועל נכון".

אז מה מבדיל אותך מ"ישיבות הקו"?

"ראשית, גם כתלמידי הראי"ה קוק וגם מנקודת המבט של עשר הספירות, אנחנו נדרשים להתבוננות מעמיקה – מה התפקיד של התנועה הזו, ואיזה פן בה יכול להאיר את המציאות אם יינתן לו המשקל הראוי. המפגש עם המרחב התל־אביבי לא רק חידד בפניי את הסכנה במגמות אלו, אלא גם חשף את האור האלוקי המצוי בהן. אני לומד ואפילו שותה בצמא את בקשת החירות, את תשוקת החיים, את הנכונות לנתץ קונסטרוקציות. בכוונה נכונה, ומתוך 'שמירת הברית', זה מאפשר להשתחרר מדוגמות וקיבעונות הנובעים מעולם של דת, שבו ה' יתברך הצטמצם לד' אמות של הלכה. כשהספרות, השירה, היצירה, ובכלל עולמות התוהו, מוכנסים לכלים של תיקון, הם מהווים בשורה לעולם התורה שלנו.

"ההבדל השני הוא בתנועה, בתדר. ברגע מסוים בעשורים האחרונים החליטו בעולם של 'הקו' להסיר את הכפפות ולצאת למלחמה, תוך אימוץ שיח הניגוח הפרוגרסיבי עצמו ככלי נשק. אני לא מאמין במלחמה. האמונה שלי היא 'אמת מארץ תצמח', ולכן אני גם לא בא לכאן כדי 'להחזיר בתשובה' במובן הקלאסי. המושג שאני הכי אוהב הוא 'השבת אבדה'. אני מגיע ל'אבן הטוען' התל־אביבית כדי למצוא את האבדות שלי, ולתת לאחרים את האבדות שמצאתי. כשאני מדבר עם חבר'ה חילונים כאן על ספירת 'יסוד' ומשמעותה, אני מתאר להם מה מילים כמו 'אני אוהב אותך' יכולות לעשות אם לא יורים אותן אחרי שבוע של קשר. איך השמירה על המילים שאנחנו אומרים יכולה להעניק עוצמה בלתי נתפסת לדיבור שלנו. הרעיון הזה לבדו שינה חיים של אנשים. פתאום הם הבינו את הכוח המצמיח של ריסון המעשים, ואפילו המילים, בעולם שמקדש את החופש המוחלט ושהכול בו פרוץ מכל הבחינות".

יאמרו לך שאתה "אידיוט שימושי" של הצד השני.

"בעיניי, הרעל המשתק של חוסר האמון הוא אחד הגורמים הכי בעייתיים שנוצרו בשיח בישראל. כל יד מושטת נחשדת מיד כמניפולציה. המושג 'אידיוט שימושי' הוא בעיניי המצאה של הסטרא־אחרא בהתגלמותה; הוא הופך כל מחווה של שותפות למלכודת צינית. קח למשל את התפילה ההמונית ביום הכיפורים האחרון בכיכר החטופים. תקפו אותנו ש'נפלנו בפח' של מטה החטופים, שהפכנו לאידיוטים שימושיים בשירות המאבק. עניתי להם בהומור שזה בדיוק הפוך: הם היו האידיוטים השימושיים שלנו, אנחנו רצינו תפילה בלב תל־אביב והשתמשנו בכיכר.

"אם המעשה הוא טוב, אין דבר כזה 'אידיוט שימושי'. אני מבקש להיות מתלמידי הבעל־שם־טוב, ואני משוכנע שאם היינו שואלים אותו האם לקיים מניין של אלפי יהודים שזועקים 'שמע ישראל' בלב תל־אביב, גם אם זה לא משרת את 'המאבק בפרוגרס', התשובה שלו הייתה פשוטה. הוא האמין בנשמה של עם ישראל, וידע שיהודי שאומר 'שמע ישראל' פועל בעולמות. על האפקט הזה אני לא מוכן לוותר בשם שום חשבון פוליטי".

בתוך מערבולת האיבה והחשדנות של השנים האחרונות, אתה מאמין שניתן עדיין למצוא שפה משותפת?

"זה דורש מאיתנו מה שאני מכנה 'טיפול אימגו' לחברה הישראלית. בטיפול זוגי מאמנים את בני הזוג לשמוע, ואפילו להשמיע, את הטענות של הצד השני – לא כדי לקבל אותן בהכרח, אלא כדי להצליח לקיים דיאלוג. זו המדרגה של הרב קוק, היכולת להכיר בכך שגם בקצה השני יש נקודת אמת שצריך להקשיב לה. האמת צומחת לאט, 'מן הארץ', דרך מחלוקות ובירורים, ואני לא מתכוון לשרוף את הבית רק כדי שהאמת שלי תנצח עכשיו. קיומו של הקשר בינינו הוא התנאי לבירור הזה.

"אני מסתייג מאוד ממשפטים כמו 'היינו ילד הכאפות של החברה הישראלית, לא עוד'. אלה משפטים שמשקפים קטנות אמונה וניתוק מהשורש. יש לנו ייעוד, יש לנו בשורה, והיא לא צריכה להביא אותנו לגאווה או למלחמה בכל מחיר, אלא לביטחון ולאורך רוח. מי שמאמין לא מפחד לוותר לפעמים, לא מפחד להתפשר. הוא יודע שכשריבונו של עולם יחפוץ, הדברים יתקבלו.

"בזוהר הקדוש מופיע המושג 'לומר בלחישה'. מי שלוחש לא מדבר בפחות חדות, אבל הלחישה מבטאת רגישות והכרה בכך שהדברים יחלחלו בזמן הנכון. אליהו הנביא ניסה להעביר את העם תהליך שלם ברגע אחד על הר הכרמל, באש וברעש, וזה לא עבד. המסר שהוא קיבל מחורב היה 'קול דממה דקה'. חסרה לנו היום תורה של קול דממה דקה. בית המדרש שלנו ב'אורות שאול' מנסה להחזיק את המורכבות הזו. מצד אחד לדבר בבהירות, בלי בלבול, להציב מצפן מול הרוחות הכאוטיות שנושבות במערב הפרוגרסיבי, ומצד שני לדבר בלחישה, בענווה, בסבלנות, להיות מוכנים להגיד 'טעיתי'. אני לא דוחק את הקץ, אני מאמין בשבועה של שיר השירים, 'אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ'".

הפתיחות שלכם מולידה רוחב דעת ותורה גדולה, אבל אולי במחיר ויתור מסוים על אש של דבקות?

"זה אכן האתגר שלנו, והוא ימשיך להיות האתגר שלנו לנצח נצחים. אם נחזור לעולם הספירות, ספירת ה'תפארת' (המאחדת בין 'החסד' ו'הגבורה'; מ"ח) יכולה להיתפס כמאחדת, אבל היא גם עלולה להפוך לפשרה בינונית. היכולת האמיתית לייצר התכה ולא סתם פשרה, קיימת רק אם אתה מכיל את הניגודים ויודע שהכול שב אל שורש אחד. הרבה יותר קל לתפוס עמדה, להיות חסד עד הסוף או גבורה עד הסוף. המורכבות שלנו מתחילה כשתובעים את האינטגרציה".

איך דואגים שה"גם וגם" הזה לא יהפוך לבינוניות?

"כשאתה בוחר להילחם בשדה הקרב של הפתיחות, יש חללים. אגיד לך יותר מזה, אני מרגיש שישיבות הקו תורמות ליכולת שלנו לייצר איזון. הקול שלהם נושף בעורפנו ואומר 'תיזהרו'".

יש לך דוגמה לתרומה הזו?

"כן. בעקבות הפולמוס על לימוד תנ"ך 'בגובה העיניים', שיניתי את צורת ההוראה שלי. אמרתי לעצמי שאני חייב לדאוג לכך שדוד המלך יישאר דמות ענקית. נקודת המוצא חייבת להיות של גודל וקודש, ורק מתוכה אפשר לגשת למורכבות. הקול הזה יכול לעזור לי לא ליפול שם".

דייט של בני"ש

חודשים ספורים לאחר שהרב אלדר השתקע בתל־אביב, הפעילה החברתית מירה לשם חיברה אותו לקבוצת שחקנים, אמנים ואנשי תקשורת, שביקשו ללמוד תורה. "הם ניסו לפניי ללמוד עם רב חרדי, וזה פחות הלך. סיכמנו שננסה לחודש, ומאז עברו חמש שנים", מספר אלדר. "למדנו פרשת שבוע, מדרשים, חסידות, הרב קוק, עשר הספירות. בכל מפגש נדהמתי מחדש מהכוח המְהַפֵּך של התורה כשהיא מדוברת בלהט וברלוונטיות".

הלימוד הזה לא נשאר תיאורטי. אלדר מספר על שחקן מוכר שבמהלך לימוד על מושג החירות, קיבל הצעה מפתה לקמפיין ענק בסכומי עתק. "הוא חש שהסגנון של הקמפיין לא מתאים לו, וכשהאמרגנית שלו הטיחה בו שאין לו בחירה לסרב, הוא נזכר בדברי הרב קוק על חירות אמיתית ודחה את ההצעה. היא שאלה אותו בתדהמה איזה חומר הוא לקח, והוא ענה לה: 'אשלח לך את הטקסט מהשיעור, נראה אם תביני'. הוא אמר לי שמעולם לא הרגיש בן חורין כמו ברגע שבו אמר 'לא'".

והנה סיפור נוסף: "בוקר אחד קיבלתי הודעת וואטסאפ משחקן שנמצא על סט צילומים בחו"ל. הוא יצא לריצת בוקר ושמע באוזניות שיעור שלמדנו על ר' יוחנן וריש לקיש. הוא אמר לי 'הרב, אני רץ ויורדות לי דמעות, הם מדברים שם עליי!'. כשהטקסטים האלו מונחים נכון, הם בגדר 'השבת אבדה'. צריך רק להניח את האבדה של האדם לפניו. הבחירה מה לעשות איתה היא שלו, אבל האחריות שלנו היא לא להתעלם. התורה והחסידות מהוות עבורם מצפן בתוך עולם של טשטוש ערכים.

"הזירה הזוגית היא אולי המקום שבו המהפכה מורגשת ביותר", מציין אלדר. "קיימנו שבת משותפת ברמת־הגולן, שהפגישה את הקבוצה התל־אביבית עם תלמידי הישיבה בחיספין. אחד מהחבורה התל־אביבית שאל את ה'ביינישים' משיעור ד' וה': 'תגידו, איך אתם יוצאים לדייטים?'. הם ענו לו בתמימות שהם פשוט יושבים ומדברים, מקסימום קונים קולה בתחנת דלק. הוא הסתכל עליהם בהלם, סיפר שהוא רגיל להוציא אלף שקל במסעדה יוקרתית כבר בדייט הראשון, ואז שיתף בכנות שהוא 'גר עם מישהי שלושה חודשים, ולא נראה לי שדיברתי איתה במצטבר כמו שאתם מדברים עם מישהי בדייט אחד'. המפגש הזה הבהיר לשני הצדדים שהחופש המערבי המוחלט מייצר לעיתים חסר בתקשורת, ודווקא ההגבלות של עולם ההלכה מנקות את האוויר ומאפשרות הקשבה אנושית פשוטה, שהיא אחת האבדות הגדולות היום".

אחד המשתתפים בחבורה התל אביבית, מספר אלדר, קיבל החלטה להימנע ממגע בחברתו עד שהם מחליטים שזה רציני. "הוא אמר לי בהתרגשות, 'פעם ראשונה שאני יושב עם מישהי והאוויר נקי. היא מרגישה שאני באמת מקשיב לה'. במקרה אחר, אחד מבני החבורה ביקש שאערוך לו את החופה. מול כל צמרת התעשייה שנכחה שם הוא הכריז תחת החופה שהוא מפסיק לגעת בנשים אחרות, ומקדיש את כל הנגיעה שלו רק לאשתו. זה רגע ששינה להם את החיים".

לציונות הדתית יש "תורה לבעלי תשובה"?

"בוודאי. המילים של הרב קוק על אמנות, על חשיבות הגוף ועל השירה מפתיעות מאוד עבורם, אם כי לעיתים הן תלויות גבוה מדי מעל המציאות. מהניסיון שלי, כדי 'להתלכלך בבוץ', לאחוז אותם בציציות ראשם ולתת מענה למצוקות החריפות של 'עולם המפורסמוּת' – הנפילות, ההתמודדות עם כסף, הכרה חיצונית, התמכרויות ובעיקר עם שמירת הברית – צריכים את תורתו של רבי נחמן. הרב קוק בונה את הקומות העליונות של המבנה המפואר, אבל רבי נחמן יודע לרדת אל סט הצילומים או אל המסיבה, וללחוש לאדם בתוך השבר שלו שהתורה הזו לא נכתבה על מלאכים אלא בדיוק עליו".

שיר המעלות מהמנהרות

הטלטלה האישית של הרב אלדר מול המרחב התל־אביבי הגיעה לשיא בשלוש השנים האחרונות. "פחות משבועיים אחרי פיצוץ התפילה בדיזנגוף, נשטפנו בפורענות שבאה בשמחת תורה", הוא מזכיר. "כמה ימים אחרי הזוועה נסעתי עם האופנוע ליד כיכר דיזנגוף, 'כיכר המריבה'. היא הייתה מלאה במתנדבים – חרדים, דתיים, חילונים, 'קפלניסטים' – כולם אורזים יחד חבילות לחיילים ולמפונים. עצרתי שם ועיניי נתמלאו דמעות. שמעתי בליבי את קול ה' אומר לנו: 'ככה צריכה להיראות הכיכר. אם לא הבנו את זה בחסד, נצטרך להבין את זה בדין'. באותו רגע הבטחתי לעצמי שאעשה כל מאמץ שביכולתי המזערית, שכך תיראה הכיכר הישראלית".

בעיניו, ההבטחה הזו קרמה עור וגידים בדמותה של תפילת יום הכיפורים הבאה בכיכר החטופים, זו שהתקיימה בשנת תשפ"ה. "כמה חודשים לפני יום כיפור השתתפתי בסדנה של 'שיח שלום'. המנחה, שרון לשם־זינגר, העבירה תרגיל של פסיכודרמה עם דמיון. בעיני רוחי ראיתי את כיכר החטופים ביום כיפור בתפילה חרישית, משותפת ואוהבת. התפללתי שנזכה לעשות תיקון למה שקרה בשנה הקודמת. אם הפיצוץ בדיזנגוף היה קצה הקרחון של הפירוד שהביא לפרידה מבנינו ובנותינו שנלקחו לשבי, אולי הקיבוץ בכיכר יקבץ את הנידחים וישיבם אלינו".

כדי לקיים את התפילה הזו היה עליו לצלוח את קונפליקט המחיצות הטעון. "תפילה יהודית צריכה להיות עם מחיצות, גם ברשות הרבים", הוא אומר ביושר. "בעיניי, המחיצות הכרחיות ליכולת לקיים תפילה איכותית וצלולה. הזיקה שבין המחיצה להדרת נשים היא פרופגנדה שנובעת מבורות או מזדון. אבל הבנתי שבקונסטלציה שנוצרה, אי אפשר יהיה לקיים תפילה בכיכר עם מחיצות מובהקות". הפשרה שאליה הגיעו - "לחלוטין על פי ההלכה", הוא מדגיש - חילקה את הכיכר לשלושה אזורים: גברים, נשים ומשפחות. "ניסיתי לחשוב בכנות מה ה' רוצה מאיתנו. אם הוא יראה אלפי אנשים מתפללים יחד תפילה אורתודוקסית למהדרין, כששם שמיים נישא בפי כולם, גם בלי מחיצות מובהקות – האם זה יהיה לרצון עבורו? האם זה יעשה לו נחת רוח? התפללתי יום־יום שאנו עושים לרצונו".

באותו מעמד ניגשה אליו אישה צעירה שהזדהתה כבתו של אוהד בן־עמי מקיבוץ בארי, שהוחזק אז בשבי חמאס ולימים שב בעסקת החטופים השנייה, בפברואר 2025. מביתם שנשרף נותרו כמה חפצים, בהם טלית בר־המצווה שלו. אלדר נענה לבקשתה של הבת, להתעטף בטלית הזו כשליח ציבור. "ביום הכיפורים האחרון בכיכר הוא הגיע לפתע ל'כל נדרי' עם אותה טלית. הוא עלה לבמה, עמד לידי וביקש שנשיר יחד 'שיר המעלות', כי זה מה שהם שרו במנהרות".

רגע דומה התרחש עם מירב לשם־גונן, אימה של החטופה רומי גונן. "היא והבת שלה ירדן עמדו לידי בתקיעת השופר, שהייתה תקיעה של כל המשפחות הממתינות ליקיריהן. זכינו וכמה חודשים אחר כך רומי השתחררה. בשנה האחרונה עמדנו על הבימה בתפילת נעילה יחד עם דני מירן (אביו של עמרי מירן, שנחטף מנחל־עוז ושב בעסקת החטופים האחרונה; מ"ח). 3,500 איש - דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים - זעקו 'שמע ישראל' ו'ה' הוא האלוקים'. פחות משבועיים אחר כך – הפרש דומה לזה שהיה בין אותה תפילה שהתפוצצה ביום הכיפורים ובין הפורענות הגדולה – זכינו וכל החטופים החיים שבו למשפחותיהם. עבורי זה היה אות וסימן: זה יכול לעבוד. אנחנו נהיה ביחד, וה' יתברך כבר יעשה את העבודה".