בשבוע שאנחנו נפגשים בו, אוהד קנולר מתכונן לחזור סוף־סוף לביתו שנפגע ביום הראשון למבצע "שאגת הארי". במוצאי אותה שבת, טיל בליסטי עם ראש נפץ במשקל חצי טון נפל סמוך לדירתו, ואת כל זה הוא גילה בזמן ששהה הרחק משם, במקלט של אחיו.
"האזעקה הראשונה תפסה אותי כשהיינו בחוף הים", הוא נזכר, "זאת הייתה האזעקה שהודיעה על תחילת המבצע, ומהר הלכתי עם ניקי, הבת שלי בת השנתיים, לאח שלי. בסיבוב הקודם גם עברנו אליו כי הוא גר בקומת קרקע, ואנחנו גרים בקומה רביעית ורחוקים מהמקלט הציבורי.
"בין האזעקות הרבות נכנסנו ויצאנו פעמים רבות מהמקלט. בערב, נכנסנו למקלט לצלילי אזעקה נוספת, ובטלפון שלי פתאום מבול של הודעות מאנשים ששאלו אם אני בסדר. לא הבנתי למה, עד שמישהו שלח לי תמונה של הנפילה ופתאום אני מבין שהנפילה הזו הייתה 50 מטר מהבית".
את המראות שהתגלו בפניו כשהגיע בריצה לביתו, קנולר מעולם לא דמיין. "זה מצחיק, אני זוכר את הכניסה לתוך הבית. מסתכל ימינה ושמאלה, מנסה לעכל את גודל האירוע. לא חשבתי שאחזור לבית הזה. הייתי בטוח שנצטרך לבנות הכול מחדש ושזה ייקח הרבה מאוד זמן. אתה רגיל לבית שלם ופתאום מסתכל לתקרה ורואה את השמיים. זה היה מטורף. לא תרחיש שחשבתי שיקרה לי".
המעבר לבית מלון היה מהיר. מה שהיה אפשר לארוז במהירות נארז, וכבר למחרת התרגלו בני המשפחה לחיים החדשים בשכונה רחוקה יותר בתל־אביב, כשהסלון שלהם הוא לובי משותף.
להעריך את מה שיש. ההרס בבית | צילום: אריק סולטן | צילום מסך
"זה מאוד סימבולי, אבל באותו רגע תפסתי כמה בית הוא דבר שברירי. זו הרגשה שהרבה מאיתנו גילו עכשיו. כשאתה בתוך דירה ויש לך קירות ותקרה מעליך, אתה מרגיש מוגן. ובשנייה אחת, בגל אחד של הדף, הקירות האלו הופכים לאבק. אז אתה מבין שכל הזמן הזה לא חיית במבצר בלתי שביר. זו תפיסה שהשתנתה לכולנו ב־7 באוקטובר. מכאן אנחנו צריכים ללמוד להעריך מאוד את הבית שיש לנו. להבין בכל שנייה ושנייה שזה לא מובן מאליו. אם היה צירוף נסיבות אחר באותו יום כבר לא היינו כאן. היינו שנייה מלהיעלם".
הצלחתם להתרגל לחיים בבית מלון?
"הבן הגדול שלי מאשתי הראשונה, פטר, קיבל חדר לעצמו ולא רצה לעזוב", צוחק קנולר, "בחדר השני, עם אשתי והבת שלנו היה צפוף וקצת קשה. אבל היה לנו הכי קשה שהסלון שלנו היה הלובי, בלי פרטיות ולא משתווה לסלון הגדול, המרפסת והגג בבית שלנו. אז ספרנו את הימים".
בזמן שאנחנו יושבים בבית קפה לא רחוק מביתו ההרוס, השיפוץ שם כבר בשלבי סיום. ובין פגישות עם נציגי עירייה ומס רכוש, הוא מצא את עצמו גם בחדרי החזרות, מתכונן לעליית ההצגה "משפט אייכמן" שעלתה השבוע בחסות תיאטרון הבירה בבית העם בירושלים, היכן שהתקיים משפטו של אייכמן בשנת 1961.
המחזה בניהולו האמנותי של נועם סמל, שנכתב על ידי מוטי לרנר ובוים על ידי אילן רונן, מציג את האירועים שקדמו לפסק הדין במשפט. מטרתו העיקרית של המחזה, על פי יוצרי ההצגה, היא להציג זוויות חדשות שטרם נחשפו באירוע ההיסטורי שטלטל את מדינת ישראל הצעירה. כמו למשל הצד הגרמני הרשמי, שנציגו הוא בן דמותו של קנולר. רולף פוגל, נציג ממשלת גרמניה המערבית, שהגיע לישראל והציג את עצמו כעיתונאי כדי לשמור על האינטרסים של ממשלתו.
"פוגל הוא יהודי ניצול שואה בעצמו, אבל הוא מגיע לישראל מטעם ממשלת גרמניה כדי למנוע מבוכה למדינה", מסביר קנולר שגם מעיד על עצמו כחובב גדול של היסטוריה ומי שעבורו הלמידה לקראת ההצגה הייתה תענוג של ממש, "בממשלת גרמניה המערבית, בניגוד למזרחית, עבדו עדיין פקידים מתקופת השלטון הנאצי. כמו כל פקידים במשרד ממשלתי, הם נותרו בעבודתם למרות החלפת השלטון. אבל זה היה בעייתי לממשלת גרמניה, כי הממשלה בגרמניה המזרחית הייתה נחושה ללכוד נאצים ומשתפי פעולה. המשפט הזה היה הזדמנות בשבילם להביך את ממשלת גרמניה. מה גם שאייכמן הציג את עצמו כ'סך הכול פקיד שביצע הוראות'. המעשים שפוגל עושה במהלך ההצגה הם שנויים במחלוקת. יש לו קונפליקט פנימי אדיר בין הזהות שלו כיהודי לבין הנאמנות שלו לממשלת גרמניה. בסוף הוא לא היה ציוני". לא הרבה מכירים את האינטרס הגרמני שהיו באותו אירוע.
"גם בשבילי זה היה גילוי מטורף. לא היה לי מושג כמה גרמניה הייתה מעורבת באירוע הזה. לכאורה זה היה מהלך שנועד לעשות צדק לקורבנות השואה. אבל מאחורי הקלעים היו פוליטיקות ותככים. חלקם באו מהצד הישראלי. שום דבר לא היה נקי שם. בהצגה למשל מדברים על כך שגרמניה איימה להפסיק את השילומים אם יימשך המשפט, וזה שם את ההנהגה בישראל בדילמה חריפה, להמשיך במשפט או להפסיק? ההצגה באה לספק הצצה לעולם הפנימי שהיה בתוך הסיפור הגדול של משפט אייכמן".
לקראת סוף חודש פברואר נותרו סידורים אחרונים, סאונד, תאורה, עניינים טכניים. אבל רגע לפני שעלתה "משפט אייכמן" בפני קהל הוחשכו אולמות התיאטרון וההצגה נדחתה למועד לא ידוע.
"הכול התפרק שבוע לפני סיום החזרות", הוא נזכר, "ומאותה נקודה לא הייתה שום ודאות. אפילו לא ידענו מתי ואם נוכל לערוך חזרות באופן פרונטלי. עברו ימים רבים עברו עד שהתירו להתכנס 50 איש בסמוך למרחב מוגן. מצד שני, עד אז היינו חייבים להמשיך בחזרות, כדי שכל מה שבנינו לא ילך לאיבוד. אז נפגשנו כל יום בזום ועשינו חזרות על הטקסט".
חזרות בזום. מתוך ההצגה | צילום: איציק בירן
ובמקביל אתה גם בלי בית.
"כל הקאסט היה בסיטואציה מורכבת. חזרות בזום זו חוויה שאף אחד מאיתנו לא היה בוחר בה אם היה אפשר אחרת. אני לא ממש התעסקתי במחשבות על המקצוע, הפרנסה או מצב התיאטרון, כי ידעתי שהכול יחזור באיזשהו שלב. יותר העסיקה אותי העובדה שאין לי בית, ומה אני הולך לעשות".
הרבה לפני הפסקת האש, בהצגה סגורה לעיתונאים בבית ציוני אמריקה - מעין ניסיון עיקש של היוצרים לשמור על הגחלת - קנולר עלה לבמה בדמותו של פוגל, שיחק במקצועיות, כך שאי אפשר היה לראות עליו את הקושי שהביא איתו הרס הבית. אם כבר, הוא מגלה היום, החזרות האלו היו מה שנתן לו אוויר לנשימה.
"זה עזר לי לשמור על איזון בתוך הסיטואציה המטורפת הזו", הוא אומר, "אם לא זה, הייתי כל היום שקוע במחשבות על הבית והנזק שנגרם לו".
קנולר, 49, הוא בן להורים ניצולי שואה שעברו את השנים הקשות כתינוקות. אביו נולד בשנת 1942, בתוך מחנה טרנסניסטריה, מחנה ריכוז במערב אוקראינה שנודע בכינויו "ממלכת המוות". אימו, העיתונאית יהודית קנולר, נולדה באותה שנה בבודפשט, למשפחה שעברה ממסתור למסתור. שני סביו נהרגו במלחמה. קנולר מציג את עצמו כ'דור שני וחצי', בשל העובדה שהוריו זכרו מעט מאוד, אם בכלל, ממה שעבר עליהם אז. ובכל זאת, העדויות שעולות במחזה, במיוחד אלו שנזעקו מפיהם של ניצולי השואה, חודרות לליבו. "קשה לי לשמוע הרבה מהקטעים של ניצולי השואה", הוא משתף, "במיוחד אלו שמתארים את שואת יהודי הונגריה. ההורים שלי אומנם לא זוכרים כמעט ממה שעברו, אבל כשאני שומע את הסיפורים זה מטורף לחשוב שהם היו שם".
היה קשה לשמוע את המונולוגים של אייכמן בגילומו של יגאל נאור?
"לא ממש, אבל מעניין לצפות בו. הדמות של אייכמן מעידה שכל בן אדם, גם המפלצתי ביותר, יכול להצדיק את המעשים שלו. אצל אייכמן אפשר לראות משלב די מוקדם של המשפט, שהדברים שהוא אומר פשוט מנותקים מהמציאות. הוא משקר, בעיקר לעצמו. מעדיף להתעלם מכל מעשה שעשה, המנוגד למוסר האנושי. הצופים יודעים שהוא משקר, וזה חלק מהעניין".
לאורך כל התחנות בחייו, בין הסרט "מינכן" שבו שיחק לצד איילת זורר, לבין הסדרה "רשת מרגלים" שעלתה בשנה שעברה ב'פאראמאונט', קנולר נמשך באופן טבעי לסיפורים העוסקים בעולמם של שורדי השואה. "זה נוכח מאוד בתודעה שלי", הוא אומר. "כשהקמתי את תיאטרון דימונה, השקתי מחזה המבוסס על טקסט של אורי צבי גרינברג - 'הקבר ביער' מתוך 'רחובות הנהר', וביים אותו מאור זגורי. הסתובבנו איתו בבתי ספר, למרות שלקחתי בחשבון שהסיפור על כפר ברוסיה שבו רוצחים את כל התושבים היהודים יכול להיות די אינטנסיבי. גם השפה של אורי צבי גרינברג יכולה להיות פואטית מדי לבני נוער. אבל לא ויתרתי, בסוף כל הצגה שאלתי את בני הנוער 'הבנתם מה קרה?', והם תמיד השיבו בחיוב. זה היה מאוד משמעותי עבורי".
הקשר בין המחזה לבין ימינו, שבהם צאצאי אותם יהודים שכמעט נספו בשואה שבים להילחם באויב הנחוש להשמידם, לא נעלם מעיניו של קנולר. "כשהיינו בחזרות להצגה, תוך כדי המלחמה באיראן, הרגשתי שהכול מתערבב לי מול העיניים", מספר קנולר, "בעיקר ביום השואה עצמו. עד השנים האחרונות, יכולנו לנתק את הפחד שהביא איתו יום השואה. אבל עכשיו אנחנו מרגישים על בשרנו את הפחד.
"השנה עשינו ליל סדר קטן אצל אח שלי. אני זוכר שסיפרתי את סיפור יציאת מצרים לפי ההגדה, ואז הגעתי לשיר את והיא שעמדה, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. והטקסטים התחברו פתאום בצורה מושלמת. לפני המערכה מול איראן היינו דור שמנסים להשמיד אותו אבל לא שם לב. נכון, אמרו מדי פעם 'איראן מנסה', אבל לא הרגשנו עד שזה באמת הגיע. זה פחד שחי איתך".
בתעשיית התרבות התל־אביבית, קנולר מאז ומעולם נחשב לקול מאוד בודד. הוא לא רק מחזיק בדעות ימניות ומחלק אותן בנדיבות. הוא גם מתווכח, מביע את תפיסותיו ואף הנחה עצרות תמיכה בנתניהו במהלך תקופת ההפגנות על הרפורמה המשפטית. היום, הוא טוען, שאפילו בעולם התרבות הקיצוני הדברים השתנו מאז 7 באוקטובר.
"אני חושב שבאופן כללי, וגם בתחום שלנו, אנשים נעשו ימניים יותר ובעיקר מודעים יותר לזה שהאויב לא נמצא בפנים, הוא מחוץ לגדר. הוויכוח העיקרי הוא על מי צריך לטפל בזה, ביבי או לא ביבי. ופה עדיין נותרו שני מחנות, הרל"ביסטים והביביסטים. אבל זה לא אותו ויכוח שהיה לפני כן, על שתי מדינות לשני עמים, או פתרונות שלום לטווח הקרוב".
ועדיין יש אמנים שחתמו לא מזמן על עצומה נגד "פשעי מלחמה" ברצועה.
"ברור שעדיין יש אנשי שמאל טהור ויש לי המון כבוד לאותם אנשים. בסוף חלקם הגדול חברים שלי, הם לא אנשים רעים. אלו אנשים שיש בהם המון רצון טוב ואופטימיות, אז אני לא מסכים איתם, אבל אני רואה בהם גם את החן".
בכל ריאיון קנולר נשאל לפחות פעם אחת על המחירים ששילם על עמדותיו הפוליטוית. וכשאני מנסה לגעת בנושא, הוא מבהיר שהמידע שגוי ושהוא כבר מיצה את הפוזיציה. "כל פעם שואלים אותי על זה, וכל פעם אני עונה שזה לא ששילמתי מחירים, כי אני לא יכול לדעת אם שילמתי מחירים או לא. עובדה שהיו לי עבודות, שקיבלתי תפקידים, שעשיתי פרויקטים. לשלם מחירים מבחינתי זה אם מישהו היה מגיע אליי ואומר 'אני לא אעבוד איתך בחיים כי אתה ימני ותומך בביבי', אבל זה לא קרה".
המקרה של חנה לסלאו מלמד שגם אנשי שמאל משלמים מחירים.
"אפשר להגיד שאנשי שמאל חוטפים ביקורת מהטוקבקים ואנשי ימין חוטפים מהקולגות", הוא מסכים, ומוסיף בחצי חיוך, "אני בהחלט חוטף מהקולגות שלי כשאני מביע דעה. בשלב הזה אני כבר לא נכנס לוויכוחים, אבל תמיד יגיעו כל מיני קולות. מה שבטוח, מחיר מקצועי זה לא. לא קרוב. אם לא בא מישהו והעיף אותך מתפקיד והודיע שזה בגלל הדעה שלך, אל תבוא ותגיד ששילמת מחיר מקצועי".
קצת לפני ששותקה תעשיית התרבות בעקבות מבצע שאגת הארי, התחולל בתוכה קרב לא קטן. זאת בעקבות הבחירה של אנשי אקדמיה בסרט השנוי במחלוקת "הים" לייצג את ישראל באוסקר. ההחלטה של שר התרבות והספורט מיקי זוהר לבטל את המימון לטקס ולקיים טקס אלטרנטיבי לא איחרה לבוא. בתוך כל זה קנולר, שחקן קולנוע מוערך על ידי האקדמיה, מוצא את עמדתו.
"אני מרגיש שאנשים התעלמו מזה שיש פה סיטואציה יותר מורכבת מההחלטות של השר. בחרו לשלוח יצירה שהציבור הגדול לא מתחבר אליה ולא מגיע לראות אותה בהמוניו באולמות הקולנוע. אז שר התרבות מסתכל על זה, וזכותו להגיד מה הוא חושב ולפעול. בתפיסה שלו, אם המדינה משלמת על הפקת הסרטים, הקהל הישראלי צריך להתעניין באותן יצירות. אני לא יודע אם אני מסכים עם זה במאה אחוז, אבל מבין את הלגיטימציה".
מרגע הפגיעה בביתו ועד לשיחתנו, שמר קנולר על אופטימיות מרשימה, כולל בציוץ שהעלה יממה לאחר שנפגע ביתו ובו כתב 'פחות או יותר אין לנו דירה. אבל... הפגיעה רק ברכוש, ולא בגוף, חמינאי מת, ומשטר האייתולות יקרוס במהרה, אמן'. הציוץ זכה להרבה תמיכה, אבל הביא גם לכינויי גנאי כמו 'ביביסט אבוד'.
"אני חושב שחייבים לשדר אופטימיות, גם אם אתה לא אופטימי במאה אחוז", הוא מסביר, "אבל עוד לפני המלחמה זה מי שהייתי. אופטימי, ככה כבר שנים אני מנסה להסתכל על החיים. זה עושה הרגשה טובה, ולמרות שהטיל נפל ליד הבית ועשה נזק רב, אני שמח".
באמת, למה?
"כי מטפלים בבעיה סוף־סוף", הוא משיב בהתלהבות, "בעיה שכבר אי אפשר להתעלם מקיומה. יושב פה עם, לא רחוק מכאן, ומודיע לך שהוא מתכנן להשמיד אותך. אז מתעלמים ומתעלמים עד שקמים ופותרים את הבעיה הזו. וכשקמנו לעשות זה לא פשוט, וזה בא במחיר הדירה שלי, אבל לא הייתה לנו ברירה. ואני מת על זה שהפעם אנחנו אלו שעשו את הצעד הראשון".
חוץ מפוגל, לפני כשנה קנולר זכה לשחק עוד דמות מורכבת ושונה ממנו מאוד. תא"ל אבינועם ברנר, סגנו של המפקד בסדרה "התנתקות" ומי שמאמין בלב שלם בגירוש התושבים מיישובי גוש קטיף. "הדמות של מפקד ההתנתקות היא דמות פחות מורכבת מפוגל. הוא תומך בהתנתקות גם כשהוא מבין את המחירים. ומסיים את הסדרה בזה שהוא עדיין בטוח שהוא בצד הנכון".
איך הרגשת לשחק דמות שחושבת בדיוק הפוך ממה שאתה חושב על הגירוש?
"היה בזה משהו נחמד. הצלחתי להיכנס לראש של מפקד שאיבד חיילים ולא מבין על מה ולמה. זו לא תפיסה שלא הכרתי. אבל פתאום להיכנס רגשית למקום שלי היה לי אחרת לגמרי. יש טקסט שבו הוא אומר לאם שכולה של חייל שלו 'זהו, לא צריך לעשות את זה יותר'. מבחינתו השמירה על גוש קטיף הייתה משימה מיותרת כל השנים האלו, וטוב שהיא נגמרה".
התפקיד בסדרה הביא אותו להתאחד מחדש עם לייזי שפירא וחוה דיבון, יוצרי הסדרה "סרוגים" שבה כיכב בתחילת דרכו, וכמובן עם עמוס תמם, הפרנטר שלו מאותם ימים.
"הרגשתי כאילו חזרתי הביתה", הוא מספר בחיוך, "עברו 15 שנה מאז שיחקנו יחד בסרוגים, ובכלל. אבל בתוך שניות הקסם חזר. זה היה קל ממה שציפיתי, חזרתי לפרטנר שלי. אותו דבר היה גם בעבודה עם לייזי. הייתה לנו שפה משותפת".
הסדרה עצמה צולמה זמן קצר לאחר 7 באוקטובר ועלתה באוגוסט 2025 במלאת 20 שנה לגירוש וכשהלחימה בעזה נמשכת, מה שהפך את החיבור בין הדברים לבלתי נמנע עבור הצופים וכמובן עבור קנולר בעצמו. "אני חושב שבין ההתנתקות מיישובי רצועת עזה לבין 7 באוקטובר יש קשר הדוק", הוא אומר, "ואני לא מחייב אף אחד לחשוב כמוני, אבל לא היינו מגיעים למצב הזה אם לא מה שקרה בגוש קטיף. אגב, אני רואה את אותו הקשר בין היציאה מלבנון לבין האינתיפאדה השנייה. הרבה אנשים מסתכלים על הכול כעל זירות שונות וזה בסדר, יש לזה יתרונות. אבל אני מסתכל על הכול כזירה אחת שבה ישראל היא תמיד המטרה".
בזמן הצילומים יצא לכם לדבר על הטיימינג המאוד מצמרר של הסדרה?
"בסט עצמו כמעט שלא דיברנו על זה. גם לא היה צורך שהסדרה תעסוק בעניין. אני מאוד אהבתי שהסדרה לא מפנה ל־7 באוקטובר ולא מאכילה בכפית. גם בלי הסבר, מי שמספיק אינטליגנט מבין שאסור היה לנו לצאת ושמי שהתנגד ליציאה מאותם מקומות צדק. אני חושב שזו הייתה טעות גדולה, וזה נתפס אז והיום כחולשה באזור שלנו. תמיד יהיה לזה מחיר. העמים מסביב לא מבינים את כל ה'חוכמה המערבית', זה גם לא מעניין אותם. לאבד שטח זו חולשה מבחינתם. אצלם זה או ניצחון והכרעה או הפסד, אין באמצע. זו השפה שלהם, שאותה אנחנו עדיין לא מדברים.
"כהכנה לסדרה צפיתי בסדרה תיעודית שהתפרסמה כמה ימים לפני כן, ואז גיליתי שבזמן שפינו את המתנחלים אנשי העוטף חיכו בחוץ, באו אליהם ואמרו להם שזה היה המעשה הנכון לעשות. זה היה ממקום טוב, הם באמת האמינו בזה ורצו לנחם את אנשי הגוש מתוך אהבה אמיתית. הם אמרו להם 'זה לא טוב לכם להיות מגן אנושי'. לי נורא עצוב לראות שאותם אנשים שהאמינו שעכשיו בעוטף יהיה שקט ושלום, הם בדיוק אותם אנשים שנרצחו ב־7 באוקטובר".
אוהד קנולר | צילום: אריק סולטן
לפני שעלתה ההתנתקות, עוררה הסדרה רגשות סותרים בקרב הציבור הישראלי. היו כאלו שציפו לראות אותה והיו כאלו שחששו, בעיקר מאופן הצגת המתנחלים שלרוב מקבלים יחס די שלילי בטלוויזיה.
"לפי מה שכתבו לי, אנשים הופתעו לטובה, כי הם היו רגילים שבנושאים כאלו, פוליטיים ומורכבים, מטפלים בעיקר מזווית שמאלית. גם לסדרה הזו בהתחלה היו הרבה התנגדויות. חשבו שהיא תבוא כביקורת כלפי אנשי גוש קטיף ושהולכים לרדת על המתנחלים בצורה חזקה. כשראו את הסדרה גילו שזה בדיוק ההפך, ושכל אנשי גוש קטיף הוצגו כדמויות עם מורכבות ואופי, בעיקר עם אישיות לכל אחד".
ארבעים וקצת שנה אחורה, קנולר הילד כבר התחנן להוריו שירשמו אותו לבית הספר לאמנויות. הם המתינו כדי לוודא שלא מדובר בשיגעון חולף ורק אז הסכימו לאפשר לו את הצעד הראשון במסע שיהפוך לארוך מאוד.
"נהניתי תמיד לשחק, אבל ההורים שלי לא רשמו אותי לבית הספר ההוא עד שהם הבינו שזה בוער בי באמת. גם בשלב הזה עוד לא הייתי בטוח. סתם, הנאה של ילד. החותמת האמיתית הגיעה אחרי הצבא, שם בחרתי את זה כמסלול".
מאז הוא שיחק בעשרות תפקידים, בתיאטרון, בטלוויזיה, בקולנוע וגם בחו"ל. בעודו מתקרב לשנתו ה־50, קנולר לא מתכוון לעצור, וכמי שיש לו דריסת רגל בתעשייה הבינלאומית, הוא מקווה שהשמיים להוליווד ייפתחו מחדש עבור הישראלים, ומהר.
"יצא לי לשחק בכמה תפקידים בהפקות בינלאומיות, אבל לצערי זה עצר מאז 7 באוקטובר. כשיבקשו מחדש בוודאי אחזור לשם. כל שחקן רוצה להרחיב את מעגל ההשפעה שלו, מן הסתם. זה משהו שאני בהחלט רוצה, ואני גם מבין שבעולם יש כרגע הרבה שאלות כלפינו ושצריך סבלנות".