ביקב פסגות, ביום חמישי לפני חג פסח, התחוללה מהומה - לא בגלל האיראנים שהחליטו להתרכז דווקא בירי לאזור בנימין אלא בזכות יריד הביגוד והעיצוב לקראת החג, שמשך אליו מאות נשים מהסביבה - כולן, ללא יוצא מן הכלל, מהמגזר הדתי. שם, בין שמלות פרחוניות ללבנות, נתקלתי בדוכן קטן, המשתלב בטבעיות באווירת החג אך גם מעורר עניין חריג בקהל: דוכן פירסינג. מחטים ועגילים מגוונים היו מונחים על שולחן לבן וקטן, ולידו עמדה המחוררת רחל עזרן, מחייכת, בפנים נעימות ובכיסוי ראש הדוק. תור ארוך השתרך מולה, ומעבר לו הבזיקו מבטים חטופים.
פעם המחשבה על פירסינג הייתה כנראה נזנחת מהר מאוד, וגם אני בחרתי הפעם לא לעשות את הנזם שתמיד חלמתי עליו, אבל בדרך הביתה לא יכולתי שלא לתהות איך התחום שנחשב למוקצה בעולם הדתי מצא את מקומו בין מטפחות ביריד אופנה צנועה. הרי עד לפני כמה שנים, פירסינג באמת היה שייך למחוזות החילוניות, מין מעשה מרדני שקשור בחנות מפוקפקת ובאדם מחורר ומקועקע בעצמו. היה כמעט בלתי אפשרי לקשר בינו ובין העולם הנשי הדתי, שמן הסתם נוטה לצניעות יותר מלקישוט הפנים בעיגולי זהב.
עד לפני כמה שנים הייתה רחל עזרן רק אחות מוסמכת, שקופצת מהתמחות להתמחות, ואנחנו באמת נפגשות לריאיון מיד לאחר שהיא מסיימת משמרת לילה בבית החולים. אבל כיום, מלבד עבודת הסיעוד היא מפעילה סטודיו פירסינג בתקוע ומקבלת נשים גם בירושלים. במגזר היא כבר ידועה בכינוי "רחל פירסינג". ״כשהתחלתי ללמוד פירסינג התחום לא היה נפוץ כמו היום", היא אומרת לי. "במקום שלמדתי בו חשבו שאני מבקרת של משרד הבריאות, כי באמת הייתי זרה בחדר. אבל הפירסינג התחיל לצבור אז תאוצה, באופנה בכלל וגם במגזר הדתי".
לאורך כל הקריירה הארוכה שלה כאחות היא חיפשה דרכים להתחדש. "אחרי כל חופשת לידה, בערך מדי ארבע שנים, עברתי למחלקה חדשה כדי ללמוד ולהתרענן ולמנוע שחיקה. בסוף ההיריון האחרון גם סיימתי תואר שני, והרגשתי שאני צריכה שינוי, יציאה ממרחב בית החולים וחיבור לאסתטיקה ולעיצוב שתמיד משכו אותי. וכך היה, מיד אחרי המבחן האחרון בתואר ישבתי עם חברות בבית קפה, והן דחפו אותי להירשם לקורס פירסינג. גיסתי ובעלי תמכו ברעיון. לדעתי במקצוע הזה יש יתרון גדול בידע רפואי, גם בגלל הסטריליות וההקפדה וגם בגלל העבודה עם מחטים וגוף האדם".
חשבת פעם לוותר על הסיעוד בשביל הפירסינג?
"אני לא רואה את עצמי מוותרת, אלא פשוט מקפידה על מינון נכון. אני מרגישה שאני יכולה להתפתח בתחום הפירסינג כי יש המון ביקוש, אבל העבודה בבית החולים טבועה בי. ברוך השם מצאתי עוד משהו שמעניין אותי, וכיף לי בו והוא משמח אותי. זה לא מובן מאליו שאנשים מוצאים שני תחומים שמעניינים אותם. אני מודה על זה".
עם מטפחת על הראש וילדים שממתינים בבית, מן הסתם עזרן הייתה שונה מאוד בנוף של קורס הפירסינג. ובכל זאת, לדבריה, היא לא הרגישה לא בנוח. "ידעתי שאני מביאה איתי ערך מוסף מבחינה אישית ומקצועית", היא מסבירה. "הפירסינג דורש מוטוריקה עדינה, אמפתיה, סבלנות, דיוק. הנסיון בעבודה כאחות נתן לי את הביטחון לגשת לתחום ולהתחיל לעבוד".
התדמית של הפירסינג במגזר נמצאת כיום במגמת עלייה. במעוזות הדתיים, מחזה של בנות עם נזם – כולל נשים מבוגרות - הוא כבר עניין שבשגרה. "נשים רוצות להביע את עצמן", אומרת עזרן. "לא כולן מרשות לעצמן ללכת במכנסיים, וכמה כבר אפשר לשחק עם המטפחת. בפירסינג את יכולה לעשות משהו קצת נועז שהוא עדיין מותר. קעקוע הוא לא משהו שנשים דתיות עושות, אז הן פורצות דרך היכן שאפשר".
הפירסינג הפך אפילו לבילוי קבוצתי, ולא רק בדוכן פירסינג מזדמן. כיום נערכות גם "מסיבות פירסינג": התכנסות של כמה נשים - חברות, או אימהות ובנות, או מורות ותלמידות - בערב שכל מטרתו להתחדש יחד בנזם, הליקס או עגיל בגבה. רננה לוי, שגרה כיום בירושלים, היא אחת היוזמות של מסיבות כאלה. לפני ארבע שנים, כשהייתה בעיצומם של לימודי הסיעוד, היא החליטה לקחת את המחט לידיה. "תמיד אהבתי עגילים", היא מספרת. "בכל אירוע חשוב – פרידה רומנטית קשה או היום שפגשתי בו את בעלי - הייתי מוסיפה פירסינג חדש ועגיל חדש. אבל הכתובת היחידה שלי הייתה מכון קעקועים מקומי, ומן הסתם לא יכולתי ללכת לשם לבד. הרגשתי שזה מקום בוטה, גס, לא טבעי לי. גם היה ידוע שהפירסר קצת מטרידן. וחשבתי שאני רוצה לעשות את זה לעצמי, וגם לאפשר לחברות בסביבה שלי להרגיש בנוח כשהן עושות פירסינג".
רחל עזרן | צילום: נעמה שטרן
איך המשפחה שלך הגיבה?
"ההורים שלי לא הבינו בכלל את האירוע. הם הכי חמודים ותומכים, אבל מן הסתם רצו שהבת שלהם תלמד מקצוע רציני. אימא שלי גם לא מתחברת למראה הזה: כשהחלטתי לעשות נזם ראשון, זה היה אירוע רגשי בבית. היא פחדה שזה ישפיע על השידוכים שלי. אבל זאת הייתה תקופה אחרת. אני רואה שינוי מהותי היום: לסטודיו שלי מגיעות הרבה אימהות עם הבנות שלהן, ואפילו עושות פירסינג בעצמן, למרות ששנים רבות הן סירבו לתחינות של הבנות שלהן".
בניגוד להורים, אחותה הגדולה אביה ששון, מעצבת כיסויי ראש, תמכה ברעיון. "יש לה זכויות מאוד גדולות בעשייה שלי היום", אומרת לוי. "אבל כן נפגעתי אז בתחילת הדרך, כשראיתי את הפער בין היחס לעסק שלה ובין היחס למה שאני עושה. בכל אירוע משפחתי, כשדיברתי על זה, הם לא באמת לא ידעו לתמוך ובכלל לא הבינו. אני יודעת שהם מאוד אוהבים אותי, אבל זה היה לא פשוט. בסופו של דבר הבנתי שזה שלי. הם יכולים להתעניין בשלומי גם בלי שיתחברו לרעיון. זה ממש בסדר".
כמו עזרן, גם לוי התמודדה עם הרמת הגבה מצד שאר התלמידים בקורס הפירסינג. "הם היו בהלם", היא צוחקת. "באה מישהי עם מטפחת גדולה, התחתנה לפני שנייה. אני הייתי המוזרה שם. ישבו שם אנשים עם שיער כחול ולק שחור, והם היו הרוב. זה היה מפגש בין עולמות. תמיד הכרתי חילונים, לא גדלתי בבועה, אבל זו חילוניות אחרת. באווירה, בציורים, בתמונות ובגרפיקה. זה היה מטלטל ברמה האישית. אבל ידעתי שיש משמעות למה שאני עושה, וזה לא יישאר רק בקורס".
כשלוי קיבלה את התעודה היא העניקה לחברותיה מקום מוגן ובטוח לפירסינג, וגילתה שהביקוש גדול אך כבוש מתחת לפני השטח. לנערות הדתיות זהו צעד גדול מדי - לקבוע תור לחירור וממש לנסוע אל הסטודיו. אז לוי החליטה להגיע אליהן: לשבת בסלון או בחצר, במסגרת פרטית וצנועה, ולהראות לנשים דתיות שפירסינג הוא כבר לא מילה גסה. "בהתחלה זה נעשה במעגלים קטנים: חברה שמעה מחברה והזמינה אותי אליה לחצר, ואני ובעלי היינו מגיעים עם הציוד. מסיבת רווקות, יום הולדת ארבעים, אפילו סתם אחר צהריים בקרוון בשכונה. מכאן הכול התגלגל. לא הייתה אז אלטרנטיבה: או שאת הולכת למכון פירסינג, ששם נמצא בדרך כלל גבר וכל המשתמע מכך, או שאת לא עושה פירסינג ומסתפקת בעגיל קליפס בדוכן בקניון".
קיבלת הרבה פניות? הרגשת שנשות המגזר מתלהבות?
"היה ביקוש, כי השמועה עברה מפה לאוזן וגם פרסמנו באינסטגרם או בפייסבוק. בשלב הזה עוד לא הייתי בטוחה במאה אחוז שזה מה שאני רוצה לעשות, וטוב שהכול נעשה בהדרגתיות כי זה אפשר לי ללמוד את התחום, ולהביא איתי סטנדרט שאני לא מתפשרת עליו. אבל מהר מאוד הביקוש גדל. היו מסיבות בכל הארץ. היינו כל הזמן בנסיעות, וזה היה מדהים".
מסיבת פירסינג הפכה את החירור לקל יותר מאשר לקבוע תור לסטודיו?
"לגמרי. בסוף זה לא דורש כלום: את קופצת לאחד הבתים ביישוב, בלי שום מחויבות, רק להבין מה האווירה. המסיבה נותנת ביטחון, ולא רק בהקשר התרבותי או החברתי. הרבה בנות מפחדות לעשות פירסינג מפחד מהכאב ומההחלמה. אבל כשאת בסביבה תומכת, של עוד הרבה בנות, זה מחזק אותך. היו שם מראות מאוד מרגשים, מזכיר קצת חדר לידה", היא צוחקת, "חברות מחזיקות לך את היד ואומרות 'תנשמי, תירגעי'. זו אווירה נשית מלטפת, שמאפשרת לקפוץ למים".
הטרנד גדל והתפשט, וכיום מובילות אותו פירסריות אחרות. "היום אני עם שני ילדים קטנים, אז אני כמעט לא עושה יותר מסיבות ומתרכזת יותר בחנות ובסטודיו", אומרת לוי. "אני עדיין חושבת שלמסיבות יש קסם אחר. אני זוכרת מסיבה אחת, נשים עם יין ומדורה, ואני לידן מחוררת. זו אווירה שאי אפשר להתחרות בה. אני שמחה שזה תפס אצל פירסריות אחרות, אבל גם קשה לי לשחרר", היא צוחקת.
רננה לוי | צילום: נעמה שטרן
כשפתחה את חנות הפירסינג בירושלים, בגיל 25 ואחרי שעזבה סופית את מקצוע הסיעוד, הוריה הגיעו לטקס הפתיחה החגיגי. "זה היה מהלך מפחיד", לוי נזכרת. "רציתי להיות אחות, התמחיתי בחדר לידה, וחשבתי: האם אני מוכנה למשמעויות של עזיבת התחום בשביל חנות פירסינג? אבל אני מאוד טוטאלית באופי שלי, רציתי להתקדם, ואביב בעלי עף איתי על זה. הייתי עם תינוק קטן ובהיריון שני, ועדיין הלכנו על זה. אז כשהמשפחה באה לפתיחה, בכיתי מהתרגשות. הרגשתי שזה רגע של נחת, שאני לא מאכזבת את ההורים שלי. זה היה מרגש מעבר למה שאפשר לתאר במילים. הרגשתי שעשיתי משהו טוב".
באופן מוזר, המילה "פירסינג" עצמה עדיין נושאת איתה מטען. עד היום לוי מקבלת בקשות מנומסות להשמיט אותה מהשלט שעל הדוכנים שלה. "כבר כשיצאתי לדרך ישבתי עם אביה והתלבטנו שעות אם לקרוא לזה 'פירסינג'. היו הרבה מקומות שביקשו שאגיע לאיזה יריד ביישוב, אבל שלא אקרא לדבר בשמו. ירידים ואירועים הם מרחב מעולה לדוכן כזה: הציבור הדתי אוהב להיפגש ולהתקהל, והכול טבעי וקליל. אבל ההחלטה בסוף הייתה להישאר עם המילה פירסינג. זו המילה המקצועית, ודבקתי בה למרות שהרבה מקומות לא הסכימו שנגיע בגלל השם. ירידים ידועים במגזר הדתי ניסו לשכנע אותי לקרוא לו 'דוכן תכשיטים', אבל לא הסכמתי. אפילו לאחרונה הייתי אמורה להגיע לאיזה יישוב, אבל כשהרב שמע את שם הדוכן שלי, הוא התערב וביטל".
הרגשת שאת נתקלת בחומה?
"לא התחלתי את זה ממקום מרדני. לא הייתי מהבנות שחייבות לבוא באולפנה עם משהו שאסור. כשאמרו לנו באולפנה להגיע בלי נזם, באתי בלי נזם. נכון, התאמצתי מאוד לאפשר את הפירסינג לבנות מהמגזר. אני ובעלי נסענו, הבאנו, השגנו ספקים, יצרנו שפה. אבל זה לא נועד למרד בממסד, במה שאסור. היה יישוב שרצינו להגיע אליו ושמעתי שלפני כן התקיים דיון בין כל הגברים של היישוב. הפריע להם שמביאים ליישוב מסיבת פירסינג, מה האמירה ואיך זה משפיע על הנוער. זה בדרך כלל קול גברי, שלא מתחבר לקונספט.
"אבל אני רואה שינוי מהותי. בכל שנה הייתה קפיצה. היום יש לנו חנות בירושלים, וזה לא משהו שבכלל העליתי בדעתי לפני כמה שנים, כי לא היה קהל. אבל הביקוש תמיד היה. בנות לא הרשו לעצמן לעשות חורים ש'פרצו את הגבול', כמו נזם או עגיל בגבה, אבל תמיד הייתה התקדמות. גם בקרב נערות. לפני לא הרבה שנים, פירסינג התכתב עם תדמית שלילית ומרדנית, בעיקר באולפנות. היום מתייחסים לזה הרבה יותר כבחירה של סגנון. ברור שיש עדיין אולפנות שזה אסור בהן, אבל נזם כבר לא מתייג אותך בהכרח כנערה בסיכון. עגיל בגבה הפך למה שהיה פעם הנזם. היחס השתנה גם במערכות החינוך. הייתה לי פעם מסיבת פירסינג שערכה מחנכת של כיתה י"ב, עם כל התלמידות שלה, והיא עשתה פירסינג בעצמה".
איך את מסבירה את הקפיצה החדה הזו?
"אני חושבת שהפירסינג עבר שינוי מהותי גם בחברה החילונית, קודם כול, וזה מה שעשה את ההבדל. בחברה החילונית של פעם מי שהיו עושים עגיל בגבה או ספטום (עגיל בין הנחיריים) היה נחשב לחריג. היום זה נפוץ, וכמו הרבה דברים זה חלחל לחברה הדתית. נשים בתנ"ך ענדו נזמים, ואין בזה משהו רע. אני חושבת שהשליחות שלי היא להוציא את הקונוטציה השלילית מהמילה פירסינג, ולהעניק לבנות ביטחון בהחלטה שלהן. לא ממקום מרדני, אני לא באה להילחם באף אחד, אבל חשוב לי שאנשים יבינו שפירסינג הוא ביטוי לסטייל וליופי. לא צריך לצמצם את התחום הזה לסטריאוטיפים או למסרים שלא קשורים. זה קשה, אבל אני הולכת על זה בכל הכוח".
ביריד, בסטודיו או במסיבת הפירסינג, כל נערה או אישה שמתיישבת על הכיסא מביאה סיפור חדש. אישה כמעט בת ארבעים, שעדיין חוששת מתגובות ההורים, למשל; או כלה שרוכשת לחמותה נזם על חשבונה, כמתנה מפנקת. "זאת עבודה שמספקת ים של מפגשים מעניינים", אומרת עזרן. "בעל שדוחף את אשתו לעשות פירסינג, אימא שמלווה את הבת שלה. כל זה מעיד שנוצרה תרבות מאפשרת. גם אם האימא לא עפה על ה'כרטיסייה' שיש לבת שלה באוזניים, היא תבוא ותיתן לה יד. במקום מרד זאת דינמיקה מרגשת. יש גם משהו במפגש האינטימי של פירסרית ולקוחה שגורם להיפתח ולשתף. בחמש הדקות שיש לנו יחד, הבנות שופכות את הלב. אחת מספרת לי שהיא עושה פירסינג אחרי לידה שקטה, אחרת חוגגת את סיום המלחמה בסרטן".
לוי מספרת שהופתעה במיוחד כשהגיעו לחנות שלה נשים חרדיות. "מתברר שיש ביקוש ענק אפילו בציבור החרדי. אצלן זה עוד יותר לא מקובל, אבל באות אליי נשים מכל המגוון של הציבור החרדי, אפילו אדוקות ממש, שעושות פירסינג בטבור ולא באוזניים כי את זה רואים. אבל בטבור זה רק שלהן".
להידבק באווירה. מסיבת פירסינג | צילום: באדיבות המרואיינות
הנוכחות של הפירסריות הדתיות מעודדת נשים להתקרב, ומעוררת את המחשבה שנדחתה בעבר במהירות. בתור לדוכן של עזרן ביקב פסגות שמעתי את ההיסוס, את קולות השכנוע, ולבסוף את ההחלטה הבוטחת של בת או אם לזנוח את קניית השמלה החדשה לחג ובמקומה להתחדש דווקא בנזם נוצץ. "80 אחוז מהבנות לא מתכננות, אבל באות ונדבקות לאווירה", אומרת עזרן. "יש כאלה שכבר יוצרות קשר מראש, מחפשות לאיזה יריד אני מגיעה. אבל אצל הרוב זה ספונטני, וזה מרגש".
הניסיון של שתיהן בתחום הרפואה והסיעוד הוא נכס. לוי מספרת שבנות הרגישו יותר בנוח אחרי שגילו שלמדה סיעוד: "אמרו, אוקיי, היא אחות, היא יודעת מה היא עושה. נתנו בי אמון". עזרן אומרת שיתרונות האחות בתחום הפירסינג הן רבים: "את יודעת איך לשמור על סטריליות, איך להחזיק מחט, וגם יש יתרונות בגישה, בסבלנות. יש בנות שמתעלפות מסטרס, שנכנסות לחרדה. אני לא נלחצת מזה. בתור פירסרית אני צריכה להיות שם איתן".