לא קל היה לד"ר יוכי סימן־טוב לקרוא את היומנים שכתבה בגיל 15. "פתחתי אותם לצורך כתיבת הספר שלי, ועלו מהם בדידות, כאב ודאגה גדולה", היא מספרת. השבר שטלטל את עולמה כנערה היה נפילתו של אחיה, רב"ט אבנר יונה ז"ל, בקרבות רמת הגולן במלחמת יום כיפור. את הבשורה המרה איש לא בישר לה אז באופן מסודר. גם היום העיניים שלה מתעננות כשהיא נזכרת איך חזרה הביתה מבית הספר מוקדם מהרגיל, בגלל תחושה חזקה שמשהו אינו כשורה. בבית היא מצאה את אמה שרועה ועיניה עצומות, אחרי זריקת הרדמה שניתנה לה בחופזה. "רופא ואחות שהגיעו לבית לא עמדו בבכי שלה, והרדימו אותה למשך שעות. אני זוכרת שראיתי אז כמעט בחוש את המשפחה מתנפצת.
"אחותי הקטנה רבקה הייתה בכיתה ח', והמזכירה בבית הספר נכנסה לכיתה שלה וביקשה ממנה ללכת הביתה עם חברה. את הידיעה עצמה קיבלה רבקה משכנה באמצע הרחוב, בעמידה. זה היה קשה. היינו לבד ולא ידעו אז איך להתייחס אלינו. מהיומנים שלי ראיתי שרק החברות באולפנה ספגו את הצער הנורא שלי. במפגשים שלנו הן מתארות עד היום כמה כאבו איתי".
בסלון ביתה במבשרת־ציון היא מוסיפה עכשיו בקולה השקט: "אין לי שום כעס על אף אחד, אבל המציאות הייתה שהמבוגרים סביבנו לא באמת ידעו מה לעשות. אובדן של אדם קרוב הוא חוויה קשה לכל אחד, ולילדים במיוחד. אפשר לומר שמהחוויה ההיא נוצר בי הלהט לעשות ככל האפשר שילדים לא יישארו לבד עם כאב. זו השריטה שלי".
לגעת בכאב | צילום:
את סימן־טוב, מומחית לחירום ולאובדן, פגשתי לראשונה בהדרכה שנתנה בנושא דיווח עיתונאי על מקרי אובדנות. כשהקימה את היחידה להתמודדות במצבי משבר וחירום במסגרת השירות הפסיכולוגי־ייעוצי (שפ"י) של משרד החינוך, לפני יותר מעשרים שנה, והחלה לנהל אותה, היא לא חשבה שתעסוק גם במניעת אובדנות; המשימה הזאת נחתה על שולחנה שבועות ספורים לאחר מכן, והפכה בסיס לדוקטורט שלה ולשליחות שתלווה את חייה.
הכול החל כשמנהלת שפ"י העבירה לסימן־טוב מסמך שהגיע מלשכת מנכ"ל משרד החינוך: זה היה דו"ח ועדת בדיקה בעקבות התאבדות תלמיד, וסימן־טוב התבקשה לגבש דרכים ליישום ההמלצות. היא לא הכירה אז את נושא האובדנות, אבל למדה היטב את הממצאים. התברר לה שכשמונה עד עשרה מקרים כאלה מתרחשים בארץ בכל שנה. "בכל אחד מהם ישבתי ובדקתי את הפרטים, ואז קפצו לי מול העיניים דברים משותפים בין המקרים. פניתי אל פרופ' ישראל אורבך ז"ל מאוניברסיטת בר־אילן, שהיה מהראשונים בארץ שהעלו למודעות את מניעת האובדנות, והוא עזר לי מאוד. הלכתי לכל הרצאה שלו. הידע שלי באותו שלב היה כשל יועצת חינוכית במערכת. אפשר לומר שהיום, יועצת מתחילה יודעת על אובדנות יותר משידענו אז".
סימן־טוב החליטה להעמיק עוד ועוד בנושא המודעות לאובדנות, והצטרפה לכל פורום מקצועי שעסק בו. "המפגש עם אנשי האקדמיה והמומחים מהשדה הקליני והחברתי תרם להבנה שצריך ליצור תורת עבודה סדורה למערכת החינוך. היה צימאון גדול במערכת לידע ולהדרכה בנושא". את הדוקטורט שלה בחינוך כתבה לאחר שבחנה שבעים סיפורי חיים של תלמידים שהתאבדו. כל אחד מהשבעים הללו, היא אומרת, חרות בתוכה היטב עד היום.
מה חשוב במיוחד שנדע על אובדנות?
"ראשית, שבנים מתאבדים הרבה יותר מבנות - פי ארבעה־חמישה. הם בסיכון גבוה הרבה יותר. חשוב גם לדעת שבמקרים רבים, החברים יודעים יותר מהמבוגרים. הם רואים את הרמזים אבל לא מספרים, משתי סיבות – גם משום שהם חושבים שזה לא רציני, 'הוא סתם צוחק', וגם במחשבה שזו תהיה בגידה בחבר. צריך ללמד אותם לדבר. עבדנו קשה מאוד על הנושא הזה, בדקנו במדינות אחרות מה הצליח, וזה אחד התחומים שראינו בהם שינוי. ילדים סיפרו על דברים שראו, וממש הצילו ילדים אחרים. למשל, ילדה סיפרה שהיא דואגת כי חברה כתבה הודעה מסוימת. ילדים שמו לב שחבר לא עונה, יצרו קשר עם אבא שלו ועם המורה, ומצאו אותו ממש ברגע האחרון".
ובעיקר, היא מדגישה, מה שחשוב לדעת על אובדנות "זה שצריך לדבר עם ילדים על אובדנות. להציע מה אפשר לעשות כשמרגישים מצוקה חריפה, לתת אלטרנטיבות, להסביר למי אתה יכול להתקשר. פיתחנו במערכת החינוך 'כרטיס ביטחון' למקרים של מצוקה, ובכל שנה היו יותר כיתות שקיבלו את ההדרכה הזאת. התחלנו בדברים בסיסיים מאוד. לדבר קודם כול על 'דברים שאותי משמחים'. אחר כך על משאבי התמודדות - מה עוזר לי כשקשה. ואז הגענו לדבר על דיכאון, ומה ההבדל בינו ובין סתם מצב רוח רע שיכול לתפוס כל אחד. ודיברנו גם על התאבדות. הילדים כל כך רוצים שידברו איתם על זה.
"כבר ב־2005, פרופ' מדלן גולד חקרה בארה"ב את הנושא. אחר כך חזרו על המחקר הזה עוד רבים, ובהם פרופ' גיל זלצמן, ראש המועצה הלאומית למניעת התאבדויות, שזכיתי שיהיה מנחה שלי בדוקטורט. המחקרים הוכיחו שכאשר מדברים עם ילדים מפורשות, זה לא מגביר אובדנות. יש איזה מיתוס, פחד גדול ש'אנחנו נכניס להם רעיונות לראש'. לא. צריך לדבר".
המילים האסורות
למבוגרים, מודה סימן־טוב, לא קל לדבר בפתיחות עם בני נוער על אובדנות. "ראיתי במשך השנים כמה קשה לאנשים לחצות את הקו הזה. כשאמרתי 'תשאלו את הילד אם הוא חשב להתאבד', הם לא היו מסוגלים. אפילו אנשי הצוות שלי, כשהתחלנו לתרגל את זה, התקשו לומר את המילים. אז אמרתי להם שישאלו 'חשבת לפגוע בעצמך?'
"כששואלים ילד את השאלה הזאת במפורש, הוא אומר לעצמו שהמבוגר שמשוחח איתו מסוגל לשמוע את התשובה, גם אם היא חיובית. אם הוא לא יישאל, הוא לא יגיד. כי הוא חושש שנבקר אותו, שנלעג לו, שנגיד לו שזה אסור. אבל אם שואלים באופן מפורש ומקשיבים לתשובה, הילד יודע שהוא יכול לדבר. כך יש לנו עם מה לעבוד. ואז צריך להמשיך ולשאול - 'איך חשבת לעשות את זה?', 'מתי?', וככל שהתשובה ספציפית יותר, כך אנחנו יודעים שהילד בסיכון גבוה יותר. ואז, אם צריך, עוצרים הכול ושומרים עליו. מטפלים בו, לא עוזבים אותו.
"זה קשה מאוד בהתחלה, אני יודעת. כי יש סטריאוטיפ, תפיסה מקובלת שאומרת שאסור לדבר על זה. אני לא חושבת שהייתה סדנה או הרצאה שהשאלה הזאת לא עלתה בהן. חשוב שהורים יבינו שאין צורך לכעוס על היועצת בבית הספר כשהיא מדברת על אובדנות. גם בזה נתקלתי לא פעם".
מאיזה גיל צריך לדבר על אובדנות?
"כמו על כל נושא, כמו מיניות למשל: מדברים לפי מה שמותאם לגיל".
נכון, היא אומרת, יש גם דיבור שמזיק. "למשל, כתבה בטלוויזיה או בעיתון בדיוק איך האדם התאבד. או כשיש האדרה – כמה המתאבד היה אדם נהדר, כמה החברה פגעה בו, ובכלל לעשות אותו קורבן. אלו בהחלט דברים שמזיקים. אבל לומר 'הוא מת כתוצאה מהתאבדות', ולראיין אנשי מקצוע שמסבירים מה גורם לאובדנות, ולציין למי אפשר לפנות כשמרגישים קושי, ממש לפרסם מספרי טלפון - זה עוזר. זה לא מכניס רעיונות.
ד"ר יוכי סימן־טוב | צילום: נעמה שטרן
"הנפגעים מהפרסום המזיק הם לא אנשים שרעיון ההתאבדות לא עבר להם בראש לפני כן, אלא מי שמחשבות אובדניות כבר קיימות אצלם. אנחנו יודעים היום שאובדנות יכולה להימצא במשך הרבה זמן במחשבות של ילד, אבל ההחלטה לממש אותה תגיע לפעמים כתוצאה מטריגר. למשל – אם הייתה מריבה קשה, תחושה של השפלה בבית או בבית הספר, פרידה מחברה או שתיית אלכוהול שמסיר עכבות. אבל האמביוולנטיות קיימת עד הרגע האחרון. אנשים שניצלו מספרים שגם תוך כדי המעשה, הם חשבו שהלוואי שמישהו יציל אותם. זה עצוב מאוד".
לכן, היא אומרת, צריך להרחיק מהישג יד אמצעים אובדניים. "לעיתים הליכה של עוד 200 מטר מונעת מעשה. צריך למשל לבנות מעקה במקומות מסוכנים, ולהציב שם שלט עם מספרי טלפון לעזרה. גם כאן - אתה לא נותן רעיון, אתה מציל. אלו דברים שנחקרו".
טעות נפוצה נוספת בנוגע לאובדנות ילדים ונוער, אומרת סימן־טוב, היא מסוג "אצלנו זה לא יכול לקרות". "יותר מדי פעמים שמעתי את המשפט 'זה הילד האחרון שהייתי חושב שיתאבד'. סיפורי החיים שחקרתי מעידים שאובדנות יכולה להתרחש גם בקרב אנשים שנחשבו בריאים, אבל המצב הרגשי שלהם הידרדר בעקבות רצף של אירועי חיים לוחצים. לכן חשוב מאוד לשאול. יכול להיות ילד שלא נמצא על מסך הרדאר שלנו מהבחינה הזאת, ואז קורה אירוע שמצריך לשים עליו עין. בקורונה, גם במשפחות מבוססות היו אנשים שפוטרו מהעבודה, או שהעסק שלהם קרס והמצב הכלכלי בבית השתנה דרמטית בתוך זמן קצר. צריך היה לגלות ערנות כלפי ילדים מבתים כאלה.
"גם תלמידים מצטיינים לא נקלטים פעמים רבות במסך הסיכון שלנו. צריך לשים לב גם לשינויים קטנים אצלם, כי הם לא מחצינים. הפרפקציוניסטים, אלו שהתרגלו להיות מושלמים ותעודת הזהות שלהם היא 'אני מצטיין תמיד', עלולים לסבול מאוד מבפנים אבל לא להראות, ואז בבת אחת להתרסק. מותר לדרוש מילד הישגים, אבל לא לגדל אותו על כך שאם לא עשר, הוא אפס.
"לא פעם עולה השאלה אם מדובר באמת באובדנות, או רק ב'רצון לתשומת לב'. המציאות מראה שברוב המקרים, מחשבות על אובדנות מסתירות מצוקה חריפה. בדרך כלל הסיבה האמיתית לדיכאון היא רצף של בעיות - מציאות קשה של מצב כלכלי או בריאותי, או אירועי חיים קשים. ניתחתי מקרה של תלמיד שהיה נתון בדיכאון קשה אבל סמוי. להערכתי, המצב הזה נוצר אצלו בגלל אובדן של חמישה אנשים שהוא הכיר ונרצחו באינתיפאדה, אבל הטריגר היה מריבה עם ההורים".
המורים, מגדירה סימן־טוב, הם "גורמים מאתרים" חשובים שבכוחם לזהות מצבי דיכאון. "מורה יכול להבחין אם תלמיד נראה שפוף, אם הוא מסתגר חברתית, אם הוא לא מתעניין בפעילויות שבעבר כן משכו אותו, אם הוא נעשה מנומנם או רגזן.
"יש עוד דבר שחשוב להציף: אנשים רוצים לסדר את העובדות בצורה פשוטה, ולכן אומרים 'הוא התאבד כי עשו עליו חרם'. אלה שטויות", היא מתרעמת. "חרם עלול להיות טריגר, הוא יכול לגרום סבל קשה, וצריך לטפל בזה במלוא החומרה. אבל לומר שזו הסיבה הבלעדית לאובדנות - זו טעות וחוסר הבנה. אובדנות היא תופעה מורכבת.
"כשיש ילד שמתאבד, טוענים לפעמים בכלי התקשורת או ברשתות החברתיות שהיה עליו חרם, כשבפועל הוא היה דווקא אהוב בסביבתו. מפרסמים דברים חסרי בסיס, וזה גורם עוול. בעבר כתבים היו מתקשרים אליי ושואלים: 'נכון שהוא התאבד כי חברה שלו עזבה אותו?', 'נכון שזה קרה בגלל אהבה נכזבת?'. אז אני אומרת בציניות שהיום כבר לא מתים מאהבה, היום זה מחרם. לילדים יש אירועי חיים, יש פגיעוּת לפתולוגיה נפשית - כל זה נעלם? יש רק חרם?"
בגלל הרשתות החברתיות החרם נכנס הביתה, והכוח שלו מועצם.
"יש בהן רע ויש גם טוב. מחד גיסא, ברור שהרשתות החברתיות מגבירות את הפגיעה. מצד שני, הן מנגישות לילדים עוד אפשרויות חברתיות מעבר למעגל של הסביבה והכיתה. פומביות הייתה גם בעבר: היו כותבים בצבע על הקיר של בית הספר, לפעמים גם דברים מגונים מאוד. אלו מקרים שקרו. אז הייתה לילד הרגשה שכל בית הספר ראה, והיום ברשת יש תחושה שכל העולם ראה. ברור שזה מעצים את הכאב, אבל לומר שזה הגורם הבלעדי לאובדנות? זה ממש לא נכון. נשות מקצוע שעוסקות בתחום של דחייה חברתית אומרות לי כמה זה מרגיז אותן. אני לא מבטלת את העניין של חרם כגורם סיכון, אבל יש עוד הרבה אחרים. אנורקסיה היא גורם סיכון חמור, וכך גם דיכאון, אלכוהול ופגיעה מינית. מישהו מהכתבים או הכותבים ברשתות שממהר לספר על חרם שגרם להתאבדות, יודע על הדברים האלו?
"הייתי מעורבת במקרה בו הייתה פגיעה מינית, ואז התאבדות. הפרסומים בנושא התייחסו למצב החברתי בבית הספר. זה לא היה נכון, והיה בזה עוול. מורים ויועצים חינוכיים עוזבים בתי ספר אחרי מקרי התאבדות. יש להם חוויית אובדן, וגם ההאשמה היא קשה. היה דוקטורט שהשווה בין טראומה של מורים שתלמיד שלהם נהרג בפיגוע או בתאונת דרכים, ובין מורים שתלמיד שלהם התאבד. אצל אלה האחרונים הייתה הרבה יותר פוסט־טראומה".
איפה ישראל ממוקמת בעולם מבחינת אובדנות ילדים?
"אנחנו במקום 'טוב': השלישי מתחתית הרשימה אצל הבנות, והחמישי מתחתית הרשימה אצל בנים, מתוך 33 מדינות שבודקות נתונים לגבי אובדנות ילדים ונוער. יש מדינות שלא עושות זאת. אני חברה במועצה הלאומית למניעת התאבדויות, ואנחנו עוקבים אחרי המספרים כל הזמן".
זר לא יבין
יוכי סימן־טוב נשואה לאליהו, איש חינוך, ואם לשבעה ילדים. היום היא יועצת למכללת אפרתה בירושלים, למכללה האקדמית חמדת בנתיבות ולארגונים שעוסקים בטראומה. לצד זאת היא מתנדבת עם הורים שכולים בקרן קובי מנדל, וחברה בוועד המנהל של עמותת מש"ה, "מילים שעושות הבדל", שהקימה אחות שכולה מאובדנות.
בספרה החדש, "לגעת בכאב - ילד לא נשאר לבד" (הוצאת ניב), נותנת סימן־טוב כלים מעשיים שצברה מניסיונה המקצועי, עצות לאנשי חינוך והורים לשלבים שונים במצבי חירום. "התעקשתי על השם של הספר, כי זו המוטיבציה שמניעה אותי", היא אומרת. "ההתאוששות של ילדים תלויה רבות במבוגרים, וחשוב שההורים והמורים לא יגיבו בחוסר אונים, אלא תהיה להם תחושת מסוגלות וגם ידע בסיסי רלוונטי להתמודדות עם מוות ואסון".
בימי פיגועי התופת והאוטובוסים המתפוצצים של האינתיפאדה השנייה היא הקימה כאמור במשרד החינוך את היחידה להתמודדות במצבי משבר, חירום ואובדנות, וניהלה אותה במשך 18 שנה. עקב בצד אגודל עיצבה סימן־טוב את הנהלים להתמודדות עם מקרים של תלמידים שנפגעו בעצמם או איבדו בני משפחה - איך מבשרים בשורה מרה, איזה ליווי נותנים בימי השבעה, ומה אומרים כשילד שב לכיתה אחריהם. "הבנו שהשעות הראשונות הן קריטיות להחלמה, לתפקוד ולמניעת התקבעות של הטראומה, והדגשנו כמה חשוב שהמבוגרים המשמעותיים לילד בחיי היומיום ידעו לתת מענה. לפני כן הייתי בצוות חירום ארצי, אבל כשאני כאדם זר מגיעה אל ילד, למה שהוא ייפתח כלפיי? למה שידבר איתי? וגם, מה המסר שאנחנו נותנים לו במפגש איתו? שהמורה שלו לא יודעת להתמודד עם דבר כזה? שהיא אבודה? אם אנחנו מלמדים את המורה והמנהלת איך לנהל את האירוע, איך לדבר, זה המענה הטוב ביותר.
צילום: נעמה שטרן
"זה היה תהליך ארוך. שאלנו צוותים מה סייע בהתמודדות ומה היה חסר. בנינו שיטה של תדריכים לעשייה פסיכולוגית חינוכית, והמדריכות שלנו באו ועזרו למורים, הציגו להם מסרים בוני חוסן, לימדו אותם איך לנהל שיחה ראשונה בכיתה באירוע אסון. פיתחנו תורת עבודה שהיא ייחודית בעולם".
נוהל פשוט לכאורה, ובכל זאת יוצא דופן ביחס למקובל במדינות אחרות, נוגע לפתיחת בתי הספר גם שלא בשעות העבודה בעקבות אירוע קשה. "למשל, אחרי אסון נחל צפית - בתי ספר נפתחו, ילדים הגיעו, והמורים שוחחו איתם. או במקרה שונה לגמרי, של אב שרצח את הילדים שלו, הזמנו גם את ההורים לבוא לבית הספר, אף שזה היה ביום שישי אחר הצהריים. קודם כול, כי האירוע ערער חוויה פנימית גם אצלם. ושנית, אם ההורה נתפס אצל הילד ככתובת, הילד ידבר. אם להורה כתוב על המצח 'אל תדבר איתי על דברים כאלו', ילד לא ידבר את זה, ואז יכול להיות שהוא יתנהג את זה. אולי הוא ירטיב בלילה, יפתח הימנעות מדברים מסוימים. המטרה היא להפוך את המורים ואת ההורים ליודעים".
לפני כארבע שנים עזבה את העבודה עם משרד החינוך. מזווית המבט שלה היום על המערכת, היא דווקא אופטימית. תלמידי ישראל, אומרת סימן־טוב, עברו אומנם חוויות מורכבות בשנים האחרונות, "אולם כמו רוב האנשים, גם רוב הילדים יחלימו בעזרת המשאבים הטבעיים. אני מניחה שעכשיו, עם תום 'שאגת הארי', יש מן הסתם הרבה ילדים שמתקשים, אבל אם בסך הכול ההורים יציבים והמצב בבית בסדר, גם אצל הילדים תהיה התאוששות. מעל 80 אחוז מבני האדם שעברו אירוע טראומטי מחלימים ממנו, וילדים הם סופר־סתגלנים. ברור שכאשר יש תוכניות שעוזרות להחלים מהר יותר, זה מעולה. כדאי לתת תרפיה באמנות, במוזיקה, ברכיבה על סוסים. זה נפלא, זה מרפד, גורם לתהליכים להיות מהירים יותר, וזמן אצל ילדים הוא חשוב".
אבל יש צד אחר, ורוד פחות. "ילדים שגם כך קשה להם בבית, כאלה שעברו לדוגמה שכול או אובדן ואז מתמודדים שוב עם קושי, יהיו פגועים יותר. שיעורי ההחלמה הגבוהים תקפים בטראומה חד־פעמית; במקרים אחרים ההחלמה תיקח יותר זמן, ותידרש גם עזרה. כמו בשפעת - אצל רובנו היא תעבור בין אם הלכנו לרופא ובין אם לא, אבל אם אדם סובל מבעיות בריאות נוספות, הוא בסיכון גבוה יותר.
"לפני כ־13 שנה התייעץ איתי מנהל אגף החינוך באשקלון אם כדאי להכניס תוכנית חוסן מסוימת. הכרתי את התוכנית הזאת והמלצתי עליה, והוא שילב אותה בעשרה בתי ספר. ואז הגיע 'צוק איתן', טילים נפלו על אשקלון והיא הייתה חזק בקו האש. לאחר מכן אותו מנהל ביקש להכניס את התוכנית לכל בתי הספר בעיר. זו הייתה הזדמנות להשוות בין הילדים שקיבלו את התוכנית שנה קודם לכן, לאלו שלא קיבלו. התוצאות היו חד־משמעיות ומובהקות: מי שכבר חוו את התוכנית היו במצב טוב יותר, כי הם קיבלו כלים להתמודד עם קשיים. עם זאת, שנה אחר כך הילדים משתי קבוצות בתי הספר היו שווים. יש החלמה ספונטנית, ועדיין – שנה בחיים של ילד זה הרבה זמן, ולכן אם אפשר ללמד כלים ולהקדים תרופה, ודאי שזה עדיף".
הדוגמה של אשקלון תופסת גם במעבר מהתיכון לצבא? אפשר לתת כלים במערכת החינוך, והם ילוו את הילדים שלנו גם כחיילים?
"כן, אבל צריך לעבוד על זה כל הזמן".
למשל, היא אומרת, היא הכניסה למערכת החינוך את מודל מעש"ה לעזרה ראשונה נפשית - מודל שמורכב ממחויבות, עידוד לפעילות יעילה, שאילת שאלות מעוררות חשיבה והבניית רצף האירועים, במטרה לאפשר לאדם לחזור לתפקוד אחרי אירוע טראומטי. "פרופ' משה פרחי, שפיתח את המודל, הגיע ולימד במשך שלושה ימים. זה ערער הרבה מהמוסכמות ונתן כלים חשובים", היא מספרת. "עד אז חשבנו שאם מתרחש אירוע, צריך לאסוף את הילדים מיד ולדבר, 'לאוורר רגשות'. הוא אמר לא - מיד אחרי האירוע צריך להפעיל את הילדים, לתת להם תפקידים. עשינו התאמה למערכת החינוך והכנסנו את זה. אני חושבת שכדאי שכל מורה וכל הורה ילמד את הכלים האלה. הם פשוטים מאוד, וזו הגאונות שלהם".
גם לנפש מותר להתעייף
לאחר שבעה באוקטובר, כשהיא בעצמה מתמודדת עם הדאגה לכמה בנים מגויסים, וברקע שבה ומרחפת טראומת האובדן מילדותה, הגיע אל סימן־טוב זרם של פניות להתייעצות. "התחושה אחרי שמחת תורה הייתה של פירוק מוחלט. קיבלתי בלי סוף הודעות מיואשות, גם מגורמי טיפול. אמרו ששום דבר לא דומה למציאות הזאת, שצריך ללמוד הכול מחדש. אז נכון, ברור שהיינו צריכים להמציא את עצמנו מחדש. זה היה זעזוע שאין צורך להרחיב על גודלו - אבל לא הסכמתי לייאוש, גם כשהמציאות בלתי נסבלת וילדים חטופים מוחזקים בעזה. הרי כל המטרה של גורם מטפל היא להחזיר את התקווה, לומר שתמיד יש אפשרות לבחור איך להגיב לאירוע. לכן כתבתי לפונים: אני לא מסכימה שאין לנו שום כלים לעזור. לא הכול אנחנו יודעים ומבינים, אבל בני אדם הם עדיין בני אדם, ולצד הכאב הבלתי נסבל יש יכולות התאוששות".
מה את יכולה ללמוד מההשוואה בין הידע שהיה לפני 52 שנה, כשהאסון פקד את משפחתך, ובין ימינו אנו?
"מדינת ישראל התקדמה באופן מדהים ובנתה מערכים חזקים. בכל הנוגע לבשורה מרה, לגורמי הצבא יש תורת עבודה שפותחה במשך שנים, הם מיישמים אותה בצורה מעולה ברוב המקרים, וגם לומדים כל הזמן. גם בשכול אזרחי, כמו תאונות דרכים, יש התפתחויות. הרבה רשויות מקומיות מחזיקות צוותי הודעה, גם אם אלו לא צוותים חזקים כמו של הצבא. אם אני כאחות שכולה אבקש היום טיפול פסיכולוגי, יותר מחמישים שנה אחרי האירוע, ייתנו לי. זה דבר מדהים שצריך להעריך. בעבר האחים היו שקופים, לא היו מזכירים אותנו בטקסים, וזה שרף. היו אומרים לנו 'תשמרו על ההורים'. אני זוכרת את הפחד שלי, כנערה בת 15, שההורים ימותו מצער".
מה ההבדל בין שכול לאומי לשכול אזרחי?
"מבחינת מערכת החינוך אין הבדל, וכאב של ילד הוא כאב של ילד. אבל מבחינת ה'ריפוד' שמקבלים ילדים שחוו אובדן על רקע לאומי, המשאבים שמוקדשים לכך, אין ספק שקיים הבדל. מעבר לכך, יש היום טיפול למי שחוו מוות פתאומי של קרוב בגלל התאבדות, תאונה או רצח, אבל אם זה ממחלה? אז לא. אין להם כלום. יש עוד הרבה מה לעשות, אבל למערכות יש הרבה יותר ידע, ואני חושבת שכחברה אנחנו הרבה יותר מודעים ורגישים".
את חושבת שמצבם של בוגרי המלחמה הזאת טוב מזה של בוגרי מלחמת יום כיפור?
"מוקדם לומר, אבל לפחות יש להם יותר הזדמנות ויותר לגיטימציה לקבל עזרה, יותר מודעות. מותר היום לומר שקשה. גם החזקים ביותר יכולים לחלות בשפעת, אז מה, הם צריכים להרגיש אשמים בכך שחלו? הנפש לפעמים מתעייפת, והיא חלשה וצריכה עזרה. ואם הלכת לפסיכולוג והוא לא עזר, תחפש מטפל אחר, כמו שהיית עושה במקרה של בעיה גופנית. אל תאמר 'המטפלים לא עוזרים, אני לא הולך יותר'. בכל הנוגע לבריאות הנפש עשינו דרך, ויש עוד דרך לעשות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il