החולצה חיכתה בארון שלוש שנים: המסע המופלא של כלת חידון התנ"ך

ההתרגשות והשמחה בקולה של הודיה כהן, כלת חידון התנ"ך העולמי לנוער יהודי לשנת תשפ"ו, לא דועכות לרגע לאורך השיחה שלנו לאחר שזכתה ביום העצמאות בתואר הנכסף. "זאת הגשמת חלום של שלוש שנים", היא אומרת. "זה דבר שעבדתי עליו, עם הרבה עמל ותפילות".

היא החלה ללמוד תנ"ך לקראת החידון רק כשהגיעה לאולפנת בהר"ן, ובכל שנת לימודים עלתה שלב: בכיתה ט' נבחנה בחידון המחוזי, ובכיתה י' הגיעה למקום השלישי בחידון הארצי, שאינו מעניק מקום בחידון התנ"ך העולמי. השנה, בכיתה י"א, התלבטה אם להמשיך. "יכולתי להסתפק במקום שהגעתי אליו, שהוא מכובד ויפה", היא אומרת. "ידעתי שלהמשיך עוד שנה ידרוש ממני להשקיע עוד הרבה ולוותר על כל מיני דברים. זאת עוד שנה שלמה שאת נותנת מעצמך. אבל כבר הייתי מחוברת, חייתי את הלימוד, אז החלטתי לא להפסיק - אבל היה לי ממש חשוב לשלב את זה בחיים: חברות, לימודים, משפחה".

לפני שהגיעה ללמוד באולפנת בהר"ן היא בכלל לא חשבה על החידון: "זה נראה לי רחוק ולא קשור אליי, חשבתי שזה של אנשים חכמים מדי", היא אומרת. "בכלל, לא אהבתי ללמוד בבית ספר. לימודים לא היו התחום החזק שלי. מבחינתי חידון התנ"ך היה משהו שרואים ביום העצמאות וזהו. אבל כשהתחלתי ללמוד בבהר"ן נחשפתי לזה יותר, הכרתי את אמונה כהן שזכתה להיות כלת התנ"ך בשנה ה־75 לישראל, ופתאום זה נראה לי אפשרי".

היא הצטרפה לחבורה של תלמידות שלמדו תנ"ך ביחד: הן שאלו זו את זו שאלות, עשו תחרויות של צבירת שעות לימוד ובעיקר תמכו זו בזו. "היה לי ברור שאצטרך לעבור דרך ארוכה", היא אומרת. "אבל ההדרגתיות והכיף גרמו לכך שהאתגר לא הפחיד אותי: הסתכלתי יותר על ההוויי שקשור בלימוד. בכל פעם למדנו פרק או שניים, וזה לא איים עליי. לאט־לאט הוספתי עוד ידע, ורק בהמשך נחשפתי לכמויות שצריך לדעת כדי להצליח להגיע לשלבים גבוהים".

בשנה הזאת, שבה הצליחה להעפיל לחידון העולמי, היא רכשה יותר ניסיון, תרגלה עוד ועוד, והעמיקה את הידע. "בכל שלב בחידון נוסף עוד חומר. בכיתה ט' לא הגעתי ללמוד את החומר של השלבים המאוחרים בחידון הארצי והעולמי. עכשיו, כשכבר הכרתי טוב את השלבים הראשונים, הייתי פנויה ללמוד את החומר של החידון העולמי".

אבטח ולא אפחד

בשלב הזה החלו להיווצר קשרי חברות עם מתמודדים אחרים. "עם יעל יאו, המתמודדת השנייה מישראל, אפילו עשיתי תחרות בשעות לימוד, שנגמרה בתיקו. נוצרה בינינו חברות טובה", היא מספרת. כהן נחשבה השנה להבטחה מכיוון שהגיעה כאמור למקום השלישי בחידון הארצי בשנה שעברה. "הייתי סוג של איום על האחרים", היא מודה. "אני חושבת שזה בעיקר תרם לביטחון שלי, אבל התחרות מאוד צמודה. בשנייה יכולתי ליפול".

מה עזר לך להתמודד עם הלחץ?

"השלבים הפומביים תמיד מלחיצים יותר, אבל עברתי דרך של עבודה פנימית: ידעתי שעשיתי את כל ההשתדלות ומכאן זה כבר לא שלי, אלא של הקב"ה. ככה הגעתי יותר רגועה לחידון העולמי. ידעתי שגם אם לא אזכה - זה המקום שהקב"ה חושב שאוכל הכי לצמוח ממנו. האמת, הופתעתי מכך שהצלחתי להיות רגועה כל כך. בחידונים הקודמים לא הצלחתי להיות כל כך רגועה".

על השלט של שמה בחידון היא בחרה לכתוב את הפסוק האהוב עליה, "הנה א־ל ישועתי אבטח ולא אפחד, כי עוזי וזמרת י־ה ה' ויהי לי לישועה", שמסמל בעיניה את האמונה והביטחון בה'. "האמנתי לאורך כל הדרך שאזכה והשלכתי את זה לגמרי על הקב"ה. זאת לא הייתה רק הדרך שלי עם עצמי, הוא היה שותף. כבר בכיתה ט' קניתי חולצה לבנה לחידון העולמי כי האמנתי שאגיע לשם. יצרתי כלי לזכייה שלי, לזה שאגיע רחוק ואלבש אותה. בכל פעם ראיתי אותה בארון ואמרתי לעצמי: הלוואי שיגיע היום. ובאמת, היא חיכתה לי שלוש שנים ולבשתי אותה בחידון".

שנים של לימוד ודבקות במטרה הפכו השבוע לרגע אחד מזוקק: "בשנייה זה נהיה אמיתי, פתאום הייתי צריכה לעכל שהגשמתי את החלום שלי. החידון עוד שנייה נגמר, הגיעה שאלת ראש הממשלה, עליתי לשלב ה'ראש בראש', ופתאום הגיעה הזכייה. תמיד דמיינתי את הרגע שאזכה, אבל זה שונה כשזה מתגשם מול העיניים. באמת עשיתי את זה, מטורף".

סוד גלוי

בדרך כלל החידון משודר בשידור ישיר, אבל הפעם בשל המצב הביטחוני הוחלט להקליט אותו מראש כבר ביום שני. כהן נאלצה לחכות עם החגיגות הפומביות. "זה היה חצי סוד כי היו הרבה אנשים שכן ידעו. הדודים ידעו אבל בני הדודים לא; באולפנה ידעו כי החברות שלי הגיעו לעודד; במושב שלי, ניר־עקיבא, זה לא פורסם, אבל איכשהו במושב לידנו כן". היא כמובן צפתה בחידון בעצמה ביום העצמאות: "זה היה נחמד אבל מצחיק, סיטואציה מוזרה".

המצב הביטחוני השפיע לא רק על מועד החידון, אלא גם על רצף הלימוד. "זה היה קשה מאוד", אומרת כהן. "היו מלא הסחות דעת. אין לנו ממ"ד בבית, אז בכל התרעה הלכנו למקלט של המושב עם כל הילדים. הלימוד היה ממש לא רצוף. אז הלכתי לבית של סבתא שלי באשקלון, שם היה ממ"ד והיה הרבה יותר טוב. ניסיתי כמה שפחות להיות על הטלפון כדי לא להישאב, במיוחד כשכל הקבוצות פעילות כי אנשים משועממים. ממש השתדלתי להחזיק. המלחמה הייתה בזמן של השלבים הגבוהים יותר בחידון הארצי והעולמי, ולא רציתי לוותר. גם חוסר הוודאות היה קשה, לא ידעתי מתי החידון ובאיזה פורמט הוא יתקיים, שינו את התוכניות כמה פעמים. בסוף זה היה ממש טוב, כי היה הרבה קהל וכל החברות שלי הגיעו. בשלב הארצי החידון היה בלי קהל, וזה היה די עלוב ומבאס שהאנשים שהיו שותפים בדרך לא היו יכולים לבוא. אני שמחה שהיה פיצוי".

מצד שני, כהן מספרת שהלימוד בתקופה הזאת הפך למשמעותי עוד יותר בעיניה. "הקדשתי את לימוד התורה למען עם ישראל, להצלחת המלחמה, להצלחת החיילים. היה לי חשוב שהלימוד לא יהיה פרטי", היא מסבירה. "הלימוד באמת קיבל משמעות שונה, שגם נתנה לי הרבה כוח ללמוד. היה חזק לראות כמה אנחנו חיים את התנ"ך. זה לא ספר של פעם, זה ספר של היום שמדבר עלינו. הנבואות פשוט מתגשמות ומתארות את ההתפתחות שלנו בארץ והתקומה של עם ישראל, הכול כתוב בתנ"ך.

"הנביאים כתבו לנו על החקלאות, המלחמות, קיבוץ גלויות, עם ישראל שקם בארץ ישראל. ראינו במלחמה את ההגנה והשמירה של הקב"ה, כמו שיהושע אומר לעם: 'איש אחד מכם ירדוף אלף כי ה' א־לוהיכם הוא הנלחם לכם כאשר דיבר לכם' - הניצחונות הם כי ה' הוא זה שנלחם לנו. עכשיו אני רוצה ללמוד את כל התנ"ך, קצת יותר בנחת. לא צריך חידון כדי ללמוד, כל אחד יכול פשוט להתחיל עם פרק או שניים".