לכל אורך תקופת השבי הקפיד קית' סיגל לשנן אירועים, שמות ומקומות, לפענח מהו היום בשבוע ומה התאריך. באחד הימים ביקש מאביבה אשתו, שנחטפה יחד איתו, שתזכיר לו פרטים על בית שהוחזקו בו קודם לכן. "בשביל מה אתה צריך לזכור את זה? אני רוצה לשכוח הכול", היא הגיבה. את ההבדל בין נקודות המבט שלהם תיאר בפניי קית' כשנפגשנו לריאיון לפני שנה בדיוק. ובכל זאת, דווקא אביבה היא זו שהוציאה לאחרונה ספר המשחזר את החטיפה מביתם בכפר־עזה ואת השבי.
"כשאמרתי את זה, התכוונתי לדברים עד עמקי נשמתי", מספרת לי אביבה כשאני חוזרת לביקור בקיבוץ גזית, ביתם הנוכחי. "אבל כבר שם הבנתי שאנחנו חווים רגעים שייכנסו להיסטוריה של עם ישראל, וצריך לזכור אותם ולכתוב עליהם".
אביבה השתחררה 51 ימים אחרי החטיפה. היא הייתה משוכנעת שקית' עתיד לשוב מיד אחריה, אבל הוא השתחרר רק כעבור שנה וחודשיים, בתום 484 ימים בשבי חמאס. כמה שבועות אחרי השחרור שלה, בעודה מתמודדת עם הדאגה העצומה לקית' ועם החדשות הקשות על גורל חבריה לקיבוץ, מצאה אביבה על שולחנה פתק בכתב ידה של אילן בתה. לצד דברי אהבה, חיזוק ואמונה מלאה שגם האב ישוב בשלום, כתבה אילן: "שמתי לך פה מחברת. תכתבי בה את כל מה שאת רוצה, דברים טובים ורגעים קשים. אוהבת אותך הכי בעולם".
אביבה סיגל | צילום: אנצ'ו גוש - ג'יני
"השתדלתי לא לספר דברים קשים מהשבי ליד הנכדים", מספרת אביבה, "אבל רועיקי, הנכד שלי, היה מוצא תירוצים להתקרב ולשמוע כשהגדולים מדברים. הבנתי שאני צריכה שמשהו מזה יישאר לילדים, וחודשיים אחרי שחזרתי, התחלתי לכתוב".
מחברת ועוד מחברת התמלאו בזו אחר זו, ובמחברת השלישית הבינה אביבה שהתוצר הופך למסמך היסטורי שצריך לפרוץ את גבולות המשפחה. כך ראה אור ספרה "העיקר לקום לבוקר חדש", בהוצאת ידיעות ספרים. אביבה מתארת בו בצורה קולחת את קורותיה לאורך ימי השבי הקשים, ומצליחה בכישרון רב לקחת איתה את הקורא לרחובות עזה שטופי האיבה; לחבר אותו יחד איתה לחטופים אחרים, להיגעל מהתנאים הסניטריים, ולחוש דפיקות לב מואצות ברגעי השחרור שכמעט נגמרו בלינץ'. "לא הצלחתי לכתוב במשך תקופה ארוכה את אירועי 7 באוקטובר", היא אומרת. "קית' היה עדיין שבוי בעזה, כך שמרגע שחזרתי הסטרס של השבי התחלף בסטרס מסוג חדש, וזה היה קשה מאוד. העובדת הסוציאלית שליוותה אותי אמרה לי לכתוב מה שיוצא, ובסוף גם יום החטיפה ייכתב. בשלב כלשהו רציתי לשים את זה מאחוריי, ואמרתי לעצמי: תהיי גיבורה ותתחילי לכתוב על היום ההוא. החלטתי לכתוב בעט שנמרח על הדף בקלות, שהמילים ייכתבו כמו ציור ויצאו בלי לחשוב יותר מדי, וזה הצליח".
כשגרה בכפר־עזה, נהגה אביבה לקום מדי בוקר בחמש וחצי ולצאת מיד להליכה. בבוקר 7 באוקטובר 2023 היא משום מה שבה ונרדמה, "בלי לדעת ששנת הבוקר הצילה את חיי", כמתואר בספרה. קולות ההתרעות והשיגורים העירו אותה ואת קית' שעה מאוחר יותר. בתוך זמן קצר החלו להגיע הודעות מדאיגות בקבוצות הקיבוץ, וגם הודעות דואגות מבני המשפחה. "אבא, אמא, אתם הכי חזקים שיש", כתבה הבת שיר, ואביבה חשה שהמילים הללו ננעצות בליבה כמו סכין. "אמרתי לקית': הם דואגים לנו מאוד, אנחנו כנראה ממש בסכנה. למעשה, כשנחטפנו הילדים חשבו שנגמרה לנו הסוללה. הם לא הבינו מה קרה לנו עד שזיהו אותנו מאוחר יותר, בסרטון של חמאס".
15 מחבלים חמושים, חלקם במדים וחלקם בבגדים אזרחיים, פרצו לבית משפחת סיגל באותו בוקר. התדהמה, החרדה והשעות הקשות בממ"ד מתוארות בספר בצורה ישירה וכנה, שמעבירה היטב גם את תחושת העלבון מהפולשנות, "חילול הקודש" כפי שאביבה מכנה את האדנות שנהגו המחבלים בביתה. אביבה וקית', שניהם בשנות השישים לחייהם, הוצאו דרך חלון הבית. בתוך האימה והזעזוע ממראות שכונת הצעירים העולה באש, לחש קית' לאביבה: "אנחנו מוכרחים לברוח, הם לוקחים אותנו לעזה". אביבה ענתה: "אז מה, אז נראה את עזה". הם נלקחו לרכבם תוך שהם סופגים בעיטות ומכות קשות. לאביבה נגרם קרע במיניסקוס ברגלה, קית' שבר צלעות לאחר שהופל ארצה באלימות. הפציעות והכאבים ילוו אותם לאורך ימי השבי, ויזכו לטיפול ראוי רק בשובם ארצה.
עוד היותם בממ"ד הגיעה לטלפון הודעה מבנם הבכור שי, גם הוא תושב כפר־עזה: "אני שומע קולות בערבית". קית' ראה את ההודעה אך לא הקריא אותה לאביבה. הוא סיפר לה על כך רק כשהיו כבר בתוככי עזה. לכל אורך 51 ימי השבי שלה, היא הייתה משוכנעת שהרע מכול קרה לבנה, ושהיא אם שכולה. "קית' אמר שהוא חי, אני הייתי משוכנעת שלא", היא מספרת. "כשחזרתי שאלו אותי אם אני רוצה לדבר עם הבן שלי. אמרתי שאני פוחדת, כי חששתי לגלות מה קרה לו. חזרו אליי אחרי בדיקה נוספת ואמרו שיש לי ארבעה ילדים והכול בסדר. כמעט לא האמנתי".
כפר עזה אחרי 7 באוקטובר | צילום: איי.אף.פי
איך שי ניצל?
"המחבלים ריכזו מתחת לבית שלו מעין סליק של נשק וטיפול רפואי. הוא שמע אותם מדברים ביניהם בערבית בכל פעם שהגיעו להצטייד. בחמש אחר הצהריים הוא שמע פתאום קולות בעברית, והבין שאלה חיילים. הוא הצליח להכניס אותם אליו הביתה, ומשם הם חיסלו את המחבלים שהגיעו לסליק".
לשמוע דרך אחרים
האביב הפסטורלי של קיבוץ גזית שלמרגלות הר תבור עוטף אותנו בירוק עז. בשיחה הראשונה שלי כאן עם קית', כשלושה חודשים אחרי ששוחרר, שאלתי בזהירות עד כמה הוא מוכן לשתף במה שעבר עליו בעזה. קית' הבהיר אז שאני יכולה לשאול הכול, אבל לא לכתוב הכול. "אני לא רוצה להכביד על המשפחה והחברים בדברים קשים", אמר אז. היום הוא נראה הרבה יותר יציב ואיתן משהיה לפני שנה. מה יותר הזוי בעיניכם - אני שואלת את בני הזוג – הידיעה שהייתם שם בעזה, או שאתם כאן עכשיו למרות הכול? "חד־משמעית, העובדה שהייתי בשבי", עונה קית', ואילו אביבה משיבה שהיא עדיין צובטת את עצמה ולא מאמינה שהיא כאן עם הילדים והנכדים.
קית' כבר סיפר הכול?
"לא", היא עונה בצער. "עד היום יש דברים שאני שומעת רק כשהוא מספר לאחרים".
היא בת 65, נולדה בעיירה ראדנפונטיין שבדרום־אפריקה. יש לה אחות תאומה, פיונה, ואחות צעירה, סנדי. כשהייתה בת תשע עלתה המשפחה ארצה והתיישבה בקיבוץ צרעה. אביבה מספרת שבניגוד לפיונה, ההתאקלמות שלה בקיבוץ לא הייתה פשוטה.
"הילדים חשבו שנגמרה לנו הסוללה. הם לא הבינו מה קרה לנו". שיר, קית' ואביבה סיגל | צילום: The opening of Keith Siegel pancake house, a former Israeli hostage, at Sarona market in Tel Aviv, March 26, 2025. Photo by Miriam Alster/Flash90 *** Local Caption *** קית' סיגל חטופים פנקייק שרונה תל אביב
את קית' היא הכירה בגיל 18, דרך חברתה שלי שיצאה עם אחיו, לי. סיפור ההתאהבות שלה בצעיר מארה"ב שהגיע לביקור בארץ, מתואר בספר במתיקות נוגעת ללב. אף ששניהם דוברי אנגלית, הם שוחחו ביניהם דווקא בעברית. כעבור חודשיים של התנדבות משותפת בקיבוץ גזר, שב קית' לביתו באמריקה, לא מודע כלל לרגשותיה של אביבה. לו הייתה תוכנית לימודים סדורה, היא התגייסה כעבור זמן קצר לצבא. חצי שנה מאוחר יותר הם נפגשו בחתונה של לי ושלי, מפגש ששינה את חיי שניהם. קית' נענה להצעתה של אביבה להצטרף אליה לקיבוץ צרעה, וכשמלאו לה עשרים, השניים נישאו. בנם שי והבנות גל, אילן ושיר נולדו וגדלו בקיבוץ כפר־עזה.
לעזה התוודעו קית' ואביבה כבר בביקור הראשון שלהם בקיבוץ שבעוטף, בראשית שנות השמונים. הם החמיצו פנייה, ואיש מהחיילים בשטח לא טרח לעצור אותם בדרך לעיר. רק כשהבינו לאן נקלעו, מיהרו השניים לשוב על עקבותיהם. "עד ראשית שנות האלפיים, דמו חיינו בכפר־עזה לשמיים בהירים ללא ענן", מתארת אביבה בספר. "בשנת 2000 נורו אלינו מהרצועה פצצות המרגמה הראשונות. זה היה אות מבשר רעות, רמז מצמרר שלא הרחק מאיתנו ישנם הזוממים לשבש את חיינו. בהדרגה השתנו החיים באזור מקצה לקצה. חיינו תחת איום מתמיד".
"חווינו דברים שייכנסו להיסטוריה של עם ישראל". בני הזוג סיגל | צילום: אנצ'ו גוש - ג'יני
"הילדים שלנו מלאים בטראומות עוד מלפני 7 באוקטובר", אומרת לנו אביבה. "שכן שלנו, ג'ימי קדושים, נרצח ביום הזיכרון 2008. הוא נפגע מפצמ"ר כשעבד בגינת הבית שלו. ראיתי את הגופה שלו על הדשא, מכוסה. באותם ימים לא היו ממ"דים ולא היו אזעקות: הייתי שומעת את השריקה של הטיל ומתחבאת בין העצים. יש לי ייסורי מצפון על מה שהילדים שלי חוו בתקופה ההיא, ובעיקר על מה שהם והמשפחות שלנו עברו כשאנחנו היינו בעזה".
קית': "גם לי יש ייסורי מצפון, ומצד שני ברור לי שאנחנו מוכרחים ליישב את המדינה. יש מקומות שאם לא נשב בהם – שם יעבור הגבול. אני אידאולוג, וחלק מהאידאולוגיה שלי זה לעשות הכול כדי שחמאס ואחרים שרוצים לגרש אותנו מפה, לא ישיגו את המטרה שלהם".
אביבה: "אני לא במקום הזה. מבחינתי, חמאס מחוץ למשוואה. אני קודם כול אמא שלא רוצה שהילדים שלה יחוו עוד דבר הכי קטן שיגרום להם צער. אני מרגישה שאני ניצחתי בכך שחזרתי בחיים, שרדתי כדי לספר".
קית': "אני לא מתחבר למושג ניצחון. הצורך ליישב את הארץ לא סותר את הרצון שהילדים יחיו בביטחון. זה כמובן הכי חשוב, אבל צריך לשים לב שהרצון לשמור על הילדים יכול להוביל לכל מיני מקומות קיצוניים, כולל לעזוב את הארץ".
"זו לא אופציה", מבהירה אביבה. "אין לי מדינה אחרת, אני בחיים לא אעזוב".
"בדיוק", עונה קית', "אבל לא לעזוב את הארץ זה משהו שחושף לסכנות".
"יש סכנות ויש סכנות", משיבה אביבה.
כלומר, חזרה לכפר־עזה לא עומדת על הפרק.
קית': "אני לא מרגיש מאוים שם, מה גם ששום מקום הוא לא לגמרי בטוח, אף פעם. כפר־עזה הוא חלק משמעותי ממני, וקשה לי לחשוב שלא אחיה שם יותר. אם המציאות הייתה אחרת, הייתי רוצה מאוד לגור שם, ואפילו דווקא בגלל מה שקרה. אני לא מוכן לתת לחמאס את מה שהם מבקשים. אבל אחרי מה שהמשפחה עברה, 484 ימים שבהם דאגו לי יום־יום ושעה־שעה, אני לא רוצה שהם ידאגו לי יותר בחיים. כל עוד אביבה מרגישה אי נוחות שם, אין על מה לדבר".
אביבה: "אני אוהבת מאוד את הקיבוץ, את האנשים. כגננת גידלתי הרבה מאוד מילדי כפר־עזה, והם נכנסו לי ללב. זה מקום יפהפה, שקרה לנו בו דבר נורא".
מאז שובו מעזה ביקר קית' בקיבוץ כשבע פעמים, אביבה פעמיים בלבד. "עשו איתו כתבה בתוכנית האמריקנית '60 דקות', והוא היה צריך לנסוע לצילומים שהתקיימו בקיבוץ בסוף מרץ 25', פחות מחודשיים אחרי שחזר", מספרת אביבה. "מי שהיה אמור לנסוע איתו לא יכול היה להגיע, ואני לא רציתי שקית' ייסע לשם לבד, אז באתי איתו. היה לי קשה מאוד, בקושי הצלחתי לעמוד על הרגליים. הסתכלתי מסביב על בתי הקיבוץ – בבית הזה אלה נרצחו, ומפה ההם נחטפו. ואז ראיתי גם את הבית שלנו, עם חור מכדור שכמעט פגע ברגל שלי. להגיע לכפר־עזה זה להיזכר בצעקות של המחבלים, בקפיצה מהחלון. זה לראות את שכונת דור צעיר, שראיתי את העשן עולה ממנה, ואני יודעת מה קרה לצעירים שגרו שם".
בפעם אחרת הם ביקרו בכפר־עזה כדי לבחור אריחים לשיפוץ הדרוש לבית - אותו בית שהם כנראה לא יגורו בו. "אני לא מסוגלת לחזור למיטה שהמחבלים עלו עליה ודרכו בה על הכרית שלי, לחדר שנחטפתי ממנו", אומרת אביבה. "זו לא 'החלטה לא לחזור', זה קושי. להגיע לקיבוץ זה אומר גם לחשוב על כל היתומים שאין להם אבא או אמא או שניהם. יש משפחות שלמות שאין מי שיחזור לבית שלהן. יש כאלה שמתמודדים והם בסדר, אבל אני לא מצליחה להתמודד. אני בטוחה שיש גם אנשים שהחליטו לחזור, שיפצו את הבית, וברגע האמת לא יצליחו לעמוד בזה. ואני בטוחה שיקרה גם ההפך, ואנשים שהחליטו לא לחזור לקיבוץ, דווקא יחזרו".
קית': "אז אולי גם את בסוף תחליטי לחזור".
עדיף להיות במנהרה
הסבל של אביבה בימי השבי כלל גם דאגה עמוקה לקית' בכל פעם שיצא לשירותים או נלקח מהחדר. "יכולנו למות שם כל כך הרבה פעמים", היא אומרת. "אי אפשר להסביר את התחושה. זה מרחף מעליך כל הזמן. פחדתי שבדיוק כשהוא יוצא ייפול עליו טיל, או שיפרידו בינינו ולא נמצא זה את זו".
באחד הימים, היא מספרת, קית' נלקח למעין חקירה. "ניסיתי להתאמץ לשמוע את הקול שלו מדי פעם, רק לדעת שהוא חי. הם שאלו אותו מי החברים שלנו בכפר־עזה, ביקשו שיצייר את השכונה שלנו. קית' חזר אחר כך באוזניי על כל הפרטים, כדי שנהיה מתואמים. פחדתי שאשכח משהו ואז יפגעו בו בגללי. למרבה המזל, לא שאלו אותי שום דבר בעניין".
סיפרתם שהייתה ביניכם מחלוקת אם נכון לכנות את המחבלים "מפלצות". אתם עדיין חלוקים בעניין?
אביבה: "קית' התנגד למונח מפלצות, טען שאלה אנשים מסכנים שרק זקוקים לאהבה".
"זה היה בהומור", מבהיר קית'. "נכון שניסיתי להיות הכי נחמד אליהם כדי שלא יתעללו בנו עוד יותר, וביקשתי גם מאביבה שתנהג כך. היה לה קשה עם זה. היא הייתה משפילה מבט. אבל מפלצות זה מונח שאני לא מתחבר אליו".
צילום: אנצ'ו גוש - ג'יני
אביבה: "יש לי חדשות בשבילך - הם מפלצות. פשוט מפלצות. מספיק מה שהם עשו לך כדי לקבוע את זה".
קית': "הם אנשים אלימים, רעים, שגרמו סבל ועינוי, אבל הדי־אן־איי שלהם אנושי. לא במובן של מענטש, אלא במובן שכאשר הם נולדו והיו תינוקות, הם עוד לא היו אכזריים".
ואולי זה מבהיל עוד יותר: המשמעות היא שאפשר לחנך לפסיכופתיות ולאכזריות כזאת.
קית': "הייתי הרבה יותר זמן בשבי מאביבה, ראיתי כאלה שהיו אלימים והתעללו, וכאלה שלא. הרוב לא".
בתחילה שהו הזוג סיגל בשבי יחד עם חן גולדשטיין־אלמוג ושלושת ילדיה; אבי המשפחה נדב והבת הבכורה ים נרצחו בכפר־עזה. חטוף נוסף שהוחזק איתם היה גלי ברמן, שאביבה, כגננת המיתולוגית של הקיבוץ, זכרה אותו היטב עוד מילדות. בהמשך צירפו אליהם המחבלים את התצפיתניות לירי אלבג ואגם ברגר, ואחר כך את עמית סוסנה, אף היא מכפר־עזה.
חמישים ימים אחרי החטיפה הופרדה אביבה מקית'. "לקחו אותי למבנה אחר, והמחבלים סימנו לי שבפיר מתחתינו מוחזקות לירי ואגם ומשפחת גולדשטיין", היא מספרת. "לא הסכימו לתת לי להגיד להן שלום. ביקשתי שיעבירו את קית' ועמית לשם, שיהיו מוגנים יותר מהפגזות, אבל זה לא קרה. רוב תקופת השבי עברנו בין בתים שונים, אבל ביום הראשון הורידו אותנו למנהרה, ובשלב מאוחר יותר הכניסו אותנו למנהרה אחרת, שלא היו בה לפנינו. לא היה שם אוויר בכלל, והיינו כפסע ממוות ממש. יום לפני השחרור שלי, כשביקשתי שיורידו את קית' בפיר, אחד המחבלים אמר שאחרי מה שקרה לנו שם, לא ייקחו יותר את קית' אל מתחת לאדמה. זה הפחיד אותי מאוד".
בדרך לנקודת השחרור ניסה המון עזתי לתקוף את כלי הרכב שהובילו את החטופים. כאמור, רק כשפגשה את הצוות הרפואי הישראלי נודע לאביבה שבנה שי בחיים, ושגם שאר בני המשפחה שלמים ובריאים. "לאורך כל השנה וחודשיים שבאו לאחר מכן הייתי עסוקה כולי רק בלהחזיר את קית'. התחברתי מאוד למשפחות החטופים האחרות, פתחנו חמ"ל בתל־אביב והשתתפתי בהרבה משלחות לחו"ל. הייתי אצל הנשיא ג'ו ביידן, טסתי לז'נבה להעיד בפני האו"ם, אבל שם התאכזבתי מאוד. השנאה שלהם כלפינו משתלטת על האנושיות שלהם. הם לא מקשיבים לאף מילה, רק מחכים שתסיימי לדבר".
המשפחה קיבלה כמה אותות חיים מקית', כמו למשל סרטון שצולם בפסח, חצי שנה לאחר החטיפה. "היה קשה להיאחז באות חיים בלי שום מידע נוסף, מה גם שבכל רגע הכול יכול לקרות. בשלב מסוים כבר קיוויתי שהוא לא בחיים והסבל שלו נפסק. אחותי אמרה לי: 'פעם אחרונה שאת אומרת דבר כזה. קית' עושה הכול כדי להישאר בחיים'. החלטתי לא לחשוב על זה יותר, גם כשידעתי שאנחנו מפגיזים שם ושהוא עלול להיפגע".
וכשקית' חזר, איך הגבת?
"הייתי בהלם של החיים. כל זמן שקית' היה בעזה הרגשתי שגם אני שם. כשהוא חזר, זה היה מעבר חד מהיסטריה ולחץ ודאגה לחייו, למצב שבו הבנאדם פשוט יושב לידך. הנפש לא מצליחה לעכל את זה. את הרבה יותר רגועה, הסטרס יוצא החוצה, אבל יש היסטריה מסוג אחר. צריך לדאוג לו, ויש חשש מה הטראומות שהוא סוחב ומה הוא עבר. וצריך להסתגל לזה שהוא לא בדיוק אותו אדם שהיה לפני כן".
ילדי משפחת גולדשטיין־אלמוג איתם שהו אביבה וקית' בתחילת השבי | צילום:
ואת?
"אני מניחה שגם אני לא אותו אדם, גם אני השתניתי. חלק מהביטחון העצמי שלי נלקח. לדוגמה, הייתי נוהגת הרבה, ועכשיו אני לא נוהגת".
מה עושים עם ההתמודדות הכפולה, כשלמעשה כל אחד מכם זקוק לתמיכה ולמשענת?
"נופלים וקמים. נעלבים ומתגברים. כשאני שומעת את קית' מספר לאנשים זרים מה עבר עליו, אני נעלבת. קשה לי להבין למה הוא לא מספר גם לי. יש גם הבדלים בהתעניינות מצד גורמים בתקשורת. לפעמים מבקשים ממנו להשתתף בכל מיני דברים, וממני לא. בערוץ טלוויזיה מרכזי רצו לראיין את שנינו, וברגע האחרון קית' החליט לוותר. אמרתי לעורכת שאני בכל זאת מסכימה, אבל התברר שאם הוא לא מתראיין, הם לא רוצים גם אותי. כשקית' היה עדיין בשבי הם חיזרו אחריי - אשת חטוף שגם הייתה חטופה בעצמה. ופתאום אני לא מעניינת לבדי. זה קרה כבר כמה פעמים, ואני מנסה לא להיעלב, אבל זה מציף אותי ואני לוקחת קשה.
"במשך שנה וחודשיים לא כעסתי על אף אחד ולא עצבן אותי שום דבר. החזקתי את עצמי בצורה בלתי רגילה. אחרי שקית' חזר למדתי לכעוס, ואני מתעצבנת גם עליו. הפכתי הרבה יותר רגישה לדברים קטנים שלא הפריעו לי בעבר".
הספר מסתיים לפני שובו של קית'. למה לא המשכת אותו?
"מרגע שקית' חזר, לא יכולתי לכתוב יותר. אני אישה שכותבת, מספרת סיפורים לילדים, אבל אחד הכללים שקבעתי לעצמי היה לא לכתוב כשאני מרגישה שזה לא טוב לי. אני מניחה שיש דברים שהיום הייתי כותבת אחרת".
מה לדוגמה?
"הייתי נכנסת יותר לפרטים, מספרת מה עבר עליי מבפנים ביום החטיפה, מפרטת יותר על הימים הראשונים במנהרה. כל יום בפני עצמו היה שונה מאוד מהאחר. אי אפשר להגיד שכל יום מפחיד יותר מהאחר, כי הכול מפחיד, אבל לכל חוויה יש משמעות משלה. להיחטף מהבית בפיג'מה, תוך שאת שומעת את כל הצרחות והיריות בתוך הבית שלך, זה חתיכת אירוע. את מרגישה את המוות שמאיים עלייך, כשהשקט של כפר־עזה מתחלף בקולות נפץ ובמראה האש שעולה משכונת דור צעיר".
הפתעתם את עצמכם בהתנהלות שלכם בשבי?
"אני פחדנית גדולה. אם היו אומרים לי שדבר כזה יקרה לי, הייתי חושבת שאני אמות מפחד כבר בהתחלה".
קית': "גם אני לא הייתי מעלה בדעתי שאצליח לעבור את הימים האלה כפי שעברתי אותם. זה שהצלחתי לראות את הטוב ולהיות בהודיה, לתקשר עם המשפחה ולהעביר מסרים שאני בסדר דרך מיינדפולנס, וגם זה שלא איבדתי תקווה – זה מדהים. הרי היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. זכיתי לחזור בחיים, עם גוף שלם, ראש צלול בדרך כלל ויכולות קוגניטיביות שמאפשרות לי לתפקד. אני מתפקד אפילו בדברים שמאתגרים אותי, שלא הייתי מאמין שאני מסוגל לעשות, כמו היחשפות בתקשורת ונשיאת נאומים. זה לא טבעי לי, החשיפה הזאת".
היהודי השורד
עם שובו של קית' החלו חיי המשפחה לחזור למסלולם. בתם שיר, שהתארסה זמן קצר לפני הטבח, יכלה לקבוע סוף־סוף תאריך לחתונה. "החתונה נקבעה ל־20 ביוני 24', אבל אז פרצה מלחמת 'עם כלביא', והם התחתנו באוגוסט. זה באמת היה רגע בלתי נתפס ומרגש מאוד", מספרת אביבה.
האזעקות שנשמעו בשל ירי טילים מאיראן או מלבנון עוררו בכם חרדות?
"אני בחרדות כל הזמן. אבל הדבר הכי בלתי נסבל בעזה היה שאין לך אפשרות לדעת מה עובר על הילדים שלך ועל האנשים שאת אוהבת, ואילו היום אני יכולה להרים טלפון אחרי אזעקה ולשמוע שהם בסדר. כשקית' היה בעזה וידעתי שיש הפגזות, הדאגה הפכה לבלתי אפשרית. עכשיו הוא פה לידי ואני כבר לא צריכה לדאוג לו. זה מה שהכי שימח אותי במלחמה הזאת. פה אפשר להתמגן, בעזה אתה בכל רגע יכול להתפוצץ".
קית': "מה שעבר עלינו כאן במלחמה עם איראן זה כסף קטן מול מה שחוויתי בעזה, מכל הבחינות. שם אין התרעות. אז אני שומר על פרופורציות".
שובם של אחרוני החטופים ריפא עוד פצע. "גם אחרי שחזרתי, חלמתי שוב ושוב שחוטפים אותי ואת קית' ואת הילדים", מספרת אביבה. "רק אחרי שהאחים ברמן חזרו, הרגשתי שאני נושמת, ושהתיק הכבד שסחבתי ירד מהגב. פסח השנה היה החג הראשון שבאמת יכולתי לחגוג בלב שלם. הרגשתי שאני פנויה מהמסע הנוראי שעברתי, שאני פנויה להרגיש דברים שלא קשורים לכך שאני חטופה ששבה. עד אז לא הייתי מסוגלת לענות אפילו על השאלה 'מה שלום הנכדים'. אני מתחילה לרצות לדבר עם אנשים על נושאים אחרים, להתעניין בדברים אחרים. עוד לא הגעתי לשלב של לחזור לעבוד, דבר שהייתי שמחה לעשות".
אתם מציינים את ימי השחרור שלכם?
אביבה: "בשבילי זה יום הולדת נוסף, אולי אפילו מיוחד יותר מיום ההולדת המקורי. זה יום לעוף בו על כך שאני בחיים, שאני פה, עם קית'. אני אמא, אני סבתא, אני קיימת".
קית': "יצא שסביב יום השנה לשחרור שלי היינו בניירובי, במחנה הפליטים הכי גדול בעולם. הגענו לשם בשליחות מטעם 'ישראייד', הפורום הישראלי לסיוע הומניטרי בינלאומי. משם המשכנו לארה"ב ונפגשנו עם הרבה פעילים בתחום ההומניטרי. אני לא יודע אם אציין את היום הזה בהמשך. ב־7 באוקטובר השנה הייתי בארה"ב, במשלחת של מטה משפחות החטופים, ימים ספורים לפני שהאחרונים שבו. היינו בוושינגטון הבירה, הקימו שם את 'סוכת התקווה', והגיעו נציגים של הנשיא דונלד טראמפ".
אביבה: "לי 7 באוקטובר קשה מאוד. זה יום זיכרון פלוס. כל האנשים שנרצחו בקיבוץ הם משפחה שלנו. כשחזרתי והתחלתי להבין מי נרצח ומי נחטף, זה היה מטלטל מאוד".
העיקר לקום לבוקר חדש | צילום:
מה אתם חושבים על החלטת הקיבוץ להרוס את שכונת דור צעיר?
אביבה: "זה מפריע לנו מאוד. למחוק בקלות כזאת את מה שקרה שם, זה כמו להגיד שלא נחטפתי. אם אתה מנציח במקום אחר, אתה ממזער את מה שקרה. זו טעות חמורה מאוד מבחינה היסטורית. אני מבינה את מי שחושב אחרת, אבל אני חושבת שאנשי כפר־עזה שדנו בעניין היו פצועים מאוד, והיה צריך לתת לזה עוד כמה שנים ולא להצביע כבר עכשיו.
"קית' ואני המבוגרים ביותר בין החטופים מהקיבוץ שלנו. גרנו ארבעים שנה בכפר־עזה, חטפנו טילים על ימין ועל שמאל. חלק מבני הקיבוץ שגידלתי בבית הילדים נרצחו בטבח, או שבני משפחה שלהם נרצחו. קשה לי מאוד עם ההחלטה הזאת. בעזה אומנם למדתי שאין לי שליטה בכל מה שקורה, ובכל זאת צר לי על ההחלטה וחבל שלא השמעתי את קולי בעניין. בזמנו הביך אותי לפגוע באנשים, ועכשיו כבר מאוחר מדי. אני חושבת שהם יצטערו בעתיד על ההחלטה להרוס את השכונה. זה אירוע הרבה יותר גדול ממי שגר בקיבוץ. אני רואה את הכבוד שנותנים לג'ימי קדושים כשמגיעים לראות את העץ שניטע במקום שבו הוא נרצח. אנשים רוצים להיות חלק מההיסטוריה של מדינת ישראל, ובשכונה הזאת התרחש אחד האירועים הכי קשים שמדינת ישראל ידעה".
אין להם עדיין תוכניות של ממש לעתיד, אבל הם מתכוונים לעסוק בעשייה למען אנשים במצוקה, בישראייד למשל. עד אוקטובר 25' הם טסו פעמים רבות לחו"ל – הן במסגרת המאבק למען השבת החטופים, והן לצורך גיוס כספים לקרן כפר־עזה. "הזמן עושה את שלו, כולם נראים שמחים וכבר השמינו חזרה, אבל כל אחד מהחטופים נושא בפנים את הטראומה", אומרת אביבה. "יש כאלה שלא מפסיקים לדבר, ויש שלא מסוגלים לדבר על מה שהיה. אני כל כך שמחה שכתבתי את הדברים, ועכשיו אני כבר לא חייבת לזכור".
קית': "אני מתוח יותר, אבל אני לא חווה דברים קיצוניים כמו חרדה ופחד. אני חושב שקיבלתי כוחות מעצם היותי יהודי ששורד שבי. התחלתי להתפלל ולברך, מה שלא עשיתי מעולם קודם לכן. חשתי שזה מחזק אותי ועוזר לי להעביר את הימים. מתוך 484 ימי השבי שלי, חצי שנה הייתי לבד, כשכל הזמן הזה מנסים לשכנע אותי להתאסלם ואני מסרב. באופי שלי אני לא טיפוס שמתווכח, ובטח לא במצב כזה. אני עושה מה שאומרים לי לעשות. אבל בשבי קיבלתי כוחות מהתחושה שאני חלק מעם שיש בו המון חוסן, עם שלאורך כל ההיסטוריה שלו חווה אסונות וניסיונות השמדה, ושרד. זה חיזק את האמונה שלי שאני אשרוד, שאני חייב לשרוד. בראש ובראשונה כדי לחזור למשפחה ולהביא לסיום הסבל שלהם. זה הדבר שהיה לי הכי קשה לשאת שם – הידיעה שהם דואגים וסובלים יותר ממני".
באופן עקבי שניכם מדברים על בני המשפחה הדואגים כמי שסובלים יותר מכם.
קית': "זה באמת הכי קשה, לחשוב שהם סובלים בגללך".
אביבה: "אני מקווה לא לדאוג עוד לאף אחד, אף פעם. שהמלחמות יסתיימו, שאפשר יהיה לחיות, לטייל וליהנות מהחיים. באמת אין לנו ארץ אחרת, אז שיהיה פה טוב".