"אני אומרת לתלמידות שלי: אתן פה כי בחרתן, זה לא בית סוהר"

״זאת הייתה בושה גדולה. אני ממש זוכרת את התחושה״, משתפת גליה שיזף כבר בתחילת שיחתנו. ״בגן לא ידעתי צבעים ואותיות, זה לא היה נורא, אבל פתאום בבית הספר היה צריך לקרוא מהר, והייתה ציפיה לזכור את האותיות ותרגלי החשבון, ואני התקשיתי כשרוב הילדים סביבי כבר עשו את זה באופן טבעי. חשבתי שאם אני לא יודעת אז כנראה אני לא בסדר בראש״.

הדיסלקציה ניהלה את חייה של שיזף בילדותה. היא זוכרת שחששה משיעורי מתמטיקה, ונתקפה פחד משתק מקריאה מהלוח. במשך השנים למדה טקטיקות כדי לנצח את הדיסקלציה - ובעיקר כדי לחיות לצידה. וכך, מילדה ששום מורה לא האמין בה היא הפכה בעצמה למורה מוערכת והשלימה תואר שני. כיום, ממרומי גילה היא נוגעת בפצע שליווה אותה כל חייה, ולאחרונה הוציאה את הספר "סיפור מעבר למילים", העוקב אחר מסע חייה.

איך המורות שלך הגיבו אז לדיסלקציה שלך?

"חשבו שאני עושה דווקא. היה כעס כלפיי על זה שאני לא באה בקלות, שאני לא 'מחליקה'. זה כאילו חשפתי כישלון שלהן, כי אם לא הבנתי ולא תפקדתי ולא הכנתי שיעורי בית אז כנראה אני ילדה רעה, אבל אני כל כך רציתי להיות בסדר, כל כך רציתי לְרַצות. בכיתה ב׳ אמרו לאמא שלי: ׳הילדה הולכת לאיבוד׳. אמרו לה שאין לי חברות ואני מופנמת, ואני לא קולטת את החומר. אז שלחו אותי לכיתה קטנה. המורים אמרו 'היא צריכה קצב משלה', וקצב משלה זה לא דבר רע, אבל כיתה קטנה הייתה אז הגדרה לילדים שהמערכת הרימה ידיים לגביהם, ואני לא הסכמתי. פשוט לא הסכמתי להיכנס לתוך הכיתה הקטנה, אבל בסופו של דבר אימא שלי נכנעה ללחץ והעבירה אותי. מערכות יודעות ללחוץ. הייתי שם יום אחד. ישבתי שם. בגלל הלקות אין לי זיכרון טוב, אבל יש דברים שנצרבו לי ב־DNA. אני זוכרת את החלל של הכיתה, זו הייתה כיתה צרה במיוחד, עם שני טורים בלבד, מעט ילדים, ואני זוכרת את עצמי, יושבת שורה ראשונה ומתביישת״.

"לוח הכפל היה קודש קודשים, אם ילד לא ידע לוח הכפל, אז כאילו הוא לא התקבל לכיתה ד'. בהמשך הגיע הסיוט של בעיות תנועה. איך מישהי שלא יודעת לקרוא ולא יודעת כפל אמורה לפתור את זה?״

הסיוט הגדול ביותר שלה היה לימודי המתמטיקה, ובעיקר שינון לוח הכפל. שוב ושוב ניסתה לשנן את המכפלות, ללא הועיל. "למה לא לאפשר לילדים ללמוד מתמטיקה, שהיא הרבה מעבר לזיכרון? למה לצמצם אותנו? לוח הכפל היה קודש קודשים, אם ילד לא ידע לוח הכפל, אז כאילו הוא לא התקבל לכיתה ד'. בהמשך הגיע הסיוט של בעיות תנועה. איך מישהי שלא יודעת לקרוא ולא יודעת כפל אמורה לפתור את זה? ועדיין, אני עדיין משוכנעת שאפשר היה ללמד אותי״.

הדברים השתנו כשבכיתה ד' עברה שיזף אבחון שנתן שם ללקות שממנה היא סובלת. "אימא שלי הרגיעה אותי ואמרה שהאבחון נועד לבדוק אם אני מחוננת. אני זוכרת שישבתי מול פסיכולוגית, והמבדקים הראו שאני מפותחת מאוד באזורים מסוימים, ומאוד לא מפותחת באזורים אחרים. ואז קיבלתי שם לבעיה שאני סובלת ממנה. 'דיסקלציה'. זו הייתה התחלה, אבל לקח הרבה זמן להבין מה זה באמת אומר. כי הכול נוצר תוך כדי תנועה. זו תקופה שילדים כמוני פשוט נחשבו לילדים עצלנים, לא נתנו לנו תוספת זמן, לא הייתה הקראת שאלות, לא הייתה בחינה בעל פה. אז מה כן נתנו לי? נתנו לי את ההכרה שאני בעלת יכולת, החזירו לי את הדימוי העצמי שנלקח ממני. קיבלתי הכרה שאני לא מטומטמת, אני רק מתקשה. בתחומים מסוימים".

איך האבחנה הזו עזרה לך?

"קיבלתי שיעורי עזר - מה שהיום נקרא תגבורים, הוראה מתקנת. הלכתי למורה שניסתה לתקן אותי. אבל לא הייתי פתוחה לזה עדיין. כי המוח שלי באמת היה לקוי באזורי הלמידה. זה היה פול גז בניוטרל. לטחון מים. זה גרם לי לתסכול גם אחרי צהריים. לא מספיק שבבית הספר הייתי מתוסכלת, עכשיו גם הייתי מתוסכלת אחרי הצהריים. שפכו יותר מדי לכלי שעדיין לא היה מסוגל להכיל".

רק כשעלתה לכיתה ז', ואחרי שהוריה התגרשו, היא הרגישה שמשהו בקליטה שלה השתנה. "הרגשתי שמשהו במוח שלי נפתח, כאילו הצלחתי לפרוץ אזורים פגועים. אני ממש זוכרת שהתחלתי להבין דברים, המתח הנפשי שלי ירד. כי גם הבית נרגע, ונוצרה אפשרות ללמידה רגועה יותר. זו הייתה תקופה שהצלחתי להבין בה את הדינמיקה החברתית בתוך הכיתה, בין הבנות. עד אז הייתי חברה יותר של הבנים. כשכל האזורים הנפשיים נרגעו, והיו לי גם חברות, פתאום הייתי חדורת מוטיבציה ללמידה, והבנתי שאין מקום לעצלנות. הבנתי שאני צריכה לעבוד קשה יותר מכל אחד אחר, לא לרחם על עצמי. סיכמתי את כל מה שהמורה אמרה, לא ריחמתי על היד שלי. ישבתי תמיד בשורה הראשונה. ב־1 בספטמבר התייצבתי כדי לתפוס מקום בשורה הראשונה. הגעתי לבית ספר גם כשהייתי חולה".

במובן כלשהו גרמה שיזף שברון לב לאימה, ילדה מחוננת שקפצה כיתות והכול בא לה בקלות. "כשאימא שלי קראה סיפור פעם אחת היא זכרה אותו בעל פה, וכשהיא כתבה חיבור אז זה היה החיבור המצטיין של השכבה. פתאום יש לה ילדה שהיא לא כזאת", מספרת שיזף. "היינו משננות אינסוף פעמים כתיב של מילה, ולא הצלחתי לכתוב אותה בלי שגיאות. בשביל כל הורה, הילד שלו הוא הדבר המדהים ביותר שנולד ביקום. בשביל הורה ילד הוא שלמות. ופתאום אומרים לה שהילדה שלה, שהיא אוהבת ושבעיניה היא דבר יקר – פגומה. יושבות מורות שהן אוטוריטה ואומרות לה 'הילדה שלך לא תקינה'. והיא בוכה. רק שנים אחר כך היא סיפרה לי שהייתה חוזרת שבורה מאספות הורים, כי המורות היו מדברות ישירות - הן לא היו עוטפות את המידע, אלא מטיחות אותו. כיום, באספת הורים מול הורים של תלמידות אני חושבת פעמיים אם נכון לספר על קשיים כי הורים מכירים את הילדים שלהם. בין שהם מודים בזה ובין שלא. לא צריך להוסיף על קשיים. אין סיבה".

שיזף, בת 51, נשואה לעדיאל ואם לארבעה, מתגוררת בצופים שבשומרון. היא נולדה בפתח־תקווה, בת לאם דתייה ואב חילוני, שכאמור, התגרשו בילדותה. בתור ילדה התביישה באביה. "אני זוכרת את מסיבת הסידור שלי בבית הספר 'נצח ישראל', וזוכרת שהתביישתי כי אבא שלי היה החילוני היחיד, והייתה לי תחושה עמוקה שהוא לא כמו כל האבות האחרים״.

אבל בבית העריכו את היכולות שלא התבטאו רק בקריאה או בחשבון. "בתור ילדה ידעתי לבנות פאנץ' בכל בדיחה", היא אומרת. "היה לי חוש הומור מאוד מפותח, הייתי חדת לשון וידעתי לסכם דברים במשפט חזק. הייתי מבינה דברים ברבדים עמוקים, וזכרתי מסלולים אחרי פעם אחת שהלכתי בהם. בבית העריכו את זה. אבא שלי חי באוסטרליה היום. מגיל 12, כשההורים שלי נפרדו, אני בעצם מוגדרת יתומה חיה, כי הוא ניתק לגמרי את הקשר איתנו. הוא לא שילם מזונות, עבר לעולם אחר. אבל חיה בי הידיעה שבתור ילדה הוא אהב אותי, וזה משהו שהולך איתי".

אימה נעמי גוטקינד־גולן, לשעבר עיתונאית ועורכת בעיתון "הצופה", מהעיתונאיות המגזריות הראשונות, זוכה למקום של כבוד בספר, וברור שהיא המבוגר שעיצב את חייה, ויחד עם זאת גם אהבתו של האב חשובה לה. "אני מספרת הרבה דברים נהדרים על אימא שלי בספר, כי היא בראה אותי, היא בעצם הפכה אותי למה שאני, אבל זכיתי גם באהבה של אב, וזה לא מובן מאליו, כי אחיי הקטנים כבר לא זכו לזה, וזה שורט את הנפש. אבא העריך את היכולות הפיזיות שלי, כי הייתי ספורטאית, הייתי מטפסת על עצים, רצתי מהר, היו לי ידיים טובות, היו לי הרבה תחומים שהצטיינתי בהם, תחומים שבית הספר פספס".

הגירושים של הוריה טלטלו את עולמה. "אלו היו גירושים לא פשוטים, מפחידים. כילדה עוד הייתי רואה את אבא מרחוק לפעמים באוטובוס, וזה לא היה באמת, דמיינתי את זה. החברה הדתית הוקיעה מתוכה אנשים שלא 'עברו חלק'. אנשים חריגים, אנשים שהתגרשו. גם היום זה עדיין חריג בחלק מהקהילות, אבל אז זה היה סופר־חריג, והתחושה בקהילה הדתית הייתה ש'אם אתה לא כמונו אז אסור לך להתקיים, כי זה מערער את היסודות של החברה'. וזה היה קשה, קשה מאוד".

את החוסר האבהי מילאו עבורה הורי אימה, סבא שלום וסבתא אסתר, שיחד העניקו לה חום ואהבה ותמכו בה ובמשפחתה. "הם גידלו אותנו עם אימא, למעשה, וסבא היה בשבילי דמות אב. היה לו זקן לבן ועיניים כחולות וטובות, אנשים ברחוב היו מנשקים לו את הידיים, והוא היה שקט, רגוע ומכיל, הוא היה מנגב לי את הדמעות גם כשהייתי במסע אחר חיפוש החצי השני שלי. הוא היה אומר לי 'הלב הוא כמו בצל ובכל פעם מקלפים קליפה, ואת תגיעי לליבה המדויקת לך'. סבא קיבל אותי באופן מוחלט. הוא לא בדק את היכולות שלי, לא נתן לי ציונים על הקשיים שלי, ולא בחן אותי. הוא היה יושב ואוהב אותי, ומעריץ את השיחות שלנו. מהשיחות האלו אני מבינה בדיעבד כמה חשוב שלילד יהיו כמה עוגנים נפשיים, וזה לא חייב להיות דווקא ההורים הביולוגיים שלו, וגם לא חייב להיות בבית הספר. היום, כשלילדים שלי קשה בבית הספר, אני מציירת להם על דף את שנות הלימודים ומראה להם שאלו רק 12 שנים מתוך תקופה ארוכה של חיים. אז לא תמיד זו התקופה הכי יפה, אבל בסוף זה חולף, ואני איתכם, ואנחנו נעבור את זה. ואנחנו נמצא במה אתם חזקים, ואנחנו נחגוג את הכוח שלכם. כי אסור לתת לילדים לחשוב שהם חלשים, שהם לא טובים, שהם נכשלים. ילדים באים לעולם עם נשמות יפהפיות והמסגרות לפעמים מצמצמות מאוד וחונקות אותם, וזה עצוב".

כיום, כמורה בתיכון אמית רננים ברעננה, מנסה שיזף להיות מורה לחיים לתלמידותיה, ולתקן במעט את הטראומות שחוותה על בשרה.

"יש לי תלמידה שלא מגיעה לשיעורי ספרות, היא לא רוצה. היא מגיעה לבית הספר ולא נכנסת לשיעורים, וכמורה יש לי אחריות לדווח שהילדה לא נמצאת. אז דיווחתי, והילדה כנראה חטפה צעקות מההורים שלה, והתחילה להגיע. והיא יושבת כבויה בשיעורים שלי, עם הראש על השולחן, והלב נשבר לי. בתור מורה אני לא רוצה אותה שם. אני אומרת לתלמידות: אתן פה כי בחרתן, זה לא בית סוהר. אני נותנת להן את האופציה לבחור, ואם הן בחרו להגיע אז אני אומרת להן שינצלו את הנוכחות שלהן ושיהיו איתי בדיבור, בהקשבה. זה חשוב לי. חשוב שבתי הספר יהיו מקומות שבהם ילדים מוצאים את הקול שלהם. חולמים את החלומות שלהם".

בתור מורה את מרגישה משהו שונה בדור התלמידים שעבר קורונה ומלחמה?

"אני מדברת הרבה עם התלמידות שלי על הנושא. הן מתוחות. הן בעומס גבוה. לבת שלי שנמצאת בכיתה י"א אני אומרת לפעמים 'בואי נשים את הציונים בצד'. מאחר שהיא גם קראה את הספר, והיא מכירה אותי, היא יודעת שאני לא מזייפת. אני באמת חושבת שהציונים לא מנבאים דבר. לעומת זאת, ההנאה מהלמידה חשובה, אני אומרת לבת שלי וגם לתלמידות - תחלמו חלומות. מה הייתן רוצות להיות? לא משנה כמה קיבלתן בכימיה. תחלמו מה אתן הייתן רוצות לעשות אם לא היו גבולות לחלומות שלכן. אבל לצערי הנוער היום לא יודע לחלום ובכיתה י"א רוב הבנות לא יודעות להגיד מה הן היו רוצות לעשות כשיהיו גדולות. משהו שם הולך לאיבוד. כי אם נעצור עכשיו ליד גן ילדים ונשאל את הילדים מה ירצו להיות כשיהיו גדולים, אז הם יענו כבאים, רופאים, אחיות, ויש כל מיני חלומות מתוקים, ופתאום בכיתה י"א הם כבר לא חולמים. אני שומעת מהם כל מיני 'אני לא אצליח', ו'אני לא יכולה' או תלמידה שאומרת לי 'עזבי המורה, אין לי זיכרון לשום דבר. אני לא אזכור שום דבר במבחן שלך', אז מצידי אני רוצה שאלמנט המתח ירד להן ושיוכלו ליהנות מהלמידה, זה אחד הכללים שאימא שלי הטביעה בי – ללמוד בהנאה. אם אין הנאה מהלמידה אז זה לא שווה כלום״.

בתיכון למדה שיזף באולפנית ישורון. "זו הייתה אולפנה עירונית שמקבלת את כולן. חברותיי הלכו לאולפנת אמנה, שהייתה בית ספר אליטיסטי מאוד ודרשה תעודה טובה ומבחן בברכות, שני דברים שלא יכולתי להצליח בהם".

מה היחס שלך לילדה שהיית?

"אני לא בטוחה שנרפאתי. ביקשתי מאמא שתשלח לי תמונות מהילדות לצורך מצגת להרצאה שאני מעבירה, הסתכלתי על התמונות שלי, והרגשתי נתק מהילדה שהייתי. זו ילדה שלא הייתה באמת ילדה, ילדה שתמיד הייתה בתפקיד ועבדה קשה, אבל אני לא אוהבת להתבכיין, אני לא חושבת שנכון לחיות ב'קוטריות', לכל אחד יש התמודדויות".

אחרי השירות הלאומי המשיכה ללימודים גבוהים. "הלכתי לבר־אילן כי זה ענה על שתי שאיפות שהיו לי – להשלים תואר ולמצוא בן זוג". בן זוג היא לא מצאה שם, אבל השלימה תואר בספרות משווה וספרות עם ישראל. הילדה שלא ידעה לקרוא מצאה את עצמה לומדת את "אבא גוריו", "אנה קרנינה", "החטא ועונשו". "אימא שלי הייתה מספרת לי את העלילה, ממרקרת עמודים חשובים, ורק מלראות את ההתרגשות שלה מהקריאה הייתי נפעמת. הרגשתי את היצירה בדופק שלה. קראתי מאה עמודים מהטקסט ואימא תיווכה לי את השאר, וזה נחרת בי".

"אני באמת חושבת שהציונים לא מנבאים דבר. לעומת זאת, ההנאה מהלמידה חשובה. אני אומרת לבת שלי וגם לתלמידות - תחלמו חלומות, מה הייתן רוצות להיות? לא משנה כמה קיבלתן בכימיה"

איך כמורה את מתגברת על שגיאות הכתיב שלך?

כשהייתי מורה צעירה הייתי מאוד נרגשת, ובאמת פחדתי. מה יקרה אם אכתוב עם שגיאות על הלוח? אז הייתי דואגת שהכול יהיה לי מוכן מראש והייתי צריכה רק להעתיק את החומר. עד היום אני מכינה שיעורים. אני לא בונה על הנס. אני חרוצה, אז אני עובדת קשה, ועדיין יש מצבים שצריך לאלתר, ואם קורה שאני טועה אז אני מחייכת ואומרת להן שגם אני אנושית.

"זה תמיד היה סוד, והשנה זו הפעם הראשונה שאני מדברת על זה. בגלל זה גם כתבתי את הספר, אחרי הסתרה של שנים. וגם עכשיו אני תוהה: למה בכלל נחשפתי? מה חסר לי? לא חסר. גם כמורה, אני משתדלת לא לבייש. וכשאתה מאפשר לאנשים מולך להיות אנשים, אז הם גם מתנהגים באנושיות בחזרה. ובמיוחד היום, כשכולן כותבות בשגיאות, אז הן בני אדם.

"הייתה קפיצת מדרגה גם במוח. המוח הוא שריר. אם מאמנים אותו, הוא צומח. ובהתחלה הייתי מאוד מתקשה בזכירת השמות של הבנות. ופתאום כמו נס, אני לא מבינה איך זה קרה, יום אחד נכנסתי לכיתה חדשה, וזכרתי את השמות של כולן. אחרי פעם אחת".

למה באמת כתבת את הספר?

"זה התחיל במלחמה. הרגשתי שצריך לכתוב. היה בי דחף עצום. אני כותבת שירים וסיפורים מגיל צעיר. יש בי פצע ואני כותבת אותו, אז הוא פחות כואב. זה כאילו אני מלטפת את הילדה שהייתי".

לסיום, איזו עצה את נותנת להורים לילדים במצבך?

"לראות את היופי שבילד שלהם, לשבת להתבונן, להקשיב ולעקוב. הם הביאו את הילדים האלו לעולם, וזו העבודה שלהם – למצוא את הטוב בילד הזה. למצוא את היופי במה שהילדים האלה אוהבים, ממש להשקיע בזה, וזה לא עובר אף פעם גם כשהילדה שלך אחרי זה מתחתנת וגם כשהיא אימא בעצמה. תמיד לראות מה מייחד אותה ולהתחבר אליה מהמקום שלה".