על הבמה, במופע של הקלטה חיה להסכת "היסטוריה לילדים", יובל מלחי מפיח חיים בסיפורים היסטוריים כשהוא לובש תחפושות, מדבב דמויות ומפריח בדיחות בזו אחר זו. קרוב לעשור שהוא עושה את הלא מובן מאליו: להפוך את ההיסטוריה לחוויה משפחתית מצחיקה, חיה וסוחפת. הסכת הדגל של מלחי, שצבר בעשור לקיומו קהל מאזינים נאמן של ילדים - ולא פחות, גם של הוריהם - הפך לאחד ההסכתים המובילים בארץ. אחרי שצבר מאות פרקים להאזנה ואף לבש צורה תיאטרלית והגיע לבמות, כעת הוא מתחדש בלבוש ספרותי ומגיע גם למדף הספרים עם "ההיסטוריה של המסעות הגדולים" (איורים: רונה מור, בהוצאת למה) - קומיקס של שלושה סיפורים העוסקים במסעות היסטוריים, בהם סיפורה של פָאנִי בּוּלוֹק ווֹרְקְמֶן, שכבשה את פסגות ההרים הגבוהים (עם חצאית!); לוּאִיס וּקְלַרְק, שיצאו אל הלא נודע באמריקה, וְאֶרְנֵסְט שָׁקֶלְטוֹן, ששרד בקוטב הדרומי הקפוא נגד כל הסיכויים. התוצאה התבררה כמוצלחת במיוחד, מה שהוביל להחלטה ליצור סדרה של ספרים, כאשר ספר המסעות אף מתורגם בימים אלו לאנגלית.
"בחרתי להתחיל עם מסעות כי אפשר ללמוד מהם המון", אומר מלחי. "במסע נתקלים בהמון קשיים ובלא נודע. אנחנו לא יודעים מה יהיה מחר. לטפס על הרים בלי ציוד מתקדם, לחצות יבשת כשאתה לא יודע מה תגלה בצד השני או לנסוע לאנטארקטיקה בספינת עצים זה אתגר עצום: זה אומר לסחוב כמויות אדירות של מזון משומר, להקים מחנה מדי יום ולהתמודד עם תנאי מזג אוויר קיצוניים. זה באמת משוגע. אישית, לא הייתי מתנגד לצאת למסע כזה להתנתק מהטלפון לשנתיים".
הספר נולד כאשר מלחי קיבל הזמנה מהוצאת הספרים ליצור ספר שעוסק בהיסטוריה. העבודה על הספר הכניסה אלמנטים שמוכרים למאזיני ההסכתים של מלחי, למשל שימוש בקולות שונים שמדובבים דמויות שונות בספר, כמו דינוזאור או תוכי, ומכניסות לקריאה אלמנט משחקי. למרות שמדובר בקומיקס קליל ומשעשע, עבודת האיור דרשה תחקיר היסטורי קפדני. "זה היה קשה כי היה צריך לשבת על פרטים שלא חושבים עליהם כשמספרים סיפור בעל פה", אומר מלחי. "למשל, כשלואיס וקלארק פוגשים אינדיאנים הם פוגשים שבט שנקרא מנדן. איך אנחנו יודעים איך נראו המנדנים? מה היה הלבוש שלהם? ואיך נראו הבתים שלהם? היינו צריכים ללכת לארכיונים ולחפש תיעודים שונים ולהשוות ביניהם כדי להגיע לדיוק המקסימלי".
הספר החדש, שמרחיב את גבולות העשייה הענפה של מלחי, הוא פרק נוסף במפעל תרבותי עשיר של איש אחד. בעשור האחרון מלחי ביסס לעצמו מעמד של יוצר אהוד שפועל בכמה זירות בעת ובעונה אחת דרך שלל הסכתים, הרצאות ומופעים חיים (היום במרכז עינב בתל־אביב, וב־7.5 בעיר דוד), משחקים היסטוריים, תכנים חינוכיים וכעת גם ספרים.
למרות ריבוי המדיומים הללו, מלחי תמיד המשיך לעשות בעצם אותו דבר: לקחת ידע היסטורי ולהפוך אותו לחוויה נגישה, משחקית ומלאת דמיון.
מתי התחילה המשיכה שלך לתחום?
"אהבתי היסטוריה כבר כילד ולפעמים הייתי בורח משיעורים כדי לקרוא ספרי היסטוריה. אני יודע שזה נשמע מוזר אבל היה שם מסתורין שמשך אותי. מה שקורה כשאתה קורא ספר זה שאתה יוצא למסע בלי לצאת מהבית, ובשבילי היה הדבר הגדול. אחרי הכול היסטוריה היא אוסף סיפורים מעולים, מותחים ומרגשים. בתיכון היה לי מורה ממש טוב שסיפר את ההיסטוריה כסיפור ארוך ומצחיק, והתחברתי לזה".
מלחי (52) נולד עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים בתאריך שבדיעבד הפך גם הוא להיסטורי - 7.10. הוא נולד בקיבוץ גבים, ובהמשך גדל במושב אביחיל ובנתניה. בגיל 14 עבר עם הוריו לארצות הברית ("אז קראו לזה 'ירדו' ולא רילוקיישן") ובגיל 22 כבר סיים תואר שני ביחסים בינלאומיים, עם חלום להיות דיפלומט. הוא עבד בקונגרס ובצלב האדום, אך החליט לחזור ארצה כדי להתגייס לצבא. הוא שירת בשיריון, ולאחר השחרור, שב לעוד כמה שנים לארצות הברית, שם הגיע לעסוק בהייטק. בשנת 2000 חזר לישראל באופן סופי. בינתיים גם נישא והקים משפחה, וכיום הוא תושב מושב בשרון, נשוי ואב לארבעה.
ההחלטה להתחיל להקליט הסכתים קרתה כמעט במקרה. מלחי, אז עוד עובד הייטק, הלך ללמוד הוראת היסטוריה בשביל הנשמה. בליבו עוד קיננה פנטזיית נעורים להיות פרופסור להיסטוריה, כפי שאמר לאביו בנעוריו. "כשסיימתי את הלימודים שאלתי את עצמי מה אעשה עם הידע הזה וחבר אמר לי, 'תקליט פודקאסט' והסביר לי במה מדובר. זה הדליק אותי כי הרעיון מיד התחבר לי למשהו שעשיתי כנער, כשעבדתי בתחנת רדיו בארה"ב. נורא אהבתי את המדיום של הרדיו, בו כל מה שצריך זה סיפור טוב ולקחת את המאזין איתך למסע. אחרי הקלטה של שני פרקים הבנתי שהמדיום הזה ממש מתאים, כי הוא שילב את כל האהבות שלי: סיפור, משחק, הומור וגירוי אינטלקטואלי. כל העולמות התחברו שם".
החל מ-2013 מלחי הפך לפודקאסטר הראשון בארץ במשרה מלאה. בהתחלה הפיק תכנים היסטוריים למבוגרים, ונקודת המפנה הגיעה ב-2017, כשהחינוכית פנתה אליו והציעה לו ליצור סדרה לילדים. "מיד חשבתי על היסטוריה, ואל האהבה שלי לתחום ולרדיו ולסיפורים הוספתי את האהבה שלי לשטויות, דרך קולות שונים שהכנסתי בהקלטות. בהתחלה התפדחתי, הרי אני היסטוריון רציני, מה, אני אעשה קולות של דינוזאור? אבל הבנתי שזה מושך ילדים ושזה מספר את הסיפור הרבה יותר טוב. ברגע שיש בידור הם מחכים לבדיחה הבאה וזה משמר את ההאזנה לאורך כל הסיפור. זה נכון גם לגבי סטודנטים באוניברסיטה. כשיש מרצה מצחיק זורמים איתו כי יודעים שעוד מעט תהיה בדיחה אז האלמנט הבידורי עובד. תוך תקופה של שנה-שנתיים הסדרה ממש תפסה ומשם הכול היסטוריה", כך למשל מבין ההישגים הרבים בשנה שעברה ההסכת זכה בעיטור.
גופים שונים החלו לפנות אל מלחי כדי שיפיק עבורם פודקאסטים, וכך נולדו גם "ילדין" - הסכת על משפטים, עם 30 פרקים בסך הכול ויותר ממיליון האזנות בכל שנה: "סוכן סודי" שעוסק בתגליות וסיפורים מפתיעים, את "בלשי היער" שנעשה בשיתוף קק"ל, "תעלומות במדעטק" בשיתוף המוזיאון הלאומי למדע, משחק קופסה בעקבות ההיסטוריה ועוד.
אתה יוצר תוכן לילדים אבל בפועל הקהל שלך הוא רב־גילי. איך אתה מבין את זה? יש פה רצון להשלים מידע? או פשוט רצון לחוויה משפחתית?
"כשהילדים שלי היו קטנים, הם היו מאזינים ליוצרים בסגנון יובל המבולבל. הילדים צחקו, אבל זה לא היה תוכן שדיבר להורים. כשיצרתי את 'היסטוריה לילדים', רציתי שהילד יהיה במרכז, אבל שגם ההורה ירוויח סיפור. הרי גם ההורים לא בהכרח מכירים דמויות כמו נלי בליי או רוזלינד פרנקלין, וגם לא את ההיסטוריה של הפופקורן או הקטשופ. לפעמים אני מקבל תגובות משעשעות, כמו מישהו שכותב לי: 'אני רק רוצה לוודא שזה בסדר שאני מאזין ל"היסטוריה לילדים" בלי הילדים', או מישהו שסיפר לי ששמע פרקים בדרך לאילת, וכששאלתי בני כמה הילדים הוא אמר: 'אין ילדים, זה רק אני וחבר'. אז אני מבין שזה עובד. זה בהחלט היה חלק מן המטרה, ואני שמח שזה קורה".
למרות ההצלחה והאהדה הגדולה, הוא מצליח לשמור על אנונימיות חלקית. "המזל שלי הוא שאני לא בטלוויזיה", הוא אומר בחיוך. "אז פחות מזהים אותי ברחוב. אבל אם אני מתחיל לדבר, הלך עליי".
יובל מלחי | צילום: אריק סולטן
איך אתה מחליט באילו תכנים לעסוק?
"בדרך כלל אני בוחר נושאים שמעניינים אותי ושאני מרגיש שאני עדיין לא יודע עליהם מספיק. כך היה, למשל, עם ז'אק קוסטו או עם כתב הברייל. בנוסף, עובדות איתי שלוש כותבות שמביאות הצעות משלהן, ולפעמים מגיעים גם רעיונות מן המאזינים. יש לנו מאות נושאים ברשימה, ואני מנסה לחשוב גם על מה שקרוב לעולמם של ילדים, כמו למשל ההיסטוריה של הממתקים או של הפוקימון. יש גם פרקים מאתגרים יותר, כשאין כמעט תיעודים היסטוריים מסודרים, כמו במקרה של ההיסטוריה של הסושי או ההמבורגר, אבל בסופו של דבר כל פרק מקבל את השפה שלו, יחד עם ההומור. אני כל הזמן מחפש את האיזונים, כך שהתוכן יתאים לקהל מגוון ככל האפשר. מהתגובות אני יודע, למשל, שיש גם לא מעט מאזינים חרדים".
מי שמאזין במשך השנים לפרקי ההסכת יבחין בנוכחותן המרשימה והמגוונת של נשים - המלכה אליזבת, דבורה עומר, נחמה ליבוביץ, אום כולתום, אמי נתר, פלורה ששון, נדיה קומונצ'י, הדי לאמאר ועוד רבות. "כשהבת שלי, שהיום היא בת 20, הייתה חוזרת הביתה עם עבודות על בן־גוריון, ז'בוטינסקי או נפוליאון, הייתי חושב לעצמי שיש עוד כל כך הרבה דמויות נשיות שראוי לספר עליהן. אם קצת מחפשים, מגלים דמויות מדהימות".
הוא מבקש לתת מקום למי שלא מקבל במה מספקת אך איתור המקורות מתגלה כמאתגר. "על דמויות מארצות מערביות יש בדרך כלל יותר חומר זמין. לפעמים אני נתקל בדמויות מרתקות מארצות ערב, יש סיפורים מצוינים אבל כשאני מתחיל לחפש מקורות אני מגלה שהם פחות תועדו, בין השאר מפני שהמסורות עברו בעל פה. ובכל זאת היו גם כמה וכמה פרקים יפים שנולדו מתוך החיפוש הזה".
מה חשוב לך לחולל כיוצר תוכן?
"אני לא ניגש לתוכן עם אג'נדה. קודם כול אני רוצה לגלות את הסיפור, ולספר אותו בצורה מדויקת ככל האפשר מבחינה היסטורית. היום זה לא תמיד פשוט: לפעמים יש פערים בין ערכים בוויקיפדיה בעברית ובאנגלית, ועל מנועי בינה מלאכותית אי אפשר באמת להסתמך. במקרים אחרים המקור המרכזי הוא ביוגרפיה של 500 עמודים, כך שגם מעשית לא תמיד קל להגיע לכל פרט. אבל מבחינתי, קודם צריך את הדיוק ההיסטורי ואת הסיפור עצמו ורק אחר כך מתגלה גם המסר. זה יכול להיות סיפור על מישהו שנתקל בקשיים, רצה להרים ידיים, התייתם בגיל צעיר, או פשוט חי חיים שיש בהם משהו יוצא דופן. המסר צריך לצמוח מתוך הסיפור, לא להיות מולבש עליו מבחוץ.
"לסיפורים היסטוריים יש בעיניי כוח אוניברסלי. הם מזכירים לנו שלא להיכנע מהר כל כך, אבל גם נותנים פרופורציות. המוח האנושי עסוק בהישרדות, ולכן הוא נוטה להתמקד במה שלא טוב, בפגמים ובחסר. דווקא כשפונים להיסטוריה, אפשר להבין טוב יותר את כל מה שיש לנו היום. למלך צרפת, למשל, לא היה חימום בבית או אוכל טרי כל השנה, דברים שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם. לפני מאה ועשרים שנה יהודים חיו בלי מדינה, אפילו בלי היכולת לדמיין מדינה. במובן הזה, ההיסטוריה נותנת הרבה כוח בהבנת ההווה. גם בהרצאות שלי בארצות הברית אני מנסה להזכיר עד כמה אנחנו מוקפים בארץ בטוב, גם אם לא תמיד שמים לב אליו: יש לנו ים, הרים, מדבר ושלג במרחק נסיעה, המון עזרה הדדית, ארגוני חסד וסיוע, מוכנות לעזור לחלש. הרבה פעמים אנחנו מסתכלים רק על המלחמות, אבל אם נסיט קצת את הפנס, נראה גם את השושנים, לא רק את האשפה".
אימוץ נקודת מבט חיובית ואופטימית היא לא מובנת מאליה בימים אלו, אבל מבחינתו של מלחי זהו הכרח עבור העתיד. "כיום חייבים לעסוק בנפש של הילד, כי היא כל כך רגישה. את שנות הנעורים שלנו אנחנו זוכרים בעוצמה גדולה, הרבה יותר מאשר אינספור רגעים שגרתיים מן החיים הבוגרים שלנו שהן רשימת משימות אקסל. אבל בילדות כמעט כל אירוע משאיר סימן. לכן, כשאני פוגש ילדים, חשוב לי להסתכל להם בעיניים, לשאול לשלומם, להשאיר אצלם חוויה טובה, משהו שיישאר איתם. כשנפש של ילד פוגשת טוב, זה יכול ללוות אותו כל החיים. ואם הם יפגשו את זה כבר בגיל צעיר, אולי יגדלו להיות אנשים אופטימיים וחיוביים יותר דווקא מפני שיש סביבנו גם הרבה קושי, ולכן חשוב כל כך להאיר את הטוב שקיים".
תגובות שמגיעות אל מלחי מלמדות עד כמה ההסכתים שלו הם הרבה מעבר לבידור או להעשרה, ובעלי כוח רגשי וחינוכי ממשי - משפחות ישראליות שחיות בחו״ל מספרות לו שההאזנה לפרקים עוזרת לילדיהן לשמור על העברית החיה; אחת מהן סיפרה לו על ילדה שפגשה את סבה וסבתה מעבר לים, ובמקום לגמגם בעברית או להסתפק במילים פשוטות, הפליאה אותם בידע היסטורי מפתיע; אחרים כותבים לו על ילדים שבבית הספר התקשו לבלוט, עד שדווקא דרך ההאזנה לפרקים מצאו לפתע תחום שבו הם יכולים לזהור, כמו ילד שמוריו כמעט ויתרו עליו עמד יום אחד מול הכיתה והרצה, והמורה, כך סיפרו לו, גילתה בו פתאום צד שלא ראתה קודם.
אחת התגובות הנוגעות במיוחד שמלחי קיבל הייתה מאדם שאשתו נפטרה. בני המשפחה נהגו להאזין יחד להיסטוריה לילדים, ובלילות האם הייתה זו שהקריאה לילדים סיפור לפני השינה. אחרי מותה התקשה האב למלא את מקומה. במקום זה החל להשמיע להם את ההסכת לפני השינה. יום אחד הציץ לחדר וראה את הילדים מתפקעים מצחוק. "אותו אבא כתב לי: 'תודה שאתה עושה את מה שאני לא יכול לעשות וקצת מחליף את אשתי, ותודה על הקול שלך ועל החיוך שאיתו הם נרדמים לפני השינה'. זה היה כל כך מרגש. אתה מקליט פרק על היסטוריה ואתה לא יודע איזו השפעה תהיה לו".
העובדה שהקהל של מלחי מגוון מאוד - חילונים, דתיים וחרדים, ישראלים ותושבי חוץ - משמחת את מלחי. "אני אוהב את זה שהקהל שלי מגוון. אנחנו מתעסקים הרבה באויבים מבחוץ, ואני חושב שאנחנו צריכים להתעסק גם בשלום בתוך הבית, כי יש כל כך הרבה משותף. כל היום תוקעים לנו טריזים, ואנשים מאמינים למחוללי השנאה, למרות שיש אנשים מעולים משני הצדדים. אני עובד עם כל הקהלים, מגיע הרבה גם ליהודה ושומרון וגם למושבים ולקיבוצים. אני פוגש אנשים מדהימים, ויש לנו זכות לחיות ביניהם". בעיניו, דווקא מתוך המפגש הזה מתחדדת גם האחריות לדבר באופן שלא מסלים שסעים אלא פותח מקום להבנה.
בהיסטוריה, כמו בהווה, יש סוגיות שנחשבות טעונות או נפיצות וכל עיסוק בהם יכול לקומם את הצד שחושב אחרת. במציאות העכשווית, גם טרמינולוגיה יכולה לעורר מחלוקת או אפילו רק לנקוט צד - רפורמה משפטית או מהפכה משטרית? יהודה ושומרון או השטחים? פליטים או מסתננים?
עד כמה חשוב לך לטפח חשיבה ביקורתית?
"אסור להיות חד־משמעיים מדי כשמדברים על ההיסטוריה. אני משתדל מאוד לא לתת למאזינים תשובות סגורות או לקבוע עבורם מה לחשוב. גם כשאני עוסק בדמויות כמו בר־כוכבא, אני נזהר. יש מי שיראו בו משיחי, יש מי שיאמרו שהציל את עם ישראל, אבל האמת היא שאנחנו פשוט לא יודעים באופן מוחלט. לכן חשוב בעיניי להציג את המורכבות, ובכלל, צריך לגשת לדברים ביראת כבוד, ולהיזהר מהכרעות חדות מדי. גם כשאני מספר על דמות מעוררת השראה, אני משתדל לא לצאת בהצהרות פסקניות, אלא לפתוח שאלות. למשל: האם אנחנו עדיין שופטים אנשים לפי צבע העור שלהם? לפי זה שהם גבר או אישה? אני מעדיף שהשאלות יישארו פתוחות, ושכל אחד יחשוב עליהן וייתן לעצמו את התשובה. מה שחשוב לי מול ילדים הוא לא לקבוע באיזה מונח חייבים להשתמש, אלא לעצור רגע על השאלה למה משתמשים דווקא בו. כך גם כשילד שומע מונחים כמו הפיכה משטרית או רפורמה משפטית - חשוב שיבין מדוע כל צד בוחר במילים האלה. במובן מסוים, שני הצדדים צודקים, כי במציאות יש גם מזה וגם מזה. אני מקווה שהמאזינים שלי יגדלו להיות חכמים יותר: יבינו שלכל צד יש חלק מן האמת, ושאם עוצרים, מעמיקים ומוכנים לשמוע דעה אחרת בלי להיבהל, אפשר להבין את העולם טוב יותר ואולי גם לגלות שהפערים בינינו קטנים מכפי שנדמה".
למרות הסובלנות הנדיבה, מלחי מתעקש על אמיתות ועל יושרה. כשעוד היה סטודנט בארצות־הברית היה לו מרצה פקיסטני שלימד על הסכסוך במזרח התיכון בצורה מעוותת. הוא השתמש בתכנים חד־צדדיים, מאמרים של חוקרים נידחים והרושם היה שישראל האחראית הבלעדית על הבעיות במזרח התיכון. מלחי כעס על המרצה ונעמד באולם מול 300 תלמידים, זועק על העוול. אותו מרצה ניסה להשתיק את מלחי, אך לשווא. יום אחד אותו מרצה זרק הערה אנטישמית, ועוד באותו ערב מלחי כתב מכתב וחילק אותו לכל תיבות הדואר של המרצים. זמן קצר לאחר מכן המרצה הודיע שלא קיבל קביעות ועזב לאוניברסיטה אחרת.
"הבעיה באוניברסיטאות בארצות הברית זו למידה לא מאוזנת", אומר מלחי. "אנשים לא יודעים, למשל, שגם יהודים וגם ערבים היגרו לפה ב־200 השנים האחרונות, שהמנהיגים הערבים הובילו את אנשיהם לאבדון ושמיליון יהודים גורשו מארצות ערביות. ספק אם סטודנטים אמריקאים ללימודי מזרח תיכון יודעים את כל זה היום. זה מרתיח אבל גם נותן מטרה. ההיסטוריה עוזרת לנו ללמוד מטעויות של אחרים, ואיך להימנע מהן והיא עוזרת לנו לתכנן טוב יותר את העתיד".
כשמלחי מדבר על ההיסטוריה ככלי להתמודדות עם המציאות העכשווית, הוא מוסיף לפרספקטיבה גם את ההודיה ככלי מחזק, בין השאר כמי שמתרגל יוגה. "כשאומרים תודה נזכרים בטוב. זה לא מבטל את הקושי, אבל כן נותן פרופורציות בכך שמתחילים בהודיה ורק אחר כך בודקים מה עוד חסר ומה צריך לשפר. כשילדים מבינים כמה יש היום, וכמה דברים שבעבר כלל לא היו מובנים מאליהם, הם לומדים להסתכל על היומיום אחרת, כמעט ביראת כבוד. היסטוריה נותנת המון תקווה. כשאנחנו לומדים על תקופות קשות שאחרים עברו, אנחנו מבינים שלמרות שאנחנו בתקופה קשה מאוד היום, אם אחרים האמינו והצליחו לשרוד פוגרומים, שואה ומלחמות, גם אנחנו נעבור את זה. אני זוכר תמיד איך נראו החיים של יהודים לפני מאה שנה, לפני שהייתה לנו מדינה, כשלא היה מי שיגן עלינו. לכן חשוב לי להזכיר גם את הטוב. ברשתות החברתיות ובאולפנים אנחנו מוקפים שוב ושוב רק בדיבורים על מה רע, אבל בפועל כל אדם בישראל פוגש מדי יום גם אינספור דברים טובים, הוא פשוט עובר על פניהם מהר מדי. צריך לעצור, לשים לב, ולתת גם להם מקום. אני תמיד אומר שאחרי שבע שנים רעות באות גם שבע שנים טובות. מאז 2019 עברנו תקופה קשה מאוד, של קורונה ומלחמות, ואני מקווה שאנחנו מתקרבים כבר לפרק אחר".
ואם מדברים על היסטוריה, מה לגבי העתיד? לדבריו של מלחי, ההשקעה החשובה ביותר שהמדינה יכולה לעשות בתחום ההיסטוריה היא קודם כול להפוך אותה למעניינת ומושכת. "ילדים מתעניינים כשהם עושים משהו. נגמר העידן של לעמוד ולהרצות במשך שעות. אני רואה את הילדים שלי יושבים כל היום מול חומרים שלא מעניינים אותם וליבי נכמר עליהם. אם ילדים לומדים ספרות, למה נותנים להם לקרוא את הספרים הכי משעממים בהיסטוריה? אם הם לומדים על רחל המשוררת, שיעשו עבודת מחקר על דמותה וייצרו שירי ראפ על חייה בבינה מלאכותית. היסטוריה ממש לא חייבת להיות רשימת תאריכים ועובדות. היא יכולה להיות הדבר הכי כיף שיש".
יצרת הסכתים, משחקים, מופעים ועכשיו גם ספרים. מה אתה עוד חולם לעשות?
"לנוח", מלחי צוחק. "לפעמים הלפטופ שלי כבר מעלה אדים, והייתי שמח קצת להאט את הקצב. אבל כל מה שאני עושה נובע בעצם מאותה נקודה פשוטה: כשאני הייתי ילד, הייתי רוצה שיהיה לי משהו כזה. לכן, מבחינתי, ההמשך הוא פשוט להמשיך ליצור ולעורר אצל ילדים סקרנות".