ד"ר יהודה מימרן זוכר את הרגע שבו החל להשתמש במונח "יהדות חברתית" כמושג עצמאי. זה קרה בשנת 1999, לאחר שנה שבה חקר את התרומה האפשרית של יהדות ארצות האסלאם לתהליכי ההתחדשות היהודית בישראל. במהלך ישיבה עם דני דניאלי, מנהל הפרויקטים של קרן אבי חי, אמר דניאלי למימרן שהשימוש שלו במושג "יהדות חברתית" מצא חן בעיניו. "זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי מישהו אחר מלבדי משתמש בביטוי הזה", מספר מימרן. "אפילו לי הוא נשמע אז מעט זר ומאולץ".
כשנה לאחר מכן הקים מימרן, איש חינוך וחברה, את המרכז למנהיגות יהודית־חברתית "ממזרח שמש", ארגון הפועל למען ערכי היהדות הספרדית־החברתית. המרכז מפעיל שורת תוכניות ובהן מרח"ב לרבנים, "עמיתי צדק" לפעילים חברתיים, ו"נטועים בחינוך" לסטודנטים. בחצי יובל השנים שחלפו מאז הקמתו של "ממזרח שמש", המושג יהדות חברתית כבר הפך מוכר ושגור על שפתי רבים, אבל רק כעת התפנה ד"ר מימרן לנסח את משנתו באופן מסודר. בספר חדש בשם "ממזרח צדק" (בהוצאת אליאנס: כל ישראל חברים), הוא מבקש להציב את שאלת הצדק החברתי בלב השיח הישראלי ולבחון אותה דרך עולמה הרעיוני העשיר של היהדות. מבחינתו, הספר הזה הוא לא רק פריסה של חזון אלא גם קריאה לפעולה.
הספר שלך יוצא לאור במהלך מלחמה שנמשכת למעלה משנתיים וחצי. לכאורה לא העיתוי הכי נוח לשיח חברתי.
"אני חושב שאחת הסיבות לאירועי שבעה באוקטובר הייתה האדישות וחוסר האכפתיות לזולת ולאחר. בעיניי יש קו כמעט ישיר בין אדישות לנוער בסיכון או לעשרות קשישים בשנה שמתים לבדם בבית, ובין ההפקרה המזעזעת של תושבי העוטף. זה לא קשור לימין או שמאל. אני מרגיש שהזלזול הזה בחיי אדם ובמצבם הוא אחד הדברים שהובילו אותנו לשבעה באוקטובר, ולכן חשוב לעסוק בזה עכשיו.
"צריכים לזכור גם את המאבק הנורא שהיה פה לפני שבעה באוקטובר. דימיתי אותו אז לשני אנשים שרבים בתוך רכב שדוהר לתהום. הם יודעים שהוא דוהר לתהום, ובכל זאת ממשיכים לריב. השנאה בין המחנות מערערת את היסודות של החברה שלנו. כבוד האדם במשמעות העמוקה שלו הוא ערך נוסף שנשחק. כשאתה אדיש לעניים ולנכים, בסוף אתה אדיש גם לחיי אדם. האחריות הראשונה במעלה של הממשלה היא כמובן לדאוג לביטחון ולחיים אבל גם לאיכות החיים, ושני הדברים הללו לא התרחשו".
אנחנו חווים היום התחזקות יהודית בחברה הישראלית אבל דווקא יותר סביב סממנים לאומיים, ופחות סביב הערכים החברתיים שאתה מבקש להציב במרכז הזהות היהודית.
"קודם כול, יש תמורות גדולות בזהויות היהודיות של כל אחד מהסקטורים בחברה. יש למשל תמורות בעולם החרדי. יותר חרדים יוצאים לעבוד וללמוד, ואני מקווה שבהמשך גם להתגייס לצבא. אחת הסיבות לכך היא שאין בחברה הזאת כבר מאורות גדולים, ואנשים מרשים לעצמם יותר. בציונות הדתית יש תופעה של רצף דתי, ובציבור החילוני־ליברלי רבים מחפשים את דרכם ליהדות. קיבלתי תגובות על הספר מקיבוצניקים שגדלו על תפיסות סוציאליות ופתאום הוא הזכיר להם את היהדות טרום ההקצנה, והם מתחברים לזה מאוד.
"נכון שיש גם תופעה של צעירים שמסתפקים בהילולות ובריקודים, ולא נהיים יותר דתיים. יש אצלם חזרה של תחושת שייכות לעולם יהודי וגאווה בו, אבל היא לא באה יחד עם מחויבות עמוקה לדברים שהם מרכז היהדות – אחריות לזולת, ערבות, רגישות, אכפתיות. זה נכון גם שאין מעֲבר ממצוות 'בין אדם לחברו' ברמה הפרטית, לסדרים חברתיים ולמדיניות כלכלית חברתית ששואבת מתוך הערכים והמצוות הללו. החברה הישראלית הופכת להיות יותר מסורתית, ובשלב הזה המסורתיות עדיין לא בהכרח מגיעה עם מחויבות ליהדות חברתית, אבל בכל זאת קורים בה דברים חשובים. יש הרחבה של אפשרויות המימוש של היהדות, והבנה שהיהדות רחבה יותר מאשר ההלכה, בטח מההלכה הצרה והמחמירה. צריכים להנכיח יותר את הכיוונים שאני מדבר עליהם בספר, ולשמחתי תהליכים כאלה כבר קורים בהרבה בתי ספר. בעיניי זה מַרפא גם ליהדות וגם לחברה".
מחזקים את החזקים
בספר בוחן מימרן סוגיות שונות של אי־שוויון, רווחה, זכויות פרט וזכויות חברתיות, מוביליות ושוויון הזדמנויות בחינוך, ומתווה קווים לדמותו של צדק חברתי המבוסס על המסורת היהודית.
אתה עוסק בשאלה איך נראה צדק חברתי במדינה כשהוא נשען על הערכים היהודיים. יש עמדה שטוענת שהחובות החברתיות בתורה מוטלות על הקהילה, לא על המדינה.
"אני לא מדבר על שיטה כלכלית. אני מסכים שהיהדות היא לא קפיטליסטית או סוציאליסטית, ושיש בה גם ערך של חירות וגם ערך של שוויון, אבל אי אפשר בשם היהדות לקיים חוסר הוגנות ואי־צדק ולא להעניק הזדמנות שווה. בעיניי, הזדמנות שווה היא ערך שמדינה יהודית מחויבת לו. אני לא מדבר על שוויון מוחלט ולא על התערבות של המדינה בעושרו של הפרט וחלוקה מחודשת של ההון. אני מדבר על זה שכל ילד זכאי לחינוך ראוי, ושאסור שאיכות החינוך תהיה תלויה במקום המגורים ובמצב הסוציו־אקונומי שלו. אני לא מבקש למנוע מהורים לתת לילדיהם חוגי העשרה ושיעורים פרטיים; הורה צריך לעשות את המיטב שהוא יכול כדי שהילד שלו יקבל את החינוך הטוב ביותר. אבל את תקציב המדינה, שהוא תקציב ציבורי, צריך לחלק בין האזרחים באופן הוגן. המדינה לא יכולה לאפשר פערים גדולים כל־כך בין ילד שגדל בפריפריה לעומת ילד שגדל במרכז".
מימרן כיהן בעבר כמנהל בית ספר, וכיום הוא חבר סגל בבית הספר למנהיגות חינוכית בקרן מנדל. מהיכרותו רבת השנים עם מערכת החינוך הישראלית, הוא מעיד על פערים בתחומים רבים. "יש פערים גדולים בתקציבים שרשויות מקומיות משקיעות בחינוך, פער שמגיע עד פי עשרים בין רשות חזקה לרשות חלשה. הפער הזה קשור גם לשטחי השיפוט שיש לכל רשות, ולנכסים אחרים שמניבים עבורה הכנסות. בנוסף, המדינה עובדת פעמים רבות בשיטת מצ'ינג (מימון תואם, שבו המדינה מתקצבת בהתאמה לתקצוב של הרשות; א"ר). כיוון שרשויות חזקות יכולות לתת יותר, הן גם מקבלות מהמדינה יותר מאשר רשויות חלשות. צריכים להחיל תקצוב דיפרנציאלי (לא אחיד), שקיים כיום רק בחינוך היסודי ועדיין לא מתקן את הפערים.
"אני כותב בספר על הצבת רף גבוה של חינוך איכותי שצריך להינתן לכלל התלמידים, ללא קשר למעמדם הסוציו־אקונומי ולמקום המגורים שלהם. לא תמיד זה דורש הגדלת תקציב. יש פתרונות מעשיים כמו חשיבה אזורית ויצירת אשכול של יישובים שבו כל יישוב מביא את היתרון היחסי שלו, כך שגם תלמיד בפריפריה יוכל ללמוד את המקצועות הנדרשים ברמה גבוהה. מעבר לשוויון הזדמנויות בתנאים הפיזיים של בתי ספר, יש צורך גם בשוויון הזדמנויות מהותי בתוכנית הלימודים, שצריכה לבטא את כל התרבויות של כלל האוכלוסיות. הייתי חבר בוועדת ביטון להעצמת הזהות של יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך. כשילד לא פוגש את התרבות שלו בתוכנית הלימודים, זה כבר אומר שהוא נמצא בסדר עדיפות משני".
מימרן מרחיב בספרו על מחויבותה של המדינה ליצור תנאי מחיה ראויים עבור כלל אזרחיה. "פערים תמיד יהיו", הוא אומר בשיחתנו, "אבל אנחנו רוצים שגם האזרח הכי נזקק יזכה לתנאי מחיה ראויים בחינוך, בבריאות ובתחומים אחרים. תנאי חיים ראויים מכבדים את כבוד האדם. יש לי ביקורת על התפיסה הליברלית בחוק 'כבוד האדם וחירותו', שדואגת לזכויות הפרט אבל לא עושה מהלך של הענקת זכויות חברתיות. זו תפיסה שמקדשת יותר זכויות פרט ופחות זכויות חברתיות. אם הולכים בדרך היהדות, אי אפשר להסתפק בזכויות הליברליות. הזהות היהודית שלנו ועבודת ה' שלנו מחייבות אותנו להסתכל לא רק על סוגיות של כשרות, גיור ונישואין. זו תעודת עניות לחברה הדתית שהסוגיות החברתיות לא מספיק נוכחות בשיח.
"שוויון הזדמנויות יכול להתקיים בכל שיטה כלכלית", מוסיף מימרן. "אין ספק שהקפיטליזם פה כדי להישאר, אבל לטעון שאם בוחרים בקפיטליזם ושוק חופשי, בהכרח צריך להגיע לרמה כזו של פערים – זו הולכת שולל. גם בתפיסות קפיטליסטיות אפשר לדאוג לתנאי מחיה ראויים. גם העובדה שהעוני נמדד באופן יחסי לא פוטרת אותנו מהתמודדות, כי עדיין יש בישראל אי־ביטחון תזונתי".
הייתה חסרה לי בספר התייחסות לחברה החרדית. אתה מדבר על פערים כלכליים, כשיש כאן אוכלוסייה גדולה שבוחרת באופן מודע באורח חיים עני יותר.
"גם כשהורים בוחרים לחיות באורח חיים מסוים שמכתיב עוני כלכלי, זו לא אשמת ילדיהם ואנחנו לא פטורים ממתן מענה לילדיהם. לצד זה, מובן שיש לי ביקורת על ההסתגרות של החברה החרדית. אם חוזרים למושג כבוד האדם והבריאה בצלם, קשה לי עם האדישות וההתעלמות של החברה החרדית מהנטל שמוטל על חלקים אחרים באוכלוסייה. חלק מהתפיסה החרדית זו החלשה של אחריות אישית, ו'השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך', אבל היהדות היא ברית בין שני צדדים, הקב"ה ובני האדם. החרדים לא מבינים מספיק מה המדינה מעניקה להם כדי שהם יוכלו לקיים את אורח החיים שלהם, ונדרש פה תיקון. אני מאמין שככל שהצביון של המדינה יהיה יותר מסורתי ופחות אנטי־דתי, החברה החרדית תיפתח לכיוונים האלה. זה כבר קורה היום עם החרדים החדשים והממלכתיים".
מצד שני, המציאות הפוליטית מאפשרת להם להמשיך את אורח החיים הנוכחי שלהם.
"יש הבדל בין העסקונה הפוליטית ובין החברה החרדית עצמה. החברה עצמה כן נמצאת בתהליכים של שינוי. אני חושב שאם מסתכלים קדימה, יש סיכוי שהכוח של העסקונה הפוליטית על המגזר ייחלש כי אין הנהגה רוחנית גבוהה, וגם הקושי הכלכלי יעשה את שלו. אבל בכל מקרה, לא הייתי רוצה שנאה והדרה של החרדים. אני חושב שהשינוי צריך להתרחש גם בתחום החינוכי וגם בתחום הפוליטי. יש תהליכים שכבר קורים, והתפקיד של ההנהגה הוא לעודד את התהליכים האלה ולסייע להם, ולא לעשות בהם שימוש פוליטי ציני. האחריות בעניין הזה מוטלת כמובן גם על המפלגות הציוניות".
מכתבים לבגין
יהודה מימרן, 64, נולד במרוקו ועלה ארצה בגיל שלוש. אביו, הרב ישראל מימרן, שימש כראש ישיבה בעיר תטואן שבצפון מרוקו. "אבי גדל בישיבות במרוקו, ולאחר מכן נשלח לישיבה של תנועת המוסר בצרפת והושפע שם מאוד מתנועת המוסר", מספר מימרן. "עוד כשהיינו במרוקו, הוא נאבק על כך שאחרי העלייה נקבל דירה בירושלים". המשפחה עלתה ארצה בשנת 1965. בהתחלה הם שוכנו במחנה עולים בפרדס־חנה, לאחר מכן התגוררו מעט בקריית־גת, ואחרי שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים השתכנו בשכונת שמואל הנביא, שמימרן מתאר אותה כשכונה קשה. "נחשפתי שם לשתי מציאויות במקביל. מצד אחד פשע, סמים וזנות, מצד שני רבנים ומשפחות חזקות מבחינה תורנית. היו בשכונה הרבה שיעורי תורה, הכנסת אורחים וגמילות חסדים".
מימרן החל ללמוד בישיבה התיכונית בקריית־נוער שבשכונת בית־וגן, אבל כבר באמצע כיתה ט' עבר לתיכון הילמפרב. "לא יכולתי להסתדר עם הנוקשות הדתית בקריית־נוער, ועם הפער בין החומרות ההלכתיות ובין הבית שלי".
התודעה החברתית מלווה את מימרן מגיל צעיר. עוד לפני גיוסו לצה"ל היה פעיל בתנועת האוהלים, תנועת מחאה חברתית שהמשיכה את הפנתרים השחורים ופעלה בשיכונים ובשכונות של יוצאי עדות המזרח. "התודעה החברתית התפתחה אצלי מהחינוך היהודי שקיבלתי בבית מאבא שלי", הוא אומר. "החינוך הזה לא היה נוכח בבתי הספר ולא במרחב הציבורי. חוויתי פער בין היהדות והתרבות של יוצאי ארצות האסלאם שגדלתי בתוכה, ובין הדימוי החלש שלה בחוץ. פער נוסף שחוויתי היה בין היהדות המחברת שגדלתי עליה ובין היהדות במרחב הציבורי. בכל המאבקים של דת ומדינה הרגשתי קושי להזדהות עם אחד הצדדים, כי הרגשתי שיש אמת בכל אחד מהם. רק כשניסחתי לעצמי את התפיסות, הבנתי למה הרגשתי כך".
לאחר שירות צבאי בחיל התותחנים פנה מימרן ללמוד פסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית והוכשר כפסיכולוג קליני. תוך כדי לימודיו הקים כמה מיזמים חברתיים כמו חונכות לילדי אסירים, פרויקט שפועל עד היום. לאחר לימודיו החליט לפנות מתחום הפסיכולוגיה לתחום החינוך. הוא ניהל את הקרן הבינלאומית לחינוך, למד בבית הספר למנהיגות חינוכית של מנדל, ובמשך שלוש שנים ניהל בית ספר במבשרת־ציון.
רצח ראש הממשלה יצחק רבין, שהוביל להקמת בתי מדרש להתחדשות יהודית, הביא את מימרן לבחון את מקומה של יהדות ארצות האסלאם בתהליך הזה. מסע החיפוש שלו הוביל אותו כאמור להקמת "ממזרח שמש" בשנת 2001. "רציתי להביא את השמש מהמזרח אל המערב", הוא אומר. במהלך חמש השנים שבהן ניהל את "ממזרח שמש" הקים מימרן, יחד עם ד"ר דוד ביטון וד"ר מאיר בוזגלו, את "מורשה", שנועדה להתמודד עם ההתעלמות של מערכת החינוך מהזהות המסורתית המזרחית. מורשה לא הקימה בתי ספר חדשים אלא נתנה מענה לצורכי האוכלוסייה המסורתית במסגרת בניית תוכניות לימוד והכשרת מורים בבתי הספר הקיימים בשני הזרמים הוותיקים – הממלכתי והממ"ד.
מניהול "ממזרח שמש" עבר מימרן לניהול הארגון החינוכי "אליאנס – כל ישראל חברים", שמעודד מצוינות חינוכית ומנהיגות מקומית בפריפריה, ויוצר חיבורים למסורת יהדות ספרד וליהדות צרפת. הדוקטורט שכתב מימרן באותן שנים עסק במשנתו החינוכית־הלכתית של הרב יוסף משאש; בספרו החדש מוקדש פרק שלם לשיקולים החברתיים בפסיקתו של הרב משאש.
ההגות של הרבנים המזרחים עדיין לא נוכחת מספיק, אבל דווקא בתחום התרבותי יש הרבה יותר נוכחות למסורתיות ולמזרחיות.
"אני מסכים שיש שינוי גדול בתחום התרבותי, והוא נושא בתוכו תקווה גדולה. יש היום יותר הכרה באוכלוסייה המסורתית, ובעובדה שהחברה הישראלית והיהודית לא מחולקת רק לדתיים וחילוניים אלא יש בה רצף. הזהות המסורתית ההולכת וגדלה לא משחקת את המשחק של הקצוות ולא תופסת את היהדות כמשהו צר. מצד אחד היא מאוד נאמנה ליהדות, מצד שני יש לה תפיסה רחבה של יהדות שמכילה גם שיקולים מוסריים ערכיים רחבים".
לדברי מימרן, תפיסה דומה רווחה בעבר גם בקרב היהדות האירופית. "לפני המשבר בעולם היהודי באירופה, היה דמיון גדול בין העולם היהודי האשכנזי והספרדי. הייתה תפיסה של ההלכה כמערכת של חינוך. חינוך הוא דבר תהליכי שאינו כופה, ויש בו הרבה שיקולי דעת. אחרי המשבר של הרפורמה והחילון נוצרה תפיסה קשיחה יותר של ההלכה כמערכת משפטית של מותר ואסור. במידה רבה יהדות המזרח חוותה גם היא את המשבר הזה עם העלייה לארץ. ש"ס דומה יותר לחרדיות האשכנזית, אבל הציבור הרחב - ולא רק המזרחי - מגדיר את עצמו כמסורתי. המסורתיות בעיני היא הבנה שהזהות היהודית היא דינמית, ושלמצוות שבין אדם לחברו יש משקל גדול בזהות הזו. אני מרגיש שהזהות המסורתית החדשה־ישנה היא המרפא לחברה".
"הזהות המסורתית היא המרפא לחברה". חגיגת מימונה במושב דישון, בשבוע שעבר | צילום: אייל מרגולין, פלאש 90
במערכת הפוליטית, המפלגה הכי מסורתית כיום היא הליכוד. היא לא ממש מקדמת את הערכים החברתיים שאתה כותב עליהם.
"לצערי אני מסכים. הדי־אן־איי של הליכוד הוא מסורתי לאומי וגם חברתי. אבא שלי, שהיה יקיר ירושלים, היה שולח מכתבים לנבחרי הציבור מאז שעלינו לארץ. ערב המהפך של 1977 הוא כתב לבגין על המצב בשכונות המצוקה בירושלים. בעבר כולם היו עונים לו למכתבים, כולל בגין, אבל בשנים האחרונות הם כבר לא מתייחסים. הליכוד במהותו היה חברתי, אבל התרחשו בו תהליכים שהתרחשו ברוב המפלגות – פרסונליזציה, פופוליזם, בינוניות, וגם נסיגה מהתחום החברתי".
דרושים כוחות חדשים
בבחירות הראשונות של 2019 החליט ד"ר מימרן לקפוץ למים הפוליטיים, והתמודד ברשימתו של משה כחלון לכנסת. הרשימה קיבלה ארבעה מנדטים בלבד, ומימרן שהוצב במקום ה־12 נותר בחוץ. הוא החל לכהן כחבר סגל בבית הספר למנהיגות חינוכית של מנדל, הוביל שם את תחום החינוך ואת מערך סדנאות העמיתים, והיה אחראי על תהליך המיון.
בתקופת המאבק סביב הרפורמה המשפטית נמנה מימרן על קבוצת "האספה המכוננת", שביקשה לגבש עקרונות וכללי יסוד של הדמוקרטיה הישראלית בהסכמה רחבה. "הייתה לנו יוזמה להוריד מהעץ את שני הצדדים באמצעות הצעה שגיבשנו. פגשנו את הנשיא וגם חברי כנסת מכל המפלגות, וראיתי אז את החולשה של חברי הכנסת. הם אמרו לנו 'אנחנו איתכם, אבל אם ראש המפלגה שלנו לא יתמוך בהצעה, אין סיכוי שנתמוך'. ברמה האישית השתתפתי בהפגנות נגד הרפורמה למרות שתמכתי ברפורמה. עשיתי זאת כדי לבטא את האמירה שאתם אחים שלי, וגם אם אתם חושבים אחרת ממני – אני תומך בזכות שלכם להביע מחאה".
מימרן מתגורר בעשרים השנים האחרונות בגבעת־זאב. הוא נשוי לאיילת, ד"ר לפסיכולוגיה, אב לשלושה בנים ובת, וסב לשישה נכדים. אחד מבניו הקים את עמותת "שחר אבקשך", הפועלת לשימור מסורת השירה של יהדות צפון אפריקה. בן אחר מנגן בכינור על הברך, בהרכב של התזמורת האנדלוסית.
לאחר שבעה באוקטובר הקים מימרן גוף בשם "חיים יחד" הכולל אנשי חינוך, חברה ותרבות שמבקשים לחזק את הצורך בחיים משותפים של זהויות שונות, ולקדם תנאי מחיה ראויים לכלל החברה. הוא עדיין לא הרים ידיים מהשתלבות במערכת הפוליטית, ולפני חצי שנה צמצם את משרתו במנדל לטובת השקעה בזירה הזו. "אנחנו בודקים אפשרות להקמת מפלגה. זה קשה, אבל אני חושב שצריכים מפלגה נוספת שלא משחקת את משחק הגושים, שמביאה אג'נדה אחרת ושהתיקון החברתי בוער בעצמותיה. לצערי אני לא רואה כיום בתוך המרחב הפוליטי מפלגה שמקדמת זהות יהודית מתונה ומכילה, ושפועלת לקדם את התיקון החברתי הנדרש".
במציאות הביטחונית הנוכחית, סביר להניח שהנושא החברתי לא יעמוד במרכז סדר היום של הבחירות הקרובות.
"זה באמת יהיה אתגר גדול לשים את הנושא החברתי במוקד, אבל אנחנו לא יכולים להמשיך את המהומה הקיימת ואת הקיטוב והשיסוי. לא יכול להיות שהוויכוחים ימשיכו להיות רק על מי יבחר את שופטי בית המשפט העליון, והאם תהיה קואליציה עם ערבים או לא, ושלא נעסוק בסוגיות החברתיות. אני פועל לעודד אנשים שרוצים להביא לפוליטיקה הישראלית קול אחר, ואני חושב שיש פה חלון הזדמנויות. המערכת הפוליטית לא תציל את עצמה מתוך עצמה, ויש חשיבות גדולה להכניס כוחות חדשים שהיו עסוקים בעשייה במרחב הציבורי. יכול להיות שדווקא אחרי שבעה באוקטובר, יותר אנשים מבינים שאם אתה לא דואג לחינוך, לבריאות, לדיור ולתעסוקה – אז לא באמת אכפת לך מהאזרחים. שבעה באוקטובר חיזק אצלנו את ברית הגורל, אבל רק באופן זמני. ללא עיסוק בברית הייעוד ובאתוס ישראלי־יהודי משותף, ניפול חזרה למאבקים ולמחלוקות".
במציאות ביטחונית שמחייבת השקעה תקציבית גדולה, היכולת להשקיע גם בתיקון חברתי הופכת לסבוכה יותר. "הטיעון הזה נשמע תמיד, גם כשלא הייתה מלחמה", מעיר מימרן, "אבל אני חושב שהסיפור הוא לא רק עניין של יותר כסף. אם מחלקים אחרת את תקציב משרד החינוך ומתארגנים אחרת גם במישור האזורי, אפשר למצוא, גם עם התקציב הקיים, פתרונות הרבה יותר מוצלחים. אפשר לתת יותר אוטונומיה למנהלים ומשקל גדול יותר לרשויות המקומיות, שיכולות להוביל שינויים. אם לאנשים היה אכפת מהמצב החברתי הם היו מוצאים את הדרכים לתיקון גם בתקציב הנוכחי, כשם שנמצאו תקציבים גדולים למאמץ הביטחוני.
"יש צורך באתוס יהודי, ציוני וישראלי חדש, ובעיצוב האתוס הזה, ליהדות ספרד יש משקל חשוב, לצד יהדויות אחרות. נמנענו הרבה שנים מעיסוק בשאלה למה אנחנו פה, ונואשנו מהאפשרות לנסח משהו שרוב החברה היהודית תסכים לו. אני חושב שהסיפור של יהדות חברתית יכול להיות מצע מחבר לא רק לחברה היהודית אלא גם לשאלת האזרחים הערבים, בלי להתבלבל בזכות שלנו על הארץ. אנחנו יכולים להושיט יד לשותפות אזרחית עם האוכלוסייה הערבית".