"אני נזהרת שלא לשכן בסמיכות ספרים שעלולים לריב בלילה"

תכולת הספרייה רוב הספרים בספרייתי הם ממין הספרות היפה. יש שקניתי, יש שקיבלתי, יש שירשתי ויש גם אסופים מתחנות אימוץ. חוק הבית אומר שאין להגדיל את הספרייה מעבר לתכולת המדפים הקיימים. ההגבלה איננה נובעת רק מחוסר מקום. דומה שמעבר למספר מסוים של ספרים, אדם איננו יודע עוד אילו ספרים יש לו. כיוון שמדי שבוע מגיעים הביתה ספרים חדשים – הספרייה מצויה בתהליך מתמיד של סינון. כל ספר חדש שאני בוחרת לשמור, מחייב אותי להיפרד מאחד ישן. אני אוהבת להשאיל ספרים. ספרים שלי מרבים להתארח אצל חברים ותלמידים, וגם זו דרך לשמור על הספרייה בגודל סביר.

שיטת מיון אני נהנית לסדר את ספריי וחוזרת ועושה זאת לפרקים, וכך שומרת על קשר עם כולם. אין לי עיקרון מסדר אחד אלא כמה. ספריו השונים של סופר מונחים אצלי יחד, ולעתים אני מתלבטת אם לשמור יצירה לא לגמרי מוצלחת של יוצר גדול רק כדי שיהיו לעיניי כל כתביו; אזורים נפרדים מוקדשים לספרות רוסית, יפנית, סקנדינבית וכו'. מדף אחד לשירה, ואחד לספרות קלאסית לילדים; במדפים אחרים אני מניחה לזה לצד זה ספרים שאני מוצאת ביניהם קשר, גם אם נכתבו במרחק מאות שנים. ככלל, אני נזהרת שלא לשכן בסמיכות ספרים שמועדים להסתכסך ביניהם ולריב בלילות.

מדף קרוב ללב את רוב הספרים שברשותי קראתי יותר מפעם. את הקשר שלי עם ספרים שונים אני מחדשת בתקופות שונות, בהתאם לתזונה שמבקשת הנפש. בשנתיים האחרונות חזרתי וקראתי את האיליאדה והאודיסאה, והשתקעתי גם במחזות יווניים בתרגומו האדיר של אהרן שבתאי. לתפיסתי, קריאת ספרות יפה איננה אסקפיזם אלא ההפך – דרך לחשוב על הסובב אותך בלי לטבוע. גיליתי שעיסוקם של היוונים בסוגיות כמו גורל, בחירה, אשמה, גבורה וסבל, נאמנות, צדק וחוק – עוזר לי לתת סדר כלשהו במציאות. ומצאתי שבעת הזאת יש משמעות מועצמת למושגי היסוד של הטרגדיה.

על ארבעה ספרים

האחים קרמזוב

פיודור דוסטויבסקי

עם עובד

אל "האחים קרמזוב" התוודעתי בתיכון, בתרגומו הישן, ומאז שזכינו בתרגומה של נילי מירסקי קראתי אותו עוד שלוש פעמים לפחות. דוסטויבסקי, אדם דתי מאוד, כתב יצירה רב־קולית שהיא, בין השאר, מחקר עומק באמונה. הרומן עיצב במידה רבה את השקפותיי על אמונה ועל דת, ונפלא בעיניי שהוא חף מפרוגרמטיות. סופר גדול פחות מדוסטויבסקי היה מתפתה לתת יתרון לקולו של אליושה, האח הצדיק, אך המונולוג הבלתי נשכח בספר הוא דווקא של איוואן, ש"מחזיר את הכרטיס לאלוהים".

משפחת המומינים: חורף קסום

טובה ינסון

כתר

מגיל שבע בערך אני חוזרת ומבקרת בעמק המומינים, מקום שיש בו נחמה שאינה מיופייפת. בוקר אחד קראתי עם אהרן אפלפלד, שלא הכיר את ינסון, פרק. ככל שהתקדמנו בקריאה התרחב חיוכו, וכשעצרנו אמר "כך צריך לכתוב. כך בדיוק!"

חשיבותה של רצינות

אוסקר וילד

שטיבל

את המחזה הזה גיליתי בספרייה של סבי וכמעט פסחתי עליו, משום שבמבט ראשון נדמה היה לי שכותרתו "חשיבותה של הציונות". הספר יצא לאור בוורשה, ואני שומרת אותו הן משום יופיו והן כדוגמה למאמץ העצום שעשו מתרגמים לתרום לתחייתה של העברית כלשון מדוברת. כך למשל, המשפט "האם חתכת את כריכי המלפפונים בשביל ליידי ברקנייל?", מתורגם בו ל"הנתחת את עוגות הקישואים בעד ליידי ברקנייל". זה מה שאפשרה הלשון בתקופה שבה רק קומץ משפחות בארץ דיברו עברית, ולפני שוועד הלשון הכריע איזה ירק הוא "מלפפון" ואיזה "קישוא".

ארמון הקרח

טאריי וסוס

ספריית פועלים

חברה אמרה לי שהספר הזה הקפיא אותה מפחד. הצעתי שמילה מדויקת יותר לתיאור התחושה היא "יראה", יראה לנוכח הנשגב, וחברתי הסכימה. הנשגב הוא המסתורין המגולם בטבע הנורווגי, אבל שגב יש גם בכתיבה המחמירה, העניינית, של וסוס. הנובלה עוסקת בין השאר בהפנמת אובדן ובידיעת המוות – נושא נצחי וגם עכשווי, כמובן.