"ניסינו להציל את כל מי שיכולנו": בגיל 100 נזכר דוד גור במחתרת היהודית בבודפשט

דוד גור שהה בבודפשט, בירת הונגריה, בעת שהצבא הגרמני פלש למדינה. זה קרה ב־19 במרץ 1944, ארבע שנים וחצי לאחר שפרצה המלחמה. גור, שגדל בכפר בדרום־מזרח הונגריה, הגיע לעיר הגדולה רק כמה חודשים קודם לכן, בכוונה ללמוד את מקצועות הבנייה ואז לעלות לארץ ישראל כשהוא כבר בעל מקצוע. השתלטותם המהירה של הנאצים על המדינה טרפה את הקלפים. בהתאם לפקודות שקיבלו מהגרמנים, פתחו ההונגרים בחיסול מואץ של הקהילה היהודית. 800 אלף יהודים היו בהונגריה, ובתוך חודשיים בלבד הושמדו כ־430 אלף מהם, כולם תושבי הפריפריה. בבודפשט מעמדם של היהודים היה בתחילה מעט טוב יותר, והגרמנים תכננו להשמיד אותם בשלב מאוחר יותר. חמש תנועות הנוער הציוניות שפעלו בהונגריה - הנוער הציוני, הבונים דרור, מכבי הצעיר, השומר הצעיר ובני עקיבא - שילבו זרועות כדי לעמוד מולם ולהציל חיי יהודים: הם הקימו מחתרת מאוחדת, וגור, חבר השומר הצעיר, הצטרף אליה.

"הונגריה הייתה המדינה האירופית היחידה שפעלה בה מחתרת משותפת לכל תנועות הנוער הציוניות. אנחנו גאים בכך עד היום", אומר לנו גור. "חברי ההנהגה של כלל התנועות מנו כארבעים־חמישים איש, ומספרם של פעילי התנועות בבודפשט היה כ־450. ידענו כבר קודם לכן שהגרמנים משמידים את היהודים ברחבי אירופה. יהודים מסלובקיה השכנה הגיעו להונגריה וסיפרו על המתרחש בארצם, וביום כיפור 1943 הגיעו שלוש צעירות יהודיות מפולין והעידו על ההשמדה שם. העיר שלהן, בנדין, מרוחקת 40 ק"מ בלבד מאושוויץ, והן סיפרו שהיה אפשר לראות משם את עשן הארובות ולהריח את ריח השרפה של הגופות. הן דיברו עם נהגי רכבות, ושמעו מהם על 'המשלוחים' שמגיעים לאושוויץ מכל רחבי אירופה.

"אז ידענו וניסינו להציל את כל מי שיכולנו. שלחנו 200 שליחים ל־300 קהילות ברחבי המדינה. כשפנינו לצעירים, היו שאמרו לנו 'אנחנו אורזים מיד ומצטרפים למחתרת'. אחרים, בעיקר בנות, אמרו: 'אבא נשלח לעבודת כפייה, אמא לבד בבית עם כל הילדים, אני חייבת לעזור לה'. וכשהשליחים שלנו הגיעו לפרנסי הקהילות, הם נתקלו שוב ושוב באי אמון. המנהיגים היהודים טענו שאדמירל מיקלוש הורטי, שליט הונגריה, אוהב את היהודים - 'הוא ינסה להראות לגרמנים כאילו הוא פוגע ביהודים, אבל למעשה יגן עליהם'. זו הייתה חוויה מתסכלת מאוד". פקפוק בעדויות על ההשמדה ההמונית והימנעות מנקיטת פעולות מקדימות היו תופעה רווחת ברבות ממדינות אירופה, אבל בהונגריה נודעה לכך משמעות רבה במיוחד משום שההשמדה שם התחילה במועד המאוחר ביותר, והתפתחה בקצב המהיר ביותר.

תנועות הנוער הציוניות בהונגריה, מספר גור, פעלו כבר מ־1942 לסייע ליהודי סלובקיה השכנה, כשהחל שם הגירוש ההמוני למחנות ההשמדה. "הברחנו יהודים מסלובקיה להונגריה. כמעט כל הסלובקים ידעו הונגרית, וחברי התנועות מהונגריה מסרו להם את תעודות הזהות שלהם כדי להצילם, אבל זה היה חובבני מאוד: הסלובקים הגיעו בלבוש שיש רק בארצם, ולכן די מהר עלו עליהם, ועצרו גם את כל הפעילים שעזרו להם. אחרי שנה שחררו את מי שהיה מתחת לגיל 21, אבל המבוגרים יותר נשלחו למחנות כפייה באוקראינה. כך יצא שמנהיגות תנועות הנוער בזמן הפלישה הגרמנית הייתה צעירה מאוד, וגם אדם כמוני, שבכלל הגיע מהכפר, השתלב די מהר בעמדה בכירה".

החניך שנשאר בחוץ

לפני שבועות אחדים חגג דוד גור יום הולדת מאה. לכבוד האירוע החליטה העמותה לחקר תנועות הנוער הציוניות בהונגריה, שגור הוא היו"ר שלה, לקיים טקס חגיגי ולתת בו את "אות המציל היהודי" (מטעם המרכז העולמי של בני ברית, הוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה וקק"ל) ל־61 משפחות של חברי המחתרת, וכמובן לגור עצמו - היחיד מפעילי העמותה שאיננו דור שני או שלישי לבוגרי המחתרת, אלא היה שם בזמן אמת. הטקס תוכנן להתקיים היום, 10 באפריל, אך נדחה בגלל המלחמה.

"החברים בכיתה התלהבו מ'היטלר יוגנד', אבל אותי הם ניחמו: 'אם כל היהודים היו כמוך, לא הייתה לנו שום בעיה איתם'. המשפט הזה פגע בי יותר מכל דבר. לא רק שלא יכולתי להיות חלק מהחברים הגויים, עכשיו הוציאו אותי גם מכלל היהודים"

על אף גילו התלת־ספרתי, גור מדהים במראהו הצעיר יחסית, ועוד יותר בזיכרונו הצלול. הוא משחזר את האירועים לפרטי פרטים, ואם נשמט ממנו שם מסוים, הוא כועס על עצמו. "הלוואי עליי זיכרון כמו שלך בגילך", אני אומר לו, אבל זה לא ממש מנחם אותו. "המשפט הזה נכון בהשוואה לאחרים", הוא אומר, "אבל אני משווה את עצמי למה שאני רגיל מעצמי".

גור (במקור אנדרה גרוס) נולד ב־1926 בכפר הקטן אוקאן, שחיו בו בסך הכול עשר משפחות יהודיות. בהיותו בן עשר עברה המשפחה לכפר הסמוך, שבו התגורר סבא שלו ושם הייתה קהילה יהודית גדולה יותר. "סבא ואבא היו סוחרי תבואה, וההנחה הייתה שבבוא היום אלך בדרכם", מספר גור. "המסורת הדתית במשפחה הייתה דלה. הפרדנו בין בשר לחלב, ובשבת סבא לא עישן. מעבר לכך לא הייתה משמעות רבה לשבת: סבא ישן כל היום, וכשהשבת יצאה הוא קם מהמיטה וחזר לעשן.

"בחגים הגדולים (ראש השנה ויום כיפור – י"ש) כל היהודים בכפר לבשו את הבגדים הכי יפים שלהם ויצאו לבית הכנסת, ושאר אנשי הכפר היו יושבים על הספסלים לפני הבתים ורואים איך היהודים הולכים לחוג את חגם. אלה תמונות שנחקקו בי. אני זוכר שעוד כילד אמרתי לעצמי שאני רוצה לחיות במקום שאהיה בו אחד מכולם באופן טבעי, ולא ארגיש שאני נמצא על איזו במה שכולם מסתכלים עליה".

12 שנות לימוד עברו עליו בבית ספר ציבורי כללי, לא יהודי. "הייתי שם אחד היהודים הבודדים", הוא אומר. הוא למד בגימנסיה - באירופה לימודי הגימנסיה התחילו בכיתה ה', ולכן עד היום כיתה ט' קרויה "חמישית" וכן הלאה עד השמינית – בעיירה אחרת לחלוטין. "היינו צריכים לקום בחמש בבוקר, לצעוד שלושה קילומטרים ברגל עד לתחנת הרכבת, לעלות לרכבת היחידה שעברה בכפר שלנו בשעות הבוקר, לרדת בעיירה אחרת ולהמשיך עוד שלושה קילומטרים עד בית הספר. אחר הצהריים - סיפור דומה: עולים לרכבת בשעה ארבע, מגיעים הביתה אחרי חמש, ורק אז אוכלים ארוחת צהריים".

הייתה שם אנטישמיות, לפני הכיבוש הנאצי?

"הייתה אנטישמיות באוויר, אבל לא סבלתי ממנה כי הייתי כדורגלן טוב, ובהונגריה העריכו מאוד ספורטאים. החברים בכיתה שלי התלהבו מתנועת הנוער 'היטלר יוגנד' ושרו את השירים שלה, אבל אותי הם ניחמו: 'אם כל היהודים היו כמוך, לא הייתה לנו שום בעיה איתם'. המשפט הזה פגע בי יותר מכל דבר. לא רק שלא יכולתי להיות חלק מהחברים הגויים, עכשיו הוציאו אותי גם מכלל היהודים".

"הברחנו יהודים מסלובקיה להונגריה, אבל זה היה חובבני: הסלובקים הגיעו בלבוש שיש רק בארצם, ולכן די מהר עלו עליהם, ועצרו גם את כל הפעילים שעזרו להם. כך יצא שמנהיגות תנועות הנוער בזמן הפלישה הגרמנית הייתה צעירה, וגם אדם כמוני השתלב בעמדה בכירה"

המורים בבית הספר ראו בו פטריוט הונגרי לכל דבר. "ב־15 במרץ חל יום העצמאות של הונגריה, ובכל שנה פנו מהרשות המקומית לבית הספר וביקשו שישלחו מישהו שיקרא בטקס את השיר הלאומי של המדינה, מאת המשורר פטפי שנדור", הוא מספר. "בכל פעם מחדש נבחרתי להיות זה שקורא את השיר. מכיוון שהבית שלנו היה במרכז העיירה, ושם התנהל גם הטקס, כל תושבי העיירה יכלו לראות איך היהודי יוצא בשמונה בבוקר מהבית שלו והולך ישר למקום הטקס".

כשהחברים בכפר החליטו להקים קבוצת צופים, הם הציעו לגור להצטרף. "עניתי: למה לא. הם שלחו לתנועת הצופים מכתב בקשה להקמת סניף חדש. בטופס היה צריך לציין גם את הדת של המצטרפים, ואצלי כמובן כתבו שאני יהודי. אחרי שבוע הגיע מכתב בכתב ידו של ראש הממשלה, שהיה גם יו"ר תנועת הצופים בהונגריה. נאמר בו שניתן אישור להקמת הסניף, אבל בלעדיי, כי יהודים לא יכולים להיות חברים בתנועה. במשך כמה שבועות הרגשתי שהחברים שלי מסתובבים סביבי ולא יודעים מה להגיד לי. כשהם סיפרו לי מה קרה, אני הייתי צריך לנחם אותם. הסניף לא קם בסופו של דבר".

התוכנית לעלות לארץ ישראל נולדה אצלו בעקבות עלייתו של בן דודו, שגר בעיר אראד. "רציתי לנסוע, אבל אמרתי לעצמי שלפני כן אני חייב ללמוד מקצוע שדרוש בארץ חדשה. לכן בגיל 17, מיד אחרי שסיימתי את בחינות הבגרות, נסעתי לבודפשט ללמוד בנייה. כמו שהייתי יהודי בודד בבית הספר, ככה הייתי יהודי בודד בין פועלי הבניין, ועוד אחד עם תעודת בגרות. בזמן הלימודים שם הגעתי למשרדי הקרן הקיימת, כדי לקנות ספרים על הציונות ועל ארץ ישראל. שאלתי שם את המוכרת אם היא מכירה צעירים שרוצים לנסוע לפלסטינה, והיא ענתה: 'אתה רואה את הארבעה שעומדים בפינת החדר? הם רוצים'. ניגשתי אליהם והצגתי את עצמי. הם היו חברים בשומר הצעיר, וכך הצטרפתי לתנועה".

בזכות הקונסול

כעבור זמן קצר הגיעה המלחמה לבודפשט. המשטר הפשיסטי של הורטי שיתף פעולה עם הגרמנים מתחילת המלחמה, ולכן הם לא כבשו בפועל את המדינה וגם לא כפו עליה לגרש את כל היהודים למחנות. היו גזרות שהוטלו על היהודים, חייהם לא היו נעימים במיוחד, אבל לא הייתה השמדה. כשהתברר שגרמניה עומדת לנחול תבוסה, החל הורטי לרקום קשרים עם בעלות הברית – והגרמנים בתגובה השתלטו על ארצו והקימו ממשלת בובות מטעמם.

אחרי הפלישה התכנסה הנהגת תנועות הנוער ותכננה כיצד לפעול במשותף למען הצלת יהודים. "למעשה, רק ההנהגה פעלה במשותף", מספר גור. "פעילות השטח של כל תנועה התקיימה בנפרד, כדי שאם מישהו מתנועה אחת ייתפס ויישבר בחקירה, לא תיפגע הפעילות של התנועות האחרות. ההחלטה הראשונה שלנו הייתה להקים בית מלאכה להנפקת תעודות מזויפות. ידענו שזה הדבר הקריטי ביותר גם לנו עצמנו וגם לכלל פעולות ההצלה. בבית המלאכה הזה הנפקנו תעודות זיהוי נוצריות לנו ולכל יהודי שהיה מעוניין בכך".

המחתרת שיגרה שליחים לרחבי הונגריה כדי להזהיר את היהודים מפני ההשמדה המתקרבת, אך ראשי הקהילות לא זיהו את גודל הסכנה. נושא האזהרה המוקדמת ליהודי הונגריה עמד גם במרכזה של "פרשת קסטנר", שהסעירה את מדינת ישראל הצעירה שנים אחדות לאחר המלחמה. ד"ר ישראל קסטנר, שהיה ממנהיגי הקהילה היהודית בהונגריה ב־1944, הואשם אז בידי מלכיאל גרינוולד כי ניהל משא ומתן עם אדולף אייכמן, שהיה אחראי על תוכנית ההשמדה. במהלך השיחות בין השניים, טען גרינוולד, הסכים קסטנר לשתוק ולא להזהיר את יהודי הונגריה מפני הצפוי להם, וזאת בתמורה להצלת רכבת אחת ובה כמה מאות מיוחסים, ובהם בני משפחתו של קסטנר וחבריו מהעיירה קלוז'. מכיוון שבעת פרסום הדברים היה קסטנר דובר משרד המסחר והתעשייה כאן בארץ, החליטה ממשלת ישראל להגיש תביעת דיבה נגד גרינוולד. קסטנר טען במשפט כי הרכבת הייתה רק "דמי רצינות" מצד אייכמן לקראת משא ומתן על חילוץ כלל יהודי הונגריה. עוד סיפר שהוא זה ששלח את פעילי תנועות הנוער להזהיר את הקהילות. השופט בערכאה הראשונה, בנימין הלוי, דחה את גרסתו של קסטנר וקבע בפסק הדין שהאיש "מכר את נשמתו לשטן". בית המשפט העליון הפך אומנם את פסק הדין, אבל עוד קודם לכן נרצח קסטנר בידי שלושה אנשי ימין קיצוני.

"המחתרת שלנו הצילה בחודשים ספורים יותר יהודים מכל תנועות ההצלה היהודיות האחרות באירופה הכבושה גם יחד. המחתרת הלא יהודית ביקשה עזרה מן המחתרת היהודית. היה לנו ניסיון שלא היה להם"

"קסטנר לא היה קשור בפעילות ההצלה שערכה מחתרת תנועות הנוער", אומר לנו גור. "יחד עם זה, אני לא מקבל את הקביעה שהוא 'מכר את נשמתו לשטן'. אני מאמין שהכוונות שלו היו חיוביות, אבל הוא טעה בדרך, בין השאר משום שהיה לו אגו גדול. הוא האמין שהוא יכול לעשות הרבה יותר מכפי שיכול היה באמת".

פעולה חשובה נוספת של המחתרת הייתה הברחת כ־15 אלף צעירים יהודים לרומניה השכנה. רומניה הייתה בעלת ברית של הונגריה וגם של גרמניה הנאצית, ולכן היה קל יחסית לחצות את הגבול אליה. הפעילות הזאת נפסקה באוגוסט 44', משום שגם רומניה החליטה לצדד בבעלות הברית, וכתוצאה מכך פרצה מלחמה בינה ובין הונגריה תחת שלטון הנאצים.

באוקטובר 1944 עמד הורטי להודיע רשמית על העברת התמיכה של הונגריה לבעלות הברית. הנאצים מיהרו להדיח אותו, ומינו במקומו את פרנץ סלשי, מנהיג התנועה הפאשיסטית האנטישמית "צלב החץ". השמדת היהודים חודשה והתקדמה בקצב מהיר, ומחתרת תנועות הנוער פתחה בכמה פעולות רחבות היקף. פעילי התנועות הקימו ותחזקו 55 בתי ילדים ברחבי בודפשט, והצליחו להציל באמצעותם כ־6,000 בני אדם, רובם הגדול ילדים ומיעוטם אנשי צוות. המחתרת דאגה גם לאספקת מזון לבתי הילדים ולכל המקומות שיהודי בודפשט הסתתרו או חיו בהם אז, כולל הגטו בעיר. אבל המבצע הגדול והחשוב ביותר של תנועות הנוער יצא מבית המלאכה הסודי, והתממש בזכות קונסול שווייץ בבודפשט, קארל לוץ.

בסיפור המאבק להצלת יהודי הונגריה מככבים כמה שמות מוכרים: ישראל קסטנר, משה קראוס שעמד בראש "המשרד הארצישראלי" של ההסתדרות הציונית, וכמובן הדיפלומט השוודי ראול ולנברג. אולם גור מבקש להדגיש שאיש מאלה לא מילא תפקיד חשוב כמו קארל לוץ. קונסול שווייץ הגיע להסכמות עם שר החוץ של הממשלה הפאשיסטית, ולפיהן כל תעודת חסות מטעם הקונסוליה תכובד על ידי שלטונות הונגריה. בשיתוף פעולה עם לוץ הדפיסה המחתרת כ־100 אלף תעודות חסות כאלה, חילקה אותן לכל דורש, וכך הצילה רבבות מגירוש וממוות. המחתרת גם דאגה לשכן 4,000 יהודים חסרי קורת גג בשלושה מבנים של שגרירות שווייץ בבודפשט. "מחתרת תנועות הנוער הציוניות בהונגריה הצילה, בתוך חודשים ספורים, יותר יהודים מכל תנועות ההצלה היהודיות האחרות באירופה הכבושה גם יחד", אומר גור בגאווה. "לא זו בלבד שהיהודים לא ביקשו עזרה מהלא יהודים - המחתרת הלא יהודית היא שביקשה עזרה מן המחתרת היהודית. היה לנו ניסיון שלא היה להם".

להפסיד לימודים פעמיים

בתום המלחמה גילה גור שכל בני משפחתו נשלחו לאושוויץ – ההורים מיקלוש ואליזבת, ואחותו הצעירה מרים. הם הועמדו לסלקציה של ד"ר מנגלה, ומשם האב נלקח מיד להשמדה, ואילו האם והאחות נשלחו למחנה עבודה ושרדו. סיפור מופלא אירע לדודו, אחי אמו, עורך דין בעל שם בעיר אראד ששירת כקצין בצבא הונגריה במלחמת העולם הראשונה. כשכוחות צבא הונגריה הגיעו לאראד וביקשו לשלח את כל יהודי העיר לאושוויץ, הדוד, ששמר על מדיו כקצין, התחנן בפני הגנרל ההונגרי שפיקד על המבצע להמתין יום אחד, כי היום שנקבע לגירוש היה יום כיפור. הגנרל התרשם מהתעוזה של עורך הדין, והחליט להיענות לבקשה. באותו היום ממש כבשו הרוסים את אראד, וכל יהודי העיר ניצלו. "הדוד נשאר באראד גם אחרי המלחמה, וכיום יש בבית הקברות היהודי פסל גדול שלו, שמנציח את הצלת יהודי העיר", מספר גור.

"קסטנר לא היה קשור בפעילות ההצלה של מחתרת תנועות הנוער. יחד עם זה, אני לא מקבל את הקביעה שהוא 'מכר את נשמתו לשטן'. אני מאמין שהכוונות שלו היו חיוביות, אבל הוא טעה בדרך. הוא האמין שהוא יכול לעשות הרבה יותר מכפי שיכול היה באמת"

מרים אחותו ניסתה לעלות לארץ זמן קצר לאחר המלחמה, אבל האונייה שהפליגה בה נעצרה בידי הבריטים, והנוסעים הוחזקו במחנה מעצר בקפריסין עד הקמתה של מדינת ישראל. גור נשאר בינתיים עם אמו בהונגריה, ומונה שם למפקד המקומי של מבצע הצלה חדש: "תנועת הבריחה" ממזרח אירופה לארץ ישראל. גור הצליח להבריח אלפי יהודים, דחה לשם כך את עלייתו שלו, והמשיך בפעילותו גם אחרי הקמת המדינה. בינואר 1949 הודיעו השלטונות הקומוניסטיים בהונגריה על פירוק כל המסגרות הציוניות במדינה. גור וחבריו הבינו שזהו האות, ויצאו בעצמם לארץ ישראל.

רגע לפני העלייה ארצה הוא התחתן עם נעמי, שהכיר במחתרת. "ההורים שלה לא הסכימו שניסע יחד לארץ ישראל בלי שנתחתן קודם", הוא מספר. האיש שלא פחד מן הגרמנים ומן ההונגרים מיהר לציית לפסיקת ההורים. יחד איתם עלתה גם אמו של גור ("ממש נשאתי אותה פיזית על גבי"). כאן בארץ עברה האם לחיות עם בתה – תחילה בקיבוץ געתון שבצפון, ואחר כך בעיר נהריה. היא לא זכתה לחיים ארוכים מאוד, ונפטרה בגיל 70.

כשהגיעו לארץ החליט גור ללמוד הנדסת בניין בטכניון. בתחילה לא התקבל, מכיוון שלא ידע על מבחני הקבלה ולא ניגש אליהם. כשהבין את טעותו הוא פנה אל נשיא הטכניון דאז יעקב דורי - לשעבר הרמטכ"ל הראשון של צה"ל - וביקש שיתחשבו בו. בהונגריה שאחרי המלחמה, אמר, לא התקבל ללימודים בשל היותו יהודי, ולא ראוי שיפסיד את הלימודים גם בישראל בשל היותו עולה חדש. בקשתו התקבלה. כשגור מספר על כך הוא נחנק מהתרגשות, בפעם הראשונה והיחידה בכל שיחתנו.

הוא החל ללמוד הנדסת בניין, אך הקמת המוביל הארצי עוררה בו השראה: גור חש שהתחום הזה מושך אותו יותר, ועבר ללמוד הנדסת מים. בתום לימודיו נדד עם נעמי לירושלים, אבל בתוך זמן קצר החליטו השניים להתמקם בתל־אביב: "דווקא אהבתי את ירושלים, אבל כמעט לא היו שם אופציות עבודה", מסביר גור. בתל־אביב הפך לקבלן עצמאי, ואז לבעל משרד לניהול מיזמי בנייה - הוא היה אחראי על תהליך התכנון, הניהול והלוגיסטיקה של כל פרויקט.

בגיל שמונים פרש גור מעבודה, סגר את המשרד והתמסר לתיעוד קורות חייו, בפרט בתקופת המחתרת. גולת הכותרת היא אלבום היסטורי מפואר שכתב על תולדותיה של מחתרת תנועות הנוער הציוניות, ובו גם תקציר קורות החיים של כל אחד ממאות חבריה. חשוב לו להדגיש שגם הפעילות הזאת נשענה על "שיתוף פעולה של יוצאי כל חמש התנועות". האלבום יצא בעברית, באנגלית ובהונגרית, והמהדורה העברית אזלה בתוך חודשים ספורים. "כבר לא יהיה לי כוח להוציא מהדורה חדשה ומעודכנת", מעריך גור.

כמו דוד גם רעייתו זוכה לאריכות ימים: היא בת 98, ופעילה עד היום. השניים חוגגים ממש בימים אלה 77 שנות נישואין. נעמי למדה פסיכולוגיה, כיהנה כפרופסור באוניברסיטת תל־אביב, וניהלה במכללה האקדמית את המגמה ללימודי תואר שני בייעוץ חינוכי. היא פרשה מעבודתה רק בגיל 90. לה ולדוד יש שלוש בנות: ענת, מתאמת מבחנים לילדים בעלי קשיי למידה; מיכל, שעוסקת בליווי רוחני לאנשים במצב סופני; ותמי, שמייצגת אמנים. עשרה נכדים ו־14 נינים נולדו להם, וכמו רבים אחרים מניצולי השואה, הם רואים את השבט המשפחתי שהקימו בישראל כניצחונם הגדול ביותר על הנאצים. בסלון שלהם תלויות שתי תמונות גדולות של השבט הזה, וכשדוד גור נשאל במה הוא גאה במיוחד, הוא משיב: "שכולם חיים בארץ".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il