"אני יכול לנגן מול אלף איש ולהיות רגוע, היה יותר מלחיץ לנגן מול המורה שלי"

צליל ארוך ועמוק משמיע הקמנצ'ה – כלי נגינה הדומה לכינור קטן, בעל תיבת תהודה עגולה. אחריו מצטרפים מיתרי הטאר, ולבסוף מגיע קולו המסלסל של הזמר. כל אלה מובילים לשעה ארוכה של מוזיקה נוגעת ומרגשת. היצירה הזו, הנקראת מוּגאם, היא אבן היסוד של המוזיקה האזרית. באזרבייג'ן ניתנת למוזיקה בעלת חשיבות גדולה, וכולם, מתינוקות עד זקנים, נושמים אותה מיום היוולדם ועד יומם האחרון.

המוזיקה האזרית הושפעה מסגנונות המוזיקה שהתפתחו באיראן, בטורקיה ובאוזבקיסטן. כלי הנגינה הטורקים והפרסים דומים למדי לאלו הנפוצים באזרבייג'ן, אך במשך מאות שנים התפתחה באזרבייג'ן מוזיקה ייחודית שמושכת אליה יוצרים מכל העולם.

מקור המילה מוגאם הוא מקאם, שבמוזיקה המזרחית מציינת מבנה מוגדר ליצירה מוזיקלית, ובערבית פירושה מקום – המיקום שבו עומד הנגן בסולם המוזיקלי והמקום הרגשי שממנו הנגן צריך לפעול.

המוגאם האזרי הוא אחת מהתפתחויות החשובות של המקאם. זו לא יצירה שכתובה מראש, אלא מעין אלתור שאפשר לצפות מראש לאן יתפתח. חברי ההרכב יכולים להשתמש בכמה תבניות, המכונות פינות, וכל אחת מהן מתארת רגש אחר. פינה אחר פינה טווה הזמר סיפור מוזיקלי, מפתח ומשנה אותו. הנגנים מאחור משתנים בהתאם, אבל המילים שבוקעות אינן חשובות כמו הצלילים העמוקים ומרטיטי הלב של המוגאם.

כדי להבין את הערך העליון שמייחסים האזרים למוזיקה, די לערוך ביקור קצר ברחבי המדינה. בעיר באקו למשל פועלת רכבת תחתית שבכל תחנה שלה מושמע מוגאם ייחודי. בעלי שמיעה מוזיקלית יוכלו לנווט את דרכם אל היעד בלי להסתכל על שם התחנות. בכל כפר או עיירה קטנה, הקמנצ'ה מוצג לראווה בחנויות המזכרות, ותמיד תוכלו למצוא מורים ותיקים שיושבים מול ילדים בני שש או שבע ומלמדים אותם את סודות המוזיקה האזרית המסורתית.

יש עוד שלל כלים הנפוצים באזרבייג'ן: הסאז, הצנג, הקומוז והקאנון, אבל אין חשוב כמו הקמנצ'ה. כבר ב־2017 הכריז אונסק"ו על תהליך בניית הקמנצ'ה והנגינה עליו כמורשת עולמית באזרבייג'ן ובאיראן. תיבת התהודה של הקמנצ'ה עגולה ועשויה מעץ תות או אגוז, ועליה מודבקת יריעה של עור כבש, יען או דג, ומיתרי סוס מורכבים על שאר הכלי.

לקמנצ'ה יש יכולת מופלאה להשמיע צליל חזק, כך שתו אחד מרעיש כמו תזמורת שלמה. עבור האזרים, זהו כלי המעורר געגוע או רגשות עזים. בכלל, המוזיקה האזרית מלאה ברגש עמוק וחם, שמורגש מיד עם תחילת הנגינה.

ארץ המקור של הכלי

כל זה הביא צעירים רבים מכל העולם, וגם מישראל, להגיע ללימודי קמנצ'ה במדינה. הראשונים שקפצו למים היו הנגנים פרץ אליהו ובנו מארק. פרץ, שהתחיל את הקריירה המוזיקלית מלימודי מוזיקה מסורתית בדאגסטן, הוריש לבנו את סוד הקמנצ'ה. מארק לא הסתפק בכך, ונסע ללמוד לנגן בקמנצ'ה באזרבייג'ן עצמה. בעקבותיו, בעשור האחרון לומדים ישראלים, בעיקר צעירים, לנגן בקמנצ'ה.

אחד מהם הוא אבי מכלוף, בן 27 ממושב חצב, נגן ומורה לקמנצ'ה. מכלוף התחיל את דרכו המוזיקלית בגיל עשר עם גיטרה, ובהמשך העמיק למוזיקה קלאסית וג'אז. כמו ישראלים רבים שמנגנים כיום בקמנצ'ה, גם הוא שמע את הנגינה של מארק אליהו והתחבר לצלילי המזרח העמוקים. "כמו כולם הייתה לי פנטזיה שהוא ילמד אותי לנגן", מספר מכלוף, "אבל זה לא קרה".

מכלוף: "המוזיקה האזרית יכולה להיות קשה לאוזן מערבית. יש בה יותר יציבות ואורך רוח. צריך לכבד את המורה שאתה לומד ממנו"

החלום נותר על כנו, עד שיום אחד צעד מכלוף ברחובות ירושלים ונתקל במרכז ללימודי מוזיקת המזרח. "ראיתי את הבניין ונכנסתי מתוך סקרנות. ניגנתי אז על גיטרה ופאנטם (כלי הקשה מתכתי), וחיפשתי אפיק מוזיקלי חדש. כשנכנסתי ראיתי חבר'ה מנגנים על כל מיני כלים, גם על קמנצ'ה. חשבתי על זה רגע, הבנתי שזה הכיוון הנכון ונרשמתי. התחלתי ללמוד עם המורים שם, אבל מראש תכננתי לנסוע ולהתמקצע בחו"ל. יש משהו בלמידה בארץ המקור של הכלי שאי אפשר להשיג במקום אחר".

היעד הראשוני של מכלוף היה טורקיה. הוא חיכה ללמוד שם אצל מאסטר איראני שמנגן על קמנצ'ה, ונחשב גם לבונה ידוע של כלי קמנצ'ה. תאריך הטיסה המקורי היה 6 באוקטובר 2023; דחייה של חודש הביאה כמובן לביטול הטיסה. במקום לנגן על קמנצ'ה בכפר קטן בטורקיה, מכלוף מצא את עצמו בחודשי מילואים ארוכים בגבול הצפון. אחרי ששוחרר, טורקיה כבר לא הייתה יעד בטוח לנסיעה. כך הוא התחיל בלימודי נגינה בזום, שלבסוף הובילו אותו לאזרבייג'ן.

"במילואים למדתי בזום עם מורה ישראלי, שסיפר לי על המסע שלו ללימודי קמנצ'ה באזרבייג'ן", מתאר מכלוף. "הוא למד אצל אַלְשָן מנסוּרוֹב, פרופסור למוזיקה באקדמיה של באקו, שנחשב מורה גדול מאוד, כזה שמופיע בפני נשיאים ומנהיגים. הוא עשה לי חשק ללמוד שם, אבל התלבטתי. הייתי בזוגיות בתקופה הזו, וחשבתי שאולי מתאים לפתח דברים כאן. אחרי המילואים הייתי מבולבל מאוד, חשבתי לטוס למזרח או אפילו לאוסטרליה. אבל דווקא בת הזוג שלי אמרה לי לא לשכוח מה אני רוצה באמת. אחרי הסבב השלישי יצרתי קשר עם אלשן וטסתי אליו".

מכלוף נחת לחודשיים של למידה באזרבייג'ן. המורה אלשן לימד וניגן בעיר חַאנְקֵנְדִי, אך בעקבות המלחמה עם ארמניה היא לא אפשרה כניסת תיירים. וכך, בניגוד לתייר הממוצע, מכלוף מצא את עצמו בכפר נידח וחסר חשיבות תיירותית, והובל ללון במתחם נטוש שנועד ללינת ספורטאים.

"זה היה כפר נידח ומטונף", הוא זוכר, "גם מבחינת האוכל היה קשה מאוד. אני לא מאוד מקפיד על כשרות, אבל כן שם לב מה אני אוכל. אי אפשר היה לגעת באוכל שם, ודאי לא בבשר. בחודש הראשון שלי באזרבייג'ן ירדתי שלושה קילוגרמים. בסוף ביקשתי מאלשן עזרה, והוא סידר לי לינה באכסניה של אורחי ראש העיר. גיליתי שיש שם בית ספר תיכון. המורה לקמנצ'ה הזמין אותי אליהם לנגן שם. זו הייתה חוויה מדהימה. הייתי מגיע לבית הספר, יושב עם התלמידים ומנגן איתם. בארבע אחר הצהריים התלמידים הלכו הביתה, והמורים נשארו לנגן להנאתם. כמובן נשארתי גם. אלה היו רגעים מתוקים מאוד".

דרושה סבלנות

אחרי שנטמע באוכלוסייה המקומית, החל מכלוף את שגרת לימודי הנגינה. פעמיים או שלוש בשבוע נפגש עם המורה ולמד טכניקות חדשות. כמו רוב האזרים, גם אלשן כמעט אינו מדבר אנגלית, דבר שהקשה על לימודי הנגינה.

"זה היה מאתגר מאוד", מספר מכלוף. "למרבה המזל, בזכות השיעורים שכבר למדתי הגעתי ברמה טכנית גבוהה יחסית ולא הייתי צריך ללמוד הכול מחדש, אבל אלשן שינה לי הרבה דברים מהיסוד, אפילו ברמה הטכנית של החזקת הכלי. בקמנצ'ה כל תנועה, אפילו הקטנה ביותר, יכולה לשנות את הצליל. זה כלי שדורש המון דיוק, טכניקה ואוזן מוזיקלית חדה מאוד. אלשן תמיד אמר שאם חוזרים על טעות מספיק פעמים, האוזן מתרגלת וכבר לא מבחינים בזיוף. זה נכון. בהתחלה זייפתי הרבה פעמים, והיום אני שומע הקלטות שלי מהעבר ולא מבין איך לא שמתי לב".

איך התגברתם על מכשול השפה?

"בהתחלה בעזרת גוגל תרגום, ובהמשך גם למדתי קצת אזרית בסיסית. דיברנו הרבה בתנועות ידיים. פעם ביקשתי ממנו לתאר לי מה הוא מרגיש כשהוא מנגן משפט מסוים, והוא הצביע על השיער הלבן שלו. כשנעזרתי בתרגום הבנתי שהוא מנסה לתאר חוויה של אדם זקן, עם המחשבות שלו בתוך עצמו. זה היה מתוק. למדתי ממנו המון כשהסתכלתי עליו מנגן. הוא היה מרוכז, עצם את העיניים, פרט על הקמנצ'ה ואני ידעתי שזהו, הוא לא איתי יותר. צילמתי אותו והוא לא שם לב. היו שיעורים שעצרתי את הדמעות כי הרגשתי חשוף מאוד. הוא ניגן ואני לא ידעתי לעכל את זה. כמו רגע בחיים שאדם נזרק מהמקום והזמן שהוא נמצא בהם, ושואל את עצמו 'איפה אני ומה אני עושה'. אבל בתוך הרגעים הקשים שהיו, השבתות שעשיתי לבד, הקושי עם האוכל והבדידות, בסוף הבנתי מה אני עושה שם".

למרות הלמידה המתקדמת והחוויה שעבר, מכלוף אומר שלמידת הקמנצ'ה, ומוגאם בכלל, היא תהליך שדורש סבלנות רבה. "למדתי ברצף כמעט חודשיים, אבל עדיין יש לי עוד הרבה מה ללמוד", הוא מודה. "גם עכשיו אני לא תמיד מרגיש בנוח לעלות להופעות. הנגינה במוגאם היא לא כמו שיר רגיל. אתה מושך את הקשת בקצב מסוים, מתאים את עצמך למשפט שנאמר או עתיד להיאמר. זה לא 'דו רה מי פה סול'. זה סיפור שלם, והמנגן עובר בין פרק לפרק בלי לשים לב, אבל התוואי משתנה לגמרי. כששומעים שיר רגיל, אפשר לנגן אותו אחרי כמה דקות. אבל מוגאם מצריך מהמנגן לדעת איך לעבור רגשות מסוימים ולהחליף סולמות. וכל זה קורה באלתור. בדיוק עכשיו סיימתי ללמוד מוגאם שלם, וזה לקח לי חודש וחצי".

הרבה זמן.

"כן, גם לתלמידים שלי אני אומר שקמנצ'ה הוא כלי שדורש הרבה סבלנות. בכלל, המוזיקה האזרית יכולה להיות קשה לאוזן מערבית. אנחנו רגילים למבנה אחר. ל'פיק' שיבוא, לקצב מסוים. במוזיקה האזרית יש יותר יציבות ואורך רוח. צריך לכבד מאוד את המורה שאתה לומד ממנו. כיום אני יכול לנגן מול אלף איש ולהיות רגוע, כי אני יודע שהקהל בא ליהנות מהמוזיקה. היה יותר מלחיץ לנגן מול המורה שלי את הקטע שלמדנו שבוע קודם לכן, כי הוא ידע איך הקטע אמור להישמע ולא יכולתי לעגל פינות".

כמו דת

למרות החיבור העמוק למוזיקה המסורתית, למוזיקה האזרית חלחלו גם השפעות אחרות. למשל הג'אז האמריקני, שהגיע למדינה בשנות השישים, חלחל למוגאם ויצר שילוב מעניין של אופרת מוגאם ופסנתר. דמות חשובה בהקשר הזה היא ואגיף מוסטפאזאדה, מהנגנים הראשונים ששילבו מוגאם קלאסי אזרי עם ג'אז, שילוב שהתקבל בחום על ידי העם האזרי. בתו, עזיזה מוסטפאזאדה, הפכה גם היא לאחת הדמויות המזוהות עם השילוב בין הג'אז למוגאם.

אך השינוי החשוב באמת במוזיקה האזרית הגיע בעקבות השלטון הסובייטי. כמו בכלכלה ובתרבות, המוזיקה הסובייטית, שכללה הרבה מאוד מוזיקה קלאסית ומודרנית, חלחלה באיטיות לזו האזרית. מוזיקאים רוסים קלאסיים כמו רחמנינוב הושמעו שוב ושוב ברחבי המדינה.

מכלוף, שחווה את ההשפעה הסובייטית על האזרים גם אחרי 35 שנה, מדבר עליה בצער. "הם הרסו את הדבר האותנטי שהיה במוזיקה האזרית", הוא טוען. "במוזיקה האזרית משתמשים בעיקר ברבעי טונים, וזה דבר שלא קיים במוזיקה הקלאסית. בפסנתר, למשל, המרווחים בין התווים הוא של טון או חצי טון. כשהסובייטים הכניסו את המוזיקה הקלאסית לאזרבייג'ן הם משכו מיד את האזרים לנגן כמוהם, וזה יצר מוזיקה נוקשה יותר. המודרניזציה הזו פגעה בעומק ובחום שהיו למוזיקה האזרית במוגאם המקורי".

במדינה שבה המסורת המוזיקלית חזקה כל כך, המוזיקה הפופולרית נפוצה פחות, ואפשר לראות זאת גם בשירים שאזרבייג'ן שולחת לתחרות האירוויזיון. הצעירים האזרים שמכלוף פגש העדיפו לנגן מוזיקה שמחוברת יותר למקורות שלהם, מאשר זו המקובלת כיום בעולם המערבי.

"אומנם הם לא מנגנים מוגאם באופן יומיומי, אלא שירים רגילים כמו שאנחנו מכירים, אבל כולם מתחברים מאוד למוזיקה המסורתית שלהם", מספר מכלוף. "כשהייתי שם הלכתי פעם בשכונה שמזכירה את נחלאות. שמעתי מוזיקה בוקעת מאחד הבתים, נכנסתי וראיתי חבורה גדולה של צעירים מנגנים שירים אזריים. גיליתי שהגעתי למקום שעושה ארוחות חברתיות, ונרשמים אליהם דרך האינסטגרם. מהר מאוד עברתי לגור איתם. היה מדהים לשבת איתם שעות ולנגן. הם אוהבים מאוד את המוזיקה המסורתית שלהם. אלה שירים קלילים יותר מהמוגאם. גיליתי שבכל מקום שמתארחים, תמיד יש מוזיקה ברקע. גם הצעירים לוקחים את המוזיקה ברצינות, אבל יש להם גם חוש הומור בנוגע אליה, יותר מהמוזיקאים המסורתיים".

אחד הדברים שהפתיעו את מכלוף הוא המשענת שמציעה הממשלה למוזיקאים אזרים ולאלו שבאים ללמוד מוזיקה, אפילו ממדינות אחרות. "יש להם תוכנית שבמסגרתה כל אזרח אזרי זכאי ללימודי מוזיקה במשך ארבע שנים, במימון המדינה. גם המורים מקבלים תקציב על התלמידים שהם מלמדים. המורה שלי אמר שאפילו אני, אם הייתי רוצה ללמוד לתואר, הייתי מקבל אפילו מגורים בחינם. הם שולחים כל הזמן הרכבי מוגאם לחו"ל. נגנים בכירים במדינה, כמו המורה שלי, נחשבים לדמויות מכובדות מאוד. לאלשן יש מדליות כבוד ממשרד התרבות האזרי. התרבות נחשבת אצלם כמעט כמו דת".

המוזיקה באזרבייג'ן היא תחום מאורגן ורציני הרבה יותר ממה שאנו בישראל מכירים. כמו מכלוף, צעירים רבים מצאו את החיבור בין הרוח הישראלית לצלילים האזריים הקדומים שמפיקים כלי הנגינה, ובראשם הקמנצ'ה. "בדרך כלל נגינה בכלים אזריים מחייבת הופעה על במה רשמית בלבוש מכובד, אבל ישראלים לקחו אותה לנגינה על סלע או על הרצפה", הוא צוחק. "הצלחנו לחבר בין העולמות וזה מיוחד מאוד. האזרים אוהבים את ישראל מאוד, ולהוסיף לזה את החיבור דרך המוזיקה, זה עוד יותר מדהים".