כשרועי סדן סיפר שהוא עומד להקיף את העולם ברכיבה על אופניים, התגובות בסביבתו היו מעורבות. אמו חששה מאוד והתקשתה לקבל את הרעיון, אביו לעומת זאת תמך וסייע. חברו גיל יחזקאל זוכר כיצד הגיבו הוא וחבריו: "צחקנו עליו. זה הרי ילד שלא ידע לרכוב. כשהוא קיבל אופניים בפעם הראשונה, הוא מיד התרסק איתם, שבר אותם ושבר יד, ומאז לא עלה על אופניים. היינו לוקחים אותו על האופניים שלנו, מרכיבים מאחורינו ילד ששוקל 70 קילו כשאנחנו שקלנו 40. תמיד היינו נופלים איתו.
"אמרתי לו, ג'ינג'י, אתה לא יודע לרכוב על אופניים, איך תקיף את העולם? כל החברים היו בטוחים שזו סטלה שתעבור, כי זה נשמע להם מופרך מדי. אבל עם הזמן התחילו להבין שהוא רציני. הוא היה יושב איתנו, פותח מפות, מסביר ומתלהב, וכולם ממשיכים לצחוק. כל התקופה הזאת הייתה מלאה צחוקים על חשבונו".
"לא אהבתי את הרעיון של מסע חובק עולם", מספרת אורית מסחרי. "לא פרגנתי לו, כי הייתה לי הרגשה שהוא ימות שם. חשבתי שהוא סתם מחפש הרפתקאות, וזה מיותר. כשהוא הודיע לי שהוא נוסע אמרתי לו: 'אתה מבין שתחזור יותר דפוק ממה שאתה עכשיו? כאילו, מה יהיה איתך? אתה לא תנהל חיים רגילים, אתה לא תתחתן'. כשאנשים מחפשים כל הזמן אתגר, רק לעשות את הבלתי אפשרי, הם עושים את זה ואז נשארים עם חלל. אבל ג'ינג'י כל הזמן חיפש את הריגוש הבא. הוא ויתר על החיים האמיתיים, וזה כאב לי כחברה קרובה. לכן הפעם הראשונה שנחשפתי לחוויות שלו מהנסיעה הייתה סביב הספר".
"'משפחברים' זה כינוי שיש בו זכות וגם חובה. הרגשנו אחריות לטפל בו, היינו כמו אגרוף אחד". עם החברים בשיקום אחרי התאונה הראשונה | חבורה שאין בה גבולות. עידו סדן, אורית מסחרי וגיל יחזקאל | צילום: באדיבות המשפחה | אריק סולטן
פרא אדם. טיפוס שובה לב שאי אפשר להישאר אדיש אליו. אחד שמותח את הכוחות האנושיים לקצה גבול היכולת. מרכז החבורה, איש של חברים. וגם רוכב בודד שיצא בגפו למסע חוצה ארצות ויבשות, וקוטף את תואר הישראלי הראשון שהקיף את העולם באופניים. פנים רבות היו לרועי סדן, "ג'ינג'י" כפי שכולם קראו לו. כל אחד מחבריו הקרובים הכיר ג'ינג'י קצת אחר, וכל אחד מהם מרכיב היום פסיפס שונה מעט של דמותו.
החבורה שהקיפה אותו מילדות – "משפחברים", כפי שקרא להם – כמעט איבדה אותו ב־2015, כשנפצע באורח אנוש במהלך טרק בצפון הודו. הם אלה שדאגו להביא אותו ארצה, וסעדו אותו בשיקום הארוך. ג'ינג'י חזר אז לחיים, והרבה לספר את הסיפור שלו, לשתף, להתראיין. ובכל זאת, גם אם כלפי חוץ יצר מצג של שמחת חיים ומשנת חיים סדורה, הם ידעו שהוא לא שב להיות האדם שהיה. שש שנים אחר כך, דווקא קרוב לבית, הגיעה התאונה הנוספת, הקטלנית. אבל דמותו הסוערת של ג'ינג'י המשיכה לחיות בלב חבריו, והם החליטו לא לשמור אותה רק לעצמם, אלא להוציא ספר על המסע המשוגע שלו. הסופרת טל בדיחי גויסה למשימה, וכך הושק לאחרונה בהוצאת כנרת־זמורה־דביר הספר "חולם בעיניים פקוחות". סיפור על אדם שלא ידע גבולות, ובעיקר על חברות שלא ידעה גבולות.
גיל יחזקאל, 43, היה מחבריו הקרובים ביותר של רועי. "היינו חבורה שנוצרה בגיל שלוש, עוד מהגן, ונשארה מגובשת לאורך השנים", הוא מספר. "רועי הצטרף אלינו רק בכיתה ה'. אני זוכר את היום הראשון שלו בכיתה: כולנו ילדים קטנים וחמודים, ופתאום נכנס מישהו שנראה כמו מפלצת - גבוה, בערך מטר שבעים ומשהו, עם שערות ברגליים. הוא היה כל כך חריג בנוף, שלא ממש ידענו איך לעכל את זה".
המורה הושיבה את התלמיד החדש ליד אחת הילדות הדומיננטיות בכיתה, כדי שתכניס אותו לעניינים, "והילדה הזאת יצאה החוצה בוכה", מספר יחזקאל. "רק אחרי שהוא נפטר, בשבעה, היא סיפרה שחשבה שזה ילד עם בעיות תפקוד, ושהיא פחדה ממנו".
בשיחה משתתף גם עידו סדן (42), אחיו הצעיר של רועי. הם גדלו יחד באורנית, בבית רגיל למדי: אמא מורה, אב חשמלאי וקבלן בניין. עידו הלך בעקבות שניהם: בעבר עסק בהוראה, וכיום הוא עובד עם אביו בחברת בנייה משפחתית. מגיל צעיר מאוד, הוא מספר, כבר היה אפשר להבחין בייחודיות של רועי: הוא היה ממוקד מטרה בצורה יוצאת דופן, ידע תמיד מה הוא רוצה, והשקיע כל מאמץ כדי להשיג זאת.
"כילדים היו בינינו יחסים טובים, עם ריבים רגילים של אחים, לא משהו חריג. הוא היה מגן עליי בבית הספר, במגרש", מספר עידו. "רועי לא היה כמעט בבית, תמיד בחוץ עם חברים, מחפש לעשות דברים. הוא היה 'אח גדול' לא רק בגיל, אלא תמיד הרגיש גדול יותר, זה שמסוגל ליותר".
הג'ינג'יות שלו הייתה גם באופי?
"לגמרי. אין יותר ג'ינג'י באופי ממנו. כילד הוא היה ממש גזר עקשן עצמאי, הכול בעוצמה".
תפקיד מעצב בחייו של ג'ינג'י – וגם בקורותיה של החבורה - מילאה קבוצת הכדורסל מכבי אורנית. עידו: "הוא החליט שהוא רוצה לשחק כדורסל, אף שלא עסק בכך קודם לכן. מאותו הרגע הוא הקדיש את עצמו למטרה באופן מלא: התאמן לבדו בשעות הבוקר לפני בית הספר, המשיך להתאמן לאחר הלימודים, והשקיע זמן רב במגרש".
יחזקאל: "היינו קבוצה כושלת שהפסידה בכל המשחקים, עד שהגיע אלינו מאמן חדש, יוצא מגלן, שהפך אותנו לחיילים. לפני כן היינו מופרעים ברמות, והוא עשה מאיתנו שחקנים. וג'ינג'י, שהיה השחקן הכי גרוע בקבוצה ולא ידע אפילו לכדרר, הפך בתוך שנה לכוכב הליגה - בגלל המשמעת העצמית והרצון המטורף להיות הכי טוב.
"הקבוצה שלנו לקחה שלוש אליפויות ברצף, כשכל המשחק מתבסס על ג'ינג'י. היום כל החברים מהקבוצה הזאת הם עצמאים שמנהלים חברות מצליחות, כולם שירתו ביחידות מובחרות. הכדורסל גיבש אותנו, נתן לנו כלים ולימד אותנו שבעבודה קשה נוכל להשיג כל דבר. אני חושב שגם אצל ג'ינג'י, ההצלחה שלו על המגרש הטמיעה בו את האמונה שיוכל להגשים בחיים כל מה שירצה.
"במשחקים הוא לא היה מוסר לילד שעדיין לא קלע, אלא למי שיוביל אותנו לניצחון. לפעמים זה יצר קשיים עם המאמן, אבל את ג'ינג'י זה לא עניין, הוא פעל למען המטרה".
מגן אנושי
אורנית של שנות השמונים והתשעים הייתה מקום קטן, והחבורה הפכה למגובשת במיוחד. "לא היה הרבה לאן ללכת", מספר עידו. "היינו זה עם זה, חבורה של 12 אנשים שלא נפרדת עד היום, וג'ינג'י היה הציר המרכזי. גם הדבק, גם החבר הכי כריזמטי, עם הכי הרבה צחוקים, הכול היה סביבו כל הזמן. והוא מצידו נתן משקל גדול מאוד לחברים שלו". רועי, מספר עידו, נהג לבקר גם את הוריהם ואת סביהם של חבריו. "זה הפך אותם לא רק לחברים, אלא למשפחה של ממש".
טל בדיחי | "הוא סיפר לנו חלק מהדברים, אבל גם היה קצת בונקר, לא תמיד שיתף". ג'ינג'י מול הנוף | צילום: יוסי אלוני | מתוך האוסף הפרטי של רועי סדן
החבורה פיתחה בתוכה קשר בעל עוצמה נדירה. גם כשהקימו משפחות משלהם, הם גרו יחד באותו הבניין, וילדיהם הפכו לחברים. בספר נוכחת החברות הזאת במלוא כוחה: כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. אבל הם גם מספרים שרועי גילה לעיתים תלותיות רבה מדי בחבריו. "גם זה נבע מתוך חבורה שאין בה גבולות", מספר יחזקאל. "היינו טסים יחד לחו"ל, ואם למישהו לא היה כסף באותה התקופה היינו קונים לו את כרטיס הטיסה כדי שיבוא איתנו. ככה גדלנו. לג'ינג'י היה באופן טבעי איזה חוסר בושה - לא אגיד חוצפה, כי היה לו חן גדול מאוד, ולא יכולת להגיד לו לא. תמיד רצית להיות חלק ממה שהוא עושה עכשיו. הוא ביקש דברים, אבל באותה מידה ידעת שהוא יעשה בשבילך הכול".
זו הייתה חבורה גברית, עם יוצאת דופן אחת - אורית מסחרי, היום בת 42, סוכנת ביטוח במקצועה. "בשבילי ג'ינג'י הוא לא האדם שהקיף את העולם על אופניים, או האישיות מעוררת ההשראה שרבים הכירו", היא מספרת. "בשבילי הוא החבר מספר אחת, וגם הוא קרא לי חברה מספר אחת שלו. הוא זה שתמיד ליווה אותי הביתה, וכשדפקתי את האוטו הוא זה שהגיע בארבע לפנות בוקר לתקן אותו, כדי שאחי לא יהרוג אותי. זה החבר ששמר עליי בכל מסיבה, שאף אחד לא יתקרב אליי. תמיד קראתי לו 'המגן האנושי שלי'".
איך נכנסת לחבורת הבנים הזאת?
"הם תמיד אמרו לי בצחוק 'את לא בן ולא בת. נראית כמו בת וחושבת כמו גבר'. בכל מקרה, תמיד שמרתי על הספייס שלי. אני בקשר עם רובם עד היום, אבל לא מגיעה למפגשים המשותפים של הבנים".
לאחר שירות צבאי בתותחנים יצא רועי לטיול כמו כולם, אך עד מהרה מצא לעצמו מסלול משלו. "בהתחלה טס לחו"ל כדי לעבוד קצת ולעשות דברים רגילים, ואז נסע להודו לשנה ומשהו", מספר עידו. "הוא טייל שם לבד, עשה טרקים של ארבעים יום בהימלאיה, מסלולים קשים מאוד. הוא גם עשה עם המקומיים קורסים בטיפוס הרים. נראה לי ששם נולד הרעיון של מסע האופניים. כשחזר, הוא כבר ידע מה הוא הולך לעשות".
יחזקאל: "כולנו נפגשנו בהודו אחרי הצבא, בין עבודות וחיפושים, ושם התחלנו להבין שג'ינג'י מתכוון לקחת את החיים לכיוון אחר. כשכולם ישבו בגסטהאוסים, עישנו צ'ילומים והלכו למסיבות, הוא הלך לקורס טיפוס עם הצבא הסיקי".
עידו מספר שרועי חיפש לעצמו אתגר פיזי תקדימי ויוצא דופן. לאחר שובו ארצה הוא פגש אדם שסיפר לו על טיול אופניים שערך במזרח. המפגש האקראי נתפס בעיני רועי כמעין סימן מלמעלה, והוא החליט לרכוש מאותו האיש את האופניים ולצאת למסע מסביב לעולם. ההסתייגות של אמו ושל חבריו לא הניאו אותו מתוכניתו. לאורך ארבע שנים וחצי הוא דיווש על פני 66 אלף קילומטרים, עבר בכל היבשות על הגלובוס וחצה 42 מדינות. ביומנים שכתב הוא תיעד את חוויותיו, וסיפר על מפגשים, אנשים ונופים יוצאי דופן.
גם ממרחק אלפי קילומטרים, הקשר שלו עם החבורה נשמר - תחילה באמצעות טלפון לווייני שלקח איתו, ולאחר שהמכשיר נגנב, באמצעות דוא"ל. יחזקאל: "הוא היה שולח לנו מיילים, שרובנו לא קראנו, או לכל היותר קראנו את שתי השורות הראשונות. לפעמים מישהו היה מגיב לו, וג'ינג'י היה בעיקר מתעצבן. אבל כשהיה צריך משהו הוא היה מתקשר, וכל החבר'ה היו נרתמים מיד ועוזרים לו".
עידו נחשף לסיפורי המסע בעיקר אחרי מותו של אחיו. "הוא סיפר לנו חלק מהדברים, אבל זו הייתה תקופה ארוכה מאוד, הוא עשה הרבה ופגש המון אנשים, והוא היה גם קצת בונקר, לא תמיד שיתף. כשחזר ארצה הוא כבר הרגיש שצריך להתחיל להתכונן לאתגר הבא, ולא דיבר הרבה על האתגר הקודם".
אותו אדם, אבל אחר
דווקא אחרי שהקיף את העולם, בחר רועי לחזור להודו ולצאת לטרק לא קשה במיוחד בהרים בצפון המדינה. באוגוסט 2015 נקלע למפולת שלגים, נפל ונפצע אנושות. עידו: "קיבלנו טלפון ממשרד החוץ ונאמר לנו שהמצב קשה. היה ברור שזה לא מקרה של רגל או יד שבורה, אלא של חיים ומוות, והשעות הקרובות יהיו קריטיות".
שיחת הטלפון הראשונה אחרי שנודע להם על הפציעה הייתה לגיל יחזקאל. "אבא של ג'ינג'י התקשר אליי ויכולתי לשמוע כמה הוא אבוד ובשוק", מספר יחזקאל. "היו לנו הרבה סיטואציות עם ג'ינג'י במשך השנים, אבל מהקול של אבא שלו הבנתי שזה בסדר גודל אחר. אמרתי לו 'אני מגיע', עזבתי הכול ובאתי. התחלנו לדבר בינינו כל החבר'ה ולסייע בחילוץ, כל אחד הפעיל את הקשרים שלו". חברתו דאז של רועי ושניים מהחברים נסעו להודו כדי לארגן משם את הטסתו לישראל, יחזקאל נשאר בארץ וניהל מכאן את החמ"ל. אחרי מאמצים רבים הם הצליחו להביא אותו לתל־השומר, שם אושפז כשהוא שרוי בתרדמת.
"החבר'ה שהיו בהודו הכינו אותנו, אמרו לנו 'זה לא נראה טוב, תתכוננו'", מספר עידו. "אבל עד שאתה רואה את זה מול העיניים אתה לא מבין את החומרה של הפגיעה. אין אחד שבא אליו לבית החולים בשבוע הראשון ולא יצא בוכה".
כדי לעזור לג'ינג'י להיחלץ מהתרדמת, הם דאגו לשהות לידו כל העת ולגרות את חושיו לפעולה - בדיבור, בהשמעת מוזיקה ובמגע. טבלת אקסל שפתחו התמלאה מיד בשמות חברים שהתנדבו לשבת לצד מיטתו 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. "'משפחברים' זה כינוי שיש בו זכות וגם חובה", אומר יחזקאל. "הרגשנו אחריות לטפל בו כמו בני משפחה. כולם עזבו הכול, היינו כמו אגרוף אחד".
על פי המתואר בספר, אורית מסחרי מילאה תפקיד מרכזי בתהליך הריפוי והשיקום של ג'ינג'י. היא ליוותה אותו מהרגע הראשון בטיפול נמרץ, ושהתה לצידו שעות על גבי שעות. האירוע הזה תפס אותה רגע אחרי לידת בנה הבכור. "הבנים בחבורה עוד היו בשיא חיי ההוללות שלהם, ואני התחתנתי צעירה והפכתי לאם", היא מספרת. "כשגיל התקשר אליי ואמר שקרה אסון, חשבתי שזה אבוד, שזה ייגמר שם. נס שהוא שרד את זה".
איך הצלחת, מיד אחרי לידה, להקדיש לו שעות רבות כל כך?
"הרגשתי צורך להיות שם, זה היה לי מובן מאליו. יש לי גבר תומך, והוא הכיר את ג'ינג'י, שהיה בשבילי יותר מאח. אגב, אני לא יודעת אם ג'ינג'י היה עושה את זה בשבילי. הוא כנראה היה אומר שהוא עסוק. הוא לא בנוי לדברים כאלה, אבל לי היה ברור שאעשה זאת".
תהליך השיקום לאחר הפגיעה, מתאר עידו, היה מטאורי: "ברגע שהמוח שלו קצת הסתדר, בתוך חודשיים הוא כבר רכב על אופניים". אך לצד ההתקדמות הפיזית, השיקום הנפשי והקוגניטיבי היה מורכב. "הנפש של רועי נפגעה. המנטליות והאופי שלו השתנו, והיה לו קשה להתמודד עם זה".
יחזקאל: "אתה רואה שזה לא מי שהכרת. זה אדם אחר, עצוב, כבוי, עם בעיות קוגניטיביות שמקשות עליו להיות בסיטואציות חברתיות. אנחנו חבורה שכל הזמן צוחקת, הוא תמיד היה במרכז, ופתאום הוא לא מוצא את עצמו. אני חושב שזה היה הדבר הקשה ביותר מבחינתו. עם כל האתגרים הרפואיים הוא היה מסתדר, אבל הסיטואציות האלה שבהן הוא פתאום אאוטסיידר, או בהתקף זעם, או נכנס לדיכאון ומוציא את זה על אחרים - זה לא היה פשוט לו, וגם לא לנו".
מסחרי: "הוא נאלץ ללמוד מחדש את הדברים הכי בסיסיים, ורוב הזמן עבר עליו בבית החולים. בילינו שם שעות ארוכות. הוא לא היה מטופל קל, ולא אדם שמשלים עם מצב של תלות. לא הייתה בו מסכנות, הוא לא ראה את עצמו כקורבן, אבל כן היה בו הרבה רגש.
"גם בבית החולים הוא הפך לדמות מרכזית; היה לו קהל, והוא היה ההצגה. כל מי שפגש אותו נשבה בקסם שלו - רופאים, אחיות ומטופלים. המשבר האמיתי הגיע כשהוא יצא מהמסגרת הזאת. מחוץ לבית החולים הוא כבר לא היה מוגן. הוא היה גדול מהחיים, אבל החיים עצמם היו גדולים עליו. ושם הוא נפל".
אף שהיא אהבה את ג'ינג'י אהבת נפש, חשוב לה לציין שהיא מודעת למורכבת של דמותו. "אל תוציאי אותי 'החברה המורידה'", היא אומרת בחיוך. "הוא היה אדם מדהים שעשה בשבילי המון, אבל היו לו גם הבעיות שלו".
היא מתארת את קשייו של ג'ינג'י להתמודד עם החיים היומיומיים ועם המשימות הפשוטות ביותר: לסדר את הבית, לדאוג לעצמו לאוכל, לנהל חשבון בנק. "הכריזמה שלו אפשרה לו לעבוד על כולם, ואפילו לתת הרצאות על הגשמה עצמית, בזמן שבפנים הוא מרגיש את ההפך הגמור. הייתי רואה אותו עומד ומופיע, ולא מאמינה למראה עיניי. זאת הייתה הצגה. בפועל היינו צריכים ממש להציל אותו מעצמו. הפגיעה בראש גרמה לקיצוניות בהתנהגות, ברגשות ובתגובות שלו, והוא היה נכנס ללופים קשים: כעסים, אימפולסיביות, בזבזנות.
"היו גם רגעים קטנים ששברו את הלב. הוא היה יושב עם החברים, אותה חבורה שהוא פעם הוביל והצחיק, ופתאום היה אומר לי, 'אורית, אני לא מצליח להצחיק. אני לא יודע מה להגיד'. היה קשה לנסות להחזיר אותו למסלול, וגם לעזור לו להבין שהוא צריך להשתתף בשיקום של עצמו".
לפרק את ההר
אחרי התאונה גר ג'ינג'י במשך תקופה אצל הוריו, ואז אצל אחיו. אחר כך עבר לראש־הנקרה כדי להתאמן לקראת הגשמת החלום הבא - מסע קיאקים באמזונס. אלא שהפעם החלום התנפץ. בחודש מרץ 2021, בזמן שרכב על אופניו סמוך לראש־הנקרה, פגע בו אוטובוס. הוא פונה לבית החולים בנהריה במצב אנוש.
"הייתי בבית באורנית כשגיל התקשר ואמר לי שזה שוב קרה: ג'ינג'י עשה תאונה", משחזרת מסחרי. "חשבתי שהוא צוחק. ואז הוא אמר שהמצב לא טוב ושאני חייבת להגיע לבית החולים. לא יכולתי לנהוג וגיל בא לאסוף אותי. אני זוכרת שהיו פקקים מטורפים, לקח לנו שעות להגיע. הכניסו אותנו עם המשפחה לרופאה והוא הראה לנו את תוצאות הסריקה ואת מצב הדימום. היה ברור שזה נגמר. הסבירו לנו כבר אז על פרוטוקול ועל השלבים במוות מוחי, אבל עברו עוד יומיים עד שהכריזו סופית.
"בלילה הגיעו כל החברים. רצינו להישאר קרוב, ולכן שכרנו וילה קרוב לבית החולים ובילינו את הלילה יחד. אני חושבת שזה היה אחד הלילות הקשים ביותר שעברו עלינו. היינו בעיקר בשוק, הייתה לכולנו תחושה של דז'ה־וו: שוב תאונה, שוב פגיעת ראש, רק שהפעם הסוף שונה".
"הוא נפטר ביום ההולדת שלי", מספר עידו. "המוות שלו זעזע אותנו. הרגשנו שרועי כבר נכנס לשגרה טובה, ואז קיבלנו עוד בומבה".
רועי היה בן 39 במותו. איבריו נתרמו לשבעה בני אדם. זמן קצר לאחר מותו החליטו החברים להוציא ספר שיאיר את דמותו הצבעונית. "המטרה שלנו הייתה לדאוג שכולם יכירו אותו", מספר יחזקאל. "הוא פספס את עידן האינסטגרם והטיקטוק, ואין לי ספק שאם היה חי איתנו הוא היה אושיה רצינית. היו לו סיפורים משוגעים, והוא היה האדם הכי כריזמטי ומטורף ומצחיק שהכרתי. הוא היה מתפוצץ ברשתות החברתיות".
הם פנו כאמור לסופרת טל בדיחי וביקשו שתעלה על הכתב את הסיפור של חברם. "הגעתי למשפחה כשהכול היה טרי מאוד, הנעליים שלו עוד עמדו מחוץ לדלת", מספרת בדיחי. "מעבר לקושי המקצועי - לכנס כשלושים אנשים שהכירו ואהבו אותו, ולבנות מהזיכרונות שלהם ספר שנע בצורה טובה על ציר זמן - היה גם אתגר אנושי במפגש עם מי שלפני רגע איבדו את יקירם. אמא של רועי חיה כל הזמן בתחושה שבעוד רגע הוא ייכנס. היא הייתה רגילה לכך שהוא יוצא לטיול, נעדר מהבית חודשים ארוכים, ואז חוזר. מבחינתה הוא היה עדיין בסוג של מסע.
| צילום:
"לצד הקושי היו גם רגעים כיפיים, למשל כשנפגשתי עם החברים שלו ב'על האש' הכי מפנק וטעים שאכלתי בחיים. אני רואה מולי חבורה ודרכה אני מבינה את בית הגידול של ג'ינג'י. זה היה מבחינתי רגע של וואו. כל אחד חושב שיש לו חברים טובים, אבל אני ממש מצאתי את עצמי מקנאה שלא נולדתי לתוך החבורה הזאת. הרגשתי שאני רוצה לספר גם את הסיפור שלהם, ולאורך הכתיבה ליוותה אותי כל הזמן הסקרנות – האם אני הייתי יכולה להיות חברה של ג'ינג'י?"
הסיפור של רועי סדן היה בעיניה מתנה שכל סופר ישמח לקבל. "ידעתי שאני חזקה באפיון דמויות ובכתיבת דיאלוגים, ופתאום כאן קיבלתי עלילה מוכנה, סיפור שאף אחד לא יאמין שהוא התרחש באמת. זה היה מנוע שהעיף אותי קדימה. במשך ארבע שנים וחצי חייתי איתו, במובן מסוים. כשאת משוחחת על אדם עם עשרות אנשים – אני לא יודעת כמה היו בדיוק, כבר איבדתי ספירה – נוצרת לך מעין הולוגרמה שלו. את שומעת משפט וכבר יודעת איך הוא היה מגיב. ונשאר רק פרט אחד, קטן אבל מהותי – שהוא פשוט לא כאן".
קשה להיפרד מדמות כזאת בסיום הכתיבה?
"הופתעתי כשהסיפור הפסיק להיות רק שלי, ועבר להיות של אחרים. החלטתי לא לכתוב ספר זיכרון, אלא רומאן חי ובועט שנקרא כסיפור, והבחירה הזאת יצרה עוצמה גדולה יותר. אנשים נשאבו לדמות, התחברו אליה, ורק בסוף הספר הבינו שזה סיפור אמיתי. קוראים כתבו לי שהם היו בהלם כשגילו את זה. עם הזמן קרה משהו עמוק עוד יותר – התחילו להגיע אליי תגובות של פגועי ראש מהמלחמה או של בני משפחותיהם. פתאום הבנתי שהסיפור נותן מילים למשהו שרבים מתקשים לבטא. זה לא היה היעד שלי מלכתחילה, אבל זו הייתה מתנה גדולה".
מהסיפורים על רועי, איזה אהבת במיוחד?
"יש אחד שדווקא לא נכנס לספר. ידידה שלו סיפרה לי שהיא עברה תקופה קשה, וביקשה מג'ינג'י לדבר איתו. והוא, במקום שיחה קצרה, הציע לה לצאת איתו למסע רגלי מים אל ים, כדי שיוכל להקשיב לה באמת. הם הלכו יחד שלושה ימים, ובימים האלה היא פשוט דיברה. התיאור הזה, של היכולת להיות שם באמת עבור אדם אחר, נצרב בי והאיר לי את מי שג'ינג'י היה.
"בתוך כל זה הייתה גם תחושת אחריות גדולה, אפילו חרדת קודש. הרי מדובר באדם שכבר לא יכול לספר את הסיפור שלו, ואת שומעת גם על הפצעים ועל הצדדים הפחות פשוטים. מצד אחד רציתי להיות נאמנה לאמת, ומצד שני אלה דיני נפשות. הידיעה שהטוב שבו היה חזק כל כך, מורגש כל כך, נתנה לי את הביטחון לא לפחד גם מהמורכבות. הבנתי שכשתופסים רגע אמיתי ומזוקק, האמת יוצאת ונוגעת. לא רק כסיפור, אלא כחוויה אנושית שמצליחה להגיע אל הקוראים".
| צילום: קובי גדעון- פלאש 90
יחזקאל אומר שבדיחי אכן הצליחה לתאר נאמנה את דמותו של חברו, ומצד שני יש לו קושי מסוים כשהוא קורא את הספר: "עברנו עם ג'ינג'י חיים שלמים, ופתאום אירועים שהיו בעלי משמעות רבה בשבילנו הפכו לכמה משפטים. אנחנו גם חבורה גדולה, שהתכנסה בספר למספר דמויות מצומצם. אני מבין שאי אפשר להכניס כל כך הרבה דמויות, כי זה מבלבל, אבל לנו זה קשה".
"לקח לי הרבה זמן לקרוא את הספר", אומרת אורית מסחרי. "עדיין קשה לי מאוד לקבל את המוות שלו, והסיפורים בספר מציפים לי חוויות. התחושה שלי היא שכל אחד הכיר ג'ינג'י אחר".
מה הייתם רוצים שאנשים ייקחו ממנו?
עידו: "שיעזו לחלום בגדול, ושידעו שכל חלום מתחיל בצעדים קטנים. צריך להתחיל לנוע ולא לפחד".
יחזקאל: "תמיד היינו צוחקים על הקלישאות שהוא היה דופק בהרצאות שלו, משפטים כמו 'מה ההר שלך', 'איפה ההר פוגש אותך', אבל אנשים מכל רחבי הארץ והעולם הגיעו לשבעה וסיפרו שהמפגש איתו שינה להם את החיים. אם אני מוציא לרגע את הציניות שלנו, האיש הזה באמת השפיע".
מסחרי: "בהתחלה הייתי מסתכלת עליו ברחמים ואומרת לעצמי שהוא נשאר בלי אישה, בלי ילדים, בלי אהבה. אבל בסופו של דבר ג'ינג'י עשה מה שהוא רצה, מה שעשה לו טוב. אני לא מכירה הרבה אנשים שיכולים להביט על החיים שלהם ולהגיד שהגשימו חלומות בלי לעשות חשבון. אני חושבת שאנשים בכל גיל צריכים לקחת מזה דוגמה, לחשוב מה הם אוהבים ומה הם היו רוצים להגשים, כאילו אין מחר".
בדיחי מצטרפת לדברים: "התחלנו מהרצון לספר את הסיפור שלו - הרי אין הרבה אנשים שהקיפו את העולם ברכיבה על אופניים, ותוסיפי לזה את כל מה שקרה אחר כך. אבל כשהספר הושלם, ראינו שזה סיפור על ניצחון, אולי דווקא בגלל המורכבות שבו. מישהי כתבה לי: ‘אני לא יכולה להגיד את זה לג‘ינג‘י, אז אני אומרת לך – עשיתי היום את הצעד הראשון בהר שלי‘. קיבלתי עוד הרבה תגובות דומות.
"לא הרבה אנשים יסיימו את הספר ויגידו 'אני יוצא להקיף את העולם ברכיבה על אופניים', אבל הסיפור הזה הוא מעין מדריך להתמודדות. הוא נותן תחושה שאם ג'ינג'י עשה את כל זה, אין מצב שאני מוותר, וזה נכון גם בדברים הפשוטים. הספר נכתב בתקופה מלאת אתגרים, וההרים של כולנו נעשו לפעמים גבוהים מדי, כמעט בלתי אפשריים. וג'ינג'י, בדרכו, מראה שההר לא באמת גדול על אף אחד. צריך רק לפרק אותו לחלקים קטנים, ולעשות את הצעד הראשון".