בבניין בהרצליה שבו גר רביב כנר אין מקלט, וצליל ההתרעה שמקפיץ את שנינו שולח אותנו אל המקלט השכונתי. עוד בדרכנו מתחילה להישמע האזעקה, ועם הכניסה למרחב המוגן נשמעים הדי פיצוצים. כנר מביט למעלה, ודרך אגב מלטף את כלבתו שדווקא נלהבת מהמצב. רעשים כאלו הוא מכיר היטב מהחודשים הארוכים שהעביר במילואים עד לא מזמן, כשהוא לובש את המדים של יחידת האלפיניסטים.
מלחמת חרבות ברזל לא רק שלחה את כנר שוב לחזית, עשור לאחר שלחם בצוק איתן, היא גם גרמה לו להניח את הגיטרה בצד לתקופה ממושכת.
"בימים הראשונים אחרי 7 באוקטובר בכלל לא חשבתי על מוזיקה", הוא נזכר, "פנו אליי וביקשו שאכתוב מילים ומנגינה שיספקו כמה רגעים של הפוגה בתוך כל המצב המורכב הזה, בהתחלה סירבתי, ואז כתבתי את השיר 'הביתה' על החטופים. מעבר לזה הרגשתי שאני עומד מול מחסום, לא הצלחתי ליצור, הרגשתי מנותק מהמוזיקה. על הרשתות החברתיות בכלל לא היה מה לדבר, לא הצלחתי לצלם שום דבר או לשתף. המנהל שהיה לי בזמנו אמר לי שאני חייב לפרסם משהו, גם בזמן המילואים, אבל לא הצלחתי".
ובכל זאת הייתה לך נוכחות ברשתות, היה עליך דיבור.
"בזמן שזה קרה לא ידעתי את זה, לא נכנסתי לרשתות אז לא ראיתי כלום. הדבר היחיד שפרסמתי באיזה רגע אחד של צורך לומר משהו, זה היה תמונה אחת עם טקסט. היום אני מבין שכזמר שהוא גם לוחם, יש לי אחריות מסוימת. צריך להיות חזק מאוד, ועם הרבה מאוד נוכחות. אבל זה לא פשוט בכלל לשרת במילואים תקופה, ואז ביציאות להופיע לחיילים שהם בעצם כמוך".
גם מבצע שאגת הארי גרם לו להתכנס, וההופעות המתוכננות החלו מתבטלות בזו אחר זו. אבל את המנגינה שלו כבר אי אפשר להפסיק, במיוחד עם אלבום שלישי שיוצא בימים הקרובים. באלבום הזה יש שיר שכתב על שירותו הצבאי. לשיר הזה עוד אין שם, אבל כבר כנר מבטיח שמדובר בשיר המלחמה האחרון שהוא יוציא. לפחות בשנים הקרובות. "השיר הזה הוא מעין המשך לשיר 'כל גיבור נשבר' שכתבתי בעקבות מבצע צוק איתן. השיר החדש ידבר על הזיכרונות מצוק איתן וחוויות מהמלחמה הנוכחית, ומכאן אני עובר הלאה, זה השיר האחרון שאכתוב על מלחמות".
"כל גיבור נשבר" הוא שיר שהקליט כנר, ויצא בדצמבר 2022 בתור הסינגל הראשון מאלבום האולפן השני שלו "עכשיו טוב". השיר שכתבו, על בסיס חוויותיו של כנר, קרן פלס ואבי אוחיון, יצא סמוך ליום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל. כנר הקדיש אותו לנפגעי פוסט־טראומה בעקבות שירותם הצבאי. בולטת בו במיוחד השורה "זמן מרפא אבל לא את כולם".
"זה שיר שכתבתי במקור לפסקול של סרט על חייל פוסט־טראומטי", הוא מספר, "בסופו של דבר הסרט לא יצא, אבל השיר הוקלט. השיר הזה הוא מאה אחוז עליי. אני שר 'כתבתי על העור מי עזב אותי', כי על הידיים שלי יש קעקועים לזכר אותם חברים שנפלו. ובעיקר רציתי להביע את זה שגם גיבורים או לוחמים נשברים, ואין בזה בושה".
במלחמת צוק איתן התבשר כנר על נפילתם של חבריו לפלוגה, יובל דגן וטל יפרח זכרם לברכה. וביום למחרת הוא גילה על נפילתם של בניה רובל וגל בסון זכרם לברכה, שהיו חברי ילדות שלו. הזוועות מאותה מלחמה, הותירו בו חותם לעוד שנים רבות, ובלי שבחר בכך, הוא הפך לאחד הסמלים בהעלאת המודעות לפוסט־טראומה, עד היום.
רביב כנר | צילום: ניר אמיתי
"הנושא הזה תמיד מדבר לאנשים במדינה, ועוד יותר בזמן מלחמה. אני לגמרי מבין למה שמו אותי בתבנית הזו, אבל הפכו אותי למשהו שאני לא בהכרח רוצה להיות. היום אני בשלום עם זה, כי ניתבתי את הטייטל הזה שנדבק אליי בעיקר בשביל לעזור לאחרים שמתמודדים עם חוויות דומות לאלו שאני מתאר בשירים שלי. פונים אליי הרבה ברשתות החברתיות ואני גם פוגש אנשים שמגיעים אליי דרך עמותות. קטונתי, אבל אני משתדל לעזור במסגרת מה שיש לי, ולהפנות לגורמים שעוזרים ומטפלים שאני מכיר מתוך העשייה שלי בתחום".
אבל היית רוצה לצאת מהתדמית.
"אני מבין שאני מזוהה עם הצבא, עם המדינה. ואני מת על המדינה, ומטורף על הצבא. שלא ישתמע לא נכון. אבל פחות בא לי להישאר כזמר שממותג עם פוסט־טראומה. פרצתי עם השיר 'רסיסים' שממש מדבר על המלחמה, דיברתי על זה מספיק, העליתי את המודעות, התראיינתי וכתבתי על זה המון. אז מבחינתי השיר הזה באלבום סוגר את הפינה".
הטלוויזיה בסלונו של כנר, 31, דלוקה והתרעות פיקוד העורף ממלאות את המסך. כמו כל האמנים במדינה, גם הוא חזר למצב ההשהיה המדכא, אבל בהסתכלות רחבה הוא דווקא אופטימי.
"אני מזכיר לעצמי שאנחנו חייבים לעבור את זה. גם אם זה מרגיש כמו לופ. שינויים הם דבר כואב, והשמדת איראן הוא שינוי הכרחי כדי שנוכל לחיות בשקט, בלי איום איראני תמידי. אגב, חלום שלי לטוס לשם, לטייל. אני מקווה שלא נצטרך לסבול עוד הרבה זמן".
היומן של הזמר והשחקן העסוק התרוקן מהופעות, וגם בתיאטרון בית ליסין הוחשכו האורות. עד לתחילת מבצע "שאגת הארי", במשך כחצי שנה כנר כיכב במחזמר "סיפור הפרברים", בדמותו של טוני המאוהב במריה, נערה מהכנופיה האויבת בשכונת עוני בניו־יורק. כנר אומנם פלרטט עם המשחק מאז שפרץ לתודעה הישראלית, בעיקר בסדרות נוער, אבל לא חשב שימצא את עצמו גם על בימת התיאטרון. זו לא הייתה השאיפה שלו, הוא אומר, זו הייתה הזדמנות להתנסות בעוד מדיום. בית ליסין הזמינו אותו לאודישן והוא נענה.
רביב כנר בהופעה | צילום: דוד כהן - פלאש 90
בכורה או חזרות לא מקנים פטור ממילואים, וכך כנר מצא את עצמו עובר מהבסיס בצפון לכוכב לכת אחר לגמרי, לפעמים ממש באותו היום. "זה כמו לעבור בין יקומים מקבילים", הוא אומר, "דיסוננס פסיכי. החודש האחרון של המילואים נמשך עד אמצע פברואר, וביום שנגמר הייתה הצגה. אז נסעתי שש שעות והגעתי ישר לבית ליסין, הורדתי את המדים והחלפתי בתלבושת של טוני. תוך כמה דקות הייתי חייב להיכנס לדמות, לא היה זמן. עוד לפני שהספקתי להבין איפה אני נמצא ההצגה התחילה. נראה לי שצלחתי את זה, עד כמה שאפשר".
מראש, לא חששו ללהק שחקן שמשרת קבוע במילואים?
"אני מניח שהם חשבו על הסיכון שבזה. אבל איכשהו זה הסתנכרן בצורה די מושלמת, וזה היה מדהים כי לא תמיד זה יוצא ככה. עשיתי פעם אודישן למחזמר משיריו של אריק איינשטיין, אבל מהר מאוד ויתרתי על ההשתתפות בו כי פרצה המלחמה והוקפצתי למילואים".
עבור מי שרגיל למגע ישיר עם הקהל כשהוא עומד על במה, לכנר לקח זמן רב להתרגל ל'קיר הרביעי' שאיתו נפגש לראשונה בתיאטרון. את ההצגה הראשונה שלו הוא זוכר היטב. "הייתי באופוריה", הוא נזכר בחיוך, "הרגשתי לחץ טוב והרבה התרגשות. ומאז בכל פעם שאני עולה על במה התיאטרון, וכל הצגה שאני מחליט להשתתף בה אני עושה עוד צעד קדימה. אין דבר כזה הצגה שדומה להצגה אחרת. העניין הזה שזה וואן טייק מייצרת אנרגיות אחרות מקולנוע או טלוויזיה. בתיאטרון, בכל הצגה אתה צריך לעשות את הכי טוב שלך, כי אין דרך חזרה, אי אפשר לצלם מחדש".
הוותיקים שבקאסט נתנו לך איזה טיפ זהב?
"עבדו איתי הרבה על לא לשבור את המחסום הרביעי, בעצם הקיר הרביעי?", הוא צוחק, "לקח לי זמן להתרגל לזה. שפתאום אני לא מסתכל בעיניים של האנשים בקהל, אלא על פרוז'קטור. יש תחושה שקיר אמיתי הוקם ביני לבין הקהל, ואני נמצא בתוך בועה ומרוכז במאה אחוז במה שקורה במחזה, בסיפור, בשחקנים סביבי. זה מוזר, צריך להתרגל לזה. בהופעות שלי אני פשוט שר, ובתיאטרון למדתי שכדי להעביר מסר על הבמה אני חייב לתרגל ניואנסים דקים. זה אתגר אותי בטירוף, ובשבילי זה היה מדהים".
העיבוד הבימתי של בית ליסין ל"סיפור הפרברים" מבוסס על אחד ממחזות הזמר המפורסמים ביותר, שנכתב בהשראת "רומיאו ויוליה" של שייקספיר. בבסיס העלילה של סיפור הפרברים מתוארת מלחמה מתמשכת בין שתי כנופיות שטוענות לשליטה על שכונת אפר ווסט סייד שבניו־יורק, הכנופיה האחת לבנה והאחרת פורטוריקנית. השנאה בין הצדדים מתדרדרת לאלימות. למרות אותו קיר המפריד בין הבמה לקהל, קשה שלא לחשוב על הדמיון בין הסיפור הניו־יורקי לבין הפילוג בחברה הישראלית.
"בגדול זה מלחמה של שתי קבוצות, שנלחמות על כלום, על שטח הרוס. מלחמה סתמית. ויש הרבה השוואות לחברה הישראלית מהבחינה הזו. תמיד יש בינינו מלחמות פנימיות. חבל לי שזה ככה, אבל זו האמת".
כנר הוא לא אדם פוליטי, אבל יחד עם זאת אינו מסתיר את תמיכתו הנחרצת בעונש מוות למחבלים. "מבחינתי זו לא דעה, זו חד משמעית אמירה", הוא אומר, "גם אם היא נחשבת לפחות מקובלת בעולם התרבות. זה משהו שאני מאמין בו ותמיד האמנתי. לא בחצי כוח, ממש בפה מלא. אני לא חושב שזה יפתור לנו את כל הבעיות במדינה. אני מבין שגם אם יהיה עונש מוות למחבלים לא הכול יהיה ורוד, יש עוד רשימה ארוכה של דברים שצריכים לקרות פה בשביל זה, אבל אני כן חושבת שזה יפחית משמעותית את כמות הפיגועים במדינה. עונש כזה יגרום למחבל לחשוב פעמיים לפני שהוא יוצא לפגע".
בטח שמעת את הטענה שמוות לא בדיוק מרתיע מחבלים.
"ועדיין, ברגע שהם ידעו שזה באמת קורה, ושיחד עם המוות שלהם המשפחות שלהם יגורשו מהארץ, דברים ישתנו. מה גם שבעסקאות כאלה ואחרות, כבר לא נשחרר מחבלים עם דם על הידיים. נשחרר גופות מחבלים. וזה הבדל משמעותי".
צילום: ניר אמיתי
הפוליטיקה הייתה גם אחד מהגורמים לנתק ממי שהייתה שותפתו המקצועית מאז פריצתו בתוכנית "הכוכב הבא", ואף המנהלת האמנותית שלו, קרן פלס. בשיא המחלוקת, פלס עקצה את כנר בעקבות נוכחותו של השר איתמר בן גביר בהופעתו, וציטטה משפט מתוך שירו הראשון "יש על מי לשים את הראש".
"זה היה חלק משרשרת אירועים שקרו", הוא מסביר. "הפוליטיקה עצמה לא הייתה מה שהוביל לנתק, בתקשורת קישרו את זה, אבל זה לא היה נכון. עבדנו יחד כמעט שלוש שנים, ואז נפרדו דרכינו המקצועית".
קשוח.
"אם למישהו לא נוח עם הדעות שלי, והוא רוצה לפסול אותי בגלל דעה כזו או אחרת, הוא מוזמן. אני מוכן לקבל ולשמוע את כל הדעות, מכל אוכלוסייה. אני גם באמת אוהב להקשיב. ולצד זה אני אומר שגם לי לא קל לשמוע קולות אחרים, קשה לי עם הנאיביות של אנשים שאומרים 'אפשר לחיות כאן בשלום'. יש ערבים ישראלים שחיים פה בכבוד והם חלק מהמדינה וזה בסדר גמור, אבל שלום עם האוכלוסייה בעזה? שלום עם לבנון נראה לי יותר הגיוני, כי יש שם ממשלה שרוצה שינוי. אבל אי אפשר להיות תמימים לגבי השאר. דיברתי על זה עם מישהו לאחרונה והוא שאל אותי 'אז מה, לנצח נחיה על חרבנו?'"
ומה ענית?
"שזה נכון", הוא עונה בפשטות, "אנחנו עושים את זה כבר אלפי שנים. אין מה לעשות. וכל מי שעדיין בקונספציה של 6 באוקטובר, שאפשר לשנות, צריך להפנים שאי אפשר. אנחנו עם ששוכח מהר מאוד, וחוזר מהר מאוד להתעסק במלחמות פנימיות. מה זה מהר? מהירות שיא. אז אומנם אני לא מבין גדול בפוליטיקה, אבל יש עקרונות וערכים שאני לא מוכן לוותר עליהם.
"כמי שרואה מקרוב את מה שקורה מעבר לגדר, אתה בהכרח חווה אחרת את המלחמה. בשטח אתה מבין שיש אויבים שאין סיכוי בעולם לעשות איתם שלום. תסתכלי עלינו עכשיו. שנתיים וחצי אחרי 7 באוקטובר, חמאס עדיין מעוניינים להרוג אותנו. הם לא ויתרו. אז מה, נחזור עכשיו אחורה? נקים שם מועצת שלום? אגב מבחינתי זו בדיחה, אין דרך אחרת להגדיר את זה.
"ב־7 באוקטובר עוד גרתי בחולון", הוא נזכר באותו יום, "כמו כולם התעוררתי מאזעקה בשש וחצי בבוקר ופתחתי את הטלוויזיה. הטלפון היה עליי כל הזמן, ואחרי שלוש שעות בערך, התחילה התכתבות בקבוצת ווטסאפ של המילואים, שם הבנו שלא ירחק הרגע שנקבל הודעה על גיוס בצו 8, לגבול הצפון – שם אנחנו משרתים. הרגשתי אז דיסוננס מאוד גדול – אני יודע שהכול מתרחש עכשיו בדרום, אבל אותנו דווקא צריכים בצפון, כי חיזבאללה מתכנן להיכנס. עוד לא הספקתי לעכל מה קורה וכבר היינו על ציוד, בחדר אוכל של קיבוץ, מקבלים תדריך".
כנר וחבריו למילואים | צילום: צילום מסך
זה היה עשר שנים מאז הפעם האחרונה שנקרא למילואים ללחימה של ממש. "עד אז הייתי בהכשרה במילואים, אותם סיימנו חודשיים לפני 7 באוקטובר. לא האמנתי שזמן כל כך קצר יעבור, וכבר ניקרא להילחם. בשבוע שקדם להכול ציינו במדינה 50 שנה למלחמת יום כיפור, מלחמה ששמעתי עליה לא מעט. באופן כללי אני חובב היסטוריה, ומתעמק בסיפורים ישנים. אז אתה מסתכל על הסיפור של יום כיפור ולא מבין איך אירוע כזה בכלל קורה. שבוע אחר כך, ההיסטוריה חזרה ונחתה לי בפרצוף".
כנר נולד וגדל בחולון. אימו ניהלה את הקונדיטוריה המשפחתית, ואביו הקלידן, הוא זה שהדביק אותו בחיידק המוזיקה כבר בגיל 14, אז החליט שהוא רוצה לתופף. הוא בכלל לא חלם להיות זמר. "התאהבתי בנגינה", הוא נזכר, "כל החיים ראיתי את אבא שלי מנגן ונהנה מזה. וגם יש לנו קרוב משפחה שהיה הבסיסט של להקת היהודים. היום הוא רב בבית־שמש. אבל גם אז, לא רציתי להיות זמר, רק ללוות את זה ששר. זו אגב שורה שמופיע באחד השירים החדשים באלבום. שיר שמספר על המסע שלי כזמר. כשהייתי ילד ההתלבטות שלי הייתה בין התופים לכדורסל, גם תחום שאהבתי מאוד. מצחיק לחשוב שהיו לי תוכניות שונות לגמרי".
בעוד הכדורסל נותר במגרש השכונתי, כנר הקים יחד עם חברים להקה והיו לו תוכניות לנסוע ללמוד מוזיקה באמסטרדם אחרי השחרור. אבל אז כשניסה לדחוף את סולן הלהקה שלהם להשתתף בעונה השביעית של "הכוכב הבא" בשנת 2019, הוא לא ידע שבסוף הוא זה שירים את המסך. "דיברתי עם בת דודה שלי שעבדה שם כמלהקת, והצעתי לה שתזמין אותו לאודישן. החבר לא מאוד רצה אבל הסכים, ומשום מקום תפסתי אומץ ואמרתי לה שתרשום גם אותי. ממש לא דמיינתי שזה יגיע כל כך רחוק".
וכשאתה עובר עוד שלב, אין מחשבה לעצור?
"בשלב הזה כבר לא ראיתי בעיניים. אני אדם מאוד תחרותי ומאוד ממוקד מטרה. לקח לי זמן לעכל את זה שאני זמר מעכשיו. תופים זה הכיף והמקום הנוח שלי, עד היום אגב. בהרבה הופעות שלי אני עוצר לכמה רגעים ומתופף בעצמי".
ואז חוזר למיקרופון ומסתכל על המתופף בקנאה?
"תמיד", הוא מחייך, "אבל אם איך שהדברים התגלגלו זה מה שהיה אמור לקרות. לקראת סוף התוכנית היה כבר ברור שאמשיך את זה ואני הולך להיות זמר. אז לקחתי את זה למקומות טובים. לכתוב תמיד את האמת שלי, להשפיע על אנשים ששומעים את המוזיקה שלי בצורה טובה. זה חשוב לי מאוד. אני גונז בדרך הרבה מאוד שירים. חושב פעם להוציא את אלבום השירים הגנוזים, יהיה קשה לבחור".
רגע לפני הגמר כנר מצא את עצמו מחוץ לתחרות. אבל מעודד ממחמאות השופטים, הוא ידע שזו רק ההתחלה. כבר באותו קיץ הוא הוציא את "רסיסים", להיט שזינק ברגע למקום הראשון בכל רשימות ההשמעה. אבל אפילו אז, מגפת הקורונה שהדמימה את עולם המוזיקה שלחה אותו הרחק מהבמות אל חיפוש אחר פרנסה. "הייתי צריך כסף, אז עבדתי בעבודות מזדמנות כאלה. עבדתי בנגרייה ברמלה, אחר כך גם כקב"ט בכפר המכביה. עשיתי הכול מהכול, מה שהזדמן לי".
כשבינתיים ברדיו לא מפסיקים להשמיע את שיר הבכורה שלך.
"רסיסים היה אז מקום ראשון והכול טוב ויפה, אבל זו הייתה שנה שלא היה אפשר להתפרנס בה ממוזיקה. זה מה שיכולתי לעשות. לא הייתה לי התלבטות לגבי התחום שבחרתי. בכל עבודה הזכרתי לעצמי שאני זמר, וזה מה שאני מתכוון לעשות. בשלב מסוים הבנתי שאני חייב להתמקד במוזיקה. גם אנשים זיהו אותי על ימין ועל שמאל, וזה הפריע לי לעבוד".
המגיפה אמנם האטה את כניסתו לעולם המוזיקה, אבל אפשרה לו להסתגל לאט ובטוח למעמדו החדש כמפורסם. "מעטים ממש הסתובבו ברחוב, ולכן גם כמעט לא פגשתי מעריצים. אז זה נתן לי איזו שנה של יתרון, הגנה מסוימת. להתרגל לאט לזה שמזהים אותי. ומצד שני הוצאתי בתקופה הזו שירים, מבלי שאני יכול לקדם אותם. רק הופעות קורונה קטנות כאלה".
בעצם מתחילת הקריירה התמודדת עם סגרים וביטולי הופעות.
"להיות זמר במדינה הזו זה מורכב. כמו הרבה מקצועות אני מניח. זה לעשות מוזיקה, לעצור, ואז למצוא את הכוח להמשיך מחדש. אין רצף, יש הרבה חוסר ודאות. קורונה, שומר חומות, ואז 7 באוקטובר. מהרגע שפרצתי עם רסיסים, לא הייתה פה שגרה".
אתה כבר מרים ידיים או שהתרגלת?
"אני חושב שהיום יש לי יותר יכולת להתמודד עם זה, וככה כולנו כישראלים. ממציאים את עצמנו מחדש. זה יצר הישרדותי, במיוחד בתעשייה שראשונה להיסגר ואחרונה להיפתח. אבל בחיים לא חשבתי לוותר, אני לא מאמין בזה. אפשר כמובן למצוא תחביבים, דברים בעלי משמעות לעשות בזמנים יותר חלשים, עם פחות הופעות, אבל לא מוותר".
עם הידיעה הזו, כנר מתכנן כבר את הסיבוב הבא של הופעות מעבר לים. זאת על אף שלסבב ההופעות הקודם שתכנן בארה"ב, זמן קצר אחרי 7 באוקטובר, הוא לא נסע. לקראת היציאה לאותו סבב הופעות התנועה הפרו פלסטינית פרסמה תמונות שלו עם מדים, ויצרה צונאמי של איומים וגינויים כלפיו, מה שגרם לביטולן.
"כבר תכננו סיבוב מטורף", הוא נאנח, "לוס אנג'לס, ניו־יורק, מיאמי. ואז התחיל הטירוף הזה. ניסו לחבל בהופעות בסופו של דבר הצליחו. בכל מיני קבוצות טלגרם פרסמו תמונות שלי עם מדים, קראו לזמן אותי לבית הדין הבינלאומי ואיימו לפגוע בי. זה החמיא לי, הלוואי שהיו מזמנים אותי. אבל בסדר, אני אחזור מהר מאוד. אני מרגיש שעם המלחמה באיראן תנועת ה'פלסטין חינם' דועכת. אנטישמיות תמיד תהיה, אבל אנחנו בכל זאת מצטיירים שונה. אולי בקרוב זה יתאפשר".
עוד כתבות בנושא
בזמן שהצטער על הצלחת הקמפיין הפרו־פלסטיני, חטף כנר לא מעט ביקורות גם במגרש הביתי, אחרי שהופצה השמועה על ירידתו מהארץ. "בעקבות הזוגיות שהייתה לי אז, היו לי כמה וכמה גיחות לסן־פרנסיסקו", הוא מספר, "והתחילו שמועות על זה שאני עוזב את הארץ ומחפש מקום אחר. אף פעם לא הייתה לי כוונה לעשות את זה. הפרסום היה בזמן שהייתי במילואים בכלל. אני מסיים פעילות, פותח את הטלפון וזו הכותרת שאני רואה. כעסתי אז מאוד, בעיקר על מי שהפיץ את השמועה. עדיין לא סלחתי, אבל אני יודע שזה יעבור לי".
בחוץ לארץ או כאן, כנר מגביר קצב ונחוש לשמור עליו גבוה, מול כל צרה שלא תבוא.
"יש לי הרבה פרויקטים מגניבים ברקע. עבדתי על שירים, על דברים שלא עשיתי בעבר. מגביר קצב בטירוף, ובא לי לשחרר כבר הכול. יש לי עוד מה להגשים. אני מכוון למופע גדול מאוד בקיץ, שם קוד קיסריה, יחד עם עוד במות גדולות שבא לי לטרוף. להרחיב את הקהל, ללכת על זה בגדול".
חודשיים לפני הריאיון, הוא וזוגתו מיה גפן נפרדו לאחר מגורים משותפים יחד על קו ישראל-סן־פרנסיסקו. הפרידה שעודנה טרייה, הולידה פרויקט מוזיקלי מעניין, מיני־אלבום משותף עם יוצרים שגם יצא בקרוב.
"יש סיכונים בלהיות בזוגיות עם זמר, אפשר להפוך לשיר", הוא מסביר בחצי חיוך, "אבל בכנות זה פרויקט מדהים, שבאמת עזר לי לעבד את החוויה הזו בזכות המוזיקה. אני קורא לזה EP פרידה. קל לי לדבר ולבטא את עצמי דרך כתיבה ושירים, יותר מאשר בעל פה. אני מרגיש שככה אני יכול להעביר מסר פנים אל פנים לקהל שאני נורא אוהב. עם המוזיקה אני מרגיש הכי חופשי".