בימים פרועים אלה, כבר לא מפתיע להיתקל ברגעים היסטוריים שעוברים לידנו בדרך לקפה של הבוקר. אך מתחת למהפכים הגדולים האלה מתרחשת מהפכה הקשורה לחבורת נשים אמיצות ולאהבת תורה. בעוד שבועות ספורים יחול המועד הראשון של הבחינות לרבנות שגם נשים יוכלו לגשת אליהן.
״כשהתחלתי ללמוד הלכה הרגשתי ממש נבגדת״, מספרת יערה וידמן־סמואל, אחת מהסנוניות שעומדות לגשת במועד הקרוב למבחן על דיני אבלות. ״אמרתי לכולם: וואו, זה כזה עולם מדהים, איך הסתירו ממני את היופי הזה שלושים שנה״. כמו למדניות רבות, היא התמקדה לפני כן באזורי לימוד אחרים, למדה ולימדה גמרא ומחשבת ישראל. רק אחרי שעברה את גיל שלושים החלה את פסיעותיה הראשונות בהלכה. ״לא נחשפתי אליה לעומק. לא הכרתי את היופי, את רוחב היריעה ופתחון הלב, עד שלמדתי הלכה בעצמי״.
יערה וידמן סמואל | צילום: אביטל הירש
וידמן־סמואל (36), נשואה ואם לארבעה, גרה בקיבוץ עין־הנצי״ב ומלמדת במדרשה שם. אנחנו משוחחות כשהיא בדרכה חזרה הביתה ממשמרת ארוכה במילואים שגויסה אליהם: היא משרתת בבסיס פיקוד העורף בעפולה. ״גדלתי בבית־אל, והתחנכתי לאהבת תורה ויראת שמיים. ממש נטעו בי את זה. היה ברור לסביבה שגדלתי בה שהדבר הכי נפלא שמישהו יכול לעשות בחיים הוא ללמוד תורה, ובסוף־בסוף, להיות רב. והיה ברור לכולם, חוץ מלי, שזה עתיד שמיועד לגברים בלבד. לא הבנתי שזה סיפור חד־מגדרי. החלק הזה של החינוך פסח מעליי.
"אז ברור שאני רוצה ללמוד תורה! זה הדבר הכי נפלא בעולם. הדבר הכי עמוק, מרגש, מקרב, מנחם ומתסכל שאפשר ללמוד וללמד ולעשות. הלב משך אותי לשם. ואם אני יכולה גם להעביר את זה לאנשים אחרים, שהתורה תהיה משמעותית בחיים שלהם כמו שהיא משמעותית בחיים שלי, זה תפקיד חיי״.
אחרי שנים שלמדה ולימדה תורה, החלה וידמן־סמואל לחוש בחסרונה של ההשכלה ההלכתית שלה. ״נשים, חברות ושכנות ראו בי דמות תורנית והפנו אליי שאלות הלכתיות. ׳הכנסתי כפית חלבית לסיר בשרי, מה לעשות עם המרק?׳. הבנתי שאם מופנות אליי השאלות האלה, אני צריכה לענות עליהן באופן מקצועית, אז הלכתי ללמוד הלכה.
"אני חושבת שזה חלק מהסיפור ההיסטורי של נשים שעוסקות בתורה ועוסקות בהלכה. הציבור הוא שמעודד אותנו לעשות את זה. זה מענה לצורך שקיים בשטח. תמיד קל לתת את הדוגמה של נידה. ברור שנשים יעדיפו לשאול נשים שאלות של נידה, ולא את הרב. אבל אצלי זה בכלל התחיל משאלות על כשרות. השטח הוביל אותי לעיסוק בהלכה. אני מודה לציבור שדחף אותי לפתוח את הדלת הזו, והייתי רוצה שמדינת ישראל תאפשר לנשים נוספות לפתוח אותה״.
וידמן־סמואל כבר ניגשה למבחני הלכה שלא במסגרת הרבנות, כשלמדה בכולל מהר״ת, ישיבה לנשים בניו־יורק שהייתה המוסד הראשון בעולם שהסמיך לרבנות נשים אורתודוקסיות. בתום לימודיה קיבלה סמיכה לרבנות, שאינה תקפה בישראל. ״באותו הבניין, קומה אחת מתחת, יש כולל גברים מקביל. הגברים שמקבלים שם סמיכה מגיעים לישראל והמדינה מכירה בהם. אבל נשים שלמדו באותו המוסד - המדינה לא מכירה בהן בכלל״.
לבחינות היא תיגש אחרי החג כמו אברך בן 22, אבל ממקום אחר לגמרי בחיים: היא כבר מלמדת תורה וכבר הוסמכה לרבנות. ״בעצם אני לא צריכה את הסמיכה של המדינה. אני אשאר באותו המקום המקצועי. זה לא ישנה דבר חוץ מהאמירה הציבורית: אני מבקשת מהמדינה להכיר בידע התורני שלי כמו שהיא מכירה בזה של הגברים. אני אפילו לא מבקשת שתפתח בפניי תפקידים כמו רב עיר או רב קהילה, אלא שתיתן לי את האפשרות שיש לכל בחור ישיבה: להיבחן ולהפגין את הידע שלי.
״חשוב לי להגיד שזה לא עניין של מאבק או מהפכה, אלא של אהבת תורה ויראת שמיים. זו בקשה להיכנס לעולם התורה גם במובנים הרשמיים של מדינת ישראל. זו לא מהפכה בעיניי בכלל. לאורך כל ההיסטוריה היהודית היו נשים שלמדו וקיבלו הכרה חברתית וציבורית. ברוריה אשת רבי מאיר, פרחה ששון, הבתולה מלודמיר, אסנת ברזאני. זו שושלת שאני רוצה להשתייך אליה. אימותינו הקדושות״.
אף שנרשמה למבחן, וידמן־סמואל צופה מהמורות נוספות. ״כשנרשמנו קיבלנו דוא"ל רשמי, מנוסח בלשון זכר, שההרשמה התקבלה אבל זה לא אומר שאנחנו עומדים בתנאי הסף. לא קיבלתי עדיין עדכון על המועד המדויק או האם אני בכלל רשאית לגשת. אני חושבת שהרבנות פוחדת מרבניות עיר, ולכן תנסה לשים לנו רגליים. למשל, היא לא מוכנה עדיין לדון בשאלה איך יקראו למי שתעבור את כל המבחנים. אין לזה עדיין תואר״.
מכיוון ש"רבנית" הוא תואר ששמור לאשת רב, ו"רבה" היא לרוב רפורמית, תידרש מחשבה על תואר הולם לאשת הלכה אורתודוקסית. בנוסף, באתר ההרשמה לבחינות הופיעה הודעה שנראית כמו הכנת הקרקע לקשיים שיוצבו בפני נשים בעתיד: "לתשומת לב הנרשמים – תנאי הסף והדרישות למתן כשירויות לרבנות צפויים להשתנות, במסגרת מתכונת חדשה המגובשת בימים אלו לעניין זה".
אבל וידמן־סמואל אינה חוששת מהדרך. ״אני לא הסיפור של המבחן, אלא הבנות והבנים שלנו, שעבורם יהיה מובן מאליו שכשאישה רוצה ללמוד תורה והלכה באופן עמוק, מדינת ישראל נותנת לה את המקום. בסוף בשביל זה אני ניגשת. זה לא ישנה לי את המקצוע, את התפקיד או את ההסמכה. אני לא צריכה את זה באופן רשמי. אבל אני צריכה שלבת שלי זה יהיה מובן מאליו״.
מה ההשפעה של המהלך הזה לטווח הארוך?
״כבר היום יש המון תוכניות הלכה לנשים, ברוך השם. לימוד התורה לנשים הולך ופורח. בזכות הפסיקה הזו, במקום שנשים ייבחנו באופן פרטי כמו שקורה עכשיו, ברירת המחדל תהיה להיבחן במבחן הרשמי של מדינת ישראל. אני חושבת שזו בשורה גדולה. חשוב לזכור שזה תהליך שיצטרך להיות דו־כיווני. מלמעלה צריך לאפשר לנשים להיות מוסמכות ולקבל משרות ממשלתיות בקהילות, אבל זה חייב לבוא גם מהשטח, שיהיו קהילות שירצו שנשים ינהיגו אותן״.
למה צריך שנשים יפעלו כך בעולם ההלכה?
״יש לי חברה שכתבה מאמר הלכתי שפורסם ב׳תחומין׳, על הלכות שבעה נקיים לנשים שורדות תקיפה מינית. זו שאלה ששום גבר לא שאל בהיסטוריה היהודית. אבל כשאישה נכנסת לחדר היא מביאה עוד זווית מבט. לכן אני חושבת שממש חשוב שיהיו נשים שיהיו זמינות לשאלות הלכתיות, ושיוכלו להנהיג קהילות. זה עובד גם לכיוון ההפוך: כמו שלגבר יש נקודות עיוורון מעצם היותו גבר, גם לאישה יש נקודות עיוורון מעצם היותה אישה. בחלומי, קהילות יונהגו בידי גבר ואישה יחד. לאו דווקא נשואים. אני למשל נשואה למסגר, לא נראה לי שהוא יהיה מעוניין בתפקיד״.
מהצד השני, איזו סכנה עשויה להיות במהלך?
"יש דיון הלכתי אם לנשים מותר בכלל לפסוק הלכה, אבל אני חושבת שאנחנו כבר אחריו. נשים כבר פוסקות הלכה. ברגע שנשים כבר פוסקות הלכה, אין סיבה שהמדינה לא תקצה להן כיסא ליד השולחן. שינויים תמיד מפחידים. באמת נצטרך ללמוד את זה. אבל החיים היהודיים מלמדים אותנו שחייבים להשתנות ולהסתגל וללכת. לרב חיים דוד הלוי יש מאמר יפה על החובה של ההלכה ללכת. ההלכה הולכת, הולכת מהר סיני ועד היום. המחויבות שלנו היא להיות נאמנים לדרך שנחרטה כבר, אבל גם להמשיך ללכת״.
הנושא ההלכתי שהיא לומדת בימים אלה, אבלות, פוגש את חייה ברמה האישית: היא כרגע בשנת אבל על אימא שלה. ״מרגש אותי ללמוד את ההלכות האלה עכשיו. זה פשוט לא להאמין כמה זו שירה. למשל, ההלכה שקריעה על אב או אם צריכה להיות עמוקה יותר, ולהגיע עד מקום הלב. בגלל זה אני כל כך אוהבת הלכה, היא מדברת חוק אבל נוגעת בכל נימי הנפש. זה כל כך מעבר לחוק היבש, של מה מותר ומה אסור. זה פשוט איך ללכת בעולם״.
תקציר הפרקים הקודמים: כדי לכהן כרב שכונה בישראל יש לעבור שישה מבחנים בהלכה - איסור והיתר, שבת, נידה, ועוד שלושה נושאים לבחירה. בעבר הבחינות האלה, שמתקיימות מטעם מדינת ישראל ובמימון משלם המיסים, היו פתוחות לגברים בלבד. כמה גופים, ובהם "עתים" ו"קולך", וכן כמה נשים, ובהן הרבנית שרה סג״ל־כץ והרבנית שלומית פיאמנטה, עתרו במשך השנים לבג"ץ כדי לאפשר גם לנשים לגשת למבחנים. תשובת הרבנות הראשונית הייתה שנשים אינן יכולות לכהן כרב, ולכן אין סיבה שייבחנו בבחינות לרבנות.
מי שאפשר את השינוי, ככל הנראה שלא ברצונו, היה דווקא יו״ר ש״ס אריה דרעי. ב־2019, בתור שר הפנים, הוא העניק תוקף אקדמי למבחני הרבנות, מה שאפשר לעותרות לטעון שמוכרחים להתיר לנשים לגשת לבחינות כדי לקבל את ההכרה האקדמית בידע שרכשו, ובהתאמה יקבלו גישה לתפקידים שדורשים את הידע הזה או העלאת שכר, כשזו תלויה בתואר אקדמי. בהתחלה חתרה המדינה ליצור מערכת בחינות חלופית לנשים שתעניק את אותה ההכרה שלא דרך הרבנות, אבל ההקמה של מערכת כזו קרטעה בין הממשלות המתחלפות, ומלבד מועד בחינות אחד שהתקיים תחת מתן כהנא כשר הדתות, הדבר לא יצא לפועל. בינתיים, תלמידות חכמים שלמדו הלכה ניגשו למבחנים חלופיים שערכו מוסדות לימוד פרטיים ולא הוכרו על ידי המדינה.
ביולי 2025 ניתנה פסיקת בג״ץ שיש לאפשר לנשים לגשת למבחני הרבנות. בתגובה, ברבנות הראשית עצרו את הבחינות כליל, ביטלו מועדים ולא אפשרו גם לגברים להיבחן, כדי שלא יצטרכו להיענות לפסיקה. רק לאחר התערבות נוספת של בג"ץ יתקיים לאחר הפסח מועד הבחינות הראשון שבו יוכלו לגשת גם נשים.
בניגוד לוידמן־סמואל, שהגיעה אל מבחני הרבנות אחרי שנים רבות בעולם התורה, ד״ר רות עגיב הגיעה לאחר קריירה בתחום תובעני לגמרי אחר: רפואת שיניים. ״הלימוד הוא כיף עצום״, היא אומרת. ״כמה שאני מכניסה את הלב בעבודה עם המטופלים שלי, יש משהו ברפואת שיניים שהוא בסוף טכני. הייתי זקוקה לרוח, וזה בא כמו אוויר לנשימה״. עגיב (44), נשואה ואם לחמישה, תושבת לשם, לומדת זה שנתיים בתוכנית מורות הלכה של "מתן השרון" ברעננה. במועד הקרוב תיבחן גם היא על הלכות אבלות.
רות עגיב | צילום: אריק סולטן
״השייכות לעולם היהודי היא חלק חשוב בזהות שלי״, היא מספרת. ״הרבה פעמים יש תחושה שעולם ההלכה שייך לגברים, והנשים באות כאורחות. אורחות בבית הכנסת, אורחות בסוכה – זו המצווה שלהם, של הגברים, ואנחנו משתתפות. אבל לא מתאים לי להיות אורחת. אני רוצה להיות שייכת. להבין למה אני עושה את הדברים שאני עושה, למה אני מאמינה בדברים שאני מאמינה. הלכה נתפסת כמשהו יבש, שורה תחתונה כזו, משעממת. אבל כשמתחילים ללמוד מגלים איזה עושר עצום יש בה. השורה התחתונה של ההלכה היא קצה הקרחון, רק החלק שנראה לעין, ומתחתיו יש עושר של שיקולים, התגלגלויות, שיחה, הסקת מסקנות, דיונים של אנשים מקצוות שונים של העולם. זה מרתק אותי, וזה עושה שלום בתוכי, בקשר שלי לעולם היהודי. מעולם שרירותי שעושים ׳כי ככה צריך׳, לעולם שיש בו סדר, היגיון ולב. עולם חי״.
למה להיבחן דווקא ברבנות?
״אני מרגישה שאני חלק ממהלך גדול. נשים התחילו לעשות צעדים קטנים לפני כמה עשרות שנים, להעז לפתוח גמרא, להבין, לצבור ידע, להשמיע קול. אני באתי והכול היה פתוח, הייתי יכולה ללמוד הלכה בדלת פתוחה. ועכשיו נשים נלחמות כדי לפתוח את השער הבא, כדי לקבל הכרה על הידע הזה. החובה שלי היא להיכנס בשער, להחזיק אותו, אולי, לנשים שיגיעו אחריי״.
לעגיב, לדבריה, יש "בטן מלאה" על תאוריית המדרון החלקלק: "׳אם ניתן להן את זה, מה יהיה הצעד הבא?׳. אבל יש מדרון גם בצד השני! אנחנו כל כך מפחדים להחליק במדרון אחד, שאנחנו מידרדרים באחר. אנחנו פוחדים לתת לנשים להשתתף, ואז הן באמת לא משתתפות, ומתרחקות, וחוות יהדות שטוחה. זה מחיר כבד. זה שנשים רוצות להשתתף – זה מבורך. זה תהליך של גאולה״.
מהי "יהדות שטוחה"?
״בשנים האחרונות יש תפיסה של הדת כאילו פירושה להיכנס לרובריקה מסוימת, לקיים רשימה של דברים ולהאמין ברשימה של דברים, בלי לחשוב יותר מדי, וזהו. זו לא רק סוגיה מגדרית, אבל נשים שיש להן פחות ידע אולי יתפתו להאמין שזה כל מה שיש כאן. שזה כל מה שיש ליהדות להציע. היהדות הרבה פחות מצומצמת מאיך שמציגים אותה. יש בדיחה של מבחני רבנות״, עגיב משתפת אותנו בהומור הפנימי, ״שתמיד כששואלים ׳מה התשובה?׳ צריך להגיד שיש מחלוקת. וזה נכון, תמיד יש מחלוקת. יש מעט מאוד דברים חד־משמעיים. לחיות בלי להפעיל את הראש, לעשות רק מה שאומרים לנו, זה פשוט לא נכון. תמיד יש קשת של דעות. ככל שנלמד יותר, נבין שיש יותר מזה, נקבל את היהדות האמיתית״.
לצד ההנאה בתהליך הלמידה, יש גם אתגרים בדרך. ״מבחינה מסויימת אנחנו כמו רבי עקיבא, שהגיע לבית המדרש בגיל ארבעים", אומרת עגיב. "כמה שנגיע עם רקע, יש דברים שאני מרגישה בורה בהם באופן מביך. אני זוכרת בהתחלה איך פתחנו את הבית יוסף והוא הביא את הרא״ש ואת הרמב״ם, ורציתי לפתוח את הרא״ש, אבל אפילו לא ידעתי איך קוראים לספר. זה היה ממש ללמוד מאפס את העולם החדש.
"יש גם אתגר אחר: אנחנו מגיעות לזה באמצע החיים, עם לו״ז מלא בעבודה ומשפחה, ולתוך זה צריך להכניס את הלימודים, והם בכלל לא קלים. צריך להשקיע הרבה, לשנן, טבלאות, תרשימים, יחד עם שאר עיסוקי החיים, זה לא קל. ההחלטה להירשם למבחנים השאירה אותי עם אפס זמן פנוי. היום שלי ממש מחולק לפי שעות, איך אני מכניסה הכול״.
ויש גם רגעי שיא: ״הכי מרגש אותי פתאום לפגוש נושאים שלמדתי מזוויות מבט חדשות. נניח שאנחנו לומדים בהלכות נידה על עניין מסוים, ואז באבלות אנחנו נתקלים באותה הסוגיה, אבל מזווית של הלכות אבלות״.
אילו תגובות את מקבלת על הבחירה?
״חלק מפרגנים, חלק מרימים גבה: בשביל מה את צריכה את זה בכלל? הייתי רוצה להגיד לנשים: זה שלכן, זה מחכה לכן. עולם היהדות הוא כל כך גדול, להיות חלק מעם ישראל זה דבר עצום. יש פה סיפור ענק שאנחנו חלק ממנו, ושווה להשקיע את המאמץ בללמוד, לכתוב בסיפור הזה את האות שלנו״.
״אם תשאלי את האימא הפולנייה הפנימית שלי, היא תגיד לך: אוקיי, ומה תעשי עם זה?״, מחייכת מרב שמש־רוזן. ״קצת קשה להיות במשהו שאת עוד לא יודעת להגיד מה תהיה ההופעה שלו בתוך המציאות. אבל מבחינתי אני חלוצה בדבר הגדול הבא. יש לי אמונה שנכון לעשות את זה כרגע, ושנוכל להגיד לנכדות שלנו: וואי, ידעת שפעם זה לא היה מובן מאליו?״
שמש־רוזן (31), תושבת בסנסנה, נשואה ואם לשתיים, היא עורכת דין - אבל בשש השנים האחרונות היא לומדת ומלמדת תורה. כיום היא מלווה רוחנית במכון "מאמינות במדים", ונוסעת לקצות הארץ כדי למסור שיעורי תורה לחיילות דתיות. בשנה שעברה פתחה באזור מגוריה את בית המדרש "אלומות" לנשים. ״אני מלמדת בכל שבוע נשים דתיות וחילוניות בכל שלבי החיים, בנות עשרים עד שישים. זה פרויקט חיי, וזה בזכות הלימודים בכולל. ברגע שמיצבתי את עצמי כאישה שלומדת תורה ברצינות, יכולתי גם להביא את זה למציאות בצורה רצינית״.
היא לומדת ב"כולל דעה" בירושלים שפועל תחת רשת "אור תורה סטון". ״אנחנו לומדות הלכה מהמקור עד לימינו: גמרא, ראשונים, שולחן ערוך, אחרונים. הלכתי ללמוד תורה כי רציתי להשפיע על חיים לא מבחוץ, אלא מבפנים. עולם ההלכה הוא הדבר הכי קיומי, הכי אישי, שנוגע בחיים בצדדים הכי עדינים שלהם. בכל המעגלים: מהלכות נידה עד הלכות אבלות, או סתם שאלה קטנה בהלכות שבת, שנשים ביישוב באות ושואלות אותי. לחלק מהנשים הרבה יותר נוח לפנות לנשים בשאלות הלכה. בעצמי, כבר הרבה שנים שאני פונה לרבניות. בסיטואציות מסוימות אני מרגישה שנשים יוכלו יותר להבין אותי, וזה נגיש לי יותר מלפנות למישהו שאני לא יודעת עד כמה הוא מכיר את העולם שלי״.
מרב שמש רוזן | צילום: נעמה שטרן
בסוף כל שנה ניגשות תלמידות הכולל למבחני הלכה פנימיים על הנושא שלמדו. השנה, לראשונה, ייגשו בקיץ למבחני הרבנות הרשמיים, ושמש־רוזן תיבחן על איסור והיתר. ״אנחנו מחכות לראות איך המערכת תעבוד. האם הנשים ייבחנו באותו האזור שהגברים נבחנים בו? האם יתייחסו אליהן באופן שווה? יבדקו את המבחנים שלהן באופן שווה? יש לי חשש שלא משנה כמה תדעי לענות טוב, ברגע שידעו שזה מבחן של אישה, יתנהגו אליו אחרת. הנחת המוצא בתוך האירוע הזה היא שלרבנות לא נוח עם זה שהנשים ניגשות. בג״ץ קידם את העתירה, וזה יפה, אבל הרבנות פועלת עם היגיון פנימי משלה, ובהיגיון הפנימי הזה נשים לא אמורות לגשת. אני מחכה לראות איך תפיסות העולם האלה ייפגשו״.
אם זה יצליח, אם נשים ייגשו למבחנים ויעברו, מה את מקווה שהמהלך ישיג?
״ההכרה של הרבנות לא חשובה לשאלה אם אישה יכולה להיות דמות רבנית או לא. זה כבר קורה, זו עובדה בעולם. המבחן של הרבנות יכול להשיג הכרה ציבורית, שהיא חשובה מאוד: שוויון זכויות מבחינת שכר, וגם מבחינת אפשרויות לגשת לתפידים שהמדינה מציעה, שאין שום סיבה שנשים לא ייגשו אליהם כמו גברים״.
איזה סוג של תפקידים?
״ככל שאת עולה למעלה בהיררכיה הרבנית, ככה יותר קשה לדמיין אישה יושבת בכיסא הזה. אבל הלוואי. רבניות קהילה כבר יש. ויש הרבה מקומות נוספים: רבנית בבית חולים. רבנית בכלא. רבנית בצבא. בכל מוסד ציבורי שדורש רב, צריכה לכהן לצידו גם רבנית, שיכולה להיות כתובת נגישה לנשים. היום ההופעה של דמויות נשיות רבניות בתוך המציאות הקהילתית־דתית האורתודוקסית הרגילה, כמעט לא קיימת. יש עוד המון עבודה. אני שמחה להיות מהדור שבעזרת השם יפתור את זה. אבל להגיד לך שאני יודעת מה בדיוק יהיה העתיד? יש כאן הרבה ערפל, והרבה אמונה״.
האמונה הזאת מתבטאת בדרכה האישית של שמש־רוזן, ודורשת השקעה יומיומית, התכווננות ומשאבים. ״אני יודעת על עצמי כמה אני משקיעה בזה. תוך כדי אימהות, תוך כדי צורך להתפרנס, תוך כדי המלחמה, התורנויות של האיש שלי הרופא בבית חולים, כל המאמץ המשפחתי שלנו נתון בזה. אלה החיים שלי. תמיד יש איזה ספר פתוח לידי, ככה אני חיה. הבנות שלי כבר מכירות את זה, מחקות אותי, פותחות ספרים. זה לימוד מסועף. לשבת שעות מול ספר גדול עם אותיות קטנות, ולפצח. שעות על הבית יוסף, להחזיק ראש, להבין את הרקע של הגמרא, לזכור את כל הפרטים, השתלשלות הפסיקה. רגעי הפיצוח מרגשים מאוד. וזו זכות להיות מסוגלת לענות, להיות כתובת לשאלות שמגיעות מהנשים סביבי״.
יש לך חששות מהדרך הזו?
״החשש העיקרי הוא שזה לא יתקבל. שזו תופעה שלא יראו בה מיינסטרים אלא עניין צדדי. שיתייגו את זה ככמה נשים משוגעות לדבר. אני לא רוצה להיות משוגעת לדבר, אני רוצה להיות אחת מרבות. הייתי רוצה שבשנה הבאה יעמדו עשרות נשים בתור ללימודי הלכה. דרושות לנו רבניות! זה יכול להשפיע כל כך טוב על המציאות, על הגידול של הנערות שלנו, על גידול נשים בכל חלקי החיים.
״הייתי רוצה שיראו כמה עמל אנחנו משקיעות בלימוד הזה. כמה כוחות ואנרגיות, כמה המשפחות שלנו כפופות להשקעה הזו. הייתי רוצה להגיד למי שלא מבינים למה אנחנו עושות את זה ולמה אישה צריכה להיות רבנית, שהכוונות שלנו טהורות. הלב שלנו במקום הנכון. זה לא בא ממקום פמיניסטי־רדיקלי, לא מרצון להפוך את העולם. המוטיבציה פשוטה: לדעת הלכה, לעזור לעוד אנשים ונשים לדעת הלכה. להיות אנשים ונשים עובדי השם טובים יותר״.