אחרי שרוחל'ה התמקמה בחדר שהקצו לה בדירת האנוסים, היא מצטרפת ליושבים סביב שולחן האוכל. שרה, מי שהייתה המורה שלה בסמינר עד לאחרונה, מציגה אותה בפני שאר חברי הקהילה. אך במקום קבלת פנים מאירה, רוחל׳ה נכנסת היישר אל תוך ויכוח סוער באשר לשיתוף תמונות וסרטונים מחוץ לקבוצת הווטסאפ של הדירה. קבלת הפנים הזאת בפרק הראשון של הסדרה "בהסתורה" לא הייתה רק שורה בתסריט עבור נעמי הררי שמגלמת את רוחל'ה בתפקיד ראשי. ״זה ממש הדהד את המקום שלי", היא מספרת. ״על הסט בסדרה היה קאסט שחקנים ותיק ומוכשר מאוד, כולם כבר חברים וקולגות, ואני החדשה והצעירה מכולם, רק מתחילה את המסע וקצת נזרקת למים". הררי השתתפה בעונה השלישית של "המפקדת", בסרט "המשלחת", ועכשיו בסדרה בבימויו של אסף סבן שמשודרת בכאן 11 ובכאן BOX, בה היא מצטרפת לשורה הראשונה של השחקנים בארץ בהם נועה קולר, גל תורן, חני פירסטנברג, נעמי לבוב ועוד.
הסדרה עוסקת בסיפורם של חבורת אנוסים - חרדים החיים חיים כפולים, כחרדים גמורים כלפי חוץ וחילונים בסתר. הררי מגלמת כאמור את דמותה של רוחל'ה - צעירה חרדית בת 19, שעובדת בהייטק וחולמת על חיים אחרים. כשמשפחתה מנסה לקדם עבורה שידוך שאינה מעוניינת בו, היא מחליטה להידבק בקורונה במכוון כדי לזכות בתירוץ לצאת מהבית ולעבור לדירת בידוד. בדירה, המתפקדת כדירת מסתור של האנוסים, היא פוגשת את "דונלד טראמפ" המסתורי (אורי קומאי) ובין השניים נרקם סיפור אהבה. את החבורה מנהיג יוסי זוכמיר (גל תורן) ולאורך הסדרה נפרשים סיפוריהן האישיים של דמויות מתוך הקבוצה, החיים בפחד מתמיד מחשיפה בפני בני משפחותיהם וסביבתם הקרובה.
נעמי הררי | צילום: בת–שחר ניסן
לנעליה של רוחל'ה החליקה הררי כמעט בטבעיות. ההבעה העדינה והמבוישת, הגוף המכונס והמבט המושפל גרמו לה להיראות אותנטית עד כדי כך שאישה חרדית ניגשה אליה ברחוב בזמן הצילומים וביקשה ממנה להצטרף לתפילות שהיא מארגנת.
מה תפס אותך כשקראת את התסריט?
"הדמות של רוחל'ה מאוד משכה אותי וגם הפחידה אותי. מצד אחד היא חזקה מאוד ואינטליגנטית, יש לה חוכמה שקטה והיא מאוד אמיצה. היא עושה דברים שאני לא חושבת שאני הייתי מסוגלת לעשות. מצד שני, היה לי גם פחד כי יש משהו יומרני בלשחק בחורה חרדית. בסדרות אחרות על חרדים ראיתי שחקניות ששיחקו דמויות דתיות והן עשו עבודה מאוד טובה. אבל בתור בחורה חילונית לגמרי, היה לי חשוב שלא לעשות עוול לבחורות שנמצאות בפוזיציה כזו. לא רציתי להוזיל את זה ולשחק איזשהו סטריאוטיפ. כל הזמן שאלתי את עצמי האם אני צריכה לשאת על כתפיי את כובד החברה החרדית, והאם אני עושה את זה טוב או לא.
"לבשתי בגדים צנועים, ובעזרת אנשים דתיים ודתיים־לשעבר שליוו אותנו בתהליך הצלחתי להתחבר לדמות. הבנתי שאפשר להלביש אותי בבגדים שונים ולקלוע לי צמה, אבל התחושה של לרצות עוד, ללכת נגד מה שאומרים לי, היא תחושה שאני מכירה טוב מאוד. הדימוי שליווה אותי לאורך כל הדרך היה של קפיצת באנג'י: רוחל'ה קופצת בלי לדעת על איזו קרקע תנחת. היא עוזבת את המוכר והבטוח, ובמקום הזה היה לי חיבור מאוד חזק אליה. פגשתי בחיי נשים מכל הסקאלה הדתית והחרדית ולמדתי שבתוך כל זרם יש הרבה גוונים ויש אינדיווידואל, ובמובן הזה זה נתן לי קצת חופש".
כדי ללמוד את עולמן התרבותי של הדמויות, צוות השחקנים בילה שבת בחצרו של האדמו"ר רבי שמעון שנייבלג, מי שמשמש כיו"ר ארגון "גדלנו" לחיבור וקירוב בין יוצאים בשאלה והוריהם. "הייתי המומה מהפתיחות שלו לקבל אותנו", משתפת הררי. "הוא ממש ראה שליחות במפגש איתנו".
מה למדת על העולם החרדי?
"אני לא יודעת הרבה דברים ואני נזהרת שלא לראות דברים באופן שטוח, אבל כדמות של בחורה חרדית, הרגשתי בושה כללית, הרגשתי איזו חוויה של התנצלות. אפילו ברמת הקול, היה בי משהו יותר איטי ושקט. עוד דבר שאני יכולה לציין, וזה משהו שאני לוקחת איתי, זה המשמעות של מבט ישיר. גיליתי כמה משמעות ועומק יש בלהישיר מבט לאדם שעומד מולך. הייתה לי סצנה אחת עם זוכמיר מנהיג הקהילה, שהייתה בה דרמה גדולה בעצם המבט. עבור רוחל'ה היה משהו מאוד חשוף בלהסתכל על מישהו, וזה הלך איתי".
משהו בהיכרות עם העולם הזה שינה את דעתך ביחס לחרדים?
"לחילונים יש איזו נטייה לשים חרדים באותה משבצת, ואנחנו נמצאים היום בשיא הקיצון של הדבר הזה, לצערי. אבל יש ביהדות ערכים מופלאים, ויש דברים שגם חילונים חוטאים בהם וגם חרדים חוטאים בהם. הסדרה עושה זום־אין על חלק קטן מאוד בחברה החרדית, אבל כזה שהוא עדיין גדול בהרבה ממה שנדמה, וחושפת מרחב שיש בו מכנים משותפים גם עם חרדים וגם עם חילונים. הסדרה בעצם עוסקת במורכבות, ולאנשים קשה עם מורכבות, עם הרעיון של גם וגם, זה דבר שמעורר התנגדות ועושה בלגן בסדר הרגיל.
"אני חושבת שהמפגש עם העולם הזה קירב אותי להבנה שאפשר להאמין ולפחד, להאמין ולא להיות דתי, לחיות בתוך סתירה. קודם לכן, מבחינתי, חרדים היו בעיקר אנשים שלא מסכימים עם איך שאני חיה, בעלי דעות קיצוניות, אולי אפילו כאלה שלא אוהבים אותי. ופתאום המפגש שלי עם המורכבות הזאת שינה אצלי משהו. במובן הזה, אני חושבת שהסדרה יכולה לעשות שירות טוב גם לחרדים וגם לחילונים. אני מקווה שיזהו שבעומק זה לא סיפור על החברה החרדית אלא סיפור על חיים בסוד ובשקר. ואני מאמינה שזה יכול לגעת בהמון אנשים".
נעמי הררי | צילום: בת–שחר ניסן
אני שואלת את הררי איזה רגע מהסדרה היא לוקחת איתה, והיא צוחקת, תגובה שמגלה את פערי הזמנים שנוצרו בשל המלחמה.
"צילמנו את הסדרה לפני 7 באוקטובר, אז אני כבר לא ממש זוכרת. נשארה אצלי החוויה של השירים והניגונים סביב השולחן, זה אירוע שחוזר בכמה סצנות. את השירה מובילה מעיין ליניק, שיש לה קול מלאכי והיא הייתה תפר מאוד יפה בין המציאות לצילומים. השירים שהיא הובילה היו ממש רגעים ששכחנו שאנחנו ביום צילום והיינו רק שקועים בשירה".
נעמי הררי, 26, גדלה ברמת־גן, למדה בתלמה ילין, המשיכה למכינה הקדם־צבאית "בינה" בתל־אביב ושירתה בתיאטרון צה"ל. אחרי הצבא למדה משחק בסטודיו יורם לוינשטיין, והיום היא חלק מהדור הצעיר של שחקני הבימה. על הבמה אפשר לראות אותה בימים אלה בהצגות ״רומי + ג'ולייט״, ״משהו טוב״, ״הערת שוליים״, ובקרוב גם ב״הלילה השנים עשר״ של שייקספיר.
שנת לימודים במכינה קדם־צבאית הייתה צעד יוצא דופן בסביבה שלה. "בתלמה ילין נדלקתי על שיעור מחשבת ישראל", היא אומרת. "רציתי להמשיך ללמוד פילוסופיה יהודית, והאפשרות שהציעה המכינה, עם חיי קומונה ולמידה נטולת מבחנים, מאוד משכה אותי. בנוסף, רציתי לבדוק אם אני יכולה קצת לסטות מהמסלול, לא להיות לגמרי רק בתיאטרון ומשחק, לראות מי אני כשאני לא בתוך הדבר הזה. עוד במכינה הייתה בי סקרנות לעולם של ערכים ומנהגים יהודיים, כך שתהליך ההכנה לסדרה היה בעיקר עבודה פנימית של היזכרות".
את משחקת גם בתיאטרון וגם על המסך. איפה את מרגישה יותר בבית?
"בתיאטרון אני מרגישה הכי בבית. זה הלחם והחמאה שלי, חדר הכושר של הנפש, המקום שמזכיר לי למה משחק ואמנות בכלל חשובים. זה מדיום שיש בו מפגש אנושי ממשי, של אנשים שפוגשים אנשים, וזה משהו שכל כך חסר היום. יש הרבה כוח בעצם העלייה ערב־ערב לבמה, ובחזרה שוב ושוב אל אותו סיפור, אבל בכל פעם לנסות לחיות אותו מחדש, להמשיך לאהוב אותו, להמשיך להסתקרן ממנו ולהמשיך להאמין בעצמי ובפרטנרים שלי. אני מאחלת לעצמי לעשות תיאטרון כל החיים".
התיאטרון, צריך להודות, נתפס היום בעיניים צעירות כמדיום כבד, איטי ומיושן, כזה שמתקשה להתחרות בקצב, בזמינות ובגירוי הבלתי פוסק של המסכים. אם פעם היציאה להצגה הייתה אופציה לבילוי, נדמה שכיום יותר ויותר צעירים מדירים רגליהם מן האולמות, ומותירים את התיאטרון לקהל מבוגר יותר.
"זה מדיום לא פשוט, והוא גם לא תמיד מתגמל. נעשית הרבה עבודת שיווק כדי להביא צעירים לתיאטרון, ובכל זאת, בתוך כל השינויים, התיאטרון עדיין נשאר ומתקיים. כי אין מה לעשות - כשעולים על הבמה או יושבים בקהל קורה קסם, ואין לזה תחליף, גם הקולנוע לא עושה את מה שיש בתיאטרון. אנחנו מנסים כל הזמן לפצח את השאלה איך להגיע לקהל צעיר", אומרת הררי. "נהיינו אנשים חסרי סבלנות, ולא רק הצעירים, גם קהל מבוגר שולף טלפון בשלב מסוים. זה לא מה שהיה פעם, אבל אני כן מרגישה שעל אף שנוכחות היא דבר שהולך ונעשה מורכב יותר, אנשים עדיין צמאים לפגוש אנשים באמת. אני מאוד מקווה שהמאמצים שלנו ליצור תיאטרון הם לא מלחמה אבודה, צריך ממש להתאמץ כדי שזה יקרה. יש יוצרים שעובדים קשה מאוד כדי למשוך צעירים, ואני רוצה להאמין שזה עדיין אפשרי".
מאז הקורונה, וביתר שאת מאז פרוץ המלחמה, ההגדרה של מה "חיוני" ומה "מיותר" התנסחה מחדש, והאמנות לא פעם נדחקה אל תחתית הרשימה. בתוך מציאות כזו, שבה הכאב, הדחיפות והחרדה תפסו את מרכז הבמה גם עולם המשחק והתיאטרון נאלץ להצדיק מחדש את מקומו.
קו דק בין מציאות לצילומים. מאחורי הקלעים | צילום: באדיבות כאן 11
"המלחמה תפסה אותי כשהייתי סטודנטית למשחק, בדיוק כשעבדתי על 'אוכלים' של יעקב שבתאי", מספרת הררי, "אני זוכרת ששאלתי את עצמי: מה בכלל קשור עכשיו להעלות הצגה? איך מזמינים אנשים לתיאטרון בזמן כזה? מה מוסרי בזה? זאת הייתה הפעם הראשונה שנפגשתי באמת עם השאלה מה אני בעצם עושה כשאני משחקת.
"כמה חודשים אחרי פרוץ המלחמה, השאלה הזאת כבר לא יכלה להישאר תאורטית. המלחמה זירזה אצלי תהליך של בירור: למה אני עושה את מה שאני עושה. מעבר לזה שאמרו לי שאני מוכשרת או שיש לי את זה. הייתי צריכה לשאול את עצמי שאלה עמוקה יותר, איך אני משרתת את מה שקורה עכשיו. היה לי קל יותר להבין למה קומדיה נחוצה, כי ברור שאנשים צריכים גם לצחוק. אבל מה המשמעות של להביא סיפורים קשים, כשנדמה שגם ככה יש לנו די והותר כאב במציאות?" היא מספרת. "עם תחילת המלחמה הגעתי לאיזו תשובה שלפיה כל אדם מגיע עם סל מסוים של תכונות, רגישויות וערכים, והוא צריך ללמוד איך להציע אותו לעולם, איך בעזרתו לקרב ולעזור. אני הייתי צריכה להבין מה הסל שלי. זאת הייתה הפעם הראשונה שהסתכלתי על משחק לא רק כביטוי אישי, אלא גם כסוג של שירות לציבור, וגם לעצמי. ומשהו בתפיסה שלי השתנה".
צילום: בת–שחר ניסן
זיהית שינוי גם בסביבה שלך?
"אני מוקפת באמנים, בעיקר בהרבה מאוד שחקנים, ורבים מהם הוקפצו למילואים. זה מעבר חד מאוד להיות אמן, ורגע אחר כך חייל. ממה שאני ראיתי, הייתה התגייסות כללית לעזור. השבועות הראשונים של המלחמה היו מהדברים הכי מרגשים שאני זוכרת: הייתה תחושה כמעט אפוקליפטית ובתוך זה הייתה התגייסות משותפת ואחווה גדולה. עם הזמן, משהו מזה הלך והתמוסס, אבל עדיין ראיתי סביבי אנשים שהמשיכו ללכת למילואים בכל פעם שנקראו או שהתגייסו אזרחית בכל דרך שיכלו. באופן רחב יותר, המלחמה גם הוציאה אותנו מאוד מהעיסוק בעצמנו. פתאום המבט הופנה החוצה, אל מה שקורה, אל מי שצריך עזרה, אל האחריות המשותפת. גם ההליכה השבועית להפגנות למען השבת החטופים הייתה חלק מזה, מהניסיון לא להישאר רק בתוך החיים הפרטיים שלנו".
הררי גדלה במשפחה של ארבעה אחים: שני זוגות תאומים בהפרש של עשור. אחותה התאומה עוסקת בהנדסה ביו־רפואית, ואילו האחות מצמד התאומים הראשון, אביגיל, היא גם שחקנית. ״תאומות זה שיעור מאוד גדול״, היא אומרת. ״זה חלק חשוב בזהות שלי ואני בתהליך מתמשך עם המשמעויות של זה. כשחקנית אני מרגישה שהמוח שלי פתוח, שהוא כפול. אני חיה עם עוד נפש בתוכי". את בן זוגה השחקן אורי בלופרב הכירה על הסט של הסרט הקצר ״זיכרון אשר דוהה״ שבו שניהם גילמו שחקנים הניגשים לאודישן. ״יש לנו אהבה מאוד גדולה, כזאת שפתחה לי צוהר מאוד גדול להבין איך אני רוצה לחיות״.
איך זה להיות שחקנית עם אחות שגם היא שחקנית?
"רק בשנים האחרונות אני מרגישה פחות את פער הגילים. גדלתי לתוך מציאות שבה אחותי - בעיניי, וגם בעיני רבים אחרים - היא שחקנית מבריקה. יש לזה מן הסתם גם שכבות תת־קרקעיות, אבל במודע דווקא נהניתי מזה שאנשים מזהים את הקשר בינינו ואומרים שאני דומה לה. זה ממלא אותי גאווה, כי היא באמת מאוד טובה.
מתוך המפקדת | צילום: באדיבות כאן 11
"מצד שני, היינו גם באותן תחנות, כמו תלמה ילין ויורם לוינשטיין, ותמיד הייתה בי איזו תחושת מחויבות 'להפציץ'. ובכל זאת, הרגשתי שהטייטל של 'אחות של' דווקא עבד לטובתי: אולי באודישנים שמו לב אליי קצת יותר, אולי נתנו לי עוד רגע של מבט, לצד אמונה שאני עומדת בזכות עצמי. אנחנו גם מאוד שונות כשחקניות. היא פרצה את הדרך, ואני באה בשקט עם אפשרות להתבונן בעצמי יחסית אליה. במובן הזה, דווקא ההשוואה אליה לא בהכרח מחלישה אותי. להפך. לפעמים, כשעולה בי חוסר ביטחון, אני נשענת גם על האמונה שלי בה: אם היא כל כך טובה, ויש בינינו קשר דם, אז אולי גם בי יש משהו מזה. זה לא מבטל את הדרך שלי, אבל זה כן עוזר לי להרים את עצמי".מאחורי הדברים
מאחורי הדברים
צילום: אופיר קרלשטט
מאחורי הסדרה עומד התסריטאי והיוצר יוסי מדמוני, שכתב אותה עם אבי תפילינסקי, שגם משחק בה. מדמוני, שגדל בירושלים בסביבה חרדית בשכונת הבוכרים, מספר שהעיסוק בחיים כפולים ובשאלות של שייכות וזהות מלווה אותו שנים. ב־2015 לימד קולנוע ב"אותיות פורחות", קבוצה של חרדים וחרדיות שהיו בתהליכי יציאה בשאלה, ושם נחשף מקרוב לסיפורי חיים של "אנוסים" ובהם גם סיפורו של תפילינסקי - ראש ישיבה לשעבר שחי במשך 12 שנים חיים כפולים, ולאחר שעזב את העולם החרדי הורחק מילדיו.
לדבריו, תקופת הקורונה סיפקה את נקודת הזינוק הדרמטית לסדרה. "הרקע של הקורונה היה סטינג טוב לסיפור, של אנשים שמנצלים את המגפה כדי לברוח מהעולם החרדי. משהו במציאות האפוקליפטית חידד את החיים שלהם ואת הקונספט של הסדרה", הוא אומר. כך נולדה דרמה שעוסקת לא רק בהסתרה, אלא גם בשאלות עמוקות יותר: האם שמירת מצוות היא תנאי הכרחי כדי להישאר אדם מאמין? והאם אדם חרדי יכול בכלל להפוך לחילוני - לא רק כלפי חוץ, אלא גם מבחינה תרבותית ואישיותית?
הסדרה, המלווה דמויות המצויות ברגעי משבר והכרעה, מציעה מנעד רחב של התמודדויות: יש מי שבוחר לעזוב את העולם החרדי, יש מי שחוזר בתשובה ויש מי שבוחר להמשיך לחיות בפיצול ובסוד. ככל שהעלילה מתקדמת, גם המורכבות גדלה - אם בתחילתה הסדרה מפנה מבט ביקורתי אל החברה החרדית, הרי שבהמשך היא מפנה את אותה מראה גם אל העולם החילוני, וחושפת את החסר, הבדידות והמחיר הכרוכים גם בו. הפתיח שבו הפיוט "לכה דודי" מבוצע בלחן של השיר "The House of the Rising Sun" של האנימל'ס מזקק היטב את המתח שבין געגוע, מרד ותלישות.
קשה לדעת כמה "אנוסים" חיים כיום בישראל. ההערכות מתוך הקהילה עומדות על כ־4,000 גברים ונשים מכל הזרמים החרדיים, לצד מספר לא ידוע של אנשים החיים כך בלי לחשוף את עצמם. האם הסדרה תשפיע על השיח הפנים־חרדי? ימים יגידו.