שער ירקרק ושביל אבנים שחוקות הובילו אותי לדלת עץ כחולה. אחרי נקישה קלה פתחה לי את הדלת אתי אנקרי. עוד לפני שהתחלנו לשוחח, היא הניחה מולי צלוחית מלאה מאפי תמרים ושקדים מעשה ידיה. בשנים האחרונות מיעטה להתראיין ועכשיו נדמה שהיא מוכנה לפתוח במעט, ולספר. ״הרגשתי שאני לא בנויה מספיק כדי לדבר, ושיש לי צורך להיכנס הביתה ולגדול לבד בעקבות שינוי גדול שעשיתי", היא חוזרת לרגע ההוא לפני שבע שנים שבו למרות הקריירה המפוארת, הפרסים, הפרויקטים, ההופעות וההשמעות רבות ברדיו, החליטה להפסיק להופיע מול קהל מעורב והתחילה לקיים הופעות בפני קהל נשי בלבד.
״זה היה שינוי שבחרתי בו ורציתי אותו, אבל כמו כמעט כל בחירה, ישנה הבחירה ואחר כך צריך להמשיך לבחור ולקבל את הבחירה החדשה שמביאה חידושים לעולם. והבחירה הזו הביאה לי הרבה התמודדויות שלא צפיתי אותן".
התמודדויות שלא צפיתי. אנקרי בהופעה | צילום: צילום מסך
למשל?
"הייתי רגילה לעבוד עם צוותים מסוימים של נגנים, והחלטתי שאני עוברת לנגן רק עם נגניות. זה היה כמו להעתיק את המשרד שלי מבניין אחד לבניין אחר. כמו להתחיל הכול מהתחלה. העבודה עם צוותי המוזיקה שלי היא מאוד משמעותית ומורכבת. באופן טבעי אני אוהבת לאסוף אנשים סביבי וללכת איתם דרך, יש איזו היכרות משותפת, הם מכירים אותי ואני אותם ועם הזמן כבר פחות מדברים ויותר מנגנים. ואז נאלצתי, רציתי ובחרתי להחליף את כל הצוות שעבדתי איתו. זו הייתה פרידה.
"והיו עוד הרבה שינויים שנגרמו מעצם הבחירה שלי, כמו למשל להפסיק להופיע בהופעות פומביות גדולות, מופעים לאומיים. שזה היה לי מובן מאליו, ופתאום לא. לעבור לעבוד יותר בקטן. קטן יותר ביחס למשהו יותר מופץ, יותר מפורסם, יותר מוכר. התחילו להפנות אליי שאלות שהייתי צריכה לענות עליהן תשובות כלליות, כשאני בעצמי רק עושה את הדרך שלי. והרגשתי שאני צריכה לסגור את הדלת ולתת לעצמי לגדול ולחוות לבד את מה שאני חווה. לקח לי זמן להיפרד ולתת לדבר הזה לחלחל פנימה אצלי, ולהסכים גם לכאוב את הפרידה. מצד שני בתהליך הגמילה נולד משהו חדש. בתקופה של כל השנים האלה המשכתי ליצור ולהקליט שירים אבל הפסקתי לעבוד בלהיות זמרת כביכול פומבית".
אנקרי, 63, אומנם הפסיקה להתראיין לתקשורת אבל המשיכה לעשות מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב, מוזיקה טובה.
"הרגשתי שאני ממשיכה לעשות את התחביב המקצועי שלי. כל פעם הקלטתי שיר וכשלא הרגשתי צורך להשאיר אותו אצלי פשוט שלחתי אותו לים הגדול, שקוראים לו יוטיוב או ספוטיפיי או לקבוצות ווטסאפ של נשים שאני מחוברת אליהן. וזהו, ככה שלחתי שירים כל פעם בלי לעשות עניין גם לא לעצמי, כמו לעצום עין ולשלוח שיר".
ומתי הרגשת שזה כבר לא מספיק?
״לפני חצי שנה בערך. אחרי שיחה עם מכר טוב שהעיר את תשומת ליבי לזה שלא עשיתי כבר הרבה זמן אלבום. כינסתי את עצמי לישיבה ותהיתי, מה, באמת את במחדל? מה קורה? מה זאת אומרת לא עשיתי אלבום? הוצאתי המון שירים בחמש השנים האלה. התחלתי לאסוף את השירים והבנתי שאני צריכה לעשות אלבום בעיקר בשבילי, כדי למסגר את העשייה שלי. כדי שאוכל להמשיך הלאה, כי יש עוד שירים שהם בדרך ואני רוצה להוציא אותם, וכדי שזה יקרה אני צריכה לסגור פרק כדי לפתוח אחד חדש".
ומה עם הפומביות שהאלבום מביא איתו, את שלמה איתה?
"היום אני חוזרת לזה אחרת. הייתי צריכה את החמש שנים האלה, לעכל את השינוי אצלי. עכשיו אני במקום שלם יותר. עברתי תהליך שאני כבר יכולה לראות תוצאה. מה שלא ראיתי לפני חמש שנים. זה היה יותר לעבור תהליך בלי שאת יודעת לאן את הולכת. את רק רואה מה לא. את לא רואה מה כן. ועכשיו נולד לי הכן. אלבום חדש".
האלבום החדש הוא לבעלי טעם נרכש, כמו יין טוב, יש לטעום אותו בלגימות קטנות, לגלגל ולהפוך בו. הקול של אנקרי צלול, מלטף ומרגיע, והמוזיקה - יהודית נשמתית. יש בו שיתופי פעולה עם קורין אלאל ז"ל, יובל דיין, אסתר ראדא, עדי אלבחר, ובנותיה מעיין ושירה ליניק. האלבום מאגד 15 שירים ובהם שניים -"'י־ה אכסוף" ו"הכתר" - שאורך כל אחד מהם מגיע לכמעט לעשר דקות.
אנקרי איגדה את השירים שהוציאה בחמש השנים האחרונות וצירפה אליה לעבודה את העורכת גלית ושדי. "ניסינו לערוך את השירים מבחינת הסאונד והמצלול, וגם בניתי איזשהו סיפור בדרך ההשמעה ובסדר הכרונולוגי של השירים. לקח לי זמן גם להתרגל ולהסכים לזה״, היא מספרת, ״הייתי צריכה להתגבר בעצמי על ההצהרה הזו שאני מוציאה את השירים החוצה״. בנוסף לאלבום שנושא את השם ״אורייתא״ צילמה אנקרי גם קליפ לשיר "קומי אחותי".
אתי אנקרי | צילום: אבישג שאר–ישוב
למה אורייתא?
"ברגע שכתבתי את השיר אורייתא, הרגשתי שחיכיתי לו הרבה שנים. תמיד ישנו השיר שעוד לא כתבת, ואורייתא בשבילי הוא השיר הזה".
במהלך הריאיון היו שאלות שאנקרי סירבה לענות עליהן מתוך מקום של ענווה ומיקוד. "באופן כללי אני לא רוצה לדבר על הדברים הגדולים שעוברים על כולנו״, היא מסבירה, ״השירים שלי מדברים על הדברים הקטנים שעוברים אצלי בלב, ובאיזשהו מקום מתחברים למה שעובר על כולנו. אני מתבוננת על רחשי ליבי. לכל אדם יש את כל העולם בתוכו. ויש בתוכנו את המלחמות שיש בחוץ. והמלאכה שלנו היא להשקיט את ליבנו, לעזור לו. אם תשכיני שקט בליבך, תשכיני שקט בביתך וזה ישפיע על סביבתך, ואחר כך על כולנו".
האלבום ממשיך איזשהו קו מוכר שלך או שזהו פרק חדש?
"אני חושבת שכל האלבומים שלי מסכמים הלך־רוח של תקופה מסוימת שהייתי מונחת בה. יש להם היגיון פנימי, גם לאלבום הזה. הוא כולו מוקדש לה' באיזשהו אופן. כל השירים מתייחסים לדיאלוג עם מציאות הבורא. אפשר לעבור שיר־שיר ולראות שהם מתייחסים באיזשהו אופן לנקודה היהודית, מול הבורא או בכלל. בנוסף, יש באלבום גם נקודה מאוד נשית. אומנם תמיד אני כותבת מנקודה נשית, מעצם העובדה שאני אישה. אבל יש משהו נוסף באלבום, כמו כביכול השתקפות של המקום של האישה, כמו הלבנה, שהיא תמיד חסרה ומלאה".
צילום: אבישג שאר–ישוב
אנקרי אוהבת ללמוד לעומק את הנושאים שהיא שרה עליהם, והיא מספרת על העבודה באלבומים הקודמים שהובילו אותה עד הלום. ״באלבום בהשראת הטקסטים של רבי יהודה הלוי התעמקתי בפיוטים ולמדתי על העולם שלו. אחרי שנפרדתי מהאלבום ההוא פגשתי את השירים היהודיים התוניסאיים, שחלקם מגיעים מג'רבה ועוסקים בפיוטים יהודיים שמושרים בערבית, ערבית־יהודית. במסע הזה גיליתי שנשים היו מתכנסות ושרות ומנגנות, על הסירים של הקוסקוס. הן נקראו 'המשוררות'. מכל שיר שלהן שבמקור מורכב מכ־30 בתים, ליקטתי שניים־שלושה. פגשתי חלק מהן והן זוכרות את כל השירים בעל פה. הייתי צריכה לבחור ממש קמצוץ, מעט, ולעשות ממנו שיר. במקביל נחשפתי להתוועדויות של נשים ששרות, שמתרחשות הרבה בארץ ותפסו תנופה מאוד גדולה".
היא הוזמנה להופיע בהתוועדויות רבות עוד לפני שהופיעו אצלה הסממנים הראשונים לחזרתה בתשובה.
"הכרתי את אודהליה ברלין, צביה צור ורינת קיסר, שהיו באות אלי הביתה לעשות התוועדויות. הייתה פה מסורת כזו והיא עדיין קורית מדי פעם. נשים מתקבצות ושרות ביחד. ומבחינתי זו השתקפות של השירה של הנשים התוניסאיות. בהתוועדויות שרים שירי תפילה ויש השתוקקות וכיסופים. זה היה לי ממש חידוש מעניין. כי אני בתור כותבת, מאז שאני קטנה, כותבת מעצמי. לא הכרתי את העומק של השירה, את ארון הספרים היהודי. כילדה שמעתי שירים ברדיו ושירים שההורים שלי אהבו לשמוע, פה ושם כמובן היו גם פיוטים, אבל לא זכיתי ללמוד אותם לעומק. וכשחקרתי את השירים של רבי יהודה הלוי גיליתי שהוא כותב על עצמו, לצד החיבור שהוא עושה לכנסת ישראל. הוא בעצם מלא בתורה, ולא מפריד בין המצב הנפשי שלו למצב הכללי של עם ישראל. הכול כלול בהכול.
"אפשר להגיד שבאלבום החדש יש תוצאה של המחשבה הזו. ההתייחסות לשירים שלי היא משולבת, היא לא רק פרטית, היא גם כללית, זה גם הרבה בהשפעת הלימוד של ימימה אביטל. הלימוד מתחיל בהתייחסות פרטית למקומך ולזכות לקיומך, ובהדרגה מובן שהמקום האישי הוא חלק מהמקום הכללי, זאת אומרת ההשתייכות לעם ישראל״.
ויש כבר תוכניות לאלבום הבא?
"בעזרת ה', ננוח קצת מהעשייה הזו ואז לאלבום הבא - שנזכה".