"כשאת שואלת אותי מה בדיעבד הייתי עושה אחרת, את בעצם רומזת שהייתי צריך לשקר", אומר אלוף במיל' מוטי אלמוז. "כל העובדות היו מול העיניים, במצב כזה צריך להגיד את האמת, גם אם היא קשה".
ובכל זאת, היה צריך למהר לקבוע מה בדיוק אירע שם? אי אפשר היה לומר בשלב ראשון שזה ייבדק לעומק?
"גם זה שקר בעיניי. מה לא ידענו עדיין? צבא לא מנהלים לפי רעש, ו'בדיקה לעומק' הייתה מעלה את כל מה שידענו כבר אז".
זה קרה בשעת בוקר ב־24 במרץ 2016, פורים תשע"ו. כשתושביה היהודים של חברון עסקו בהכנות לתהלוכת העדלאידע המסורתית, התקרבו שני מחבלים חמושים בסכינים אל עמדת השמירה במחסום ז'ילבר, ליד שכונת תל־רומידה (אדמות ישי). הימים היו ימי "אינתיפאדת הבודדים", והדריכות הייתה גבוהה. סגן משנה מ' יצא מעמדת השמירה כדי לבדוק את שני הצעירים המתקרבים, ואז אחד מהם פתח בריצה לעברו. בשל מעצור בנשק, נאלץ הקצין להדוף את המחבל בידיים חשופות. לאחר התגוששות קצרה הצליח המחבל לחמוק ממנו, והמשיך בריצה לכיוון השכונה היהודית הסמוכה. א', לוחם שהיה בעמדה, כיוון את נשקו וירה אל המחבל הרץ. בינתיים המרצח השני הסתער אל א' מגבו ודקר אותו פעמיים, בזרוע ובכתף. אחר כך ניסה גם הוא לרוץ אל בתי השכונה, אבל הלוחם הפצוע והקצין מ' ירו לעברו, והוא נפל מדמם על הכביש.
אלוף במיל' מוטי אלמוז | צילום: לירון מולדובן
דקות ספורות לאחר מכן הגיע לזירה מפקד הפלוגה ועמו כמה חיילים מחטיבת כפיר, אחד מהם היה החובש אלאור אזריה. אזריה טיפל בלוחם הפצוע וסייע לו לעלות לאמבולנס. ואז הגיע הרגע שהפך לסערה פוליטית, ביטחונית וחברתית: אזריה הרים את נשקו וירה כדור אחד במחבל השוכב על הקרקע. לאחר מעשה הסביר שראה את המחבל מתחיל לזוז, וחשש שינסה להגיע לסכין שנותרה על הקרקע לא הרחק ממנו, או שאולי יפעיל מטען שמוסתר על גופו. בכך, אמר אזריה, פעל כנדרש מלוחם שמזהה סכנת חיים.
הירי תועד בסרטון שצילם מתנדב ערבי מארגון השמאל בצלם, ועד מהרה הופץ בכלי התקשורת. אזריה נעצר באותו היום. אלמוז, אז דובר צה"ל, הודיע שהירי הוא "אירוע חמור הנוגד את רוח צה"ל ואת המצופה מחיילי צה"ל ומפקדיו". גם שר הביטחון בוגי יעלון אמר שהירי "חמור ביותר ומנוגד באופן מוחלט לערכי צה"ל ולמוסר הלחימה שלו". ראש הממשלה נתניהו התנער תחילה ממעשהו של אזריה, אך בהמשך התקשר אל הוריו וביקש להרגיע אותם ולהבטיח להם שבנם יזכה להליך הוגן.
בתום משפט שנמשך כמה חודשים הרשיע בית הדין הצבאי את אזריה בהריגה ובהתנהגות שאינה הולמת. השופטים הסתמכו על עדות שלפיה אזריה אמר לחייל אחר במקום כי למחבל שפצע את חברם לנשק מגיע למות. הוא נידון ל־18 חודשי מאסר. הרמטכ"ל דאז גדי איזנקוט נענה לבקשתו וקיצר את התקופה ל־14 חודשים, ובהמשך נוכה ממאסרו שליש, כמקובל.
במהלך הימים והשבועות שלאחר חג פורים, ישראל סערה וגעשה. כלי התקשורת צבעו את אזריה בכותרות גדולות כרוצח, ומנגד התגבשה מחאה ציבורית רחבה למענו. רבים חשו שהמערכת הפנתה עורף ללוחם ואפילו התעמרה בו, למשל בהחלטה להובילו באזיקים. ההליך כולו, כך טענו, היה משפט ראווה שנועד להפגין את המוסריות של צה"ל על חשבון חייל פשוט מרמלה.
אלמוז עצמו ספג זעם ציבורי בשל ההודעה, שחרצה לכאורה את דינו של החייל עוד לפני פתיחת החקירה. "בפסק הדין התברר שזה היה נכון", הוא אומר לנו היום. "אני בטוח שאלאור בחור טוב", מוסיף אלמוז, שכבר לפני שנים אמר שהאיזוק היה טעות מצערת, "אבל הצבא אמר את מה שהוא היה צריך להגיד. אם אנחנו מסכימים ש־11 דקות אחרי ניסיון פיגוע לא צריך לירות במחבל ששוכב על הקרקע, זה דבר אחד. אם לא מסכימים – זה דיון אחר לגמרי".
אף שהוא מתייצב מאחורי התנהלות הצבא בפרשה, היום כאזרח הוא גם יכול לצרף ביקורת חריפה. "תמיד אמרו שבין האזור המשפטי לאזור הפיקודי יש קיר - זה לא מתערב בזה ולהפך. אבל במשך השנים גיליתי שהקיר זז. אי אפשר להתערב אומנם בענייני משפט, בגלל העריצות המשפטית, אבל מתברר שהמשפטנים מתערבים בכל דבר, כולל בעניינים פיקודיים. ולצערנו זה הולך ומחריף, ולכן חייבים רפורמה משפטית".
גיא חזות, שפיקד אז על חטיבת כפיר, שגה כשהתקשר עוד באותו יום לפרקליט הצבאי הראשי והכניס אותו לתמונה?
"לא. כי סביר להניח שלו אזריה היה נשפט רק בציר הפיקודי, ונשלח לכלא ל־14 יום, זה היה מבוטל. חזות חשב שלאירוע הזה יש הקשר משפטי, ובמערכת בריאה מתייעצים. לא היינו מגיעים לתוצאה אחרת אם הוא לא היה מתקשר".
מוסריות מתוך מחלוקות
"פרשת אזריה הסעירה את החברה הישראלית כי היא נגעה בכל העצבים החשופים שלה", אומר לנו תא"ל במיל' גיא חזות. "לצערי הרב הוויכוח הלך למקום מחנאי, בלי לשפוט לעומק את המקרה מבחינה מקצועית וערכית. לפני הכול, היה פה אירוע של חוסר מקצועיות. הירי של אזריה סיכן את המ"פ, שעמד מעל המחבל, ואת הקשר שעמד שם. אם אזריה באמת חשש שיש מטען על המחבל, כפי שטען אחרי ששינה גרסה, נמצא שהוא סיכן את כל האנשים מסביב. מקצועית לא פועלים ככה, לא יורים לפני שהרחקת את כולם.
"מעבר לכך ישנו הדיון המוסרי. אני חושב שאף אחד לא רוצה שאנשים כאן יפעלו בלי הוראות ובלי חוקים. זה התנפץ בפנינו במקרה של יובל קסטלמן ז"ל, שנטרל מחבל בכניסה לירושלים, ואז נורה על אף שזרק את הנשק והרים את ידיו. או במקרה של הירי בשלושת החטופים בשג'אעייה, שהניפו דגל לבן וצעדו ללא ביגוד כדי שלא ייחשדו כמחבלים".
"לא יורים לפני שהרחקת את כולם". רגע הירייה, מתוך הסרטון של מתנדב בצלם | צילום: בצלם - איי.אף.פי
באמת? מבחינתך הירי בחטופים זהה למקרה של אלאור אזריה?
"כן. הוא קשור למחלוקת סביב הוראות פתיחה באש והפרשנות שלהן. הזירה בשג'אעייה הייתה מורכבת, ואני לא נכנס לביקורת על החיילים שירו בחטופים, אבל הייתה אצבע קלה מדי על ההדק. לוחם לא אמור לפתוח באש על מחבלים שנכנעים, כשהוא מאחורי מחסה והם ללא ביגוד וללא נשק.
"מוסר הלחימה של צה"ל התפתח מתוך אירועים חריגים שהיו שנויים במחלוקת. כך היה במשך כל שנות קיומה של המדינה. דיר־יאסין, כפר־קאסם, המקרה של דניאל פינטו שרצח לבנונים במבצע ליטאני וזרק את גופותיהם לבאר. גם פרשת קו 300 – שם היה מדובר אומנם על אנשי שב"כ, אבל זה השפיע גם על צה"ל. בסיום כל אירוע כזה התפתח ויכוח נוקב בחברה הישראלית ובצבא, ולנוכח המחלוקת התקבעה הנורמה שעיצבה את הערך.
"מה שקרה לאחר פרשת אלאור אזריה הוא שעצם הוויכוח הפך ללא לגיטימי. פתאום קוראים לרמטכ"ל בוגד, מאיימים על הפצ"ר. כמפקד החטיבה נתתי אז לכולם לדבר, כולל לחיילים שביקרו אותי וטענו שהפקרנו את החייל. לא סתמתי את הפה לאף אחד".
לתפיסתו של חזות, ההתנגדות לעצם קיומו של דיון הגיעה לשיא בפרשת שדה תימן. "שם, מבחינה ציבורית, כבר נעשה לא לגיטימי לחקור חיילים שנחשדים בעבירה על החוק. ההחלטה של הפצ"ר לבטל את כתבי האישום הייתה נכונה לדעתי, כי ההליך זוהם (בהדלפת הסרטון – הכ"ח), אבל הדיבורים על 'עלילת דם' הם שקריים. גם אחרי ביטול ההליך המשפטי, צריך לבחון אם להעמיד את החיילים לדין משמעתי. צריך גם להשמיע אמירה ברורה וערכית, שלצערי לא נאמרה - חיילי צה"ל לא עושים דברים כאלו".
החיילים מכוח 100 אומרים שלעציר לא נגרמה כל פציעה במהלך החיפוש, וודאי שלא היה אונס.
"כל עבריין כופר באשמה. נכון, נשללה מהם היכולת להגן על עצמם, הן בגלל התנהלות הפצ"רית, והן משום שהחליט מי שהחליט – אולי מתוך רשלנות - לשחרר את העציר הפלסטיני. אבל מה שקרה כאן הוא שלא הייתה לגיטימציה ציבורית לחקור את חיילי צה"ל. ואז מגיעים לאירוע הימ"ס", אומר חזות, ומתכוון לתקרית שבה מסתערבים של משמר הגבול ירו במבוקשים לאחר שכבר הרימו ידיים ונכנעו. "מצ"ח לא רוצה לחקור את זה, הפצ"ר לא רוצה לחקור, כי מפחדים מחלקים בחברה הישראלית. ואז לאן נגיע? איך נוכל להתגאות שאנחנו הצבא הכי מוסרי בעולם?
"אין לי שום אמפתיה לחברה הפלסטינית, בטח לא אחרי 7 באוקטובר, אבל אני לא רוצה שאנשים שלי, שנתתי להם נשק כחוק, יפעלו בניגוד לחוק – ואז לא נוכל לחקור אותם רק כי הם לובשים מדים. המניע שלי הוא לא החשש מהקהילה הבינלאומית. לא אכפת לי מה הם חושבים עלינו, תמיד היו להם סטנדרטים כפולים כלפי ישראל שנלחמת על חייה. אבל אכפת לי מאיתנו. אני לא רוצה להידרדר במדרון המוסרי החלקלק. אני בן לעם היהודי, אני חי במדינה דמוקרטית, ויש לי סטנדרטים שונים לגמרי מאלה של האויבים שלי. כשאני רואה שמחלקים בקלאוות אחרי שהרגנו בכיר בחמאס או בחיזבאללה, זה מטריף אותי. מתי הפכנו להיות כמוהם? אני לא רוצה להיות כמו אלה שאין להם קווים אדומים. לי יש. אני רוצה שכשהנכדים שלי יקראו בספרי ההיסטוריה, אירועי דיר־יאסין וכפר־קאסם יהיו החריגים ולא הכלל.
"לא הפסדנו ב־48', אף שהיינו חלשים יותר מהאויב. לא הפסדנו ב־73', אף שתפסו אותנו עם המכנסיים למטה. וגם אחרי 7 באוקטובר קמנו. בסופו של דבר שום איום לא הכריע אותנו כמדינה דמוקרטית, כי שמרנו על ערכינו".
"תפרו לו תיק. זרקו אותו לים. כל המערכת עצמה עיניים". צ'רלי, אלאור ואושרה אזריה | צילום: גדעון מרקוביץ
ואולי אם היינו מתנהלים אחרת, לא היינו מגיעים בכלל ל־7 באוקטובר? התחושה הבינלאומית שישראל "איבדה את זה" אחרי הטבח בעוטף לא עוזרת להרתעה?
"ההיסטוריה מוכיחה שברוטליות והפעלת כוח בלתי פרופורציונלי לא מונעות מהצד השני להמשיך להילחם, וגם לא מונעות טרור. הצבא הסורי, הרוסים וחיזבאללה הפעילו כוח לא פרופורציונלי כלפי המורדים בסוריה וביצעו פשעי מלחמה נוראים. זה לא הביא להרתעה, ובסוף המורדים ניצחו. האיראנים והעיראקים היו נטולי מעצורים במלחמה ביניהם - זה מנע מהמלחמה להימשך שנים? שלא נתבלבל, זה לא שאני רוצה להיות 'מת אבל צודק'. אני טוען שחלק מהחוסן שלנו הוא העניין הערכי. אנחנו לא כמו כל הברברים סביבנו. אני מנצח ונשאר בן אדם, ואנחנו מוכיחים את זה פעם אחר פעם. ניצחון שלנו כמוסריים יותר רק מעורר הערכה כלפינו. אני חושש ממה שמתחיל בקטן, מלחלק בקלאוות, וממשיך בדרישה להעלים עין מלוחם שיורה במחבל מנוטרל, ומגיע לחוסר לגיטימציה לחקור חייל שנחשד במעשה סדום.
"מצד שני, למי שמאשימים אותנו בג'נוסייד אני עונה בציניות שאם זה מה שניסינו לעשות - לא ממש הצטיינו ומגיע לנו ציון נמוך. אלו טענות אנטישמיות. מדינת ישראל יכולה להיות גאה בסטנדרטים של הלחימה שלה אחרי 7 באוקטובר. הדם של כולנו רתח אז, גם שלי, אבל הבנתי שצריך להיזהר מזה. כשהגעתי למיגונית ברעים, ראיתי שם מה שראיתי והרחתי מה שהרחתי - איבדתי את זה לרגע. יש הרבה חברות שאחרי טבח כזה היו יוצאות למסע נקמה מאורגן. אבל אנחנו לא עשינו זאת, ואני גאה בכך. ברמת המיקרו, האם יש במלחמה הזאת אירועים שצריך לחקור? כן. אבל במקרו? הרג שבויים שיטתי? הרג אזרחים שיטתי? ממש לא היה".
בספר שלך "צבא ההיי־טק וצבא הפרשים" אתה מתאר תחושה של חיילי החי"ר כאילו הם סוג ב' בתוך הצבא. אירוע כמו זה של אזריה לא מעמיק את התחושה הזאת? הוא לא יוצר רושם שיש חיילים שהמערכת ממהרת לשפוט?
"הפרקליטות הצבאית באה לשמור עלינו ממציאות בינלאומית, ולעזור לנו למלא את המשימה. לא להפך".
זה לא עומד במבחן המציאות, כאשר ישראל מוצאת את עצמה בכל זאת על ספסל הנאשמים בבתי הדין הבינלאומיים.
"גם אותי חקרו אחרי עופרת יצוקה בדו"ח גולדסטון. לאורך כל השירות ראיתי שהפרקליטות הצבאית שומרת עליי ועל החיילים, וכאשר פעלנו כשורה, לא קרה כלום. אבל זה לא בשביל האויבים שלנו, ולא בשביל הקהילה הבינלאומית. זה כדי לשמור על הערכים והמוסר שלי כיהודי וכאזרח במדינה דמוקרטית".
על תחושת הפערים בין חיילים מ"מעמדות" שונים אומר חזות ש"כמי שנולד למשפחה מזרחית ביבנה שהייתה אז פריפריה, אני אומר שיש גורמים בחברה הישראלית שמעוניינים להמשיך ולתדלק את השיח הזה של מזרחים ואשכנזים, להוציא את השד העדתי מהבקבוק, כי הם מתפרנסים מזה ומרוויחים מזה בקלפי. אני כופר בזה. במשפחה שגדלתי בה, מסכנוּת מעולם לא הייתה תוכנית עבודה. אבא שלי חינך אותי שאם עובדים בעשר אצבעות, מצליחים בחיים. לכן השיח הזה מגוחך בעיניי.
גיא חזות, ארכיון | צילום: רועי אלימה, פלאש 90
"בסיפור אלאור אזריה, אני החלטתי לפתוח חקירת מצ"ח. אני. מזרחי מהפריפריה. אני התקשרתי לפצ"ר ולמצ"ח. עשיתי את זה מפני שהוא מזרחי מרמלה? לא היה לי מושג מי הוא ומאיפה הוא. כשהוא נכנס אליי באותו יום למשרד, היה לו מבט מכמיר לב, שבעיקר הזכיר לי את הבן שלי. אבל יש כאלה שמנצלים את ההתייחסות לחיילים כאילו הם ילדים. כשנוח לנו צעיר בן 18 הוא לוחם גיבור, וכשזה לא נוח הוא פתאום ילד חסר ישע שלא יכול לקבל החלטות? כשחושבים כך על חייל, אף אחד גם לא שופט ערכית את גלעד שליט שהלך לשבי ולא ניסה להילחם, אף שהיה חמוש וישב בטנק מוגן. אם הכשרתי מישהו להיות לוחם, אני מצפה ממנו לקבל החלטות נכונות גם תחת לחץ. אם הוא טועה, נגבה אותו - עד שזה מגיע לפעולה שהיא לא חוקית ולא מוסרית. שם הוא נשפט".
אין משפטנים במנהרות
אלוף־משנה במיל' חזי נחמה, מייסד "פורום המפקדים והלוחמים במילואים", גויס במלחמה למאות ימי שירות, ובין השאר פיקד על קורס קציני מילואים. בהמשך הוא הושעה בידי הרמטכ"ל דאז הרצי הלוי, בשל ביקורת פומבית שמתח על ניהול הלחימה בעזה. בספטמבר שעבר, בעת שנסע בכביש המנהרות, נקלע נחמה לזירת פיגוע דריסה. מחבל שהצליח כבר לפצוע שני נערים רץ לעברו כשבידו סכין. נחמה הגיב במהירות, ירה במחבל ונטרל אותו. "הפידבקים שקיבלתי מקצינים בכירים לאחר האירוע אמרו שבמקרה של מחבל כזה, צריך לוודא הריגה", הוא מתאר. "מפקדים מקבילים לאלה שהתנערו מאזריה בזמנו יודעים להגיד זאת היום. החברה הישראלית, ובוודאי קציני צה"ל, עברו שינוי משמעותי בהקשרים האלו - במידה רבה בגלל 7 באוקטובר, וגם בגלל אלאור אזריה.
"כששר הביטחון והרמטכ"ל יצאו אז בהצהרות ערכיות, זה גרם לחידוד עמדות. היום מבינים שבאירוע של אזריה לא הייתה בעיה מצפונית, הייתה חריגה מהפקודות. בעיניי זה מבט בריא יותר: מוסרית וערכית, מחבל צריך לצאת מפיגוע כשהוא הרוג. בפן הזה, אין בעיה להרוג מחבל שבא להרוג אותך. ויחד עם זאת, אם לא נשקפת כעת סכנה מהמחבל, לא אמורים להמשיך לירות בו. בית המשפט יחליט מה דינו. המחבל במקרה של אזריה לא היווה סכנה, ולכן מבחינת הנחיות הצבא, הירייה הנוספת לא הייתה צריכה להתבצע".
לראייתך, היה לפרשה ההיא אפקט מצנן מבחינת המוכנות של חיילים ללחוץ על ההדק?
"אחרי האירוע היה יותר חשש לירות. האווירה הכללית הייתה שמשפטנים בתוך הצבא ומחוצה לו מצרים את רגלי הלוחמים. כולם זוכרים את המקרה של בראל חדריה־שמואלי, החייל שמחבל ירה בו מעבר לגדר עזה. שם בג"ץ והפצ"ר הם שהחמירו את ההנחיות. אף שמותר לירות במי שנכנס לפרימטר, התחילו לדבר אז על נשים וילדים וכדומה, ובסופו של דבר המחבל הגיע עד לחומה וירה בחייל.
"כמפקדים דיברנו במשך שנים על הצורך לפשט את הדברים בשביל הלוחמים. היינו רוצים לתת הנחיה פשוטה, כמו 'לא מניחים לאף אחד להתקרב לגדר'. כשמתחילים להלביש תילי־תילים של פרשנויות, וחוקרים אם הייתה כוונה לפגע או לא הייתה, חיילים חוששים לירות. אין לי ספק שאחרי 7 באוקטובר גם צה"ל במקום אחר לגמרי. הכוחות בשטח הבינו שהלחימה לא תתקדם אם יחכו לאישור המשפטנים, ועשו את הצעדים המתבקשים - שלא בטוח שהמשפטנים של לפני עשר שנים היו מאשרים.
"למשל, מה המשמעות של 'נוהל שכן'? זה אומר שאני לא רוצה להכניס את החייל לבית שייתכן שיש בו מחבל. כשאתה אוסר להשתמש בנוהל הזה, אתה בפועל מעלה את הסיכון לחיי החייל. הפרקטיקות ששימשו את הלוחמים שלנו בעזה בטיפול במנהרות הן טובות, ומציבות את בטיחות החיילים במקום הנכון".
"יש לי ביקורת קשה מאוד על מי שחושבים שאנחנו עלולים למצוא את עצמנו בתפקיד הנאצים. במכללה לפיקוד ומטה נתנו לנו לקרוא את 'אנשים רגילים' (ספרו של ההיסטוריון כריסטופר בראונינג, שעוסק בחיילי גדוד מילואים גרמני שהיו שותפים לרצח עשרות אלפי יהודים - הכ"ח). המסר הנורא שמועבר כך למפקדים הוא שאנחנו בצה"ל עלולים להפוך לכאלה. זה פשוט שקר. אני לא חושש למוסריותו של הצבא שלנו. האם יכולה להיות חריגה מנהלים? כן, וצריך להיות עם יד על הדופק. גם התורה שמה דגשים וגבולות לזמן מלחמה, כמו איך נוהגים באשת יפת תואר בשבי, ומה עושים בעצי פרי באזור לחימה. אבל מכאן ועד חשש מתמיד שאנחנו הופכים לנאצים? במקרה של אלאור אזריה, הביקורת הציבורית עלתה כשהאירוע יצא מפרופורציות. כשהפכו את ההתנהלות הבלתי תקינה לאירוע דגל".
"ערוץ 14 עושה תיקון". אראל סג"ל | צילום: אריק סולטן
מאז תחילת המלחמה חל שינוי בחינוך הפנים־צבאי?
"לצערי לא מספיק. הרבה קטעים בהכשרה של הקצונה הבכירה ממשיכים להגיע מתיאוריות פרוגרסיביות. למשל, אני כמפקד בעד שילוב נשים בצבא, אבל אני יודע שהרף המבצעי של נשים שונה, ולא יכול להיות שמורידים את הרף כדי לשלב נשים ביחידה מסוימת. יצטרכו לקרות עוד הרבה שינויים עד שיוציאו את הרעיונות הפרוגרסיביים שחדרו לצבא".
עברנו שינוי טקטוני
גם העיתונאי אראל סג"ל סבור שצה"ל של היום שונה משהיה לפני כמה שנים - והמלחמה היא שגרמה לכך. כלפי צה"ל של 2016 הייתה לסג"ל ביקורת חריפה, והתבטאויותיו בנושא היו בין הסיבות להפסקת התוכנית היומית שלו בגל"צ.
"היום ההתנהלות של מערכת הביטחון כלפי אלאור אזריה נראית מגוחכת", הוא אומר. "במבט לאחור, זה מה שקורה כשמתייחסים לזבוב כמו אל פיל. שבועיים לפני כן שר הביטחון יעלון השתתף באזכרה למאיר הר־ציון; מאיר, צריך לזכור, היה גיבור, אבל הוא לא עבד לפי ההנחיות של הצבא, והוא רצח ערבים כנקמה על רצח אחותו. זה מראה שכל הנורמות האלו הן תלויות תקופה ותלויות אנשים. הצבענו על חוסר הסימטרייה הזאת בזמן אמת, ובגלי צה"ל התחרפנו כשהעזתי לעסוק בזה".
והמצב היום שונה?
"אני חושב שאף גנרל לא ינסה לעשות סיבוב על חייל, מה גם שלכל חייל כיום יש יותר ניסיון בלחימה מאשר לגנרלים. היום אי אפשר לנהוג כך בחייל, וגם לא ינסו. זה חלק מהשינוי הטקטוני שעובר עלינו. בסיפור כוח 100 הפכו את הקערה".
כי ההתנהלות הבעייתית של המערכת הייתה זועקת לשמיים.
"ואצל אלאור זה לא היה? גם מפקד פיקוד המרכז דאז, אלוף רוני נומה, אמר שצריך לשפוט אותו לחודשיים. ניסו לעשות ממנו מקרה דגל, והצליחו".
הייתה אז ביקורת בימין כלפי המגזר הדתי־לאומי, שאולי לא התייצב בנחרצות מספקת לצד אזריה.
"והיא נכונה גם היום. בסוף זה היה אחד המופעים הראשונים של הפער בין ישראל הראשונה לישראל השנייה. לא יכולנו להתעלם מהעובדה שאלאור אזריה היה מזרחי מרמלה, אוהד בית״ר, לוחם בכפיר, שהעמיסו על כתפיו את הפאניקה הצבועה והמוסרנית של ישראל הראשונה. זה גם היה הרגע שבו ישראל הראשונה נפרדה מהליכוד, עם עזיבת בוגי. מקיבוצניק בסיירת מטכ״ל לא היו עושים שעיר לעזאזל וממנים לו תובע מיוחד במיל' ממשרד ענק".
למוטי אלמוז, שמצדיק כאמור את ההליכים שננקטו כלפי אזריה, יש ביקורת אחרת על הציבור הדתי־לאומי של היום ועל יחסו של הציבור הזה למי שחורג מהכללים – ובפרט באירועים המוגדרים כ"אלימות המתנחלים". "הציונות הדתית לא יכולה להמשיך להסתגר ולהגן על בני ביתה. זה היה לכאורה נסלח או אפילו מקובל עד לפני כמה שנים, 'כי השלטון לא איתנו', 'כי לא נותנים לנו להתיישב', אלף סיבות טובות. אבל כל זה נעלם. אנשים לא מצליחים לזהות את גודל השעה, והשעה הזאת גדולה. נמצאה עכשיו תשתית משפטית דמוקרטית לקידום ההתיישבות, ולכן את כל הפיגומים שהחזקנו בעבר אפשר לזרוק. הבית עומד.
"עשר שנים הוא סוחב רישום פלילי בגלל אירוע שקרה בזירה מבצעית". אזריה עם אביו, 2017 | צילום: אבישג שאר־ישוב
"אני תומך בהתיישבות ביו"ש ובחבל עזה, ואני גם אומר שצריך לטפל משמעתית במי שיורה בניגוד להוראות הפתיחה באש, גם אם האדם שנורה אינו חף מפשע. אני חושב שמותר, אפילו נדרש, לשאת בגאווה ערך שאתה מאמין בו, ולומר במקביל - לזה ולזה אני לא מסכים. אנחנו מפספסים פה אירוע מטורף מבחינה חינוכית, שנשלם עליו מחיר אחר כך. דווקא עכשיו, כשאפשר להקים חוות ולהרחיב את ההתיישבות בדלת הראשית, ולא כגנבים בלילה, זו נקודת הזמן שבה הכי חשוב לומר - את הערך שנקרא התיישבות נדחוף בכל הכוח, ואת בעיית האלימות נדחה בכל הכוח. יש אתגר למערכת החינוך כולה, ובוודאי לציונות הדתית, ללמד ולחנך לאהבת הארץ ולהגנת הארץ ללא אלימות".
המערכת עצמה עיניים
ולצד הדיון בפרספקטיבה הרחבה על ההשפעה שהייתה או לא הייתה לפרשת אזריה על צה"ל ועל החברה הישראלית, הוריו של אזריה עדיין חשים שנעשה לבנם עוול עמוק, שלא הסתיים גם בחלוף עשור. "אלאור התנדב ליחידה קרבית ושירת במוטיבציה אדירה", אומר אביו, צ'רלי אזריה. "הוא היה חייל טוב, נתנו לו תעודת הערכה כלוחם מצטיין, ושנה אחר כך הפרקליטות הצבאית חקרה אותו בחשד לרצח. אלאור ישב בכלא, ריצה את העונש, ואז את התיק מהצבא הפכו לרישום פלילי אזרחי. עשר שנים הוא סוחב רישום פלילי בגלל אירוע שקרה בזירה מבצעית. דפקו לו את החיים. הוא רצה להיות שוטר מבצעי כמוני, והוא לא יכול להיות. עד כמה אפשר לסובב את הסכין?
"אני הייתי ארבעים שנה חוקר. כבר בדיון הראשון אמרתי לרעייתי – תופרים לאלאור תיק. בהארכת המעצר הראשונה, קצינת מצ"ח אמרה לשופט שבזמן שאנשי רפואה טיפלו במחבל, אלאור ירה וכמעט פגע במ"פ שלו. למה לשקר?"
אל"מ במיל' חזי נחמה | צילום: יונתן זינדל,פלאש 90
"זו בושה", זועקת אושרה אזריה, האם. "תפרו לו תיק. זרקו אותו לים. כל המערכת עצמה עיניים. הלכתי לבוגי יעלון ושאלתי אותו - איך פתחת את הפה לפני שהילד נחקר? לא היו לו תשובות".
צ'רלי: "אנחנו משתדלים לדחוף את אלאור קדימה, אבל הכאב הזה עוד חרות אצלנו עמוק. הרבנית של אשתי אמרה לה 'לפני יום כיפור את צריכה לסלוח', אבל אושרה אומרת שהיא לא מסוגלת לסלוח למי שפגע בבן שלה. שנינו גם נפגענו בריאותית, אני עברתי אירוע מוחי. אחרי המשפט הגשנו בקשות לנשיא המדינה, קודם לרובי ריבלין ואז ליצחק הרצוג, שהרישום הפלילי יימחק. הרצוג אפילו לא טרח לענות, וריבלין לא הודיע לנו, אלא לתקשורת, שהוא דוחה את הבקשה. למה? כדי לפגוע עוד יותר? את הבריאות שלנו אי אפשר להחזיר, אבל שינקו לפחות את אלאור. אני רוצה שיבואו ויאמרו – טעינו, סליחה.
"זה תקוע אצלי בגרון עד היום. אני סמכתי על מערכת הצדק, והתאכזבתי בצורה קשה. כל האסון שקרה ב־7 באוקטובר, אני מקשר אותו לאירוע של אלאור. אם מאשימים לוחם ברצח בזירת פיגוע, אחר כך החיילים פוחדים לירות, והמחבלים מקבלים ביטחון. כשאני רואה מה עושים ללוחמים שלנו היום, אני מרגיש שלא למדנו שום דבר. ממשיכים עם אותן תפירות תיקים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il