הסוד של סומאק ומי ורדים: האישה שמחייה את חכמת נשות פרס

השפה הפרסית הנשמעת מכל ערוצי הטלוויזיה בימי מלחמה אלו, היא שפה של אנשי צבא זועמים, אך יש מי שעבורן השפה הפרסית היא שפה של חמימות ביתית משפחתית, שפה של געגוע וזיכרונות לסבים וסבתות שנולדו שם ועלו לישראל, והביאו עמם לא רק מבטא מתנגן אלא גם שפע של ניחוחות, טעמים, מנהגים וטקסים שחלקם כמעט ונעלמו מן העולם.

אחת מהצאצאיות הללו ליוצאי איראן היא אסתר לחמן, מומחית לצמחי מרפא ומייסדת חוות "ערוגות -  טיפוח אורגני" הסמוכה לביתה בעוטף עזה. שם גם הקימה יחד עם בעלה איתי יוסף את "בית הספר הישראלי לצמחי מרפא". "ערוגות" הוא גם עסק משפחתי שצמח למפעל באופקים המייצר מוצרי טיפוח וקוסמטיקה אורגניים על בסיס רכיבים מהטבע. לחמן יצאה בשנים האחרונות למסע אישי-תרבותי: ללקט את "פניני החוכמה" של נשים יהודיות-פרסיות, ולשמר אותן עבור הדורות הבאים. דרך טקסים, ריחות וטעמים שלא הכרנו מאיראן הרחוקה, היא מבקשת להחזיר לעולם המודרני את כוח הריפוי, החיבור והזהות שנשים החזיקו בידיהן במשך מאות שנים.

הדברים שסבתא שלי שמה על השולחן – אלה לא היו ‘תרופות סבתא’. זו הייתה מערכת רפואית שלמה, מדויקת, שעברה מדור לדור

"המטבח אצל הנשים הפרסיות הוא הדרך לריפוי לכל בני המשפחה, הדלת האחורית להכניס בריאות, רוגע ושפיות. האמא מזהה איפה כל אחד מבני המשפחה נמצא – נפשית ופיזית – ומבשלת בהתאם. היא מזהה מה אפשר לתת לו, כדי להפיג מתחים ולחצים. היא לא מדברת הרבה, היא עושה הכל דרך הסירים המרפאים, בלי מילים", אומרת לחמן. 

כשלחמן מדברת על המורשת שלה, היא לא מדברת על נוסטלגיה. היא מדברת על מורשת ריפוי נשית. על קוד סודי שעבר בין נשים, לעיתים בלחישה, לעיתים בתוך סיר רותח, ולעיתים בתוך טקסים קטנים ועמוקים שהעולם המודרני כמעט שכח. “ככל שלמדתי יותר על צמחי מרפא", היא מספרת, "הבנתי שהאוצר נמצא ממש מתחת לגשר. הדברים שסבתא שלי שמה על השולחן – אלה לא היו ‘תרופות סבתא’. זו הייתה מערכת רפואית שלמה, מדויקת, שעברה מדור לדור".

שורשים של זהב וסוד

הסיפור של לחמן מתחיל הרבה לפני שנולדה – בקהילה ייחודית של יהודים בפרס, אנוסי משהד. קהילה שחיה חיים כפולים: כלפי חוץ מוסלמים, ובפנים – יהודים שומרי מצוות. “הנשים היו אלו שהחזיקו את היהדות", היא מסבירה. “הגברים מצאו דרכים להתפלל, אבל מי ששמרו על הכשרות, על הנידה, על הדלקת נרות – היו הנשים. הן יצרו קוד תרבותי שלם, כדי לשמר זהות בתוך עולם עוין".

משפחתה, שעסקה במשך דורות במסחר באבני חן ושטיחים, נשאה עמה את המסורת הזו גם כשהיגרה לירושלים. חנות התכשיטים המשפחתית בעיר העתיקה הייתה עבור לחמן ילדות של צבעים, טקסטורות וסודות. “גדלתי על ברכיהם", היא נזכרת. "הם לימדו אותי לזהות אבנים, להרגיש חומרים. זו הייתה שפה משפחתית". לימים, כשהסבים נפטרו, נותרו כמה מגשי טבעות בחנות התכשיטים, אסתר ואחותה לקחו על עצמן למכור אותן. כשגילו כמה הביקוש עצום לתכשיטי זהב עתיקים, שנעשים בעבודת צורפות ידנית ולא בלייזר, הקימו את העסק "זהב עתיק" בו הן מאתרות תכשיטי זהב ישנים מבוכרה, פרס ושאר עדות המזרח – ומוכרות אותן לנשים שיודעות להעריך את היופי ואת האומנות. לחמן אף למדה שמאות והערכת תכשיטים כדי להבין טוב יותר את התחום. 

אבל דווקא המסורת הנשית – לא עברה אליה באופן ישיר. החזרה לשורשים החלה דווקא ממקום אחר לחלוטין: לימודי צמחי מרפא. שם, בין מחקרים ונוסחאות, לחמן גילתה דבר מפתיע. "מה שלמדתי בכיתה – זה מה שסבתא שלי עשתה במטבח". ההבנה הזו שינתה את מסלול חייה. היא החלה לאסוף סיפורים, מתכונים, טקסים – בעיקר מדודות ומנשים מבוגרות בקהילה. "זה מחקר חיים", היא אומרת. "אני מלקטת חכמה, והיא נמצאת בהכל – בפיוטים, בתבלינים, בתנועות ידיים קטנות".

החכמה שבתבלינים ובטקסים הביתיים

לחמן משתפת אותנו בכמה סודות מהמטבח הפרסי ומהמנהגים שנהגו בהם יהודי פרס: 

הלימון הפרסי השחור

הלימון הפרסי השחור העגול מוכר לרבים כתבלין המוסיף חמצמצות וריח ייחודי נפלא, אך לדברי לחמן, הלימון הפרסי שהוא בעצם ליים מותסס ואינו רק תבלין. "הוא פרוביוטי, אנטי-דיכאוני, מחזק את מערכת העיכול. היו נוהגים גם לחלוט ממנו תה לטיפול במצבי רוח ירודים. זו רפואה שלמה בכוס אחת".

מי ורדים 

מי הוורדים גם הם מרכיב מרכזי במטבח הפרסי, במגוון תבשילים. בצאת צום יום הכיפורים למשל, נהוג להגיש תפוחים טריים מגוררים במי וורדים, מים וסוכר. גם הם משמשים הרבה מעבר לטעם. "מי הוורדים מחברים בין בישול לקוסמטיקה, בין גוף לנפש. זה תומך במערכת ההורמונלית הנשית, מביא רוך. משתמשים גם בניצני ורדים ובפקעות, הן לחליטות ולבישולים והן לבשמים וארומתרפיה". 

סוכר הנָבַּאט

לחמן זוכרת את טקס התה של המבוגרים בעדה הפרסית: "נבאט הוא גביש סוכר שנמצא בכל בית פרסי והיום תמצאו אותו בכל חנות תבלינים. הזיכרון הראשון שלי ממנו הוא סבא יעקב מחזיק קובייה בין השיניים הקדמיות ושותה תה חזק. אבל זה הרבה יותר מעוד דרך להמתיק את התה", היא מסבירה. "השתייה הזו היא רגע של עצירה, של ריפוי. הנבאט הוא גם האקמול של פעם והוא טוב לכאבי בטן, ולמצבי מתח וחולשה". 

"סבתא החזיקה קערת זכוכית בארון מלאה בסוכר נבאט לכאבי בטן, כאבי צמיחת שיניים אצל תינוקות כאבי גרון ובעצם כמעט להכל. המתיקות שלו מפעילה במוח מסלולים עצביים שקשורים לרוגע ולביטחון. הגוף מזהה מתיקות כחוויה בטוחה ומזינה, בדומה לחלב אם. ברפואה המסורתית של ימי הביניים, כולל אצל הרמב״ם, סוכר שימש כחומר מרכך בתוך תרכובות רפואיות כחומר שמאזן שמעדן שמסייע לגוף לקבל שינוי", היא מספרת. 

להמתיק את המעבר בחתונה הפרסית

אחד הטקסים המרגשים ביותר שלחמן מתארת הוא טקס ה”אע’ד” (או רַנְד – שמשמעו קוביות סוכר) – חלק מהחתונה הפרסית. במהלך הטקס, נפרשת מעל ראשי החתן והכלה מפה לבנה (סוֹפְרֶה), ושתי נשים משפשפות זו בזו קונוסים של סוכר. אבקת הסוכר נושרת בעדינות על הבד, עוברת דרכו ונוחתת בעדינות על בני הזוג. "הכלה עוברת מההורים שלה לבית חדש, הגבר עובר מזהות יחיד לזהות של בית, שניהם עוברים ממקום מוכר למרחב חדש ולא ידוע ובדיוק ברגע הזה הנשים ממתיקות את המעבר", אומרת לחמן. "זה נראה פשוט – שהחיים יהיו מתוקים", היא אומרת. "אבל זה הרבה יותר מזה. זה טקס שמלמד איך לעבור בין מצבים לא מוכרים. איך להמתיק את הפחד. אנחנו כל הזמן במעברים – בין מצבים, בין תקופות. החוכמה הנשית הזו יודעת איך לרכך אותם". 

טוצ'יאק – מפגשי נשים בראשי חודשים

"מנהג יהודי הוא להלכה שנשים לא עושות מלאכה בראש חודש", מספרת לחמן. "היום פחות מקפידים על זה, אבל אז באמת בראשי חודשים נשים לא כיבסו, לא תפרו ועצרו ממלאכות הבית. הן היו נפגשות לפיקניק נשי משותף בחיק הטבע, שנמשך משעות היום עד שעות הלילה המאוחרות, שרות ומדברות, הן הביאו איתן אוכל ומתכונים, וחגגו את התחדשות הלבנה באופן הכי קיומי ועמוק שיש. היה טוצ'יאק קטן לנשות המשפחה, והיה טוצ'יאק גדול לכל נשות הקהילה – זמן של התחדשות וחיבור" . 

טקס קבלת הווסת

גם טקס קבלת הווסת היה משמעותי במיוחד. "הנשים היו נאספות סביב הנערה הצעירה ומביאות לה מתנות בצבע אדום – צעיף אדום, בגד אדום, פרח, סוכריה – הכל בצבע של חיים ודם. הן היו מבשלות לה נזיד עדשים אדומות עם רימונים וסלק, כדי לחזק את הפוריות". באותו טקס, הייתה הנערה יוצרת לעצמה "תיק רפואה" – פאוץ’ אישי עם חפצים שילוו אותה כל חייה: בושם טבעי, תפילה, תבלינים, שמנים, כולל בושם מחומרים טבעיים שרקחו לה ביום שנולדה. היא נושאת בתיק הזה את כל הדברים שמלווים אותה – הן מבחינה רוחנית כמו ספר תהילים ותפילות או קמעות, והן תבלינים ושמנים כמו שמן לוונדר, כערכת עזרה ראשונה נפשית-רוחנית", מסבירה לחמן. "משהו לשאת איתך בכל מצב". על הטקסים הללו למדה לחמן מהמחקר של ד"ר צילה זן-בר צור, חוקרת פולקלור על דרך המשי. 

טקס הכניסה לגיל המעבר

גם גיל המעבר לא נתפס כסוף – אלא כהתחלה חדשה. "כשהאישה הגיעה לשלב הזה, היו פורמים את תיק הרפואה שלה", מספרת לחמן, "ומכינים נזיד עדשים לבנות עם ירקות שורש לבנים כמו גבעולי סלרי ועוד. היא הייתה מקבלת תפקיד חדש בקהילה – מיילדת, רוקחת, מובילת טקסים. במקום להיעלם – היא הופכת למרכז ובעלת תקפיד בקהילה, כי מבינים את הערך שלה ואת הידע שהיא צברה". 

העולם משתנה כל הזמן. יש מלחמות, יש טלטלות. אבל בתוך הבית, בתוך הטקסים הקטנים – יש יציבות, יש ריפוי

ניקיון כטקס של התחדשות

נורוז – ראש השנה הפרסי, יוצא תמיד בסמיכות רבה לחג הפסח, כך שגם הנשים היהודיות וגם הנשים הפרסיות-מוסלמיות היו מנקות את הבית באופן יסודי – אך לא רק מסיבות פרקטיות. “זה היה טקס,” אומרת לחמן. “להוציא את המיותר – מהבית ומהלב". הנשים היהודיות נהגו לשפשף את כלי הכסף, לנער ולנקות את השטיחים שהיו על הקירות ועל הרצפה, ולמרק כל פינה. 

שולחן הנורוז, ה"הפט-סין", הוא דוגמה נוספת. גם נשים יהודיות נוהגות לסדר אותו כשולחן שמסדר כוונות לשנה החדשה. פורסים מפה לבנה ואז נהוג לשים עליו שבעה דברים שמתחילים באות ס': נבטים ירוקים (סבזה) שגדלו כמה ימים לפני כדי להוסיף חיים בתוך הבית, תפוח (סיב) שמוסיף יופי ובריאות, רימון או פירות אחרים לשפע ופריון, שום להגנה, חומץ כדי לרכוש סבלנות לתהליכים ארוכים, סומאק כדי לסמן גוון של זריחה ומשהו מתוק להמתיק מעברים והתחלה. לפעמים מוסיפים גם מראה, נר, מים עם דג זהב קטן כדי להזכיר תנועה, השתקפות, חיים.

"אנחנו שטופים בעולם מערבי”

לדברי לחמן, הסיבה שהמסורות הללו חשובות היום יותר מתמיד היא דווקא העולם המודרני. “אנחנו שטופים בתרבות מערבית", היא אומרת. "היא מטשטשת את הזהות שלנו. אבל יש לנו קוד גנטי – לשמור על מורשת, על ריפוי וחכמה נשית. כמו אז – גם היום, הרבה מהזהות נשמרת דרך הבית, דרך הטקסים הקטנים. זה כוח אדיר". המסע של אסתר לחמן הוא לא רק מסע אישי – אלא קריאה רחבה יותר. "אני לא מנסה להחזיר אותנו אחורה", היא מדגישה. “אני מנסה לקחת את החוכמה הזו ולהביא אותה לעכשיו".

והמסר שלה פשוט, אך עמוק, במיוחד לימים אלו של מלחמה וחוסר ודאות: "העולם משתנה כל הזמן. יש מלחמות, יש טלטלות. אבל בתוך הבית, בתוך הטקסים הקטנים – יש יציבות. יש ריפוי. והנשים יודעות איך ליצור אותו".