השלב המאתגר ביותר בעבודתה של הקומיקסאית טוהר שרמן־פרידמן הוא דווקא שלב המחיקה. בעיניה, לא כתיבת הסיפור היא העיקר ולא האיור עצמו, אלא "מלאכת הצמצום". "תהליך העבודה שלי הוא קצת מוזר", היא מודה בחיוך. "אני בעצם כותבת תסריט שלם, ברמת הספר שאפשר לקרוא מקצה לקצה, ורק אחרי שאני משלימה את הכתיבה אני מתחילה לצמצם את המילים שכתבתי ובעצם מחליפה אותן באיורים. חלק גדול מהעבודה שלי הוא לוודא שאני לא חוזרת על עצמי יותר מדי – מבחינת איור וטקסט - שאני לא אומרת ומאיירת את אותו הדבר. גם העורכת של הספר אמרה לי את זה כל הזמן: את אומרת את אותו הדבר שאת מראה, תפסיקי להסביר לצופה ולהאכיל אותו בכפית".
אנחנו נפגשים בין אזעקה לאזעקה, שתי משבצות זום על מסך המחשב, כשהיא בביתה בתל־אביב. ספרה החדש "דרמה קווינס" (כנרת זמורה דביר) הוא אחיו הצעיר של "בנות טובות הולכות לגיהינום", הקומיקס המצליח הקודם שלה שראה אור גם בצרפת ובארה"ב. "בנות טובות" עסק באופן קליל אך עוקצני, ובמידה לא מבוטלת של ביקורתיות, במסעה האישי: הילדה שגדלה בקדומים במשפחה דתית של שבעה ילדים. הוא סיפור על היציאה בשאלה, על החינוך שקיבלה בבית, על צורת החיים ביהודה ושומרון, על ההתמודדות עם אמונה וזהות בגיל העשרה וגם על תגובת המשפחה שלה, על הקשיים ועל החיכוכים. בניגוד ל"בנות טובות", "דרמה קווינס" הוא רומן גרפי בדיוני המיועד לנוער, ונולד בעקבות פנייה שקיבלה מהוצאת הספרים.
"כשניגשתי לזה בעיקר פחדתי", היא מספרת. "לא ציפיתי שהתכנים שלי יתאימו לנוער. אבל מלבד הבקשה של ההוצאה שזה יהיה ספר לנוער לא הייתה שום הגבלה. אמרו לי: אנחנו אוהבים מה שאת מאיירת, תאיירי. פחדתי שזה יהיה קיטשי מדי או נמוך מדי. אני רק שש שנים במקצוע, ועד עכשיו הגדרתי את עצמי ככותבת אוטוביוגרפית למבוגרים".
כבר התרגלת לרעיון שאנשים יודעים עלייך כל כך הרבה מהקריאה של הספר הראשון?
"זה מקל עליי. אני אולי נראית פטפטנית אבל בדרך כלל אני די ביישנית. הידע של אנשים יוצר אינטראקציה נעימה יותר, כי מביך לעשות את ההיכרות הראשונית הזאת. גם עכשיו אני מרגישה שאתה כבר מכיר אותי, וזה חוסך לי את העבודה הקשה".
איורים מתוך דרמה קווינס | צילום: איור: טוהר שרמן–פרידמן
"בנות טובות" גם הניח את היסודות לספרה החדש, מבחינת הנושאים ששניהם עוסקים בהם: זהות, אמונה וגיל הנעורים – אך מזווית קצת שונה. "הספר מתאר שלוש נקודות מבט של שלוש נערות בנות 16 במהלך חודש אדר, חודש סוער ותוסס בחברה הדתית", היא מספרת. "בזמן שכולם מחפשים זהות אחרת הן מחפשות את הזהות של עצמן. היה לי חשוב להביא את הנושאים האלה דרך דמויות שלא מיוצגות כל כך בקהילה הדתית־לאומית.
"שׂרי היא נערה שמתמודדת עם פוסט־טראומה. היא באה ממשפחה שכולה, אבא שלה ואחותה נרצחו בפיגוע, והיא מתמודדת עם זה תוך כדי עיסוק בבגרויות ובקשרים עם בנים. היא ילדה אבל לא באמת ילדה, זאת מין אשליה כזאת של ילדות. הדמות השנייה היא ילדה בשם אבשלום, שעסוקה בלברר מי היא ומה היא – זה סיפור על בירור הזהות המינית בגיל הזה, כשאין לך פריבילגיה לדון בכך אפילו עם עצמך, כי זה כל כך משנה את התודעה של מי שסביבך. הדיון הפנימי שלי בכתיבה של הדמות היה השאלה מתי היא בעצמה מבינה מי היא ומה היא, בכלל לא הסביבה. חשוב לדבר על זה, בטח בגיל כזה כשהכול סודי ולא קל לדבר. השלישית היא עלמא, שזו הדמות שלי בעצם - היא לא לגמרי מבוססת עליי, אבל זו דמות שמחפשת ולא כל כך שייכת וחייבת להיראות חזקה אבל היא גם מאוד בודדה. ומובן שזה שזור בתוך סיפור אהבה ודברים קלילים ומסרונים לתוך הלילה".
טוהר שרמן–פרידמן | צילום: אריק סולטן
למה בחרת לכתוב על שלוש דמויות שיש ביניהן היררכיה שווה?
"עד עכשיו כתבתי על עצמי, הייתי יוצרת אוטוביוגרפית, וכל מה שעשיתי היה מבוסס מציאות. כשהגעתי לכתוב סיפור בדיוני, לא הצלחתי לבחור דמות אחת שבא לי להתמקד רק בה. אז נתקפתי שיגעון גדלות ואמרתי: אספר את כולן. ככה אני לא מחויבת, לא יגידו לי שהדמות הראשית מבוססת עליי ולא יחפשו סימנים וישאלו מי זאת מי".
איך עושים את זה בפועל? איך כותבים שלוש נקודות מבט שונות שמצטלבות ונפגשות בסיפור שממשיך במקביל?
"זה היה מאתגר. כשהתחלתי לא חשבתי שזה יהיה מאתגר עד כדי כך. תהליך הכתיבה היה קל יותר, אבל האיור היה קשה. הייתי צריכה לשלב את הנרטיבים בצורה שלא תחזור על עצמה - שלא אגיד בכל פעם איפה הדמות נמצאת ועם מי היא נפגשת - ומצד שני שהסיפור יהיה המשכי ויאפשר קריאה רציפה. שלא אצטרך לספר מה כל אחת עברה באותו האירוע, אבל שהקוראים ירגישו שהן היו יחד באותו המקום.
"למרות האתגר זה גם היה כיף, כי יכולתי לספר סיפורים כמו ב'דלתות מסתובבות': מה קורה אם הדמות הזאת נכנסת מהצד השני של האולם, או מה קורה אם הדמות ההיא שומעת את הריב ומספרת למישהו אחר. זאת דרך לשבור את הקיר, להכניס עוד מידע לסיטואציה. חשבתי שאני מספרת שלוש נקודות מבט אבל בעצם אני מציגה כל כך הרבה דמויות נוספות. יש לי תכנון לא ברור להפוך את זה לסדרת נוער, אולי עם דמויות אחרות שארחיב עליהן".
מה קורה ברגע שהדמויות מתחברות?
"הסיפור קל יותר, כי הקורא כבר נמצא איתי יחד בסיטואציה והקריאה זורמת יותר".
קשה לדחוס טראומה ואובדן למשבצות קומיקס צבעוניות, אבל שרמן־פרידמן סבורה שדווקא האיור מאפשר לנשום בתוך הכאב. "אני חושבת שהתכנים הכבדים בספר משתלבים יותר בקלות, כי האיורים אוטומטית מקילים עליהם ומפחיתים מהכובד", היא אומרת. "יש פלאשבק של הדמות של שרי, שמספרת מה קרה בלילה של הפיגוע. בכתב זה היה הרבה יותר כבד וקשה לעיכול, ובאיור יש הרבה אוויר כדי לצלוח את זה".
זו לא הפעם הראשונה ששרמן־פרידמן עוסקת בכאב חשוף שהופך לאיור וסיפור - לקווים, לצבעים ולהמון רגש שמתפרץ לעבר הקורא. בשנתיים האחרונות היא השתתפה בשני ספרי קומיקס שעסקו ב־7 באוקטובר: "בלב ה־7 באוקטובר" ו"היום שבו הכול השתנה". "הנצחתי שני סיפורים. ב'בלב ה־7 באוקטובר' איירתי את הסיפור של שי־לי עטרי ובעלה יהב וינר, שנרצח בכפר עזה, וב'היום שבו הכול השתנה' סיפרתי על מלי שושנה ועל הקרב בתחנת המשטרה בשדרות", היא אומרת. "אומנם יש לי ספרים אישיים על החיים שלי, אבל הפרויקטים על 7 באוקטובר הם הדברים הכי חשובים שעשיתי, כי זה החיבור הכי כן למציאות. הרגשתי שהיה לי מה לתרום ברגעים שהיינו כל כך חסרי אונים.
"העבודה על הפרויקט של שי־לי הייתה הכי קשה ומורכבת. בעלה יהב נרצח, וזה בעצם סיפור על פרידה מהבעל שלה. פרידה ללא מילים. רוב הקומיקס הוא כמעט בלי טקסט, רק אפקטים של צליל. אני מתארת איך היא בורחת עם הבת שלה בת החודש ובעלה נשאר מאחור, כדי שהיא תוכל להינצל. כשפגשתי אותה הרגשתי שאני מחטטת בפצעים שעוד לא הגלידו, שאני מתעסקת בפצע טרי. בחרתי לאייר את הסיפור שלה כי גם אני הייתי אז אחרי הלידה של הבת הראשונה שלי, והרגשתי – שוב, כמו ב'דלתות מסתובבות' - שהיית מסובב את הדלת וזו הייתי אני. זה ממש טלטל אותי".
באיור הקרב של מלי שושנה בתחנת המשטרה בשדרות האתגר היה אחר: "לא נשאר דבר מהמבנה עצמו, ולכן לא היה לי מידע חוץ ממה שמלי סיפרה לי: איך המקום נראה, כמה אנשים היו, מה הם לבשו. אבל מצד שני, יכולתי לתאר את מלי כמו וונדר וומן ישראלית, איך שהיא תופסת את הרימון וזורקת אותו בחזרה".
גישתה לאיור האויב – מחבלי חמאס – השתנתה בין הפרויקטים. "בסיפור של שי־לי ציירתי את המחבלים כחיות, כזאבים", היא אומרת. "הרגשתי שזה נכון כי לא הייתי מסוגלת לדמיין שבני אדם עשו את זה. כשחשבתי על זה בהמשך, לקראת הפרויקט השני, הרגשתי שאיור כזה מוריד מרמת הקושי, כי כן: בני אדם עשו לנו את זה. אז בפרויקט השני החלטתי דווקא לצייר קרב של אנשים מול אנשים. זו התלבטות שאין לי עליה תשובה ודאית עד היום".
שרמן, בת 30, היא אימא של תמרה ושחר ונשואה לדניאל. גם לו הייתה משימה ביצירת "דרמה קווינס": בכל פעם שסיימה לכתוב ולאייר פרק, הוא היה ממונה על חיפוש הטעויות. "אני מכנה את הספר 'רומן גרפי', אבל הוא קומיקס. במיוחד הספר החדש: יש בו נרטיב מתמשך, על גבול האנימציה, ולכן חייבת להיות המשכיות חלקה, בלבוש ובדמויות ובמקום. ביקשתי מדניאל לומר לי איפה ציר הזמן משתבש בין ריבועי הקומיקס. איפה הירח לא במקום הנכון, איפה הדמות לבשה פסים ופתאום היא לא".
מתוך בנות טובות הולכות לגיהנום | צילום: איור: טוהר שרמן–פרידמן
בתור יוצרת אוטוביוגרפית, המשפחה שלה – ולא רק דניאל אלא גם ההורים והאחים - היא חומר גלם ליצירה. כשאני שואל אותה אם היא מתלבטת מה להכניס ומה לא, היא עונה "תמיד", אבל מיד מסייגת: "אני חייבת להגיד שפחות מהצד שלי והרבה יותר מהצד של הסובבים אותי, ואני מכבדת את זה לחלוטין. הספר הראשון עבר צנזורה רצינית של המשפחה הגרעינית, וגם בעלי לפעמים אומר לי: טוב, די. עד כאן. אני אוהב אותך, אבל לא להגזים, יש דברים שנשארים אצלנו".
זה עושה משהו לקשר המשפחתי? המראה הזאת מציגה לא רק אותך אלא גם אותם.
"ב'בנות טובות' דווקא הרגשתי שאני עדינה, אבל התגובה הראשונה הייתה 'למה צריך לכבס בחוץ את הכביסה המלוכלכת', ואז 'לא ציירת אותי דומה' ו'מה, ככה ראית אותי?'.
"אבל אחרי כמה חודשים הדברים התחילו לשקוע, ואני מרגישה שהיום אנחנו מנהלים שיח פתוח ונינוח יותר, כי כל הקלפים על השולחן. כשאתה גדל בבית דתי וסגור מבחינת רגשות, שפת האהבה שלנו מצומצמת", היא צוחקת, "בלשון המעטה. אנחנו אוהבים אבל קשה לנו מאוד לתקשר. אנחנו עובדים בזה. צריך ללמוד לתקשר ולדבר, לא להתבייש להגיד את הדברים. ולהיות גאה במי שאתה".
צילום: אריק סולטן
המבט שלך היום על החברה הדתית, על היישובים ועל החינוך הדתי הוא ביקורתי או משלים?
"זה שילוב. גדלתי בבועה ויש פערים שאני צריכה להשלים כדי לגבש את הזהות שלי. אני מעבדת בעצמי את החוויות שגדלתי בהן. לדוגמה, הבילוי שלנו בתור בני נוער היה בהפגנות. זה לא נראה לי סביר. למה לא לצאת לסרט או לסושי. לא יודעת, אני עוד על התפר. אולי תמיד אהיה".
כשאת מדברת עם אנשים הם חוששים שיהפכו לסצנה בספר הבא?
"חד־משמעית. פעם רבתי עם אחותי והיא אמרה לי תוך כדי הריב: 'אני יודעת, את תכניסי את זה לספר הבא'. אבל הכול ברוח טובה. זה כבר פותח פחות פצעים משפתח פעם".