איש חינוך, סמג"ד במילואים - והכותב של שיר המלחמה המוכר ביותר

כאילו מדובר בתפאורה שהוכנה במיוחד לצורך הריאיון, אסף פרי מופיע מולי בזום בשעת ערב מאוחרת כשהוא לבוש מדים ועונד דרגות רב־סרן. לא תתפלאו לשמוע שהאיש שכתב את "גיבורי־על", כנראה שיר המלחמה המוכר ביותר, משרת כסמג"ד ביהודה ושומרון, תפקיד שממש מופיע בשיר שנכתב לפני קבלת התפקיד. "כן", הוא מחייך, "יכולתי להיות גם צלף על גגות ברצועה, מ"פ בשריון, או כל תפקיד אחר - בתנאי שהוא מופיע בשיר". בימים אלה רואה אור ספרו השלישי, שחותם את טרילוגיית "מדרש ישראלי". כמו קודמיו, "מדרש ישראלי" ו"עם של גיבורי־על", גם "טובה הארץ הזאת" מלא טקסטים קצרים ונגישים, שמחברים מקור יהודי או ישראלי למציאות העכשווית. מלבד הטרילוגיה הזו יצא לאור, לפני כמה חודשים, ספר ילדים על בסיס השיר.

פרי, איש חינוך, עמד במשך שנים רבות בראש מכינות קדם־צבאיות מעורבות לדתיים וחילונים. "הייתי מהדור הראשון במכינות המעורבות", הוא מספר, "התחלתי במכינה הראשונה, 'נחשון', שניהלתי במשך ארבע שנים, ואז הגעתי לראשות מכינת 'אדרת' לשנה אחת שהפכו ל־11. שם עברתי את התהליך שבמסגרתו דתיים וחילונים יכולים ללמוד יחד. המושג 'בית מדרש מעורב' היה מהפכני אחרי רצח רבין, ובאוויר ריחפה אז סוגיה אמיתית וקשה: איך אפשר בכלל ללמוד יחד? כולם פחדו - חילונים פחדו שהילדים שלהם יחזרו בתשובה, דתיים פחדו שהילדים שלהם יחזרו בשאלה. האם לא מלמדים בכלל? האם לא מדברים על יהדות? האם עושים חצי־חצי - מורה דתי ומורה חילוני?

"במשך הזמן קלטנו שנוצרה פה בעצם שפה חדשה. ככה זה - כשמייצרים מפגש, נוצרת שפה. קוראים לזה בשמות שונים - יהדות ישראלית, ישראליות יהודית וכדומה. בחוויה שלי זה מעבר לנקודת מבט ישראלית שבה היהדות שייכת לכולנו, דוברת את השפה בלי להתבייש ובלי להתנצל, מרחיבה את השביל ולא מצמצמת אותו, לא נאבקת על מקומה. הרגשתי שקרה משהו".

לכתיבת טקסטים הגיע דווקא כשהיה בשליחות בארצות הברית. "עבדתי בארגון הקהילה הישראלית־אמריקנית (IAC), שמאגד את הישראלים שם, וניהלתי תוכנית זהות שנקראת 'גוונים'", הוא מספר. "עניין הזהות הישראלית התחזק אצלי מאוד, יותר מאשר כשהייתי בארץ. החלטתי לכתוב למשתתפי הקבוצות בתוכנית טקסט קצר בכל יום שישי. זה הצליח. כשחזרתי לארץ המשכתי לכתוב, מה שהפך לשש שנים של כתיבה בכל יום שישי בבוקר - טקסט שמדבר על העכשיו דרך דיאלוג עם פרשת השבוע והחגים.

"בשלב מסוים רציתי להפסיק, אבל הקהל לא אפשר לי. פעם אחת התעכבתי ולא כתבתי, וקבוצת סטודנטים כתבה לי: 'אנחנו לומדים את זה בכל שבוע, איפה אתה?'. היה שלב שהרגשתי מיצוי ותכננתי להפסיק, ואז מישהי מפילדלפיה, שהייתה תלמידה שלי שם, התקשרה אליי ואמרה: 'תשמע, אמא שלי חילונית, היא בת תשעים, הייתה מפמ"רית תנ"ך ודוקטור, והיום היא יושבת בדיור מוגן בתל־אביב. בכל שבוע אני לוקחת את הטקסט שלך מהפייסבוק ושולחת לה, ואז יש לי חצי שעה או שעה של זמן איכות עם אמא שלי. סוף־סוף יש לי איתה שפה משותפת, כי אני לא מבינה בתנ"ך כלום והיא אוהבת את הטקסטים האלה וקוראת אותם איתי'. אמרתי לה בחיוך: 'לכי לעזאזל, עכשיו אני חייב להמשיך'".

דיאלוג עם ההווה

הטקסטים הפכו לראשונה לספר בעקבות חיבור עם עמיחי ברהולץ, ראש מחלקת יהדות בהוצאת ידיעות ספרים. "הוא סנט בי באחת הפעמים שנפגשנו: 'כמה רעש אתם עושים, אבל איפה הטקסטים שלכם?'. הוא הכיר את הפוסטים שלי מהרשת ואמר: 'בוא נהפוך את זה לספר'. החלטתי לקרוא לזה 'מדרש ישראלי', כי זה הרעיון במדרש בעיניי: להשתמש בטקסט ולנהל איתו דיאלוג כדי להגיד משהו על העכשיו. המציאות היום היא מה שמעניין אותי. הדרך שלי לומר משהו משמעותי על ההווה היא באמצעות דיאלוג עם המקורות, היצירה והתרבות היהודית־ישראלית מאז ועד היום. זה מה שעשו חז"ל אז, וזה מה שאני עושה, לא המצאתי כלום. בתור 'מדרש' זה הצליח והפך למעין ז'אנר. היום יש תוכנית חינוכית שלומדת את הספר בתוך עולם המכינות".

"בשלב מסוים רציתי להפסיק, אבל הקהל לא אפשר לי. פעם התעכבתי וקבוצת סטודנטים כתבה לי: 'אנחנו לומדים את זה בכל שבוע, איפה אתה?'. מישהי מפילדלפיה אמרה לי: 'בכל שבוע אני לוקחת את הטקסט שלך מפייסבוק ושולחת לאמא שלי, ואז יש לי חצי שעה של זמן איכות איתה'"

"מדרש ישראלי" יצא בקיץ 2023, ואז הגיעה המלחמה. "הייתי באמצע מסע השקה לספר", משחזר פרי, "מקהילות דתיות בירושלים ובפתח־תקווה ועד קיבוצים שמזוהים עם מחאת קפלן. זה היה בימי המאבק על הרפורמה המשפטית, ובכל מקום שהגעתי אליו היה שיח וניסיון להבין את הצד השני, מציאות שונה מאוד מהקיטוב הנורא שראינו בתקשורת".

ובבוקר יום ראשון אחרי הטבח כתבת טקסט נוסף.

"נכון. מהבית שלי יצאו שלושה חיילים, שלושה קצינים. אני התגייסתי למילואים קצת יותר מאוחר. המקום הזה, שבו אני עומד כאזרח מולם על מדים, גרם לי לכתוב. זה היה טקסט שהדהד ברשתות ושהתחיל במילים 'היום אני היהודי הזה, היום אני הישראלי הזה' – טקסט עם פאתוס של תחילת המלחמה. בערך חודש אחר כך כתבתי את הטקסט שהפך לשיר 'גיבורי־על'. המשכתי לכתוב על רקע המלחמה, עד ששמנו לב שיש לנו עוד ספר, הפעם כזה שמתעד את השנה הזאת של המלחמה".

"עם של גיבורי־על - שנה ישראלית אחת" הפך לרב־מכר, בין השאר בגלל השיר של התקווה 6 שהתנגן ברדיו בלי הרף. "הספר הראשון, 'מדרש ישראלי', היה יותר נישתי, והתאים לאנשים מהברנז'ה של המכינות ודומיהם", מסביר פרי. "כאן ההצלחה של השיר הקפיצה את העניין והספר התפוצץ. אחרי הרבה ספרי מלחמה וסיפורי גיבורים, הספר הזה הגיע מנקודת המבט של האזרח הישראלי. לא הגיבור, לא הנפגע, לא המפונה או החוקר – אלא האזרח הישראלי שחווה את המלחמה.

"אחרי ההצלחה של הספר השני, בהוצאה עלה הרעיון להוציא ספר שלישי שידבר על תקופת הפוסט־מלחמה. התלבטתי מאוד. זו הייתה החלטה קשה. לא רציתי להמשיך בפורמט יומני. הייתה 'שנה ישראלית אחת', אני לא עושה שנה שנייה. מצד שני, ראיתי שאנחנו חוזרים למריבות ולקיטוב והחלטתי שחשוב ליצור נרטיב ישראלי חיובי. כואב, אבל חיובי. מבחינתי, אנחנו חיים בתקופה תנ"כית. יש בעיות, אני לא מסתיר אותן, אבל אווירת הנכאים מבאסת אותי.

"במקסיקו־סיטי מישהי שאלה אותי: 'איך יכול להיות שאנחנו במקסיקו נלחמים על הזהות היהודית, ואצלכם בישראל לא מוכנים להכניס אותה לבתי הספר?'. אמרתי לה: זה ההבדל בין החלום למימושו. לחלום מרחוק זה קל. כשמממשים חלום, לכל אחד יש איזה שברון לב"

"אני בעד עין טובה. רובנו אופטימיים, החברה הישראלית אופטימית, אבל הקולות הקיצוניים, הכועסים והעצובים הם אלה שנשמעים. אז הספר השלישי מנסה לתת נקודת מבט רחבה יותר. הוא לא יומני, לא עוקב אחרי אירועים ספציפיים, אלא מדבר על מצב נפשי. קראנו לו 'טובה הארץ הזאת', עם רפרור לסיפור המרגלים".

אופטימיות בביסים

כאמור, הספר מלא בקטעים קצרים, בסגנונות שונים – סיפורים קטנים מהחיים, דברי השראה, מדרשים קטנים על מגילת העצמאות או קטע בתנ"ך או שיר עברי. "אני בעד רומנים וספרים ארוכים, אבל המטרה שלי היא להגיע לקהל הרחב", מסביר פרי. "שיח ערכי שלא יהיה מנותק, בספרייה, למביני עניין - אלא שייך לכלל החברה. הקטעים הקצרים בונים מכלול שמאפשר לראות תפיסת עולם רחבה, אבל במקביל כל קטע עומד בפני עצמו. הנרטיב של הספר אומר: יצאנו מהמלחמה הגדולה, מהקיום וההישרדות, מהטראומה וההלם, קמנו מכל זה, ועכשיו מה? חזרנו לאותן הבעיות, וזה מתסכל. השאלה היא אם נבחר ב'ארץ אוכלת יושביה' או ב'טובה הארץ הזאת', עם כל הבעיות שלה. זה לא מאמר אקדמי, אלא אוסף קטעים שנותן תחושה שאנחנו במציאות מורכבת אבל עושים טוב, רוצים טוב, ויכול להיות טוב. זה ניסיון לפצח את הזהות הישראלית הנוכחית".

אתה חלק מקבוצה ישראלית שכוללת בין השאר את חילי טרופר וחנוך דאום, וארשה לעצמי לומר שגם אני חלק ממנה בטוריי בעיתון, שמנסה להחזיק את החבל הישראלי משני קצותיו ומדברת על הידברות ופשרה. השאלה היא אם המציאות הישראלית, האלגוריתמים של הרשתות והקיטוב הפוליטי המחריף לא הופכים את הגישה הזו לבלתי אפשרית, שלא לומר אפילו קצת פתטית?

"לא בא לי להגיד 'אנחנו לא נתייאש' כמנטרה ריקה. נכון שקשה, נכון שזה עשוי לייאש, אבל אני חושב שלא נכון לומר שהקרב אבוד, או אפילו שזה קרב. יש המון קולות במדינה הזו, וצריך להשמיע אותם. זה נשמע קיטשי, אבל נכון. ככל שאני ואתה וכל אחד בתחומו נשמיע קולות מתונים, זה יחלחל. אני לא רוצה להיאבק ולשכנע את הקיצוניים להפסיק להיות כאלה. אני רוצה להגיד את הקול שלי הכי טוב שאפשר, הכי מגניב, שנון, כיפי וחיובי. לא להיות המסכן. בתור איש חינוך - ואני קודם כול מחנך ורק אחר כך סופר - קשה לי עם דמות המחנך המיוסר שנושא את כל העולם על כתפיו. אני בא בכיף. יש לנו מה להגיד, ואנחנו אומרים את זה, וככל שנגיד את זה טוב יותר, יהיה לדברים נפח איכותי יותר.

"מהבית שלי יצאו שלושה חיילים, שלושה קצינים, ואני עומד כאזרח מולם. זה גרם לי לכתוב טקסט שהדהד ברשתות ושהתחיל במילים 'היום אני היהודי הזה, היום אני הישראלי הזה' – טקסט עם פאתוס של תחילת המלחמה. בערך חודש אחר כך כתבתי את 'גיבורי־על'"

"הדבר השני, והחשוב יותר בעיניי, הוא שהתחושה שהכול מקוטב היא שקר. רוב העם מורכב מאנשים טובים, ששמחים וגאים במה שקורה פה. אני מרצה ופוגש אנשים מכל הכיוונים ובכל הגוונים. ברובם הם חיוביים ואופטימיים. הם פשוט פוגשים כל הזמן ערוצי תקשורת שאומרים להם כמה רע, וזה מקשה עליהם. אני רוצה לשחרר אותם מזה, לאפשר להם להתחבר למה שחיובי אצלם. אני באמת חושב שמה שתיארת קודם לא נכון עובדתית. אני יושב עם מי שמכונים 'קפלניסטים', אנחנו קוראים יחד פסקה מהתנ"ך, שומעים יחד את 'לא תנצחו אותי', אני עושה מזה מדרש והם מתרגשים בעומק הלב".

אתה עוסק הרבה בחיבור בין העכשיו לטקסטים העתיקים. אני רואה את בני העשרה של היום, וכמעט אין להם גישה לטקסטים האלה. הפיתוי באינסטגרם ובטיקטוק זה משהו ששירים של נעמי שמר יכולים להתמודד איתו?

"אנחנו יודעים למנות את חסרונותיו של הדור הזה, וכראש מכינה הרבה פעמים הרגשתי צורך להיות מי שמראה להם את האור ואת החיבור לטקסטים של העבר היהודי והציוני. ואני מכה על חטא, כי במלחמה הזאת החבר'ה האלה עשו ועושים לנו בית ספר בכל מה שקשור באהבת הארץ. לראות את הקצינים והחיילים הצעירים האלה – זה מטורף. אני מתחיל את הספר החדש במאמר ארוך יחסית שבו אני שואל אם גם הדור הבא יחזור מכל העולם כדי להציל את המולדת. אני חושב שיש משהו עמוק בזהות שהדור הזה הראה לנו וחינך אותנו, שמוכיח שהתשובה היא חד־משמעית כן.

"בקשר לקריאת ספרים וטקסטים ותיקים: כשהתחלתי לכתוב בארצות הברית, הייתה לי עובדת שעשתה בשבילי אדמיניסטרציה, והיא אמרה לי שצריך לפרסם בפייסבוק. אמרתי לה: 'מה פתאום? אני אשלח ניוזלטר ל־150 המשתתפים שלי'. היא אמרה: 'אף אחד לא יקרא ניוזלטר', ופתחה לי פייסבוק. כתבתי טקסט. היא אמרה: 'מקסים, אבל אף אחד לא יקרא - תקצר בחצי'. קיצרתי. היא אמרה: 'תקצר בעוד חצי'. בסוף היה טקסט בגודל של מסך טלפון אחד – 250 או 300 מילה, בלי לגלול. זה היה הפורמט שלי במשך שבע שנים. ומה הדהים אותי? קודם כול, כולם קראו את זה. שנית, כשחזרתי לטקסט המקורי, הארוך, ראיתי שהוא חפר, שהוא לא היה ממוקד ולא היה טוב. הקיצור הזה, כשהוא נכון ומקצועי ומייחסים חשיבות לכל מילה, הוא היתרון של הדור הזה. הוא מכריח אותנו לא לחרטט.

"אנחנו יודעים למנות את חסרונותיו של הדור הזה, וכראש מכינה הרבה פעמים הרגשתי צורך להיות מי שמראה להם את האור. ואני מכה על חטא, כי במלחמה הזאת החבר'ה האלה עשו ועושים לנו בית ספר בכל מה שקשור באהבת הארץ"

"פתאום קלטתי כמה התפזרתי בדיבורים בתור ראש מכינה. טקסט קצר הוא חד, שנון ומעורר מחשבה. הוא מחייב אותך להשאיר סימני שאלה במקום סימני קריאה. הדור הזה אולי קורא עם סבלנות קצרה משלנו, אבל הוא אומר: 'אל תבלבל לי את המוח, תגיד את האמת, תהיה חד, ישר ולעניין'. היום הטקסטים שלי נלמדים במכינות ואני יודע איך זה עובד - שלוש דקות קריאה, ואז דיון פתוח ופורה של שעה וחצי. ככה צריך לעבוד עם הדור הזה".

אז בוא ננהל קצת דיון פתוח ופורה. רוב הטקסטים שלך אופטימיים, אבל תפס אותי אחד מהם שהיה קצת אחר. כתבת: "נראה לי שהיום, אולי יותר מאי פעם, אנחנו צריכים לטפח במודע את תודעת ישראלי־הבית. לברר לעצמנו על אילו יסודות הבית עומד... אחרת העסק פשוט יתמוטט, או שיישאר איכשהו אבל 'על תנאי', בהתאם לכוחות השוק ומצב האנטישמיות". זו אמירה חריפה.

"נכון. יש לי טקסט שנקרא 'אננס', שנכתב בעקבות פוסט של מישהו שאמר שבברלין האננס זול יותר. אני מבחין שם בין שני סוגי ישראלים: בן בית לעומת לקוח. אם אתה בתודעת לקוח, אתה כל הזמן בודק איפה נמצא הדיל הכי טוב. אם בברלין זול יותר או בטוח יותר - אתה עובר לשם. אם אתה בתודעת בן בית ויש בעיה בבית - אתה נלחם עליו. אתה לא שורף את הבית כי תוכנית הטלוויזיה שמשודרת בסלון כרגע מעצבנת אותך, ואתה בטח לא עוזב אותו.

"נוצרה פה בשקט תודעת ישראליות של לקוחות, והיא מפומפמת מכל כיוון. אני אומר בטקסט הזה שאנחנו חייבים לעצור ולשאול: אני בן בית או לקוח? כמחנך, אני רוצה לחזק את תודעת הבית. ב־7 באוקטובר עמדנו במבחן והוכחנו שאנחנו לא בורחים, אלא ההפך - חוזרים הביתה כדי לשמור עליו. האם נצליח לשמר את זה בדור הבא? זה לא יקרה לבד. תודעת הבית מתפוגגת דווקא בימים של רווחה, כשפתאום הכול סבבה. אז מתחילים ללטוש עיניים החוצה".

חלק מהעוזבים אומרים: "הממשלה שלי נותנת את המפתחות לאנשים שמבחינתם זה לא הבית". למשל החרדים, שלא משתתפים במאמץ המלחמתי. העוזבים מרגישים שגנבו להם את המדינה והבית משנה את פניו.

"נכון, יש הרבה אנשים מאוכזבים. אספר לך קטע: הייתי במקסיקו־סיטי בבית ספר יהודי, הרציתי שם על 'גיבורי־על'. בשלב השאלות מישהי אמרה: 'היינו בביקור בישראל עכשיו, שבועיים בזמן מלחמה. היינו בעוטף, ואז הלכנו לבית ספר במרכז הארץ ושאלנו איך הם לומדים יהדות. התשובה הייתה: 'יהדות לא נכנסת לבית הספר שלנו, אנחנו לא רוצים הדתה'. היא שאלה אותי: 'איך יכול להיות שאנחנו במקסיקו נלחמים על הזהות היהודית, ואצלכם בישראל לא מוכנים להכניס אותה לבתי הספר?'. זה טלטל אותם.

"אמרתי לה: זה ההבדל בין החלום למימושו. לחלום מרחוק זה קל. כשמממשים חלום, לכל אחד יש איזה שברון לב, כי הוא מגלה שלא קיבל בדיוק את מה שרצה, כי לאחר יש חלום שונה. עכשיו תחליט: או שאתה עוזב כי זה לא החלום המדויק שלך, או שאתה נשאר ומשמיע את הקול שלך ויוצר מתוך הדיאלוג יצירה משותפת. אני מכבד את מי שמתאכזב ואת מי שפסימי ואת מי שעוזב. אבל זה הבית שלי. גם אם תעזוב ואז תחזור, אני אחבק אותך. אני מעדיף לחיות בשבר של המציאות מאשר בחלום. זה מאמץ מנטלי גדול לראות דברים קורים נגד רצונך ועדיין להיות מאושר.

"אספר לך עוד סיפור, מהמילואים. היה לי מישהו חדש בחפ"ק. כמו כולם הוא לבש את הציוד הטקטי והפאצ'ים על המדים. היה לו פאץ' משיח ופאץ' עם ישראל חי. ביקשתי ממנו להוריד אותם, בהסכמה. שאלתי אותו: למה אתה מרגיש צורך לצעוק 'משיח' או 'עם ישראל חי'? אתה רואה את הכפתור הירוק הזה בחולצת החאקי הזו? זה המשיח מבחינתי. סבא שלי היה בוורשה, חטף מכות כי הוא היה יהודי, ובגיל 18 עשרה לא היה לו צבא להתגייס אליו. אם הייתי מראה לו את הכפתור הזה על מדי צה"ל, הוא היה הכי מתרגש בעולם. המדים האלה הם עם ישראל חי. המדים הם לא לוח מודעות. כלומר, תמיד אפשר להיות לא מרוצה ממשהו, יש לנו עוד קילומטרים ללכת ואנחנו לא מרוצים מהכול, אבל כבר עכשיו יש לנו דבר גדול מאוד".

מדרש סמג"ד

הוא בן 49, נולד בירושלים למשפחה דתית־לאומית קלאסית ("היום אני במקום הרבה יותר ליברלי, מגדיר את עצמי יהודי־ישראלי – לא דתי ולא חילוני"). בנעוריו למד בישיבה התיכונית נתיב מאיר ואז במכינת קשת ברמת הגולן; אחר כך התגייס לגולני, התחתן עם טליה (כיום מנהלת בית ספר), ויש להם שישה בנים ובת. "התאומים הגדולים בני 25, לוחמים", הוא מתגאה. "אחד מהם התארס יום לפני שהוצאתי את הספר, אז הקדשתי אותו לו ולבת זוגו".

במשך 15 שנה, מגיל 25 ועד שהגיע ל־IAC, עסק בחינוך במכינות. לאחר מכן הוא עבר לתחום החינוך למבוגרים. "נמאס לי שכולנו אומרים 'הנוער יציל אותנו'", הוא מסביר. "הורים באים בסוף השנה למכינה ואומרים 'הנוער הוא התקווה'. ומה אתכם? אתם בני ארבעים וכבר התייאשתם? זה גם מסר שלילי לנוער, שערכים זה משחק ילדים, משהו שמתאים לתנועת נוער ומכינה, וכשאתם מבוגרים ועסוקים הערכים כבר לא חשובים. רציתי להוציא את השיח הערכי לקהל הרחב. לצורך זה הקמתי את 'מעבר - שיח ערכי ישראלי'. אני מנסה עכשיו להפוך את זה לפלטפורמה ארצית גדולה שתהיה תוכנית מנהיגות לא רק לאליטות, אלא לכל עם ישראל".

מבקרת התרבות שהם סמיט כתבה לאחרונה על השיר שלך. היא מנתה את "הערכים הקדם־פשיסטיים" במבחן שניסח אומברטו אקו, ומצאה 10 מתוך 14 בשיר שלך. היא כתבה ש"הטקסט הדל והעילג, שמלכתחילה לא נכתב כטקסט ספרותי וודאי לא כשיר ילדים אלא כשיר מושר, מדבר בעד עצמו". מה אתה חושב על הדברים האלה?

"אתחיל באנקדוטה. לא מזמן עשינו הופעה לחיל האוויר, עמרי גליקמן מ'התקווה 6' ואני. בסוף ההופעה עלה לבמה מפקד החיל אלוף תומר בר ואמר: 'כתבתי עוד שני בתים לשיר, כי לא יכול להיות שלא יהיו בו טייסים'. זה הדהים אותי - מפקד חיל האוויר, האיש שמפציץ באיראן, רוצה להיכנס לקולקטיב העממי הזה של השיר. אם הוא מרגיש ככה, כנראה אצליח לעמוד מול כל ביקורת.

"לעניין עצמו, אני לא אתווכח עם אף אחד, זכותו של כל אדם לכתוב מה שירצה. אני גאה שכתבתי את השיר הזה. אני חושב שיש פה עם שמגן על הבית שלו כשבאים להשמיד אותו. אני לא רואה בזה פשיזם, אני רואה בזה גבורה. השיר הזה מייצג מודל גבורה ישראלי חדש, של גברים ונשים, צעירים ומבוגרים. אין שם דתי או חילוני, אין דעות פוליטיות. יש אנשים שיוצאים מהבית ועוזבים הכול כדי להגן על הבית של כולנו. אמרו גם שהשיר מחזק את התפיסה של חמאס שכולם בישראל לוחמים. הכול בסדר, שיגידו. היכולת לעזוב הכול, להחזיק נשק ולצאת להילחם על הבית שחזרנו אליו אחרי אלפיים שנה, היא מדהימה.

"השיר לא אומר 'בואו נחלע אותם', אלא מדבר על המצב שלנו, על השגרה שנקטעה. יש שם מורה לתנ"ך, עורכת דין וכו' - דמויות של אנשי שגרה, אנשים רגילים שהופכים לגיבורים כשצריך. והכי חשובה מבחינתי ההשפעה על ילדי מילואימניקים, שהם פוחדים שיקרה להם משהו. פתאום הם שומעים את השיר ואומרים: 'אבא שלי גיבור על שמגן על הבית'. הם הולכים לגן בגב זקוף. קיבלתי המון תגובות מהורים שהודו לי על החוסן שהשיר נתן לילדים שלהם".

לפני כמה ימים, הוא מספר, שמע את חובש הגדוד שהוא משרת בו מדבר עם בתו בת החמש בווידאו. "היא בכתה: 'אני רוצה את אבא שלי'. הוא תקע לי את הטלפון בפרצוף ואמר לה: 'הנה המפקד שלי, דברי איתו'. ואני שומע אותה בוכה: 'אני רוצה את אבא שלי'. אמרתי לה: 'חמודה, גם לי יש ילדה קטנה שדואגת לי מאוד, ואני רק רוצה להגיד לך שאבא שלך הוא גיבור־על כי הוא שומר עלינו'. ופתאום היא חייכה. ממש ראיתי מול העיניים מה זה עושה לה. לא פתרתי לה את הבעיה, היא עדיין רצתה את אבא שלה. אבל היכולת להמשיג לילד מה עושה אבא שלו בשביל המדינה - זה נותן להם עוד קול בראש, חוץ מהבכי והדאגה, שאומר שאבא שלה גיבור.

"תכפיל את זה בתגובות שאני מקבל. ההשפעה החיובית של השיר שווה בעיניי יותר מכל דבר אחר, עם כל הכבוד לפרס אקו"ם שקיבלתי. כשהייתי בשדרות בהרצאה ל־120 עובדות סוציאליות שעברו שנה מהגיהינום, הן אמרו לי שהשיר הזה הציל אותן, נתן להן חוסן. לא התכוונתי לשום דבר מזה כשכתבתי אותו, אבל אני גאה בו ושמח בו. וטוב שיש בצדדים אנשים שהשיר הזה מטריף אותם: הם מזכירים לנו שצריך להיזהר מהקצוות ומהקיצוניות".

בספר החדש יש התייחסות קצת אירונית לאינפלציה במושג "גיבורי־על". אתה כותב שראית חנות שנקראת "נעליים של גיבורי־על". אתה לא חושש שהמושג נשחק?

"אני מתמודד עם זה בטקסט. נכון שהמושג נעשה טרנדי, אבל העובדה שאנחנו מדברים על גבורה ב־2026 היא הישג מטורף בעיניי. עד לפני רגע 'גיבור' היה בר כוכבא, או יוני נתניהו, עמנואל מורנו ורועי קליין. גברים לוחמים שנהרגו. אם לא קפצת על רימון, אתה לא גיבור. פתאום אפשר לדבר על גבורה אזרחית, על ילדים גיבורים, על אנשים מהנובה, על הזקן מהעוטף שהציל את משפחתו בכך שישב בסלון וחיכה למחבלים. היינו מוותרים על מה שגרם לכך, אבל אם כבר - בואו נדבר גבורה, זה בסדר גמור. ומי שיגיד שזה פשיזם, שיבושם לו".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il