אצל אל"מ במיל' גבי סיבוני קשה להפריד בין האישי למקצועי, ואולי גם אי אפשר. קו ברור מחבר בין הרקע שצמח בו ובין המבט הביקורתי שלו על מערכות גדולות ומקובעות ועל מוסכמות ישנות. כבר במשפט הראשון בשיחתנו, שנקבעה לרגל צאת ספר הביכורים שלו "מכנען – מהשיכון לתיקון" (הוצאת קוראים), סיבוני כורך יחד את פרשת חייו רבת התהפוכות עם השקפותיו והצעותיו: "מטרת הספר הייתה לסכם את הרעיונות שלי בתחום הצבאי והביטחוני בתוך מסגרת של סיפור אוטוביוגרפי. מבחינתי, הרעיונות חשובים יותר מהסיפור האישי".
הרקע הזה הוא גם התשובה לשאלה כיצד הפך סיבוני לאחד מנביאי הזעם של מערכת הביטחון. הוא לא נולד בקיבוץ או גדל בשכונת פאר באחת הערים הגדולות, אלא הגיע מאזור מצוקה, שיכון שבו "היה אפשר בקלות להידרדר למקומות לא טובים, כפי שקרה לרבים מהחברים שלי". כדי להיחלץ מהגורל הזה צריך לגדול במשפחה טובה במיוחד, ולהתפתח גם כאישיות עצמאית שאינה נכנעת לרוח הסביבה.
משפחת סיבוני עלתה ממרוקו ב־1955, וקיבלה דירה קטנה בצפת. הבן גבי הוא הרביעי בחבורה והיחיד שנולד בארץ, שנתיים לאחר העלייה. "המשפחה בנתה אותי בילדות", הוא מספר. "ההורים, שהתעקשו להשקיע בחינוך שלי ובכלל זה בלימודי תיכון, שבאותה תקופה לא ניתנו חינם, והאחים הגדולים, שדאגו לעטוף אותי בדאגה משלהם. אחי שמואל וידא תמיד שאני מבין את כל חומר הלימוד במתמטיקה ובפיזיקה; דניאל נתן לי את הגיטרה הראשונה, וחיבר אותי לעולם המוזיקה; ומיכאל היה מקריא לי ספרים. וכמובן, גם סבתא חסיבה, שגידלה אותנו כאשר ההורים היו עסוקים בעבודה". גם אביו, שהיה חייט עוד במרוקו, הצליח לעשות כאן כברת דרך מקצועית: הוא התחיל במתפרה צבאית קטנה, ולימים הפך לאחראי על כלל המתפרות של מערכת הביטחון.
יש באיראן מספיק כוחות ששונאים את המשטר". הרס בהפצצות בטהרן, השבוע | צילום: איי.אף.פי
סיבוני התגייס לגולני, יצא לקצונה והתקדם בתפקידי פיקוד בחטיבה. "לא חשתי שום אפליה עדתית או תקרת זכוכית לאורך הקריירה הצבאית, היחס כלפיי היה כמו לכל האחרים", הוא מספר. אבל הקריירה הזאת כמעט נקטעה באיבה בשלבים מוקדמים, כשהמזג הסוער של סיבוני ("עלתה לי הסנטה מריה", כלשונו) גרם לו להסתבך בקטטה. הוא נשלח למחבוש של חודשיים בכלא 4, ונדמה שהדרך לתפקידי קצונה נחסמה בפניו. למזלו, אלוף דורון רובין קלט אותו כמדריך צוערים בבה"ד 1, "ומשם כבר אפשרו לי לחזור לגולני".
באמצע שנות השמונים פיקד סיבוני על הסיירת של החטיבה, ואחרי התפקיד הזה החליט לפשוט את המדים ולפנות לאקדמיה. "חלמתי ללמוד פיזיקה, אבל מכיוון שלא התקבלתי, הלכתי להנדסת מכונות. התקדמתי במהירות וכבר התחלתי דוקטורט". אלא שגם שם ה"סנטה מריה" המשיכה לסבך אותו. סיבוני רב עם המנחה שלו, נאלץ להפסיק את הדוקטורט, ולא הצליח למצוא לעצמו מנחה אחר. לבסוף הוא עבר מאוניברסיטת תל־אביב לאוניברסיטת בן־גוריון בבאר־שבע והתחיל דוקטורט חדש שעסק בסייבר, מה שהתגלה בדיעבד כצעד מוצלח. לימים הוא הקים שתי חברות – אחת בתחום הפיזיקה והשנייה בתחום הסייבר.
עוד כשפיקד על הסיירת, פיתח סיבוני חברות קרובה עם גולנצ'יק בכיר אחר - גדי איזנקוט, שהיה אז מפקד יחידת עורב של החטיבה. אין פלא שהם התחברו בקלות: שניהם מגיעים מרקע דומה למדי, כבנים לעולי מרוקו ובוגרי שכונות מצוקה. "חתול רחוב", כך מכנה סיבוני את איזנקוט, וניכר שהוא מתכוון גם לעצמו. כשאני שואל אותו מה מסמל הכינוי הזה, הוא עונה: "מישהו שנופל תמיד על הרגליים. איזנקוט מסוגל להיחלץ מכל סיטואציה. יש כאלה שרואים בו דובי שמנמן וחביב, אבל הוא אחד שיודע להשיג את המטרות שלו".
כקצין מילואים התקדם סיבוני לאורך שרשרת תפקידי מטה שהיו קשורים לאיזנקוט: כשחברו היה הסמח"ט והמח"ט של גולני הוא היה ראש המטה של החטיבה; כשאיזנקוט פיקד על אוגדת איו"ש, סיבוני היה ראש מטה האוגדה. החברות שלהם נותרה איתנה עד היום, אף שבכל הקשור להשקפות מדיניות ודעות פוליטיות, יש ביניהם הבדלים ברורים - סיבוני עמוק בימין, איזנקוט במרכז עם נטייה מסוימת שמאלה. הפערים האלה גם לא מנעו מאיזנקוט, כבר לפני עשרים שנה, להמליץ על סיבוני לתפקיד חוקר ב"מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים", שהפך בהמשך למרכז למחקרי ביטחון לאומי (INSS). "הייתי אחראי שם על שני תחומי מחקר – צבא ואסטרטגיה, וביטחון הסייבר. הקמתי גם שני כתבי עת שפיטים שעוסקים בתחומים האלה".
את דרגת הפרופסור שהוא מחזיק בה קיבל סיבוני מאוניברסיטה בספרד, שם הקים תוכנית לתואר ראשון בלימודי סייבר. בזכות הישגיו ומחקריו הפך לחבר הנהלת INSS. אבל כל זה נגמר ב־2020: "תמיד הרגשתי שאני עוף מוזר שם, וזה רק החריף עם השנים, כאשר המכון הלך יותר ויותר שמאלה. לפני שש שנים הם שחררו אותי מתפקידי, בנימוק של קיצוצי קורונה. בוא נאמר שהיו אחרים, בולטים פחות ממני, שלא קוצצו. אבל החלטתי לא להיאבק. אם לא רוצים אותי במקום מסוים, לא לכבודי להתעקש להישאר שם".
מאלוף במיל' עמוס ידלין, שהיה אז ראש המכון, נמסר: "אני לא זוכר את נסיבות פרישתו של גבי. אני יכול רק לומר שלא היתה לאף אחד מאיתנו בעיה עם עמדותיו - שדרך אגב לא היו העמדות שבהן הוא מחזיק היום. עובדה שהוא כתב מסמך משותף עם גדי איזנקוט על תפיסת הביטחון. אני לא חושב שהוא הרגיש דחוק לפינה במכון".
לאחר שעזב את INSS פנה סיבוני למכוני מחקר ימניים, כמו מכון משגב, שהקים ראש המל"ל לשעבר מאיר בן־שבת. כיום הוא חוקר ב"מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון" מייסודו של תא"ל יוסי קופרווסר, ראש חטיבת המחקר באמ"ן לשעבר; ו"המרכז לאסטרטגיה רבתי לישראל" שהקים ערן בר־טל, כיום עורך ערוץ הכלכלה בטלוויזיה. "שילמתי מחירים על עמדותיי לא רק ב־INSS", מספר סיבוני. "הייתי מועמד לחברות בדירקטוריון של חברת סייבר בינלאומית, וברגע האחרון החליטו לא לקחת אותי, מהסיבה הזאת".
המב"ל לא צריך יחב"ל
עוד כשאיזנקוט עמד בראש אגף המבצעים, הוא פנה אל סיבוני ואל שני חברים נוספים מגולני – תא"ל (מיל') יובל בזק וגיורא סגל ז"ל – והטיל עליהם משימה ייחודית: להקים את "המעבדה התפיסתית" של צה"ל, מוסד שתפקידו יהיה להעריך את מצב ביטחון האומה ולנפק הערכות משלו, כחלופה מאתגרת לאמ"ן. הגוף שהקימו נסגר כעבור שנים ספורות, וסיבוני מצר על כך: "תראה את האירוניה, מי שסגרו אותו היו אביב כוכבי ואהרון חליוה".
למה הוא נסגר?
"אתה צריך לשאול אותם".
"על הגבול חייבים להגן מעבר לקו הגבול". חיילי צה"ל ברצועת עזה | צילום: דו"צ
אני מניח ששאלת, ואולי גם קיבלת תשובות.
"הם אמרו כל מיני דברים. לדעתי, הסיבה האמיתית היא שהחבר'ה האלה לא נתנו אמון ביכולות האסטרטגיות של יוצאי גולני, והעדיפו שהבלעדיות האסטרטגית תישאר בידי יוצאי הצנחנים".
ב־2015, כשאיזנקוט היה רמטכ"ל, סיבוני מונה להוביל את כתיבת תפיסת הביטחון המעודכנת של צה"ל. ארבע שנים אחר כך הוא כתב עם איזנקוט, במסגרת INSS, תוכנית מפורטת לתפיסת הביטחון הלאומי. "במסמך הזה ניסחנו את האינטרסים הלאומיים והביטחוניים של ישראל, ובהם הצורך בגבולות ביטחון, השימוש בתשתיות כמרכיב ביטחון לאומי, והצורך במשילות בכל מרחבי המדינה, כדי למנוע התפתחות מרד או ניסיונות עצמאות מצד קבוצות מסוימות, כמו הבדואים בנגב. הדגשנו גם את יהדות התפוצות כמרכיב בחוסן הלאומי, ואת חובתה של ישראל לסייע ליהודי העולם כשהם במצוקה, ולא רק להסתמך על סיוע שהם מספקים".
לא היה מסמך כזה לפני כן?
"היו. דן מרידור למשל עמד בראש צוות שכתב מסמך כזה. אבל הם לא היו מספיק טובים. המסמך שלנו היה מקיף הרבה יותר וירד לפרטים. הגענו בגדול לקרקע בתולה".
כשאני שואל איך הוא ואיזנקוט הצליחו לעשות זאת יחד למרות פערי העמדות, סיבוני משיב: "הסכמנו להתמקד בדברים המשותפים, ולא במחלוקות. בכלל, החברות בינינו היא מעל ומעבר לעמדות הפוליטיות. אנחנו יודעים שאנחנו לא מסכימים, והמחלוקות אפילו התרחבו מאז שהחל הוויכוח על הרפורמה המשפטית. ברור שאני לא יכול להיות שותף לפעילות הפוליטית שלו, אבל ברמה האנושית נישאר חברים, ואני אעשה בשביל גדי כל מה שאני יכול".
סיבוני, כך נראה, נאמן לחבריו, ובפרט לאלה שחולקים איתו את הכומתה החומה. אולי זה מה שגרר אותו למעורבות בפרשת הרפז, שיאו של הסכסוך בין הרמטכ"ל גבי אשכנזי לשר הביטחון אהוד ברק. באותם הימים הודלף לתקשורת מסמך שהשתמע ממנו שברק מתכנן לא להאריך את כהונתו של אשכנזי לשנה נוספת, רביעית, ושלשכתו מבקשת לקדם את מועמדותו של יואב גלנט לרמטכ"לות, תוך הכפשת מועמדים אחרים. לימים התברר שהמסמך זויף בידי בועז הרפז, חבר של אשכנזי. מי שהדליף את המסמך לתקשורת עוד לפני שהתגלה הזיוף היה גבי סיבוני: הוא קיבל אותו מאיזנקוט, שקיבל את הדף מאשכנזי. איזנקוט ביקש ממנו לא לעשות שימוש במסמך, אבל סיבוני החליט להביא אותו לידיעת הציבור, ובהמשך אפילו התייצב בגלוי ובישר לאומה שהוא המדליף. "אני שייך לאלה שלא מתביישים במה שהם עושים, ולא מרגישים צורך להסתיר את זה", הוא אומר לנו. היום אגב הוא עובד יחד עם דמות מרכזית אחרת שנכרכה באותה הפרשה - תא"ל במיל' ארז וינר, שהיה ראש לשכתו של אשכנזי. השניים כותבים מחקרים משותפים, ומגישים יחד את ההסכת "הפרופסור והווינר".
במחקריו ובכתביו הצביע סיבוני על כשלים רבים בהתנהלות הצבא ומערכת הביטחון, אך כיום הוא ממקד חלק מהביקורת הזאת ב"צה"ל שלפני המלחמה", כהגדרתו. "היו טעויות קשות בכל השיטה של בניין הכוח והפעלת הכוח. יובל בזק ואני פרסמנו עוד לפני המלחמה מאמר שטען שצריך קודם כול לטפל בכוחות הפרוקסי של איראן, בעיקר חמאס וחיזבאללה, ורק אחר כך לטפל באיראן עצמה - כפי שאכן נעשה במלחמה הזאת.
"היה בצבא הרבה עיסוק בנראות על חשבון הדברים הממשיים. הרבה מצגות ומילים אסטרטגיות גדולות ודיבורים על 'ניצחון', אבל בלי לפרט איך בדיוק עושים את זה, ובעיקר בלי מימוש הרעיונות האלה. הצבא גם עסק יותר מדי בנושאים שלא קשורים למקצוע הצבאי, כמו היבטים מדיניים וכלכליים, וכתוצאה מכך הוזנח המקצוע הצבאי עצמו. אפשר היה לראות את זה גם בשלבים הראשונים של המלחמה, כשצה"ל עדיין הונהג בידי אותם אנשים. למשל, הצבא הביע התנגדות גורפת לרעיון של ממשל צבאי בעזה, תוך שהוא מציין בין השאר נימוקים מדיניים וכלכליים. עם כל הכבוד, זה לא תפקיד הצבא להפעיל שיקולים כאלה.
יפעת תומר ירושלמי | צילום: אורן בן חקון
"מבחינה צבאית טהורה, תורת הלחימה מדברת על שלושה שלבים עיקריים: כיבוש, טיהור השטח שנכבש, ואז ביסוס השליטה בו - כלומר ממשל צבאי. גם השאלה אם אזרחים יוכלו להתיישב אחר כך בתא השטח היא מעניינו של הדרג המדיני בלבד, ולצבא לא אמורה להיות עמדה בנושא. אגב, אני תומך בהקמת יישובים בתוחמת הצפונית של הרצועה לפחות, וגם זה משיקול צבאי: על הגבול חייבים להגן מעבר לקו הגבול, וכדי להבטיח את נוכחות צה"ל מעבר לקו הזה, כדאי שיהיו שם גם יישובים".
לכאורה אין לזה סוף: כדי להגן על קו היישובים החדש צריך לכבוש עוד שטח, ואז יקימו בו יישובים נוספים, וכן הלאה.
"לא. האזרחים שיגורו מעבר לקו הגבול ידעו שהם חלק ממערך ההגנה על הגבול הריבוני שמאחוריהם, ולא חלק מהרחבתו".
הטעות הבסיסית של עיסוק בנושאים שאינם רלוונטיים לצבא, גורס סיבוני, פגעה גם בהכשרות הצבאיות. "בשביל מה במכללה לביטחון לאומי יש קורס ביחסים בינלאומיים? הצבא צריך לנצח במלחמות, ובשביל זה צריך להרוג את האויב, לא להתעסק בפוליטיקה בינלאומית. בעיה נוספת שקיימת בצה"ל היא שיטת המינויים. במשך הרבה שנים כל המטכ"ל היה 'אדום' (מאויש בבוגרי חטיבת הצנחנים – י"ש). הייתה חשיבת עדר, כי לא נתנו מקום לאנשים עם חשיבה אחרת".
בהקשר הזה הוא מפתיע באמירה לא פופולרית: "אני חושב שלפוליטיקאים צריך להיות משקל גדול הרבה יותר במינויים בצבא. לא ייתכן ששר הביטחון מעורב במינויים רק מדרגת אל"מ ומעלה, וגם כשהוא מנסה להשתמש בסמכות הזאת, כולם מתנפלים עליו. לא ייתכן גם שלדרג הפוליטי תהיה רק סמכות למנות אנשים, אבל לא להדיח אותם. כל זה נובע מכך שאחרי מלחמת יום כיפור התקבל 'חוק יסוד הצבא', שלפיו צה"ל כפוף אומנם לממשלה, כמו שצריך להיות, אבל הרמטכ"ל מוגדר לפי החוק כמפקד העליון של צה"ל. סליחה, בכל מדינה דמוקרטית ראש הדרג המדיני הוא המפקד העליון של הצבא. יהודה בן־מאיר, שהיה ממנסחי החוק בשעתו, הסביר לי שזו הייתה הפשרה המפא"יניקית שהצליחו להגיע אליה - שהממשלה כולה מופקדת על הצבא, אבל הרמטכ"ל כפוף רק לשר הביטחון. בפועל זה מקנה לרמטכ"ל עצמאות כמעט מוחלטת. זו פשרה בעייתית מאוד. המשמעות היא למשל שאם הפצ"רית לא הייתה מתפטרת מיוזמתה, הדרג המדיני לא היה יכול להדיח אותה, אלא רק הרמטכ"ל. לדעתי צריך לקבוע שראש הממשלה הוא גם המפקד העליון של כל הכוחות המזוינים, כמו שזה בארה"ב ובהרבה דמוקרטיות אחרות.
"ועוד דבר: מדינת ישראל צריכה שיהיה לה לפחות עוד גוף אחד פרט לאמ"ן שיספק הערכות מודיעין עצמאיות. ניסו לעשות את זה במועצה לביטחון לאומי, אבל זה לא מספיק טוב. אגב, אהרן יריב (מראשי אמ"ן בעבר – י"ש) הקים את 'מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים' בדיוק לצורך זה, אבל גם המוסד הזה הפך לעוד תיבת תהודה של אמ"ן, כי כל בכירי אמ"ן מתיישבים שם אחרי הפרישה ומשכפלים את אותן העמדות. וכמו שאמרתי, גם כשהקמתי עם יובל בזק וגדעון סגל את 'המעבדה התפיסתית', בסוף סגרו לנו אותה".
דוקטרינת הלחם והבצל
ממדיניות הביטחון הנוכחית סיבוני דווקא מרוצה. "אני חושב שבעקבות המלחמה הגענו סוף־סוף לתפיסת ביטחון נכונה. החרב נמצאת מחוץ לנדן, כמו שהיא צריכה להיות, ואנחנו לא מחכים שיתקפו אותנו כדי להגיב. יש גם הבנה של חשיבות השליטה בשטח, ומכך אני מרוצה".
מה צריך להיות יעד המלחמה באיראן – סיכול יכולת הפגיעה בישראל, או הפלת המשטר?
"אני חושב שכדאי להתאמץ להשיג את היעד של הפלת המשטר. לפחות לנסות. נכון שזה לא יעד קל, והדרך לא תהיה סטרילית, אבל אם לא נעשה את זה, יש סיכוי טוב שבעוד עשר־עשרים שנה נהיה באותו המקום. גם אם יוטלו עליהם סנקציות, השיעים מסוגלים לחיות שנים על לחם ובצל. הם בתודעת שליחות א־לוהית. אגב, זה נכון גם לסונים הרדיקלים, כמו חמאס. אי אפשר להניח שהם כמונו, אנשים שרק רוצים לחיות טוב".
אתה תומך גם באפשרות שישראל וארה"ב יכניסו לאיראן כוחות קרקע כדי לעשות את העבודה, או שהפלת המשטר היא בכל זאת משהו שצריך להשאיר לאיראנים עצמם?
"אני כמובן מעדיף שזה יגיע מצד אזרחי איראן, אבל לא הייתי מוריד את האפשרות האחרת מעל הפרק. בכלל, אנחנו צריכים שכל האופציות יהיו בידינו, כי לפעמים דווקא קיום האופציה מביא לכך שלא צריך להשתמש בה. כרגע אני חושב שיש באיראן מספיק כוחות ששונאים את המשטר – המיעוטים, ובמיוחד הכורדים, וגם סתם איראנים מן השורה – והם יכולים לעשות את העבודה".
להתקדם עד הליטני. חיילי צה"ל בלבנון | צילום: דו"צ
ומה לגבי חזית לבנון? צה"ל צריך לצאת לתמרון קרקעי ולכבוש את כל השטח עד לליטני?
"כן. כמו שיש לנו קו צהוב בעזה, צריך גם קו צהוב בלבנון, עד הליטני. וכדי לדאוג שכל התושבים מדרום לליטני באמת יתפנו, צריך להפציץ שם את כל תחנות הדלק. ברגע שלא יהיה להם שם איך לנוע, כולם יעזבו. כך נגן בפשטות על יישובי הצפון מפני איומים בטווח תקיפה. המטרה של מהלך כזה היא לא ללחוץ על ממשלת לבנון לעשות משהו נגד חיזבאללה, כי בכל מקרה אני לא מאמין שיש להם יכולת וכוח לעשות את זה. הפירוק של חיזבאללה יהיה נגזרת מהפלת המשטר האיראני, לא אירוע בפני עצמו".
מעבר לתמורות הנדרשות בתפיסה הצבאית, אילו מערכות אזרחיות במדינת ישראל צריכות לעבור שינוי לתפיסתך?
"קודם כול, מערכת המשפט. גדלתי על הערכה עצומה למערכת הזאת, כפי שלימד אותנו המורה לאזרחות. בסדרת חינוך בצבא אפשרו לנו להיפגש עם אישים לפי בחירתנו, ואני בחרתי בשופט משה לנדוי. זו הייתה פגישה מדהימה. אבל במשך השנים האמון שלי במערכת התכרסם. אגיד במילים קשות: יש לנו מערכת משפט רקובה ומושחתת. למה? כי במתח בין התפיסה היהודית לתפיסה הישראלית, בית המשפט בוחר תמיד, אבל תמיד, בעמדה הישראלית. במתח בין זכויות לחובות, הוא מדגיש תמיד את הזכויות. בעיניי החובות קודמות לזכויות, והייתי אומר אפילו שהן תנאי לזכויות. מערכת המשפט היא גם חלק מהאליטות שמחנכות אותנו להיות תמיד בצד הפרוגרסיבי, ומי שנאבק בהן מסומן מיד כמשיחיסט".
אבל כמו שאתה אומר, התפיסות הללו קיימות לא רק במערכת המשפט. אז למה אתה מחשיב דווקא אותה כבעיה הראשונה במעלה?
"כי מערכת המשפט היא זו שלא מאפשרת להיאבק בפרוגרסיבים בכל המקומות האחרים. זו מערכת מושחתת גם ברמה האישית: במשך שנים לא נתנו לאנשים ממקומות חברתיים ורעיוניים אחרים להיכנס לשם, ויש לזה תוצאות. תראה איך המערכת מתייחסת למפגינים נגד הממשלה, לעומת היחס שלה למפגינים חרדים. והסיפור של הפצ"רית הוא שיא השיאים, זה המסמר האחרון בארון הקבורה של המערכת. ניתנה שם חוות דעת שקרית, בגיבוי הייעוץ המשפטי לממשלה, כאילו לא הצליחו למצוא מי הדליף את הסרטון משדה תימן. זו שערורייה. עכשיו טוענים שם שלא ידעו שחוות הדעת שקרית, אבל אני שואל - האם ייתכן שלא היה אפילו צדיק אחד בפרקליטות או בבג"ץ שהבין מה קורה, ושיש בעייתיות בחוות הדעת הזאת? כולם שם אידיוטים?
"כתבתי עכשיו עם ארז וינר מאמר בנושא השפעת הפרקליטות הצבאית על הלחימה בעזה. היא פגעה באופן קשה בניהול המלחמה, ויש דברים שלא נעשו בגללה. למשל, פסלו קווי פעולה מסוימים, יצרו כללי פתיחה באש בלתי אפשריים, והתנגדו לשמירת הפרימטר הביטחוני. התוצאה היא שמנעו מאיתנו להטיל מצור על חמאס. אני לא אומר שצריך למנוע אוכל מאוכלוסייה אזרחית, אבל אפשר להזיז את האוכלוסייה למקום אחר שבו היא תקבל סיוע, ולהטיל מצור על אנשי חמאס. אין בזה שום בעיה מבחינת הדין הבינלאומי. ארז ואני לא משפטנים אומנם, אבל לקרוא אני יודע, וראינו מה אומר הדין הבינלאומי בעניין הזה. יש המון חוות דעת שמאשרות מצור, אם הוא לא מונע סיוע לאוכלוסייה האזרחית".
גם כלפי החברה האזרחית בישראל, אומר סיבוני, יש לו טענות. "זו חברה נהנתנית ואינדיבידואליסטית. אנחנו צריכים להבין שהחיים קודמים לאיכות החיים, ושאנחנו במאבק מתמשך על עצם הקיום של העם היהודי בארץ ישראל. נצטרך כנראה לחיות תמיד על חרבנו, אבל יש בתוכנו הרבה אנשים שהכי חשוב להם לשתות אספרסו בנחת ולנסוע שמונה פעמים בשנה לחו"ל".
אני שומע אותך בשיחה הזאת ושואל את עצמי: איך מתיישבת אישיות סוערת כל כך, ששה אלי קרב, עם העיסוק המתמשך במחקר - שדה שאמור להיות זהיר מאוד ומרוחק מדרמות.
"לא יודע. קשה לי לעשות ניתוח של עצמי, אבל כנראה המוח שלי מחולק לכמה חלקים. אני חושב שאני אינסטרומנטלי בהתייחסות שלי. כשצריך לחקור ברוגע אני חוקר ברוגע, וכשצריך לבעוט אני בועט".
רוק ואמנות אחזקת הגיטרה
סיבוני, בן 69, נשוי לליאת והם מתגוררים בכוכב־יאיר. אשתו הראשונה, לאה, נפטרה בגיל צעיר מדום לב פתאומי, במהלך נסיעת עבודה משותפת לרומניה. יש לו שלושה בנים מנישואיו הראשונים, וגם שני ילדיה של ליאת הם מבחינתו ילדיו לכל דבר.
אביב כוכבי. | צילום: דובר צה"ל
ביתו של סיבוני רחוק מאוד, גאוגרפית וסוציולוגית, מהשיכון בצפת, אבל לפחות אהבה גדולה אחת הוא סוחב עוד מהימים ההם: האהבה למוזיקה, ובמיוחד לגיטרה החשמלית. "אחי דניאל, שגם הוא אוהב מאוד מוזיקה, לימד אותי כל מה שהיה יכול, וכשסיימתי כיתה ז' קיבלתי ממנו גיטרה. בתיכון הקמתי עם עוד שני חברים להקה שנקראה גש"ם - ראשי תיבות של השמות שלנו. אחר כך הגיטרה הייתה זרוקה מתחת למיטה שלי במשך הרבה שנים, ואז הקמתי להקה נוספת עם חברי המנוח גיורא סגל ועם עוד חבר. היום אני חלק מהרכב חדש שנקרא ג'ו פוקס. בזמנים רגילים, לא ימי מלחמה, אנחנו מופיעים בממוצע פעם בחודש, אבל קרה גם שהופענו שלוש פעמים בשבוע. אנחנו לא מחכים שיזמינו אותנו להופעות, אלא פונים ומציעים – לאירועי תרבות, לוועדי עובדים וכדומה. לפעמים אני מצרף אלינו גם את יו"ר הכנסת אמיר אוחנה, שהוא חבר שלי וגיטריסט מצוין".
מה אתם מנגנים?
יש לנו שני סוגי פלייליסט. אחד מורכב ממוזיקה של שנות השישים והשבעים, בעיקר רוק אנגלי ואמריקני. השני הוא של מוזיקה ים־תיכונית - לא רק ים־תיכוני ישראלי, אלא גם מוזיקה איטלקית וצרפתית, מכל רחבי הים התיכון. אנחנו בוחרים בכל פעם אחד משני הליינים לפי טעם הקהל, או ההערכה המוקדמת לטעם שלו.
"במשך תקופה ארוכה הגיטרה שכבה אצלי באופן קבוע בתא המטען, למקרה שתצוץ פתאום הזדמנות לנגן. איכשהו היא שמרה שם על הכיוון שלה. עכשיו יש לי תא מטען קטן יותר, ואם הגיטרה בפנים אני לא יכול לעשות קניות. אז הגיטרה חזרה הביתה".
יש סיכוי שנראה גם אותך בפוליטיקה, כמו חברך איזנקוט?
"לא נראה לי. אני רוצה להשפיע, אבל מאמין שבמקום הנוכחי שלי אני משפיע יותר מאשר אם אשב בספסלים האחוריים של הכנסת. אנשים מתייעצים איתי גם היום, אבל לא אפרט מי וכיצד השפעתי. אני מעדיף להיות במקום שאוכל לבלוט בו באופן טבעי, ולא אצטרך להילחם על הקרדיט".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il