רחלי שלו מוציאה הגדה של פסח לילדים בלי לרכך את הקטעים הקשים

ההגדה של פסח החדשה שרחלי שלו חתומה עליה היא סוג של תיקון מבחינתה. "האמת היא שבתור ילדה ממש לא אהבתי את ליל הסדר", היא מודה. "במשך כמה שנים היינו עושים כמשפחה את חג הפסח במלון הולילנד בירושלים, וזה היה עבורי אירוע כבד ומשעמם. דמיין את הסדרה הלוטוס הלבן, רק בעברית ועם משפחות דתיות. יושבים שעות על גבי שעות ומחכים לאוכל, כשהמתח תמיד נמצא באוויר - מי קורא עכשיו? האם אבטא את המילה מההגדה נכון? וכמובן תמיד היה מי שמעיר 'לא ככה קוראים'. בקיצור, לא היה כיף בכלל. וזה חבל, הרי כל המהות של הלילה הזה היא 'והגדת לבנך'. זה לילה שאמור להיות מוקדש לילדים, אז איך זה שהילדה הזאת ישבה שם והתבאסה?" הנחמה היחידה שלה אז הייתה ההגדה שחילק המלון לאורחים, עם איורים צבעוניים, שחולקה שנה אחרי שנה. בזמן שהמבוגרים התעמקו בטקסט, רחלי צללה לציורים.

היעדר החיבור לטקסט של ההגדה, הזכור לרע מהילדות, לא היה הסיבה היחידה מבחינתה לסרב בתחילה להצעה שהגיעה מהוצאת עם עובד, לאייר הגדה לכל המשפחה. שוק ההגדות הוא אחד מהרוויים ביותר במדף הספרים היהודי. יש הגדות לכל זרם - משי צ'רקה ועד זבנג, מהגדות חרדיות עם חידות ועד הגדות אמנותיות. לכן, כשפנו אליה רוני אלדד ונטעלי גבירץ, עורכות ספרות הילדים של ההוצאה, התשובה הראשונה שלה הייתה "לא". "הרגשתי שאין לי מה להוסיף", היא אומרת. "שוב עשר המכות? זה נשמע לי משהו שאפשר ליפול בו למניירות. חששתי לשקוע בשטאנץ המוכר של קריעת ים סוף". אבל אלדד, משוררת שיודעת נפש מאיירת מהי, לא ויתרה. היא שלחה לה שיר בכתב יד, והמאיירת שחיה בין קווים וצבעים התרצתה.

"הן רצו הגדה פשוטה, נגישה, לא מתחכמת, הדבר עצמו", מספרת שלו, "אז החלטתי שזו תהיה הגדה לילדים שבה הילדים יוכלו לחפש דברים ואלמנטים בכל עמוד כמו שעשיתי בספר 'רק בישראל', וגם האיורים פה כוללים כמובן משהו עם פסים. ברגע הזה הבנתי שאני עושה תיקון לרחלי הקטנה ממלון הולילנד. אני אעשה הגדה שבאמת תתייחס לילדים. ואני רואה שזה אכן עובד, ילדים שמקבלים את ההגדה הזו לא רוצים לעזוב אותה. ברגע שפיצחתי את אופי ההגדה, היה ממש כיף ומהיר לעשות אותה".

לא צובט בלב לעמול כל כך קשה על ספר שקוראים רק כמה שעות בשנה?

"בדיוק ההפך - להגדה יש חיי נצח. ספר רגיל קוראים בדרך כלל פעם אחת, הגדה נשארת והיא תמיד רלוונטית. אפילו את ההגדה ההיא מהולילנד אני זוכרת בנוסטלגיה. רציתי ליצור משהו שילד יחזיק גם בעוד שנים ויגיד 'זה היה שלי', ולכן בכריכה האחורית יש מעין סמל אבירים עם השנה שבה יצאה ההגדה לאור. עבדנו עם דוב אברמסון על העיצוב כדי שהכול יהיה מדויק, ורצינו שהטקסט עצמו יהיה חלק מהחוויה, לא רק משהו שצריך 'לסיים' כדי להגיע למרק".

את רחלי שלו, 44, מהמאיירות העסוקות והמוכשרות בישראל, לא בטוח שיש צורך להציג לקוראי מוצש: הטור המיתולוגי שלה פורסם במוסף הזה במשך שמונה שנים ואף הפך לספר "האימא עם הפסים", שמאגד את המיטב מהם. אף שהיא דתייה וכתבה טור בעיתון זה, שלו מעולם לא תייגה את עצמה או תויגה כ"מאיירת הדתייה". "בתחילת הקריירה זה בהחלט יצר אצלי התנגדות, מאוד לא רציתי שיגידו עליי 'מאיירת דתייה'. רציתי להצליח ולקבל עבודות כמאיירת, נקודה. לא אכפת לי שהעבודות יהיו קשורות גם לדת, אבל שלא ילבישו עליי את הכובע הזה, תרתי משמע. אבל התבגרתי, הקריירה שלי לא מגזרית, ומהמקום הבטוח הזה גם לא חששתי לעשות את ההגדה הראשונה של עם עובד. זה מגניב בעיניי, הרצון של ההוצאה הזו שגם להם תהיה על המדף הגדה של פסח".

על איורי יומני השבי: "בגלל שהאיור אוטומטית לוקח למקום קצת יותר ילדותי, סיפורי, אפילו משעשע, הוא בלם את המגננות של האנשים וריכך את המציאות בלי לשקר לגביה. אחת מהן כתבה לי לאחר הפרסום שהאיור של המקום שבו היא הוחזקה אפשר לה להראות למשפחה שלה 'הנה, פה הייתי'"

גם אחרי שנענתה להצעה, היא הבינה שזה לא עניין פשוט כל כך. "כשהתחלתי לעבוד על איור המכות, למשל, הבנתי פתאום שזה מדמם ממש כמו 'משחקי הכס'", היא אומרת, "כילדה, את מציירת צפרדע וזה חמוד. אז אני מבוגרת שלא חסה יותר מדי על נפש הילדים, אבל זה קשוח. יש פה סצנות עם הרבה מוות ודם. כשבאתי לפענח את האירועים האלה מחדש הייתי צריכה לעשות את זה מצד אחד תוך כדי שאני מראה את הדבר עצמו, שהוא כאמור די נורא, ומצד שני להנגיש אותו לילדים. אני חושבת שזה הצליח, לא הסתרתי כלום אבל גם לא תראה שם גופות שדם משפריץ מהן".

בואי נדבר על הפיל הליברלי שטמון בהגדה שיצרת - ארבעת הבנים בהגדה שלך הם שני בנים ושתי בנות.

"זה הגיע ממני לגמרי. אני חושבת שאנחנו כבר בשלב שזה לא נחשב כל כך פרוגרסיבי, אלא די מתבקש".

ובכל זאת, יש מאבק שמתחדד בתקופה האחרונה בתוך הציונות הדתית בין המיינסטרים לבין החרד"ל. ההחלטה הזו חד משמעית נוקטת בצד הראשון של המפה המגזרית.

"אני מקווה שהציונות הדתית תחבק את ההגדה הזו, עם שני הבנים ושתי הבנות. אצלי זה יוצא אוטומטית, כמעט בעיניים עצומות. הרי יושבים בשולחן הסדר בנים ובנות, אז למה שהבנות לא יראו את עצמן? הטקסט נשאר הטקסט המסורתי. הוא קדוש, אני לא נוגעת בו. לא אכתוב 'והגדת לבנך ולבתך'. אבל האיור הוא הפרשנות שלי. בדיוק כמו שהחלטתי איך ייראו הדגים בים סוף, החלטתי גם שיהיו שם בנות.

"המקומות שבהם יש בעיניי הפרדת־יתר מפריעים לי. מבחינתי למשל, כשבאים לבחור בית ספר לילדים, הפרדה בין בנים ובנות בכיתות זה קו אדום. זה בסדר גמור שעבור אנשים אחרים זה יהיה סבבה. הפרדה בגיל צעיר מדי כואבת לי, וההחלטה האיורית הזו לא נראית לי פרוגרסיבית בכלל, אלא הדבר הכי הגיוני".

כל מה שאת צריכה עכשיו זה משפיען חרד"לי שיתקומם על ההגדה שלך ברשתות.

"בכיף, תפאדל", היא צוחקת. "זה נראה לי אחלה יחסי ציבור. אני מזמינה את כל מי שרוצה להתקומם, שיתקומם. יש ספרים חרדים עם חידות מאוירות שאני מאוד אוהבת. הבנות שלי פותרות את החידות ושואלות איפה הבנות בציורים, איפה האימא. אנחנו עונים להן 'הן בדיוק הלכו ליטול ידיים' או משהו כזה, מנסים להקליל, אבל בעיניי זה משהו לא הגיוני בעליל. זו מחיקה של חצי מאיתנו".

הפריצה הכי משמעותית שלה לתודעה הכללית בשנה האחרונה לא הגיעה מהעולם הילדי, אלא מהתופת של 7 באוקטובר. פרויקט "יומני השבי המאוירים" שפרסמה בעיתון ידיעות אחרונות הפך לאחד המסמכים האנושיים המטלטלים של המלחמה. שלו ישבה שעות ארוכות עם עמית סוסנה, מורן סטלה ינאי ולירי אלבג, ושמעה עדויות ששום אוזן אנושית לא אמורה לשמוע.

"תהליך העבודה על הפרויקט הזה היה אחר מכל מה שהכרתי", משתפת שלו, "הן דיברו, ואני ציירתי. בהתחלה חשבנו שזה יהיה פרויקט קטן של כמה איורים, בלי טקסט, אבל ככל שהן דיברו, הבנתי שהאיור יחד עם קטע סיפור הוא הכלי היחיד והמושלם שיכול להכיל את הסיפור הזה ושדרכו אפשר להתמודד איתו.

"מורן התחילה לדבר ולא האמנתי למה שאני שומעת", היא מתארת את המפגש עם סטלה ינאי. "כל כך הזוי, כל כך נורא. זה בזמן שעוד היו הרבה אנשים בשבי. התחושה שלי הייתה שכולם צריכים לדעת ולשמוע מה עבר עליהן בשבי. אנשים פחדו לשמוע עדויות, פחדו לראות סרטונים, נמנעו מלשמוע את הסיפורים", היא מסבירה, "אבל איור הוא משהו שאתה מרשה לעצמך יותר להסתכל עליו. כיוון שהאיור אוטומטית לוקח למקום קצת יותר ילדותי, סיפורי, אפילו משעשע, הוא בלם את המגננות של האנשים וריכך את המציאות בלי לשקר לגביה. אחת מהן כתבה לי לאחר הפרסום שהאיור של המקום שבו היא הוחזקה אפשר לה להראות למשפחה שלה 'הנה, פה הייתי'. זה נתן תוקף ויזואלי לחוויות שלה. המון אנשים קראו את הפרויקט, ועבור רבים מהם זו הייתה הדרך היחידה שבה יכלו לקלוט את הזוועות שהחטופות האלה עברו".

אחרי שרואים את ההצלחות של ספרי החטופים כמו אלי שרעבי ואליה כהן, יש מחשבות להוציא את הפרויקט העיתונאי הזה גם כספר?

"מבחינתי זה יהפוך לספר, כמובן בהסכמת המשפחות ועם עוד עדויות של חטופים וחטופות כדי שיהיה מספיק נפח. קודם כול כי הפרויקט הזה ממש עוזר להן בתהליך הריפוי. וישנו כמובן עניין התיעוד, ומהבחינה הזו טוב שפגשתי אותן קרוב לזמן השחרור. חשוב בעיניי להנציח את מה שעברנו כמדינה ואת מה שהחטופים עברו, זה חייב להיות מתועד ואנחנו חייבים להחזיק בבית את הספרים שמתעדים את זה".

שלו נולדה בפתח־תקווה, עם זיכרונות מהפרדסים של פעם. היא מתארת ילדות ונערות רגילה, מאוד מגזרית לדבריה. אימה ורדה פלאוט היא שופטת המכהנת כסגנית נשיא בית המשפט המחוזי מרכז בלוד, ואביה הוא מהנדס כימי בגמלאות. יש לה אח אחד ואחות אחת. היא למדה באולפנת צפירה, שנמצאת במרחק נסיעה של שעה לכל כיוון. "במבט לאחור לא משהו מוצדק כשיש תיכון דתי לבנות ממש ליד הבית", היא אומרת, אבל זמן הנסיעות לא מנע ממנה להצליח גם בלימודים וגם לפתח תחביב. "למזלי היה לי שכל, אז תקתקתי את הבגרויות. ציירתי בהפסקות, בסניף בני עקיבא, בכל הזדמנות שהייתה".

"אני מבוגרת שלא חסה יותר מדי על נפש הילדים, אבל זה קשוח. יש פה סצנות עם הרבה מוות ודם. כשבאתי לפענח את האירועים האלה מחדש הייתי צריכה לעשות את זה מצד אחד תוך כדי שאני מראה את הדבר עצמו, שהוא כאמור די נורא, ומצד שני להנגיש אותו לילדים"

בשירות לאומי של שנתיים בכפר ילדים בכרמיאל, התנפצה לה הבועה הקטנה של פתח־תקווה הדתית: "שם ראיתי מה קורה באמת במדינה. אנשים בלי בית, ילדים בסיכון, הייתי בשוק וזה נשאר איתי מאז לכל החיים". לאחר מכן הגיעה לבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, לארבע שנים של לימודי תקשורת חזותית. "זו הייתה תקופה מאוד קיצונית", היא משחזרת, "שיא הפיגועים של האינתיפאדה השנייה, עבדתי בקפה הלל - אני לא מבינה איך ההורים שלי ישנו בלילה. גם בבצלאל הכול היה קיצוני, אנשים איימו בהתאבדות כי הייתה להם הגשה לא טובה. אני לעומת זאת נהניתי בטירוף. הגעתי לשם קלולס לגמרי - דתייה מבצלאל זה לא היה עניין מובן מאליו אז. אבל ישר הבנתי שזה המקום שלי והתייחסתי לבצלאל כמגרש משחקים. אחרי שנים של לימודים במקומות שבהם לא הייתה מגמת אומנות ולא הבינו מה זה בכלל, פתאום הרגשתי הכי אני".

אחרי סיום הלימודים היא הבינה שמה שמעניין אותה הוא איור נטו. השינוי הגדול הבא בקריירה שלה קרה כשהיא הוסיפה אליו את הכתיבה. "כבר בלימודים רציתי לשלב כתיבה", היא מספרת, "אבל הייתה לי הגשה טראומטית ששילבה כתיבה אז זנחתי את העניין. כמה שנים לא כתבתי, ואז, כשהוספתי את הכתיבה משהו נפתח. פתאום סיפרתי סיפור. היום, כשאני מקבלת מחמאה על טקסט, אני מתרגשת ממנה הרבה יותר מאשר מחמאה על איור. איור זה מבחינתי המובן מאליו. זו מתנה משמיים שלמדתי להעריך, כישרון שווה במיוחד, אבל זה כמו לנשום מבחינתי. לספר סיפור - על זה אני עפה". זה גם מה שהוביל אותה להסכת המצליח "מעשה בשישה סיפורים" עם שירה קדרי ויובל מלחי, שם היא משלבת בין עולם הילדים לעומק סיפורי.

את בועז, בעלה, הכירה כשהייתה בת 26 ("רווקה בגיל הזה במגזר זה להיות עם רגל אחת בקבר"). אחותה דחקה בה לצאת לדייטים ולהתייחס אליהם כמו ראיון עבודה, מה שרק דיכא ברחלי את הרצון לעשות זאת. "היא אמרה לי כל הזמן 'מה את חושבת, שתיכנסי לבית קפה והברמן יהיה גם דתי וגם חתיך ותתחתנו?' אמרתי לה 'כן, זה מה שיקרה'. גרתי אז בירושלים אבל התנדבתי יום בשבוע בתל־אביב עם ילדים בסיכון, ובערב יצאנו עם חברים, תמיד לאותו בית קפה כשר יחיד במרכז תל־אביב דאז, גינצבורג ברחוב אחד העם. במשך שנתיים הלכנו לשם כל חמישי בערב, עד שפעם אחת הברמן שעמד שם היה דתי, חתיך ופנוי. התחלתי לדבר איתו, ומפה לשם אנחנו נשואים ויש לנו חמישה ילדים בפרדס חנה, לכאן עברנו לפני כתשע שנים".

למה דווקא פרדס חנה?

"זה מקום שהוא בול באמצע – לא עיר ולא יישוב, לא דתי ולא חילוני, יש פה הכול מהכול ואני מאוד אוהבת את זה".

בועז, שצעיר ממנה בשנתיים, הוא עורך דין שמנסה לעבוד במקצועו בין סבב מילואים בלתי נגמר למשנהו. "נראה שהוא יהיה במילואים לנצח", היא אומרת בחיוך עייף, "הוא אמור להיות משוחרר או בגיל 46 או כשיהיו לנו שישה ילדים, לפחות כרגע אנחנו עדיין לא עומדים באחד משני הקריטריונים האלה".

"יושבים בשולחן הסדר בנים ובנות, אז למה שהבנות לא יראו את עצמן? הטקסט נשאר הטקסט המסורתי. הוא קדוש, אני לא נוגעת בו. לא אכתוב 'והגדת לבנך ולבתך'. אבל האיור הוא הפרשנות שלי. בדיוק כמו שהחלטתי איך ייראו הדגים בים סוף, החלטתי גם שיהיו שם בנות"

הפרויקט הבא שלה הוא מבחינתה השאפתני ביותר: רומן גרפי למבוגרים או לנוער שנמצא ברמת קריאת ספרות למבוגרים. היא מסרבת לגלות פרטים מהעלילה, אבל מבטיחה שבזכות לוח זמנים שמוכתב באדיבות מפעל הפיס שתומך בפרויקט, בתוך כשנה וחצי נוכל כבר לרכוש אותו בחנויות.

כשאנחנו מדברים על עתיד הספרים בעידן הדיגיטלי, שלו מאמינה גדולה בכריכה הקשה. "בזמן שבו כתבתי את הטור בעיתון קיבלתי עליו הרבה תגובות וכל הזמן חשבתי לעשות ממנו ספר", היא אומרת. "אבל כרגיל, בכל רגע נתון היה משהו דחוף יותר, אז הפרויקט נדחה שוב ושוב.

"יום אחד כשהייתי במוזיאון מומה בניו־יורק ראיתי ספר עתיק שבו ציור שתיאר מלחמה. חשבתי לעצמי אז איזה מטורף זה שאני מביטה היום על משהו שמתאר אירוע מלפני מאות שנים, רק בזכות העובדה שהיה מישהו שטרח לתעד אותו בספר. אז התחדדה אצלי ההבנה שאני חייבת ללכוד את הטורים האלה בספר, שהוא קפסולת זמן. עיתון נזרק, דיגיטל נעלם בתהום הנשייה, אבל ספר נשאר בעולם, נשאר על המדף בבית. וכך גם הגדות של פסח".