ההזמנות להתכנסות הביטחונית שוגרו בדחיפות, כמעט ברגע האחרון. הן לא כללו שום הסבר ולא ציינו מה יהיה נושא הדיונים. בוקר אחד בספטמבר 2025, האודיטוריום הענק שבבסיס "קוונטיקו" של המארינס בווירג'יניה היה מלא עד אפס מקום במפקדים הבכירים ביותר של הכוחות המזוינים האמריקניים – מאות גנרלים ואדמירלים שמיהרו מכל קצוות תבל אל החוף המזרחי של ארצות הברית, בהזמנתו של שר ההגנה הטרי.
באותם ימים, מחוץ לשערי הבסיס, וושינגטון הידרדרה במהירות לעבר תרחיש של השבתת הממשל בעקבות ויכוחים בלתי־פתורים על התקציב הקרוב. אחת מהשלכותיה של השבתה כזו היא הקפאת תשלומי המשכורות לכ־2.5 מיליון חיילים אמריקנים המוצבים מסביב לעולם. למרות זאת בחר הפנטגון להוציא מאות אלפי דולרים על טיסות החירום שהביאו את לובשי המדים אל המפגש המסתורי. בשעה שפקידים במשרד ההגנה עבדו במרץ בניסיון למצוא פתרונות תקציביים למצב החירום שבדרך, בתקשורת עלו השערות כי בכנס יוכרז על קיצוצים ביטחוניים נרחבים.
ואז פיט הגסת' עלה על הבמה, ניגש אל הפודיום והחל לקרוע לגזרים את תוכנית הפעולה שהנחתה את הכוחות המזוינים האמריקניים בעשור האחרון. "בוקר טוב וברוכים הבאים למשרד המלחמה", הכריז הגסת' מול ים המדליות והדרגות, "תם העידן של משרד ההגנה".
הגסת' (משמאל) עם ראש עיריית סאמרא בעיראק, 2005 | צילום: ויקיפדיה
עוד לפני כן, בשמונת החודשים הראשונים לכהונתו, הגסת' כבר החל לטהר את דרגי הקצונה הבכירים, הדיח מפקדים שלא התיישרו עם התוכניות שהתווה, והחל בפירוק מערך הגיוון הפרוגרסיבי שנבנה בפנטגון בשנים הקודמות. ובכל זאת, הנאום הזה היה שונה לחלוטין מכל מה שהשר החדש והבלתי־שגרתי עשה עד אז. כפי שהתברר במהרה, הוא לא כינס את הנוכחים כדי להודיע על שינויים אדמיניסטרטיביים נוספים או על תוכנית כזו או אחרת. במקום זאת הוא כינס אותם לשיחת נזיפה אפית. את הלשון הנקייה והעקיפה של "ניהול סיכונים", "תוכניות הרתעה" או "מתווי דה־אסקלציה", החליף הגסת' בשפה ישירה, אפילו אלימה, של איש חי"ר.
הוא תקף את "המחלקה הווקית", כפי שכינה את משרד ההגנה, על ריקבון מבפנים, לעג לחשש מפני "מנהיגות רעילה", והגדיר מחדש את המושג: לדבריו, רעילות אמיתית בהקשר הצבאי תהיה הורדת הסטנדרטים הביטחוניים כך שיאפשרו את העלאתם בדרגה של "גברים חלשים" ו"גנרלים שמנים", רק כדי למלא מכסות פוליטיות לחלוטין. הוא דרש את השבתם של מבחני הכושר הפיזי לכל תפקיד קרבי, שהוצאו משימוש בשנות התשעים. הוא אסר על גידול זקָנים, הורה על אימונים פיזיים נוקשים בכל הדרגים, והכריז על ביטול ההוראות המגבילות לפתיחה באש שהונחלו במסגרת המלחמה בטרור.
"לו אויבינו יהיו טיפשים מספיק כדי לקרוא עלינו תיגר", הזהיר הגסת', "הם יושמדו באלימות, בדיוק ובפראיות של משרד המלחמה. במילים אחרות, המסר לאויבינו: תתעסקו איתנו ותגלו מה יקרה".
רבים בוושינגטון ובתקשורת האמריקנית הגיבו בביטול לאירוע הזה, שנדמה בעיניהם כהצגה מוזרה: ידוען טלוויזיוני שמונה לתפקיד לא לו, מתחפש למצביא הקשוח של הצבא הקטלני ביותר בעולם. ואולם כעת, אחרי שבועיים של מלחמה אמריקנית־ישראלית עיקשת ויקרה באיראן, דבריו של פיט הגסת' מקבלים משמעות מחודשת. אומנם הפנטגון עדיין נקרא משרד ההגנה – נדרשת החלטת קונגרס כדי לשנות דבר מהסוג הזה – אך מבחינת הממשל ובעיקר מבחינת האיש העומד בראשו, זהו משרד המלחמה לכל דבר. בזמן שמפציצים אמריקניים אימתניים משמידים אתרים צבאיים איראניים, וצוללות אמריקניות מטביעות ספינות של משמרות המהפכה במפרץ הפרסי, אפשר בהחלט להתרשם מן האלימות, הדיוק והפראיות שהובטחו מעל הפודיום בבסיס המארינס.
אכן, בצמרת המלחמה שמסעירה את העולם ניצב אדם שזר לחלוטין לממסד הצבאי המסורתי של וושינגטון. מבט מעמיק על סיפורו חושף דמות מורכבת ורבגונית, שטמונה בה הבטחה גדולה לישראל ולמערב אך גם סימני שאלה רבים.
העדשה של העיירה
אם מפיק הוליוודי היה נדרש לבנות דמות של פטריוט אמריקני, מהסוג שמייצג את "אמריקה האמיתית" בניגוד לאליטות המנותקות של החוף המזרחי או המערבי, הוא היה יוצר משהו קרוב מאוד לקורות חייו המוקדמים של הגסת'. פיטר בריאן הגסת' נולד למשפחה אמריקנית ממוצעת ביוני 1980 בעיר מיניאפוליס, וגדל בעיירה פורסט־לייק שבמדינת מינסוטה. את חייו הצעירים בילה בליבה הפועם של אמריקה השמרנית, המערב התיכון, אזור המזוהה עם עבודה קשה, מסורת נוצרית ופטריוטיות נטולת פשרות. הגסת' סיים את התיכון בהצטיינות יתרה, והוא נישא על כפיים גם ככוכב ספורט מקומי. עבור רבים בארצות הברית, זהו המודל האידיאלי של גבריות אמריקנית קלאסית.
הרקע הזה חשוב להבנת כוחו הפוליטי של הגסת'. גם היום, כשהוא מצוי במרכזן של שערוריות אישיות ומנהל מלחמות ענק, מי שהכירו אותו מגיל צעיר מביטים בו דרך אותה עדשה רומנטית של העיירה הקטנה. מכריו משכבר הימים עדיין מתארים אותו ביראת כבוד; כפי שתושב ותיק בפורסט־לייק אמר לאחרונה בריאיון: "הוא מלומד, הוא היה ספורטאי מדהים, הוא אמריקני גאה". התיאורים האלה ממחישים מדוע הבייס הרפובליקני אוהב כל כך את שר ההגנה. בעיניהם הגסת' הוא לא עוד טכנוקרט מנותק מוושינגטון, אלא הספורטאי המחונן והדתי מהשכונה, בשר מבשרה של אותה אמריקה פטריוטית נשכחת שדורשת כעת את המדינה שלה בחזרה.
אחרי היסודות שהונחו בצעירותו במערב התיכון, כור המצרף האידאולוגי של הגסת' היה התחנה הבאה בחייו: פרינסטון. כאשר הגסת' הגיע לקמפוס של האוניברסיטה היוקרתית בניו־ג'רזי, הוא לא השתלב באליטה הפרוגרסיבית הדומיננטית שם. לצד לימודי מדעי המדינה והשתתפות בקבוצת הכדורסל של האוניברסיטה בחר הגסת' להצטרף למסלול הכשרה לקציני צבא לעתיד, ואולי החשוב מכול – הוא גילה שיש לו כישרון בהתנגחות אידאולוגית. הוא מונה למוציא לאור של "הפרינסטון טורי", כתב עת שמרני היוצא לאור באוניברסיטה, ובמהרה קנה לעצמו שם כמו"ל וכחן שאינו חושש להביע את דעתו ולקדם אל עמדותיו, גם אם בסביבתו הקרובה הן לא פופולריות בעליל. זהו אחד הפרדוקסים בחייו של פיט הגסת': הוא פופוליסט בעל תואר מאוניברסיטה בליגת הקיסוס, אנטי־אליטיסט שצמח באחד המוסדות האליטיסטיים ביותר בעולם.
בפגישת הגנרלים בבסיס קוונטיקו, 2025 | צילום: AFP
בשנים מאוחרות יותר היו מי שטענו כי העמדות האנטי־פרוגרסיביות של הגסת' הן אסטרטגיה שנועדה להבטיח הצלחה טלוויזיונית או לרצות את טראמפ ואוהדיו. ואולם מבט על שנותיו בפרינסטון מגלה שהעמדות והנושאים המרכזיים שמעסיקים אותו כיום גובשו כבר בהיותו סטודנט. הרבה לפני ש"גיוון" הפך לנושא פוליטי חם, הגסת' תקף בחדות את הגישה הזו באקדמיה ובצבא, ועסק בפרובוקציות אנטי־פמיניסטיות. במהלך לימודיו גילה הגסת' שהוא נהנה מעימותים תיאטרליים והשתמש בשמרנותו כאמצעי מיתוג מובהק: עובדת היותו הקול הימני הלא־מתנצל בחדר מלא באנשי שמאל, העניקה לו כוח ופרסום.
עד שסיים את לימודיו בשנת 2003 ופנה לשרת כקצין חי"ר במשמר הלאומי, דמותו של הגסת' כבר התגבשה. הוא ניחן בסיבולת גופנית של ספורטאי, במטען אינטלקטואלי של סטודנט למדעי הרוח בפרינסטון, ובאינסטינקטים לוחמניים של דובר רהוט ומתוחכם. הכישורים שהפכו אותו בהמשך לכוכב טלוויזיה, וכיום לאדם השולט בממסד הצבאי האמריקני, היו גלויים כבר לפני יותר מעשרים שנה. ואולם מאמרי דעה ודיבייטים סוערים אינם מספיקים כדי לבנות אושיה לאומית. הצעד הבא בקריירה של הגסת' היה חשוב לא פחות בבניית הלגיטימציה הנדרשת כדי לשמש דמות מפתח בימין האמריקני: הוא הפך ללוחם.
"המשמר הלאומי" נשמע כמו כוח מילואים מקומי, לוחמים במשרה חלקית המגויסים לסייע לכוחות ממשלתיים ומקומיים במהלך אסונות טבע או אירועי קצה אחרים. ואולם במציאות האמריקנית שלאחר פיגועי 11 בספטמבר, רבים במשמר הלאומי גויסו ונשלחו למלחמות המתפתחות במזרח התיכון. וכך, עם סיום לימודיו התייצב הגסת' בחוד החנית של המלחמה בטרור.
שירותו הממושך מעבר לים לקח את הגסת' לכל חזית אמריקנית גדולה באותו עשור. תחילה הוא בילה שנה בשמירה על עצורים במחנה המעצר המאובטח במפרץ גואנטנמו. בשנת 2005 הוא פיקד על מחלקת חי"ר בבגדד וסייר ברחובותיה המופצצים של בירת עיראק. כעבור שנה הוא שירת כקצין מבצעים אזרחי־צבאי במבצר הסוני העוין סאמרא שבצפון עיראק. התחנה האחרונה הייתה קאבול בירת אפגניסטן, שהגסת' נשלח אליה ב־2012 כדי לשרת כמדריך בכיר ללוחמה בטרור.
אם במינסוטה התהוותה זהותו, ובפרינסטון הוא למד כיצד להיות פוליטיקאי, בשירותו הצבאי רכש הגסת' אמינוּת כאדם רציני. הוא סיים את שירותו הצבאי עם עיטורים רבים, בהם שני כוכבי ארד ואות חייל הרגלים הקרבי (CIB) – המוענק לחיילים ששירתו תחת אש אויב.
להבדיל מהרוב המכריע של הטכנוקרטים בוושינגטון, שחוקרים את המלחמה דרך שידורי לוויין ומודלים סטטיסטיים, הגסת' חווה את שדה הקרב בעצמו שוב ושוב. כאן נולדה עוינותו העמוקה כלפי הבירוקרטיה של הפנטגון. בעיראק ובאפגניסטן צפה הגסת' בגוף ראשון בכישלון היומרה האמריקנית של "בניית אומה" במדינות זרות. הוא ראה כיצד ניצחונות טקטיים מבוזבזים על ידי גנרלים שנרתעו מסיכונים ופוליטיקאים שהעדיפו שידיהם יישארו נקיות, והגיע למסקנה שהצבא האמריקני סורס על ידי מנהיגות פוליטית שכותרות שליליות מטרידות אותה יותר מהשגת ניצחון קטלני ומכריע.
כשהגסת' חזר סוף־סוף הביתה, הוא לא השאיר את המלחמה מאחוריו.
הצופה האדוק דונלד
לפני שצלל לתקשורת, הגסת' חזר לספסל הלימודים וסימן וי על שורה מרשימה נוספת בקורות חייו: תואר שני במדיניות ציבורית מאוניברסיטת הרווארד. בד בבד החל להיות פעיל בעמותות ובארגונים פוליטיים, והנהיג ארגונים כמו "וטרנים למען חירות". הוא למד שם כיצד להפוך את תלונותיהם של ותיקי המלחמות, ובמיוחד את הכשלים הבירוקרטיים הרבים של המחלקה לענייני וטרנים, לנושא חם ברמה הלאומית ואף להוביל לשינוי ממשי בתחומים אלו.
הצעד הבא הגיע בשנת 2014, כאשר הגסת' מצא את הזירה האולטימטיבית עבורו: פוקס ניוז.
"פוקס ניוז" הוא הסלון התרבותי של אמריקה השמרנית, בוודאי לפני עלייתן של הרשתות החברתיות. כמנחה שותף של "פוקס אנד פרנדס", אחת התוכניות המצליחות ביותר בערוץ, הגסת' דיבר ישירות לבייס הרפובליקני – ובעיקר לצופה אדוק אחד שהתראיין לתוכנית לעיתים תכופות: דונלד טראמפ. הגסת' פיתח קשר קרוב עם טראמפ, ופעל כיועץ לא רשמי של הנשיא במהלך הקדנציה הראשונה שלו. בין השאר, הוא פעל נמרצות כדי לשכנע את טראמפ לחון חיילים שהואשמו בפשעי מלחמה. על המסך של פוקס ניוז הפך הגסת' למתרגם הגדול של העולם הצבאי עבור צופי הימין.
עם זאת, ככל שכוכבו הציבורי דרך, מאחורי הקלעים שררה מציאות שונה. בעוד הגסת' אורז את דעותיו הצבאיות כמסע צלב מוסרי הנטוע בערכים נוצריים מסורתיים, חייו האישיים ערערו את התדמית הזאת שוב ושוב. הביוגרפיה שלו היא רשת סבוכה של נישואים וגירושים, רומנים מרובים ומשפחה מעורבת בת שבעה ילדים מנשים שונות. השערוריות הגיעו לשיא בשנת 2017, כאשר הגסת' הואשם בתקיפה מינית. אף שהכחיש בתוקף כל עבירה, התעקש שהמפגש התקיים בהסכמה וציין שלא הוגש כתב אישום פלילי, הוא שילם פיצוי כספי למתלוננת.
אדווין סטנטון | צילום: ויקיפדיה
אם לא די בכך, דיווחים בתקשורת על מעלליו תיארו שכרות תכופה, ניהול כלכלי כושל והתנהגות פסולה במקום העבודה. עובד לשעבר של הגסת' טען בשיחה עם הניו־יורקר, כי באחד מזמני השכרות שלו צעק הגסת' שוב ושוב שיש "להרוג את כל המוסלמים". הגסת' עצמו הודה ברבות מההאשמות שיוחסו לו ואף תיאר את עצמו כ"בוגד סדרתי", אך ציין שאשתו הנוכחית – בעצמה מפיקה לשעבר בפוקס ניוז – ואמונתו הנוצרית האדוקה סייעו לו לשנות את דרכיו ולאמץ אורח חיים חדש ותקין.
בשנים עברו הייתה רשימת האשמות כזו עלולה לחסום את דרכו הציבורית של הגסת', ואולם בעידן הפוליטי הנוכחי, ההתנצחות הארוכה של הגסת' עם תקשורת המיינסטרים רק הרימה את קרנו בקרב הימין האמריקני. זמן קצר לאחר ניצחונו של טראמפ בבחירות לנשיאות בנובמבר 2024, הכריז הנשיא המיועד על בחירתו בהגסת' לתפקיד שר ההגנה, בניגוד לנוהג המסורתי להציב בתפקיד הזה גנרל ותיק. ההכרזה הדהימה את הממסד בוושינגטון. התגובה המיידית של האליטה הביטחונית – אנשי מכוני המחקר, בכירי מערכת הביטחון, גנרלים בדימוס המשמשים כפרשנים בערוצי החדשות – הייתה לעג ודאגה עמוקה.
הביקורת הייתה מובנת. הגסת' אומנם שירת באומץ כקצין רגלים, הוביל ארגוני סיוע לווטרנים ושימש פרשן בטלוויזיה, אך לא היה לו שום ניסיון ניהולי שהכין אותו לבירוקרטיה העצומה של הפנטגון. הוא מעולם לא מילא תפקיד צבאי בכיר או ניהל ארגון גדול ומורכב. הצבת איש טלוויזיה שמאחוריו שורה ארוכה של שערוריות כאחראי על שלושה מיליון עובדים ותקציב של 850 מיליארד דולר, הייתה פרובוקציה.
אבל לאחר הקדנציה הראשונה של טראמפ, שהייתה רוויית התנצחויות עם הפקידים הוותיקים שמינה לתפקידי מפתח בממשלו, נראה היה שהנשיא החדש־ישן כלל לא מעוניין במנהל מנוסה או גנרל בדימוס. הוא חיפש דווקא אדם כריזמטי שמחויב לעקרונותיו של טראמפ ועשוי לקדם אותם בקרב הכוחות המזוינים והמערך המנהל אותם. הגסת' היה נאמן לטראמפ אישית, רהוט ואידאולוגי באופן מובהק. הוא נאם שוב ושוב נגד ההשתלטות הפרוגרסיבית על מנגנוני הממשל, וכתב ספר על סירוסו של הצבא האמריקני. מה עוד נדרש משר הגנה?
המאבק על אישור המינוי בסנאט היה אכזרי ומתיש, וחשף סדקים עמוקים לא רק בין המפלגות אלא גם בתוך שורות הרפובליקנים. שערוריות העבר של הגסת' נחשפו בזו אחר זו, ונראה היה שטראמפ עשוי לבטל את המינוי בכל רגע ולבחור באדם מנוסה יותר. ואולם הגסת' לא ויתר ויצא להילחם על שמו הטוב ברשתות החברתיות ובכל ערוץ שהסכים לראיין אותו. הלוחמנות הזו חיזקה את אמונו של טראמפ, שדבק בו למרות הלחצים. המינוי אושר בקושי. התומכים והמתנגדים נחלקו ל־50:50, וסגן הנשיא ג'יי־די ואנס נאלץ להתערב ולעשות שימוש בזכות השמורה לו להצביע כדי לשבור את התיקו.
כאשר הגסת' הושבע רשמית כשר ההגנה, ב־25 בינואר 2025, הוא היה חבול ממלחמת המינוי ומהכתבות שהמשיכו להתפרסם על אודותיו. ואולם מעבר לעיסוק בדמותו ובעברו, מבקריו הרבים של הגסת' גרסו כי הוא לא יוכל לקדם שינוי של ממש מול הפקידות האימתנית של הפנטגון, שכבר עיכלה אל תוכה שרים בכירים ומנוסים יותר. אבל הגסת' הגיע למשרד עם רעיונות משלו.
ממלחמה להגנה ובחזרה
כאשר הרפובליקה האמריקנית נולדה בדם ובאש של מלחמת העצמאות נגד הבריטים, לא היה לה משרד הגנה; היה רק משרד מלחמה. המשרד נוסד ב־1789, יחד עם הממשלה הפדרלית כולה, בכמה חדרים בניו־יורק – שהייתה בירתה של ארצות הברית הצעירה. באותן שנים האמריקנים עוד לא חשבו במונחים גלובליים. למעשה הם לא רצו צבא קבע, ובקושי ידעו כיצד עליהם להתנהל. הנשיא הראשון ג'ורג' וושינגטון ושר המלחמה שלו, גנרל הנרי נוקס, התרכזו בשאלה כיצד הרפובליקה החלשה שזה עתה הוקמה תוכל לשרוד כשהיא מוקפת באימפריות אירופיות עוינות ומנהלת קשרים מתוחים עם אומות הילידים הסמוכות. על כן קיבל המשרד מנדט אחד ברור: לארגן את הכוח שעל המדינה להפעיל נגד אויביה מסביב.
הנרי סטימסון | צילום: ויקפדיה
ככל שהאומה גדלה ועברה מלחמה אחר מלחמה, כך התעצמו יכולותיו של משרד המלחמה. במהלך מלחמת האזרחים הוביל שר המלחמה אדווין סטנטון את הפיכת הצבא האמריקני לכוח קטלני בקנה מידה תעשייתי, תוך כדי שהוא בונה מפעלים אימתניים לייצור נשק ומגייס מיליוני אמריקנים כדי להציל את האומה מפני המורדים.
לשיא כוחו הגיע משרד המלחמה תחת השר הנרי סטימסון. במלחמת העולם השנייה פיקח סטימסון, עם ראש המטות ג'ורג' מרשל, על גיוסם לצבא של כ־16 מיליון אמריקנים, ולצידם כל כוחה התעשייתי של אמריקה. הכוח העצום הוביל מלחמת השמדה נגד גרמניה הנאצית ובעלות בריתה, וכבש נתחים נרחבים מהעולם. המדיניות הייתה ברורה: ניצחון באמצעות הפעלת כוח בלתי־פוסק שיכה באויב עד כניעתו ללא תנאי, כולל שימוש בנשק גרעיני. למחרת הניצחון, במאי 1945, הפכה ארה"ב למעצמה הגרעינית הראשונה, שירשה את העולם הישן.
בשנת 1947 שאב חוק הביטחון הלאומי את משרד המלחמה הישן אל מערכת חדשה ומסועפת, אשר החלה להיקרא "משרד ההגנה". הבחירה לנקוט לשון נקייה שיקפה שינוי פסיכולוגי עמוק. מאומה שמגייסת את אזרחיה מפעם לפעם כדי לנצח במלחמות, הפכה ארה"ב להגמון עולמי המחויב לתפקידו החדש כמנהל השלום. המלחמה הקרה שבאה בעקבות הניצחון על הנאצים הולידה את הפנטגון המודרני – בירוקרטיית ענק שעסוקה בהרתעה, בלימה, ניהול בריתות ושמירה על הסדר הליברלי העולמי. השפה הבוטה של "ניצחון" הוחלפה בז'רגון דיפלומטי־אקדמי שחלש על משרד ההגנה.
את השינוי הזה פיט הגסת' ודומיו לא יכולים לשאת. כאשר השר החדש התייצב בקוונטיקו והכריז על קיצו של משרד ההגנה, הוא העלה באוב את הגיבורים הצבאיים הקדומים של האתוס האמריקני. לא בכדי הוא הזכיר את ג'ורג' וושינגטון, ג'ורג' מרשל והנרי סטימסון, וקשר עצמו לסדרה ארוכה של אנשי צבא שנלחמו כדי לנצח. הוא דמיין לידה מחדש, רומנטית ולאומנית, של מוסד שירד מגדולתו. על פי הנרטיב של הגסת', העידן של "משרד ההגנה" מבטא אובדן כיוון, בירוקרטיה נפוחה וקצונה שנגועה בפרוגרסיביות ובהנדסה חברתית. מבחינתו, משרד ההגנה הוא הגוף שאחראי לתיקו במלחמת קוריאה, להפסד בווייטנאם ולדימום המתמשך בחולות עיראק ואפגניסטן.
עוד כתבות בנושא
מדובר כמובן בנרטיב היסטורי סלקטיבי ביותר. משרד המלחמה ההיסטורי של סטימסון ומרשל כבש את גרמניה ויפן, אך גם בילה עשרות שנים בשיקום ובדמוקרטיזציה שלהן. זה גם אותו משרד מלחמה שהשיג תיקו בקושי מול הבריטים במלחמת 1812. ואולם כאשר מדברים על יצירת מיתוסים פוליטיים, הניואנסים ההיסטוריים נדחקים הצידה.
האידאולוגיה של הגסת' ממלאת תפקיד חשוב במאמציו להשיב את המשרד שבניהולו אל עברו המפואר לשיטתו. הסיסמה הניהולית שהוא חוזר עליה שוב ושוב, היא השבתו של "אתוס הלוחם", ומבחינתו האתוס הזה אינו יכול להתיישב עם הערכים המודרניים של הפנטגון שהוא ירש. בעיניו, הצבא האמריקני נכבש על ידי פעילים שכל מטרתם היא הנחלה של ערכי גיוון מודרניים. באחר הראיונות קבע הגסת' כי הסיסמה "הגיוון הוא כוחנו" היא "האמירה המטומטמת ביותר בכל ההיסטוריה הצבאית".
תמיכה איתנה בישראל
אמונתו במריטוקרטיה מובהקת המבוססת על קטלניות בשדה הקרב, הובילה את הגסת' להתנגשות עם מדיניות הפנטגון בנושא שלא יהיה זר לקורא הישראלי: נשים בתפקידים קרביים. שנים רבות לפני שמונה לתפקידו הצהיר הגסת' כי "נשים לא צריכות לשרת בתפקידים קרביים", וטען ש"נשים לא יכולות לעמוד באותם סטנדרטים פיזיים כמו גברים". עם זאת, במהלך השימוע שנערך לו בסנאט הוא ריכך מעט את עמדותיו והביע תמיכה במדיניות שקובעת סטנדרט פיזי אחד לכולם.
ואולם השקפת עולמו של הגסת' מרחיקה לכת מעבר לסטנדרטים הפיזיים הנדרשים מחייל ממוצע. הוא רואה את העולם דרך עדשה תרבותית ברורה, וממסגר את מלחמותיה של ארצות הברית כחלק מהגנה על תרבות "יהודית־נוצרית" עולמית. הדבר ניכר במיוחד בדעותיו על המזרח התיכון והאסלאם: הגסת' סירב בעבר לבצע הפרדה בין אסלאם קיצוני וג'יהאדיסטי ובין גרסאותיו המתונות, ומסגר את המאבק בטרור אסלאמי כ"מסע צלב" חדש. הרטוריקה הזו, כמעט מיותר לציין, איננה פופולרית בקרב מוסלמים בארצות הברית ומחוצה לה.
מנגד, הגסת' חש מחויבות עמוקה באופן יוצא דופן, תיאולוגית כמעט, למדינת ישראל. הוא לא רק פרו־ישראלי במובן הרפובליקני הסטנדרטי. אחרי סיור בכותל המערבי ובהר הבית במהלך ביקור בישראל ב־2018, אמר הגסת' ש"אין סיבה שהקמתו מחדש של בית המקדש על הר הבית לא תוכל לקרות בעתיד באופן ניסי", והצהיר כי "מי שאוהב את אמריקה חייב לאהוב גם את ישראל".
תמיכתו חסרת הפשרות של הגסת' במדינה היהודית איננה נובעת רק מאדיקות נוצרית או מסנטימנטליות תיאולוגית. הגסת' מעריץ את ישראל קודם כול בזכות כוחה והיכולות שהוכיחה שוב ושוב. בעיניו, מדינת ישראל היא ההתגלמות המובהקת של אותו "אתוס לוחם" שהוא מנסה להחדיר כעת במשרד המלחמה האמריקני.
"לשותפתנו האיתנה", פנה הגסת' בשבוע שעבר אל מדינת ישראל בנאום שנשא, "משימתך מבוצעת במיומנות חסרת תקדים ובנחישות ברזל. לחימה כתף אל כתף עם בעלת ברית כה מוכשרת היא מכפיל כוח אמיתי ומשב רוח רענן. אנו מצדיעים לאומץ ליבך ולתרומתך". מבחינתו ישראל, בניגוד לאירופה ולצבא שירש בארה"ב, היא אומה חמושה וקטלנית המחסלת את אויביה בלי להתנצל. כשהגסת' מדבר על הצורך בבעלות ברית שמחזיקות ב"כוח אמיתי" ונושאות בנטל, ישראל היא המודל.
עוד כתבות בנושא
נאמנותו העזה לישראל עומדת בניגוד חד לספקנותו העמוקה כלפי הבריתות המסורתיות של ארצות הברית באירופה. במידה רבה, הגסת' הוא אנטיתזה לביטחוניסטים מהאסכולה הישנה. הוא מביא עימו גישה אינסטרומנטלית לחלוטין למדיניות חוץ. בביקורו הראשון באירופה כשר ההגנה הוא זעזע את הממסד הדיפלומטי כאשר הצהיר כי חזרה לגבולות אוקראינה שלפני 2014 "אינה מציאותית". הוא מרבה להדהד את הרטוריקה של דונלד טראמפ בעניין "אמריקה תחילה", ומזהיר את בעלות בריתה האירופיות של ארה"ב כי הממשל לא ייתן לאף אחד להפוך את הדוד סם לפראייר.
האידאולוגיה של הגסת' מגיעה לשיאה בגישתו לשימוש בכוח. הוא דורש כפייה מקסימלית וקשיחות ביצועית, בשילוב דחייה מוחלטת של דוקטרינת הפצת הדמוקרטיה מעבר לים. הוא שואף לצבא שפוגע "באופן כירורגי, מוחץ וללא התנצלות", ורוצה לראות את הכוחות האמריקניים פועלים לפי האינטרס הישיר שלהם באופן החד והברור ביותר. נכנסים כשצריך, פועלים כפי שצריך ויוצאים בזמן שצריך.
ההזדמנות שלו הגיעה
חודשיו הראשונים של הגסת' בפנטגון היו רצופים בשערוריות קטנות וגדולות. המפורסמת שבהן הייתה הסאגה הביזארית שבמסגרתה דלפו פרטים על תקיפות אמריקניות בתימן מקבוצת צ'ט פרטית שהגסת' היה שותף לה, וכללה גם את אשתו ואחיו. בעיני מבקריו, הטעויות האלה נראו כהגשמת חששם העמוק ביותר.
ואולם כאשר הגל הראשון של מתקפות אמריקניות וישראליות האיר את שמי טהרן, התמונה השתנתה בעבור פיט הגסת'. כעת הוא חופשי לשחק את התפקיד שלשמו נכנס לפנטגון: מצביא. מצפייה בתדרוכים הפומביים שהוא מקיים בשבועיים האחרונים, עולה דמות של אדם משוחרר, המםנים את גודל המעמד והשעה. הנה, סוף־סוף יש הזדמנות לנהל מלחמה נכון, כפי שהוא חלם ודמיין ודרש כל השנים. בלי לכבוש את איראן, בלי לנסות להקים בה דמוקרטיה פרו־מערבית; רק למנף את כוחה העצום של אמריקה כדי להכות ביריבה ותיקה שהגיע זמנה.
רשמית, לארצות הברית יש עדיין משרד הגנה. אבל מבחינה תרבותית, וכעת בשמי המזרח התיכון, משרד המלחמה שב לחיים. זה המקום שאליו שאף הגסת'. כעת נותר לראות אם מדובר בשינוי זמני או בתחילתה של תמורה עמוקה יותר באסטרטגיה האמריקנית הגדולה. בינתיים יש לנו שר מלחמה אמריקני השש אלי קרב, ומבחינתו זוהי רק ההתחלה.