"החלטנו שאנחנו לא רוצים לדחות אלא להתחתן, והשאלה היא רק איך"

איילת חן ונריה, מה שלומכם?

איילת חן: "ברוך השם טוב. עם המלחמה והטילים הקב"ה סידר לנו אחלה זמן להתרגל לכך שאנחנו אשכרה נשואים".

נריה: "אנחנו בטוב. מתאוששים מהחתונה, היא הייתה באורות גבוהים".

מתי החלטתם שאתם מתחתנים? מה הייתה התוכנית המקורית לחתונה? ובעיקר, דיברו על המערכה האפשרית עם איראן כבר זמן רב, דאגתם?

איילת חן: "התארסנו יומיים אחרי השחרור של נריה, לפני ארבעה חודשים. היינו אמורים להתחתן ביום ראשון בגן אירועים בנס ציונה. חשבתי שאם יהיה משהו עם איראן זה יקרה רק אחרי החתונה, ולא נצטרך להתמודד עם זה".

נריה: "לא דאגנו".

ואז הגיעה שבת כלה, והתחילה המתקפה.

איילת חן: "בשבת כלה הייתי עם חברות בבית. חלקן קצינות, ולכן היו עם טלפון דלוק. הן התחילו לנחש דברים. אמרתי, אם זה יקרה, זה יהיה רק אחרי החתונה, הרי היא ביום ראשון. האזעקה בשבת בבוקר תפסה אותי לא מוכנה.

"ישנה איתי חברה, קמתי והסתכלתי עליה במבט של 'אוי ואבוי'. רצתי לאסוף את החברות אל הממ"ד ואמרתי: זה בסדר, לא יהיה כלום, זו רק התראה, זה איראן וארה"ב, זה לא קשור אלינו. יצאנו לשמוע קריאת 'זכור', ואני עדיין חשבתי שלא יהיה כלום, אבל החברות החיילות כבר ידעו. כשהגענו לבית הכנסת הייתה אזעקה והתחלתי לבכות. חזרנו הביתה והתחלתי להילחץ, אבל עדיין לא תפסתי את גודל האירוע כי לא הייתי מחוברת לחדשות.

"אמא שלי, שהייתה בפתח־תקווה בבר מצווה של אחיין, הלכה חמישים דקות תוך כדי אזעקות כדי להיות איתי. היא חששה שהחברות שלי הוקפצו ושנשארתי לבד".

נריה, איך הייתה השבת שלך?

"הייתי בלוד עם המשפחה המצומצמת. חצי מהחברים שלי לא הגיעו, בגלל שבת זכור. בערב הכול היה רגיל. האזעקה של הבוקר תפסה אותי בדרך לבית הכנסת, חזרנו הביתה, שוב יצאנו לבית הכנסת, הייתה אזעקה, ירדנו למקלט וחזרנו הביתה.

"הבנתי קצת מה קורה בשעה שתים־עשרה, כשהקפיצו אותי ואת החברים שלי לצבא. אמרו לי 'צו 8', אמרתי להם 'אני מתחתן מחר'. קיבלתי הנחיה להישאר בבית. תהיתי אם החברים שלי יהיו או לא יהיו בחתונה, אבל שאר השבת עברה עליי בשקט. אמרתי, שבת, אין מה לדאוג עכשיו. אפילו שנצתי".

איילת חן: "יש לו כוחות־על בקטע הזה".

אבל אז הגיע מוצאי שבת.

איילת חן: "הוצאתי את השבת בכיף, אבל כשהבנתי מה ההנחיות נפל לי האסימון, ומהשלב הזה לא כל כך תפקדתי. נריה תפקד, ההורים שלנו תפקדו, בלעדיהם לא הייתה חתונה. נריה ואני לא דיברנו כל השבוע עד שבמוצ"ש שברנו את זה".

נריה: "דיברנו בטלפון, הרגענו זה את זה והתלבטנו אם לקיים את החתונה למחרת או לא. הגענו למסקנה שאנחנו לא רוצים לדחות אלא להתחתן, והשאלה היא רק איך. כאן הוקפנו בהמון אנשים טובים וסיעתא דשמיא".

איילת חן: "לקח הרבה זמן להרגיע אותי. שבת יצאה בשש ומשהו, ורק בעשר או אחת־עשרה בלילה הצלחתי להצטרף ולהניע פה משהו. בינתיים ההורים עבדו בקצב לא נורמלי".

נריה: "כבר בשבת אנשים הציעו את הבתים והחצרות שלהם לקיים בהם את החתונה; אמא של חבר שלי, שדיברתי איתה רק פעם בחיים, הציעה את החצר שלה. בסוף דוד שלי, שהוא בכלל גרוש של דודה שלי, כתב לאמא שלי שהוא מוכן לתת את הבית והחצר שלו בסביון. הוא אמר: מה שצריך - אני שלכם. מצווה מטורפת".

אז איך מרימים חתונה מעכשיו לעכשיו עם המון שינויים, רשימת מוזמנים אחרת, קייטרינג, ריהוט לחתונה ונותני שירות שמבטלים ברגע האחרון?

איילת חן: "הייתה לנו סיעתא דשמיא, אין דרך אחרת לתאר. ההורים שלנו סגרו מראש עם מפיק אירועים".

נריה: "הוא עבד בצורה מטורפת ממש והביא לנו כל מה שהיה צריך, שהשם יברך אותו בפרנסה. הלהקה שלנו כתבו לנו מיוזמתם במוצאי שבת: אנחנו איתכם איפה שאתם רוצים. גם הרב שלי מהישיבה התקשר במוצאי שבת ואמר: אני שלך מתי שאתה רוצה. אם תתחתן מחר או בעוד שבוע, במקלט או בממ"ד, אני אגיע. הוא הגיע מעכו".

איילת חן: "דיברנו באחת בבוקר עם הצלמים שלנו, והם ארגנו לו"ז חדש. הם עודדו אותנו ושימחו אותנו כל היום. יצאנו מהחתונה ואמרנו להם שהשם ייתן לכם פרנסה בשפע.

"המאפרת והמסרקת ביטלו לי באחת־עשרה בלילה, אז היה לי ממש משבר. אותן לקח לי הכי הרבה זמן לסגור. חברות שלי, חברים של נריה וההורים התחילו לחפש מאפרות ומסרקות בכל הרשתות. הם מצאו עשרות. בסוף סגרנו באחת וחצי בלילה. המאפרת והמסרקת היו מוכנות להגיע רק כדי לשמח אותי. זה לא מובן מאליו. את העיצוב ההורים סגרו בעשר בבוקר".

איך יום החתונה נראה?

איילת חן: "כל מה שתכננו, הכול עף מהחלון. תכננתי מוצ"ש רגוע וללכת לישון בעשר בלילה, הלכתי לישון בשלוש לפנות בוקר עם עיניים נפוחות. אמא שלי הניחה לי צמר גפן על העיניים. קמנו בשש בבוקר מאזעקה, ולא הצלחתי לחזור לישון.

"אמא שלי ישבה איתי לשיחת עידוד, ואז אמרתי לעצמי יאללה, או שאני בוחרת להיות בדאון ולהרוס לעצמי את היום, וזה מה שאני אזכור ממנו, או שאני קמה. התפללתי שחרית, הייתה עוד אזעקה, ומשם התחלנו את היום עם חברות שהגיעו לשמח".

נריה: "היום שלי התחיל בשמונה בתפילה ולימוד קצר. חלק מהמלווים שלי הגיעו בשתים־עשרה כי הם נתקעו באזעקות. החניכים שלי מבני עקיבא, מלפני שנים, דפקו בדלת והתחילו לשיר ולנגן. בני דודים ושכנים ומלווים, כולם עשו ממש שמח. הייתה כל הזמן אי ידיעה מה יהיה ואיך זה ייראה".

ואיך באמת הייתה החתונה?

נריה: "היא הייתה הכי שמחה בעולם. היינו מאוד דרוכים לפני, נמתחנו ונמתחנו, ואז הכול השתחרר בחתונה, גם לנו וגם לאורחים. היו ריקודים מטורפים ואירוע ברמה גבוהה מאוד".

איילת חן: "ברוך ה' הייתה לנו רק אזעקה אחת בחתונה, מדהים שלא היינו צריכים לעצור באמצע הדרך אל החתונה, עם השמלה והכול. אחרי האזעקה אנשים היו יכולים להגיד שהם הולכים הביתה, אבל לא, הם נשארו לשמח. זה היה במתכונת מצומצמת מאוד. אנשים הגיעו בסבבים, היו לי חברות שהגיעו רק לרבע שעה, רקדו איתי והלכו. אפילו הגיעו כמה חברים של נריה מהצבא. שום אורח לא נשאר לשבת".

נריה: "כל מי שבא, הגיע כדי לרקוד ולשמח. חשוב לנו להגיד שאומנם לנו ספציפית המתקפה יצאה בטיימינג לא טוב, אבל בשביל כל עם ישראל זה מדהים, זה נס, ואנחנו שמחים שיש כאן ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. עם ישראל נותן בראש לכל האויבים שלנו. אנחנו לא מנתקים את עצמנו מהדבר הזה".

אז איך נראו שבע הברכות?

נריה: "מאזעקה לאזעקה, מסעודת פורים לעוד סעודה. ברוך השם זכינו להגיע לבית שלנו בשקט ובשלווה".

איילת חן: "נראה מה יקרה עם המילואים. שלפחות ייתנו לנו את השבוע הזה".

נריה: "איילת, תסגרי אוזניים רגע: רציתי לקפוץ אל החבר'ה בצבא".

יש לא מעט אנשים שארגנו אירועים לשבועות הקרובים וייאלצו לשנות אותם. מה יש לכם לומר למי שאמורים להתחתן בקרוב?

איילת חן: "אני הרגשתי שאני לא מסוגלת לעמוד בניסיון הזה, אבל בסוף צריך לזכור שאלה שטויות. בסוף, במהות, לא מעניינים אותך הדברים הקטנים, אם הבאת ברכון או לא, בסוף מה שחשוב זה שבאו לשמח אותך. ולזכור שכל האנשים שמגיעים לשמח אתכם, וגם מי שלא מגיע ומשמח מרחוק - הם באמת האורות הכי גדולים שיש".

נריה: "לדעתי הכי חשוב להתרכז בעיקר. אצלנו זו הייתה חתונה, לפעמים זה בר מצווה. להתרכז בעניין עצמו, השמחה היא העיקר ולא מה האורחים אוכלים והדברים שמסביב. ולמי שבסביבה הקרובה - לעזור, לפתוח את הלב כמו שפתחו את הלב ועזרו לנו. לעודד בחוכמה את מי שקשה לו. לא להגיד 'יהיה לך מה לספר לנכדים', אלא לבוא לעזור ולחבק. והרבה הודיה לקדוש ברוך הוא".