השיחה מראש עיריית ירושלים משה ליאון תפסה את ד"ר מרים קדרון בחופשה עם נכדתה בפנמה. זה היה יום שישי, ואחרי שבת הן היו אמורות לטוס לניו־יורק ומשם לישראל, אלא שבארה"ב בוטלו טיסות רבות בשל מזג האוויר, וקדרון הייתה בעיצומו של סבב טלפונים כדי להבין איך הן מצליחות לחזור לארץ. כשראתה מספר בלתי מוכר שמתקשר אליה שוב ושוב, היא התעלמה. לבסוף ענתה, כאשר כאן בארץ השבת כבר עמדה להיכנס. "ואז משה ליאון אומר לי: 'את יודעת למה אני מתקשר?'", היא משחזרת. "אמרתי לו: 'אני מניחה שכן, אז תודה רבה לך ושבת שלום'. מיהרתי לבדוק מה קורה עם הטיסות שלנו", היא אומרת בחיוך שובב ולא מתנצל.
ובכל זאת ראש העירייה הספיק להשחיל משפט ולהודיע לה שביום ירושלים תשפ"ו יוענק לה פרס יקירת ירושלים. בכבוד הזה היא זכתה בשל פועלה בתחום הביוכימיה והפרמקולוגיה ותרומתה לפיתוח מחקר מדעי מתקדם בירושלים, בין השאר בהקמת חברת אורמד פרמסוטיקלס (Oramed Pharmaceuticals) הממוקמת בעיר. לצד עשייתה בשדה המדע, קדרון ידועה גם בתרומתה לחברה הסובבת אותה – אם באירוח נדיב של אנשים הזקוקים לארוחה חמה, ואם במניין התפילה הפועל בביתה מדי שבת.
שיחתנו מתקיימת במשרדי אורמד בשדרות ממילא. ד"ר קדרון, בתחילת שנות השמונים לחייה – בגיל המדויק היא מסרבת לנקוב – משדרת מרץ ופעלתנות. היא מגיעה למקום בבגדי ספורט היישר משיעור פילאטיס, וזמן קצר אחר כך היא כבר בלבוש רשמי, מוכנה לריאיון. המשרדים חדשים מעוצבים עיצוב עדכני, והפריט המושך את העין הוא צינור שקוף ובתוכו מאות גלולות. זהו הפיתוח החשוב של קדרון והחברה שהקימה – גלולת אינסולין לבליעה.
| צילום: באדיבות אורמד
מרים קדרון נולדה בירושלים, נצר לשושלת של רבנים דגולים, אישי ציבור ומדענים. אמה בתיה הייתה בתו של הרב דב הכהן קוק, אחיו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. גם דודיה של קדרון היו דמויות מוכרות בירושלים ובמדינת ישראל הצעירה – הרופא ד"ר נחום קוק ("הרופא מהסיפור המפורסם על הרב אריה לוין שאמר 'הרגל כואבת לנו'"), הרב רפאל קוק שהיה רבה של טבריה, הלל קוק שהיה מראשי אצ"ל וחבר הכנסת הראשונה, הביוכימאית ד"ר סוניה מאירי והמיקרוביולוגית צילה הלוי. אביה של קדרון, הרב יעקב כלאב, היה ר"מ בישיבת כפר־הרא"ה ולאחר מכן עמד בראש ישיבת משכן ישראל, שהתמזגה לישיבת מרכז הרב. בתיה הייתה מעין מנהלת בישיבה, ודאגה לבחורים למקום לינה ולאוכל, ואף גייסה כספים בשבילם. שני אחיה של קדרון היו רבנים - הרב שלמה כלאב והרב אברהם יצחק כלאב. "הערך המרכזי שהטמיעו בי בבית, ואני השתדלתי להטמיע בילדיי, הוא יושר", מספרת קדרון. "אצלנו לא היה דבר כזה, לומר שקר".
הוריה שלחו אותה לתיכון חורב לבנות, אך היא סירבה להמשיך ללמוד שם וביקשה לעבור לבית הספר המעורב מעלה. "אמא הסכימה, אבל בתנאי שלא אלך לבני עקיבא אלא לתנועת הנוער עזרא, שנחשבה 'חזקה' יותר מבחינה דתית". אלא שקדרון העדיפה לקרוא ספרים יותר משרצתה להשתתף בפעילות של תנועת נוער כלשהי. הפשרה המשפחתית הייתה שתלמד בתיכון אפרתה, גלגולו הראשוני של הסמינר למורות.
בתום לימודי התיכון החליטה קדרון להתגייס לצה"ל – בחירה מאוד לא שגרתית בסביבתה. לו הייתה קיימת אז אפשרות השירות הלאומי, היא אומרת, ייתכן שהייתה פונה למסלול הזה. מכל מקום, היה ברור לה שהיא חייבת לתרום למדינה.
איך הורייך הגיבו לבחירה הזאת?
"ההורים שלי ידעו שאני ציונית מאוד. ביום הולדת 16, למשל, ביקשתי כמתנה אלבום עם סמל המדינה. ובכל זאת, מבחינתם היה מובן מאליו שאני 'מצהירה', כי בנות דתיות לא הלכו אז לצבא. אבא שלי הביא לי את טופס ההצהרה, אבל אמרתי שאני לא מתכוונת לחתום עליו. מכיוון שראיתי שהם מקבלים את זה קשה, אמרתי שאתגייס לגרעין נח"ל יחד עם הבנות מבני עקיבא".
היא פנתה לבני עקיבא וביקשה להצטרף לגרעין, אך סורבה משום שלא הייתה מעולם חברה בתנועה. "אחד החוקים של הגרעין קבע שחלק מהחברים יצאו בהמשך לקצונה וייפרדו מהגרעין, ולכן הצעתי להם שאעשה את זה. רוב החברים רצו להישאר יחד, ושמחו שמישהו אחר יצא למסלול הקצונה. כך התקבלתי".
היא הצטרפה לגרעין יבנה, אבל חודשיים לפני הגיוס אביה לקה בשבץ ונפטר. "ידעתי שלא אוכל לצאת לקורס קצינים, כי אמא שלי נשארה לבד בבית, והרגשתי מחויבות להיות איתה. כל התוכניות שלי השתנו". במקום לשרת בגרעין נח"ל היא שובצה לתפקיד מזכירותי במחנה שנלר בירושלים. "לא הייתה לי שם עבודה. לימים כשהגעתי לאוניברסיטה, בוויכוחים בין דתיים לחילונים אם צריך להתגייס או לא צריך, אמרתי שאני שירתי בצבא וזה היה בזבוז זמן. אבל אני מניחה שלולא קרה מה שקרה, השירות שלי היה יכול להיות משמעותי יותר".
כמו ללדת ילד
לאחר השחרור מצה"ל החליטה ללכת בעקבות דודותיה וללמוד מדעים. התואר הראשון שלה היה בביולוגיה, והשני בפרמקולוגיה. בתקופת הלימודים נישאה למהנדס נפתלי קדרון, שחתום על התכנון של בתים ומבנים רבים בירושלים. במסגרת עבודתו הם נסעו לשנתיים לשיקגו, וכשחזרו לארץ השלימה קדרון דוקטורט בביוכימיה.
"כשיושבים יחד לסעודת שבת לא מדברים על עבודה". נדב קדרון, מנכ"ל אורמד ובנה של ד"ר קדרון | צילום: נעמה שטרן
מעטות הנשים הישראליות בנות גילה שפיתחו קריירה מדעית מרשימה כשלה, אך קדרון מצטנעת כשהיא מדברת על מסלול חייה. את הקריירה שלה בנתה לצד גידול ארבעה ילדים, בעודה מתחלקת במשימה עם נפתלי. "שיעור הנשים בבית הספר לרפואה, כשלמדתי שם לתואר שני, היה בערך 20 אחוז. היום 70 אחוז מהסטודנטים לרפואה הם נשים, גברים מעדיפים ללכת להיי־טק ולהנדסה. אבל גם בזמני לא הרגשתי שאני בודדה בתחום".
בתחילת דרכה המקצועית היא ניהלה את מעבדות הכימיה של בית החולים הדסה הר הצופים, ואחר כך עבדה בבית החולים במשך שלושים שנה כחוקרת בתחום האפידמיולוגיה. רבים ממחקריה היא ערכה יחד עם פרופ' חנוך בר־און ז"ל, חוקר בעל שם עולמי בתחום הסוכרת. שם בהדסה נבטו זרעי התגלית הגדולה שלה – שיטה למתן אינסולין דרך הפה, במקום בזריקה.
"כשאנחנו אוכלים חלבון - מביצה, מחלב או מכל מקור אחר - הגוף שלנו מתחיל בתהליך פירוק מדויק ומתוחכם", מסבירה ד"ר קדרון. "החלבון בנוי משרשראות של חומצות אמינו, ומערכת העיכול מפרקת אותו בהדרגה ליחידות הקטנות ביותר שלו. התהליך הזה מתחיל כבר ברוק שבפה, ונמשך על ידי אנזים העיכול פפסין שבקיבה. השלב הבא מתרחש במעי הדק, שם אנזימים ממשפחת הפרוטאזות מפרקים את השרשראות עד לרמת חומצות אמינו, די־פפטידים וטרי־פפטידים שיכולים להיספג דרך דופן המעי. אחת התופעות המרתקות בהקשר הזה היא שהמעי של תינוקות בחודשי חייהם הראשונים 'חדיר' יותר. בתקופה הזאת הם מסוגלים לספוג חלבונים שלמים מחלב האם, ובעיקר נוגדנים כמו IgA, וכך לקבל שכבת הגנה חיסונית. עם הזמן המעי 'נסגר', הוא הופך בררני יותר, והמערכת האנזימטית נכנסת לפעולה מלאה.
"כשמדברים על תרופות חלבוניות, יש לכל זה משמעות דרמטית. קחי את האינסולין – הורמון שמורכב מ־51 חומצות אמינו. אם ננסה לתת אותו דרך הפה, הוא פשוט יתפרק במערכת העיכול לפני שיספיק להיספג. גם אם ישרוד את האנזימים, הוא יצטרך לעבור את מחסום דופן המעי, ואז את הפירוק הראשוני בכבד. לכן במשך עשרות שנים אינסולין ניתן בהזרקה".
ואיך אתם מצליחים להתגבר על המכשולים האלה?
"אנחנו בעצם מוסיפים לאינסולין חומרים שמגוננים עליו מפני הפירוק, ומאפשרים לו לעבור את דופן המעי ולהגיע לכבד ומשם לדם. בדקנו אפשרות למתן רקטלי, שם אין כמעט פעילות פרוטאזות כמו במעי הדק. הצלחנו להגיע לשלב של ניסוי אנושי ולאיזון סוכרי מרשים, אבל התברר שמישהו כבר רשם על זה פטנט. עבדנו גם על אינסולין במתן פומי (דרך הפה – ר"ר), והגענו כבר לשלב 3 - השלב האחרון לפני קבלת אישור מה־FDA, מנהל המזון והתרופות של ארה"ב. אלא שבינואר 2023 התברר שהניסוי בטיפול בחולי סוכרת מסוג 2 נכשל. למרות זאת, אנחנו בחברה ממשיכים לעבוד ולשכלל את התרופה".
פיתוח תרופה, מסבירה קדרון, הוא תהליך ארוך ומדורג. "מתחילים בשלב הקדם־קליני, שלב הניסויים בבעלי חיים. אחר כך עוברים לפאזה ראשונה – ניסוי בבני אדם בריאים, שמטרתו בעיקר להוכיח בטיחות. בתרופות כמו אינסולין, שניתנות במינונים מבוקרים, אין סכנה של ממש לאדם בריא: במקרה הגרוע רמת הסוכר יורדת מעט, והגוף מפצה על כך. לכן אפשר לבדוק בטיחות גם במתנדבים, ולעיתים אלה סטודנטים לרפואה שמשתתפים בניסוי.
צילום: נעמה שטרן
"אם התרופה מוכחת כבטוחה ויש סימן לפעילות ביולוגית, עוברים לפאזה השנייה, שבה כבר נותנים את התרופה לחולי סוכרת. אנחנו בדקנו את התרופה בארה"ב ובהדסה, בליווי צמוד של ה־FDA, גם בסוכרת מסוג 1 וגם בסוג 2. התוצאות היו מבטיחות מספיק לקבלת אישור לפאזה שלישית - שהיא כבר סיפור אחר לגמרי. מדובר בהרבה יותר חולים שמשתתפים בניסוי, הרבה יותר זמן והרבה מאוד כסף. ה־FDA לא מאפשר לעבור לשלב הזה בלי נתונים שמראים גם בטיחות וגם היתכנות אמיתית. בכל מחקר כזה יש גם קבוצת פלצבו, ואנחנו ביקשנו לערוך בדיקת ביניים אחרי חצי שנה כדי לראות אם יש פער בין תרופת־הדמה לתרופה שלנו. אני זוכרת שהסטטיסטיקאי התקשר ואמר לי: 'אין הבדל מובהק'. זה היה רגע קשה. כחברה ציבורית שנסחרת בבורסה, היינו חייבים לדווח שנכשלנו. המציאות הקשה היא שכמעט מחצית מהניסויים בפאזה השלישית נכשלים. זו בדיוק הסיבה לכך שהרגולטור מתעקש על השלב הזה".
ובכל זאת, כאמור, סיפורה של גלולת האינסולין לא הסתיים כאן. "במקביל לפיתוח עשינו 'טכנולוג'י טרנספר' לחברה בסין - העברנו את הידע, בנינו להם קו ייצור לקפסולות, והם ערכו פאזה שלישית משלהם. אחרי תקופה הם שלחו לנו דוא"ל: 'איך ייתכן שנכשלתם? אצלנו זה הצליח'. נסענו לשם, ראיתי את הנתונים ושאלתי שאלה אחת: מה היה ה־BMI, מדד מסת הגוף של המשתתפים? התברר שאצלנו טווח ה־BMI הגיע עד 40, ואצלם עד 30. ידוע שבני אדם שה־BMI שלהם נמוך יותר רגישים יותר לאינסולין. ביקשתי מהסטטיסטיקאי שלנו לנתח מחדש את הנתונים רק בתת־הקבוצה של BMI נמוך – ופתאום ראינו שאצלם זה עובד. באותו רגע הבנתי שלא בהכרח נכשלנו".
איפה הדברים עומדים היום?
"כתבתי ל־FDA והודעתי שאני מבקשת לערוך ניסוי חדש. צירפתי את כל התוצאות שהצטברו אצלנו, ובמקביל העברתי את מאגר הנתונים המלא לשתי חברות ישראליות שמתמחות בניתוחי עומק ובלמידת מכונה. ביקשתי מהן דבר אחד: תגידו לי מי הריספונדרים שלי – מי באמת מגיב לתרופה בתוך הדאטה הקיים".
צילום: נעמה שטרן
שתי החברות, היא מדגישה, עבדו בנפרד, באלגוריתמים שונים ובגישות סטטיסטיות נבדלות. “לא אותו המודל, לא אותה המתודולוגיה. רציתי לראות אם שתיהן מגיעות לאותה מסקנה בלי לתאם ביניהן". והתוצאה הייתה חד־משמעית: שני ניתוחי הנתונים העלו שמטופלים בעלי BMI נמוך מגיבים לתרופה באופן מובהק. "חזרתי ל־FDA עם הדו"חות המלאים של שתי החברות, עם כל האנליזות וההסברים. הצגתי להם תמונה עקבית, ולשמחתי הם קיבלו את הטיעון ואישרו לנו להתקדם בניסוי על תת־אוכלוסייה ממוקדת".
קבוצת בעלי ה־BMI הנמוך מקיפה כ־30 אחוז מחולי הסוכרת מסוג 2 בארצות הברית – אף שזו מדינה שבה שיעורי ההשמנה גבוהים במיוחד. "זו עכשיו המגמה שלנו", מסכמת קדרון: "ללכת לניסוי ממוקד באוכלוסייה שהראתה השפעה ברורה. אני עובדת בימים אלה על הוצאת הניסוי לפועל".
סיפרת על תחושתך כשהניסוי נכשל. מה מרגישים כשניסוי מצליח, ואת מבינה שיש לך תגלית?
"זו התרגשות מיוחדת, כמו ללדת ילד. תכננת ניסוי, ערכת אותו בחיות ובבני אדם בלי לדעת מה תהיה התוצאה, וכשמצליחים זו הרגשה שאי אפשר לתאר. מי שלא חווה את זה לא יכול להבין".
בינה מלאכותית, מגע אנושי
את הפטנט של מתן חלבונים דרך הפה רשמה קדרון ב־2006, כאשר עבדה עדיין בהדסה. כשהבינה שבבית החולים לא תצליח להגיע לפיתוח תרופה ולמודל עסקי, החליטה להקים חברה עצמאית שתחתור אל היעד. לשם כך ביקשה את עזרתו של בנה נדב, שסיים זה מכבר לימודי משפטים והתמחות, אך לא חלם על קריירה כעורך דין. "אמרתי לו שלדעתי אפשר לעשות עם זה משהו, והוא הרים את הכפפה. הכנסנו שינויים בפטנט, מסחרנו את הטכנולוגיה מהדסה תמורת אחוזים בחברה, וכך אורמד יצאה לדרך".
היום נדב קדרון הוא מנכ"ל החברה ואחראי על הצד העסקי של פעילותה. לשאלה איך מסתדרים עם העירוב של משפחה ועסקים, ד"ר קדרון משיבה: "תראי, יש בית ויש עבודה. כשיושבים יחד לסעודת שבת לא מדברים על עבודה, ממש לא. ובכל זאת, אורמד היא כמובן חלק מהחיים של הילדים והנכדים. הם מתעניינים, שואלים, זה חשוב להם".
מלבד גלולת האינסולין, אורמד מפתחת כמוסה שנועדה לאזן את רמות הסוכר בדם וכך לשלוט בתיאבון. "כמו חברות תרופות אחרות, גם אותי מעסיק נושא ההרזיה", אומרת קדרון. "יש לי רעיון בתחום הזה, מוקדם עדיין לדבר עליו, אבל אני מקווה שהשם ייתן לי בריאות כדי לפתח אותו. אני רוצה לייצר קפסולה או כדור להרזיה במקום הזריקות הקיימות היום, כי ברגע שאת מפסיקה לקחת אותן את עולה מיד במשקל. לרובן יש גם תופעות לוואי לא קלות, והן פשוט לא בריאות לגוף. את חברות התרופות לא מעניינת הבריאות של האנשים, אלא הכסף שלהם".
אחד היועצים המלווים אותה בעבודתה הוא הביוכימאי פרופ' אברהם הרשקו, זוכה פרס נובל. "אדם חכם בצורה בלתי רגילה", אומרת עליו קדרון. "הוא אחד האנשים שאני הכי מעריכה. גם היום, בגילו ובמעמדו, הוא עובד במעבדה כמו לבורנטית. אשתו אמרה לי פעם שהוא ימות עם הפיפטה ביד. אני תמיד אומרת לכולם שהמחמאה הכי גדולה שקיבלתי בחיים הייתה כשפרופ' הרשקו אמר שהשיטה שלנו היא אכן הדרך הנכונה לתת חלבונים לאנשים".
מה את חושבת על הדור הצעיר של המדענים בישראל?
"זה דור יוצא מן הכלל, אבל זה לא העולם שאני צמחתי בו. אנחנו היינו צריכים לשבת שעות על הספרים. היום הם מוצאים הכול בגוגל".
שלא לדבר על ה־AI, שהסטודנטים נשענים עליו יותר ויותר. את חושבת שהכלי הזה יגרום לטעויות רבות?
"ברור שיהיו טעויות, אבל מי שמבין יודע לזהות אותן. בסופו של דבר צריך גם את המוח והמבט האנושי. שמעתי את פרופ' דינה בן־יהודה, מנהלת המערך ההמטולוגי בהדסה, אומרת שהבינה המלאכותית היא אומנם מהפכה שתשנה הכול, אבל אנשים עדיין יצטרכו יד של רופא. אז אני מצטרפת לדבריה ומאמינה שאין תחליף לשכל ולמגע האנושי".
ספר תמורת ספר
בכנסים בינלאומיים קדרון משוחחת עם עמיתים מרחבי העולם וגם מסבירה להם את תמונת המצב בישראל. כאישה דתייה, היא אומרת, לכנסים האלה נלווים תמיד אתגרים של חיפוש אוכל כשר ופתרונות לשבת. במקרה אחד, נסיעה שהסתבכה הפכה עבורה לשיעור באמונה. "הוזמנתי לכנס מקצועי בסן־פרנסיסקו, והייתי אמורה להישאר שם בשבת ואז לנסוע לפגישות בלוס־אנג'לס", היא מספרת. "מכיוון שיש לי קרובת משפחה בלוס־אנג'לס, רבקה שמה, אמרתי לעצמי שאסע לשם עוד לפני שבת. הזמנתי חדר במלון, ורבקה ארגנה לכבודי ארוחת ערב חגיגית, הזמינה אורחים, חיכתה לי כל כך. ביום שישי בבוקר, כשיצאתי מהמלון בסן־פרנסיסקו, שמעתי דיווח על אירוע ביטחוני בשדה התעופה בלוס־אנג'לס. התלבטתי אם להמשיך, אבל אמרתי לעצמי שאם הטיסה תתבטל, אחזור למלון.
"אני מגיעה לשדה, הכול רגיל, צ'ק־אין, עלייה למטוס. זו טיסה של שעה, ואני אומרת לעצמי, מה כבר יכול לקרות. המטוס נוחת בלוס־אנג'לס ואז מודיעים: אין 'גייט' של יציאה, היה אירוע בשדה והפעילות נעצרה לכמה שעות. אנחנו יושבים במטוס, עוד מעט שבת. בשלב מסוים אפילו עברה לי בראש המחשבה להגיד שאני לא מרגישה טוב, שיורידו אותי באמבולנס. השעות עוברות, ומגיעה שעת הדלקת נרות. אני לוחשת לעצמי: זהו, מה שיהיה יהיה. שתי דקות אחר כך אומרים לנו שיש גייט.
"ירדתי מהמטוס, רצתי ללאונג', ניגשתי לפקידה ואמרתי שאני רוצה לשלם על יומיים. היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה, אבל שיתפה פעולה. וככה נשארתי שם כל השבת, בטרקלין המתנה בנמל התעופה הבינלאומי של לוס־אנג'לס. היו בטרקלין פירות, ירקות ותה, עשיתי קידוש על חצי סנדוויץ' שהיה לי בתיק, והסתדרתי. היה לי ספר על הרבי מלובביץ', קראתי אותו בשבת והוא חיזק אותי מאוד. זו הייתה שבת בלי שולחן ערוך, בלי מפה לבנה, בלי משפחה מסביב. הייתי רחוקה מהכול, אבל קרובה מאוד לעצמי.
צילום: נעמה שטרן
"לפעמים דווקא כשאין לך שליטה על כלום, אתה מגלה מה חשוב לך באמת. וברגע שאתה אומר 'מה שיהיה יהיה', פתאום נפתח לך גייט, שער. במוצאי שבת התקשרתי לילדים וסיפרתי מה קרה, אז הבת שלי צחקה ואמרה שאני כמו טום הנקס בסרט 'טרמינל'".
זה יותר מחמישים שנה קדרון מתגוררת באותו הבית בשכונת ניות בירושלים. היא ונפתלי הקפידו להזמין אל שולחנם אורחים רבים – חיילים בודדים, מבוגרים גלמודים, עולים חדשים ועוד. לאחר שהילדים פרחו מן הקן וקדרון התאלמנה, היא הפכה את הבית המרווח למעין בית חב"ד מקומי.
הבית שלה הפך גם לבית כנסת בשל צירוף נסיבות מעניין. באחת השנים, לקראת הימים הנוראים, החליט בנה נדב להביא לשכונה את נוסח התפילה המיוחד שהכיר מישיבת הר עציון. הוא ארגן תפילה בבניין בני עקיבא בניות, והמניין שהקים עם חבורה של צעירים קיבל את השם "נפקא מינה".
לאחר מכן פנה אל קדרון יהודי שעלה ארצה מארה"ב, וסיפר לה שהביא איתו לישראל ספר תורה שקיבל לבר מצווה שלו, והוא מחפש כעת מקום לאפסן אותו. קדרון "אירחה" את ספר התורה, וכך התארגנה סביבו תפילת מנחה בשבת. "היום כבר יש ואטסאפ וקבוצות וסטטוסים, אבל אז עוד לא היה כלום מזה, היו רק טלפונים ומסרונים", מספרת קדרון. "בכל יום שישי הייתי יושבת וכותבת לאנשים אחד־אחד: יש מנחה בשבת. אחר כך המניין התרחב לשלוש תפילות בשבת.
"אחרי שנפתלי נפטר, בתוך כל הכאב עליו, אמרתי לילדים: אולי נכתוב ספר תורה לזכרם של אבא וסבתא. אמא שלי גרה במשך שנים בדירה צמודה אלינו, היינו יחד בכל שבת וכל חג, והייתה בינה ובין נפתלי חברות אמיתית. זה לא מובן מאליו. התחלנו לכתוב ספר תורה, והוא הושלם סמוך ליום השנה השני לפטירתו של נפתלי.
"ואז קרה משהו שאני לא מפסיקה לחשוב עליו עד היום. כמה ימים לפני המסיבה של כתיבת האותיות האחרונות, התקשר אליי שוב אותו יהודי ושאל אם יוכל לקחת את ספר התורה שלו. אמרתי לו, 'בשמחה, בוא'. אני עוד רואה מול העיניים את הרגע הזה. הוא מחזיק את הספר, יוצא מהבית, מתרחק לאט במדרכה. ויום למחרת, אולי יומיים אחר כך, ספר התורה שאנחנו כתבנו נכנס הביתה. ספר יוצא, ספר נכנס".
ביום ירושלים הקרוב היא תקבל כאמור את אות יקירת העיר. בין משפחתה ובין ירושלים, מספרת קדרון, יש קשר דם: בנה של דודתה צילה, הרצי הלוי, נפל במלחמת ששת הימים. הרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי הוא אחיינו, בנו של אחיו שלומי. "הרצי ואני היינו בקשרים טובים", מספרת קדרון על בן הדוד. "הוא למד גאוגרפיה באוניברסיטה העברית, היה בחור מיוחד, רשג"ד בצופים. הוא היה בן 23 כשנפל פה בירושלים, ליד מוזיאון רוקפלר. אשתו הייתה אז בהיריון. החיים של דודתי צילה נעצרו אחרי שהוא נהרג".
למרות הכאב, היא אוהבת בכל ליבה את העיר שחוברה לה יחדיו. "הייתה לי חברה שעלתה לארץ מברזיל, וממנה למדתי מה זה באמת לאהוב את הארץ, אהבה פיזית שאת מרגישה בגוף. אני אוהבת את הארץ ואת ירושלים, זה חלק ממני. טיילתי בהרבה מדינות, ואני תמיד אומרת לאנשים שירושלים היא העיר היפה בעולם. תסתכלי בחלון: עוברים לך כאן במעבר חציה אחד רב ונזירה. יש כאן חילונים ודתיים, ערבים ויהודים. זו עיר מגוונת וחיה".
איפה תהיי בעוד עשור?
"בירושלים כמובן. וכשיגיע זמני, יש לי חלקה בסנהדריה לצד בני משפחתי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il