באחד מימי מבצע עם כלביא, נסים משעל שידר כהרגלו תוכנית רדיו בשידור חי מהאולפן הביתי ברמת־גן שהוא משדר ממנו מאז הקורונה. "לפתע הייתה אזעקה", הוא משחזר, "אבל המשכתי לשדר מהקומה השנייה של הבית ולא ירדתי לממ"ד כי לא רציתי להפסיק את השידור. ואז נשמעה שריקה מחרישת אוזניים, ופיצוץ הקפיץ אותי ואת איימי, אשתי, שגם הייתה בבית. ה'בום' ממש זעזע את הקירות - הטיל נפל במרחק מאה מטרים מכאן בלבד, ליד מגדלי התאומים ברמת־גן. איימי רצה לעברי במדרגות וצעקה שאכנס לממ"ד, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. אחר כך מצאנו רסיסים אצלנו בגינה". אני שואל אותו אם כבר אז חשב על הספר הבא שיכתוב, שיעסוק בכמה מפעולות המוסד באיראן כהכנה למבצע ובמהלכו. משעל מחייך: "ממש לא, באותו רגע חשבתי רק לצאת כמה שיותר מהר החוצה ולראות אם יש נפגעים כדי לעזור להם".
הריאיון מתקיים באותו הבית ברמת־גן, ימים ספורים לפני פרוץ מבצע שאגת הארי, לרגל יציאת הספר המשותף לו ולפרופ' מיכאל בר־זהר "המוסד – מלחמת המוחות" (ידיעות ספרים). בספר אפשר למצוא בין השאר פירוט מדויק על המהלומה הראשונית המדהימה של צה"ל והמוסד בפתח המבצע הקודם. "אחרי חצות של 13 ביוני 2025, בתזמון מדויק, הגיע שדר מוצפן דרך ערוץ אמין ומאובטח למכשירי הקשר ולטלפונים הניידים של ראשי הצבא האיראני ומשמרות המהפכה", הם כותבים בספר. "השדר הבהול בקע ממכשיריהם של הקצינים הבכירים, כעשרים גנרלים משתי הזרועות הצבאיות של איראן – הצבא הרגיל ומשמרות המהפכה. השדר המזויף היה גולת הכותרת במשימה מורכבת, מתוחכמת ומסוכנת של המוסד, שכללה את השגת כתובותיהם האלקטרוניות החסויות של הגנרלים, איתור הערוץ החשאי שדרכו נשלחו הודעות קוד לקצינים הבכירים, שימוש בצופן מאובטח שמעט מאוד הכירו, ניסוח בפרסית, בביטויים ומושגים המוכרים לאנשי הצבא, ולבסוף – ארגון המשלוח לכל הכתובות בדיוק באותו רגע.
"אני יושב מולם שעות פעור פה ומעריץ אותם". תקיפת ישראל וארה"ב באיראן בשבת שעברה | צילום: איי.אף.פי
"השדר המזויף אומנם הגיע כביכול מלשכת המפקד העליון ח'אמנאי, אבל למעשה הוא נוסח ושוגר ממטה המוסד. השדר היה דרמטי ומצמרר: הוא גילה למכותבים שאסון בלתי צפוי הולך ומתקרב, ולכן על הגנרלים להגיע בדחיפות לדיון חירום בבונקר מוגן, במתחם סודי של משמרות המהפכה מחוץ לטהרן. בעקבות שיחת הפיתיון, כל מפקדי כוחות הביטחון נעו ונחפזו ל'ישיבה הדחופה'. הם הגיעו למקום בין השעות 2:57 ל־3:15 ואז הופעלה התקיפה המדויקת: פצצות וטילים שנורו ממטוסי אף־35, כמו גם טילי אוויר־קרקע ומזל"טים, השמידו את המבנה ואת כל מי שנכח בו" (עמ' 18־19).
את הספר בחר משעל להקדיש לנכדו יואב, לוחם סיירת גולני "שלחם בגבורה וגם נפצע במלחמת חרבות ברזל. אוהב אותך". למי שגדל על הראיונות הנוקבים, המושחזים והאגרסיביים לעיתים של משעל, אולי קצת מוזר לקרוא את פרץ האהבה הזה. אבל נסים משעל בן ה־76 מעיד על עצמו שהנכדים הם "טעם חייו": "אני קורא לזה 'חיים בגובה הדשא'", הוא מסביר בחיוך, "כי שם, על השטיח, אתה משתווה אליהם. מה שלא היה לי זמן לעשות עם הילדים שלי בגלל המרוץ המטורף של התקשורת, העבודה הסיזיפית והמרדף אחרי הרייטינג - אני עושה עכשיו עם הנכדים. אתה משתטה איתם, דואג להם, לוקח אותם לאכול, מתעניין באמת".
כשאני מבקש ממנו לספר קצת על נכדו, עיניו בורקות. "יואב הוא בנו של יונתן, בני. שנינו צנחנים גאים, ויואב החליט לשבור את המסורת המשפחתית והתגייס לסיירת גולני. תמיד הסתלבטנו על הגולנצ'יקים, עד שהגיע יואב ולימד אותנו איזה חיילים מופלאים גדלים שם. הוא נכנס לעזה מהר מאוד, ואני הייתי במתח עצום ויומיומי, כמעט בלתי נסבל. בכל בוקר הייתי מתקשר לאבא שלו, יונתן, לברר מה קורה, האם יש אות חיים. חיי ממש נכרכו בחיי השירות שלו ובחיי עזה. ובכל פעם ששמעתי על תקרית הייתי מטריף את הכתבים הצבאיים שאני מכיר". המתח הזה הגיע לשיאו באחד מימי שישי לפני כשנה, כשיואב נפצע בעיניו מפצצת תאורה במהלך פעילות מבצעית: "הוא נפצע קל בהגדרה הצבאית היבשה", מספר משעל, "וכבר למחרת ביקש לחזור ליחידה כדי להיות עם חבריו".
פרופיל של צללים
המעבר מהנכד יואב ללוחמי המוסד נראה למשעל טבעי לחלוטין, וניכר שמבחינתו שניהם מייצגים את הישראליות במיטבה - זו שפועלת בשקט, שלא תמיד נראית על המסך או בסטורי. הספר החדש של משעל ופרופ' מיכאל בר־זוהר ממשיך את המסורת של רב־המכר מ־2010 "המוסד - המבצעים הגדולים", שזכה להצלחה יוצאת דופן: הוא נמכר בכרבע מיליון עותקים רק בישראל ויצא לאור בארבעים מדינות במגוון שפות. גם הפעם השניים חושפים סיפורים שעולים על כל דמיון.
חלק מהספר מוקדש כאמור למעללי המוסד באיראן, וחלק קשור לפעילות המוסד במקומות אחרים כמו סוריה או אירופה. מבחינת משעל, אחת מגולות הכותרת של הספר היא סיפורו של "פרוספר", לוחם שייטת לשעבר שגויס למוסד והפך לאחד הלוחמים הנועזים בתולדות הארגון. "הוא האיש בעל אלף הפרצופים", מספר משעל. "המשימה הראשונה שלו הייתה חילוץ 'הכלות הסוריות' בימי ראש הממשלה גולדה מאיר. היא קראה לראש המוסד ואמרה לו שיש צעירות יהודיות מסוריה שלא מצאו חתן בארצן ומוסלמים מתעללים בהן, ושהיא רוצה לחלץ אותן. פרוספר עשה זאת ב'מבצע מלט' שנמשך מ־1969 עד 1972, עם עוד כמה סוכנים. הוא נכנס לסוריה כסטודנט לארכיאולוגיה מהסורבון. לאחר מכן הוא חדר לכור בעיראק כחשמלאי בכיר, אחרי שעבר קורס מזורז בפריז, והשיא - הוא נכנס לבתי כלא באיראן כדי לחפש קצה חוט על רון ארד. כשרבין שמע על הפעולה הזו הוא ממש כעס עליו ועל מפעיליו - מבחינתו זה היה סיכון לא סביר".
משעל מתאר בפירוט את הקושי להגיע לאנשים הללו כדי לגרום לסיפוריהם להתפרסם בספר: "לוקח המון זמן לשכנע אותם להיפגש. בהתחלה הם טורקים את הטלפון, ואז הם אומרים 'בשביל מה אני צריך את זה'. זה לא שאתה קובע ריאיון בבית קפה בשעה אחת־עשרה והוא מגיע עם דף מסרים. זה תהליך ארוך של ריכוך, של בניית אמון שביר, שבמסגרתו אני מבטיח להם לא לשחרר שום דבר בפומבי לפני שהם והצנזורה יאשרו כל פרט ופרט. הם רגילים לשתוק עשרות שנים – לא כמו קציני צבא שאיכשהו תמיד מוצאים את הדרך לכך שסיפורי הגבורה שלהם יתפרסמו. הם לא מספרים כלום לאישה או לילדים. אבל כשהם מבינים שהם מתקרבים לסוף דרכם המקצועית, מתעורר בהם חוש היסטורי וצורך עמוק שהמדינה תדע מה הם עשו.
מערכת יחסים מתוחה. נתניהו ומאיר דגן | צילום: אמיל סלמן
"אלה אנשים שמישירים מבט למוות בכל מבצע שני, ואני יושב מולם שעות פעור פה ומעריץ אותם. ברור לי שלא הייתי מסוגל לעשות עשירית ממה שהם עשו. לעומת החברה הישראלית שבה שולטת תרבות ה'סמוך', אצלם זה לא קיים. מי שטועה משלם בחייו. אלה אנשים עם פרופיל אישי ופסיכולוגי מיוחד מאוד. וצריך לזכור שלא כל המבצעים של המוסד מצליחים".
בתוך דפי הספר צצות גם דמויותיהן של לוחמות המוסד, שפועלות בלב מדינות אויב תחת כיסוי עמוק. "כשקוראים על הנשים האלה, כל הוויכוח הפוליטי על גיוס נשים הופך למגוחך", אומר משעל. "יש להן אומץ לב, הן תורמות, הן בלב המבצעים הכי רגישים, ויש להן מקום מרכזי בביטחון ישראל. הוויכוח הזה פשוט לא רלוונטי למציאות בשטח". בעיני משעל, המציאות במוסד מוכיחה שמקצוענות ודיוק אינם תלויי מגדר, אלא תלויי אופי ופרופיל פסיכולוגי. בהקשר הזה הוא נזכר בלוחמת מוסד שפגש בבית קפה ברמת אביב: כשהציע לה הסבר פשוט על דרכי ההגעה למקום, היא פרצה בצחוק ואמרה "נסים, אל תסביר לי איך להגיע לרמת אביב, תסביר לי איך להגיע ליעד בדמשק".
בעידן של רשתות חברתיות וצריכת חדשות מהירה, האם יש עדיין טעם לספרים שיוצאים שנתיים ויותר אחרי האירועים? משעל משוכנע שכן. "אנשים צמאים לסיפורים האלה", הוא אומר, וטוען ש"רבים מהם באים מקרב הקהל החרדי, שאוהב מאוד את עלילות הגבורה והתחבולה". בשיחה הוא חושף כיצד נולד סקופ עולמי מתוך מקריות ישראלית טיפוסית: "ישבתי בבית קפה, מישהו שמע שאני כותב על המוסד, ופשוט התקשר למישהו שהוא מכיר: 'בוא, שב עם נסים משעל'. כך נחשף סיפור גיוסו של גנרל סורי בכיר לטובת ישראל, מה שבסופו של דבר מנע מלחמה עם סוריה. ישבתי איתו שעות, הייתי המום ממה ששמעתי. אחרי קרבות קשים ומתישים עם הצנזורה, גם הסיפור הזה רואה אור בספר החדש".
על הספר חתומים משעל ופרופ' מיכאל בר־זהר, שותפו לדרך זה שנים. "יש בינינו הסכמה עקרונית שהוא הבכיר בינינו", מצטנע משעל, "אני אוסף את החומרים, בונה את השלד הסיפורי וכותב את הטיוטה הראשונית, אבל המילה האחרונה שייכת לבר־זהר. הוא עובר על הכול כדי שיהיה סגנון אחיד ומהוקצע".
הספר החדש מציע גם הצצה נדירה למערכות היחסים המורכבות בין ראשי המוסד לדורותיהם עם ראשי הממשלה – הממונים הישירים ולמעשה היחידים עליהם. משעל טוען למשל כי בתוך מסדרונות המוסד, אהוד אולמרט נחשב עד היום לאליל: "הוא היה דמות נערצת בארגון", מספר משעל. "הוא אישר מבצעים נועזים בלי למצמץ, נתן יד חופשית וגיבוי מלא, ובתקופתו הושגו הישגים כמו השמדת הכור בסוריה וחיסול עימאד מורנייה. זה הפוך לגמרי מהדרך שבה הציבור הרחב תופס את הכהונה שלו".
מנגד הוא מתאר את מערכת היחסים המתוחה עם בנימין נתניהו דרך עיניו של ראש המוסד המנוח מאיר דגן. לדבריו, דגן היה מספר בתסכול כיצד נתניהו היה מאשר מבצע רגיש, ובזמן שדגן היה יוצא בחזרה לאזור המרכז, ועוצר לאכול פלאפל בשוק מחנה יהודה ואז עוד מנה באבו־גוש - נתניהו כבר היה מתקשר לבטל את האישור או לפחות לשנות אותו.
המציא את ז'אנר אולפני הצעקות. עימות נתניהו ומרדכי באולפן "משעל חם", לפני בחירות 1999 | צילום: אלי דסה
חלק כואב במיוחד בספר מוקדש לטבח 7 באוקטובר ולמלחמה שאחריו. בתיאור השנה הסוערת שקדמה לטבח, משעל ובר־זהר בחרו בזגזוג טרמינולוגי מכוון בין "רפורמה משפטית" ל"מהפכה משפטית", והשתמשו לפעמים במונח הזה ולפעמים במונח הזה. כשאני שואל אותו לדעתו האישית, הוא מפסיק ללכת בין הטיפות: "המהפכה המשפטית שהוביל יריב לוין גרמה נזק אדיר למדינת ישראל", הוא מאשים. "אני מניח שהיסטוריונים בעוד מאה שנה יציינו שאלמלא המהלך הזה, לא היה נוצר הקרע הנורא בעם, לא היו קמו תנועות המחאה, לא היו הפגנות שהצטיירו בעולם ובעולם הערבי כמשהו שמוכיח שישראל הולכת וקורסת מבפנים – מה שאני מניח שנתן לסנוואר ואנשיו את הדחיפה ללכת על 7 באוקטובר. אני לא באמת יכול להיכנס לראש של סנוואר ולהגיד מה היה קורה לולא צצה המהפכה המשפטית, האם עדיין היה יוצא למלחמה, אבל אני מניח שזה היה קטליזטור שאמר 'נתקוף אותם כשהם חלשים'".
משעל אינו חוסך את שבטו גם מהצד השני של המתרס הפוליטי. "אני מתנגד לסרבנות בחריפות", הוא אומר. "זה אסון לאומי. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו, במצבנו האזורי והקיומי, שיהיו בצה"ל טייסים או קצינים שיגידו 'סרבנות'. זה הרס מוחלט של החברה הישראלית. הייתי עושה הכול כדי למנוע את המהפכה המשפטית, ומשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותי כדי להיאבק בסרבנות".
עלבון שלא נסלח
הוא נולד בעיראק ועלה עם משפחתו ארצה כשהיה בן שנה בסך הכול. בתום לימודיו התגייס לצנחנים, וב־1977 החל לעבוד ככתב פוליטי ברשות השידור. לאחר מכן טיפס במעלה סולם התקשורת. הדרך לא הייתה קלה. כשחזר ב־1989 משליחות ככתב בוושינגטון, לא הצליח להתמנות למנהל החדשות של הערוץ הראשון. שנתיים לאחר מכן נכשל בנסיונו להתמנות למנכ"ל הערוץ השני שזה עתה קם. כוכבו דרך ב־1997, כשהתחיל להנחות תוכניות פוליטיות עתירות רייטינג כמו "משעל חם" ו"פופוליטיקה", שניפקו כותרות וסערות כמעט מדי שבוע.
אני מכיר את משעל כ־25 שנה. למעשה, הוא היה הבוס הראשון שלי כשהתחלתי לעבוד בתחום התקשורת בתחילת שנות האלפיים, בתור עוזר הפקה צעיר בתוכניתו ברדיו, ששידוריה נמשכים עד היום, בפורמט זה או אחר. לכן לא הופתעתי מכך שכשהכרזתי שאנו עוברים כעת לחלק האישי בריאיון, פניו השתנו. ניכר שלא נוח לו לדבר על העבר הרחוק, על הילדות הענייה במעברה בירושלים, ובעיקר על הצלקות העדתיות שהוא נושא על גבו אבל מקפיד מאוד שלא ישפיעו על דרכו המקצועית ובוודאי שלא יעיקו על הדור הבא, ילדיו ונכדיו.
כשאני מתעקש, הוא בוחר להתחיל את החלק הזה דווקא בסיפור פוליטי. "ערב בחירות 1992", משחזר משעל, "יצחק רבין היה שר ביטחון, והבחירות היו מול יצחק שמיר מהליכוד. הייתי איתו ביחסים נהדרים. יום אחד מתקשרת אליה המזכירה שלו ומבקשת שאגיע אליו. הגעתי, ורבין אומר לי 'נסים, אני סומך מאוד על דעתך. הציעו לי לכנס מסיבת עיתונאים ולבקש סליחה פומבית מבני עדות המזרח על מה שנעשה להם בעליות, במעברות וכו'. מה דעתך?'. עניתי לו בשתי מילים: 'אל תעז'.
"הוא שאל למה, ואמרתי לו 'שמע, יצחק, הייתי ילד בן שש־שבע במעברת תלפיות בירושלים. חיינו בתנאים נוראיים. אבי, יחזקאל משעל, עלה מעיראק כאדם אמיד, ובלילה אחד התהפך עליו עולמו. הוא מצא את עצמו עם משפחתו בצריף שבהתחלה חשב בכלל שהוא מיועד לסוס המשפחתי, ואז התחילה מלחמת קיום. הוא היה הולך בכל יום לצריף שישב בו הפקיד האשכנזי שמחלק עבודות: אתה תלך לסלול כביש פה, אתה תעבוד שם. אבי היה מגיע לפקיד עם חליפה. הוא לא ידע עברית מדוברת אז הייתי מלווה אותו כמעין מתורגמן. הפקיד היה צורח עליו: 'אמרתי לך לא לבוא כל יום, מה אתה מטומטם? לא שומע מה אומרים לך? לך מכאן!' אני לא בטוח שאבי הבין כל מילה, אבל הוא בוודאי הבין את רוח הדברים. ראיתי אותו חסר אונים, וזה היה נורא. זה נצרב בי, ועד היום יש לי צמרמורת כשאני נזכר בזה'.
ניסים משעל | צילום: אריק סולטן
"זה מה שסיפרתי לרבין. הוא היה מזועזע, ואני המשכתי: 'נניח שאתה מבקש על זה סליחה. על מה אני אסלח? על זה שפגעו באבא שלי וזה מדמם אצלי ובקרב הדור שלי עד היום? הדבר נעשה, ואי אפשר לחזור אחורה. בקשת סליחה תהיה משהו שבין ציניות לבין תחושה שאנחנו איזה משהו שאפשר לשחק איתו בקלפים פוליטיים. אני לא אסלח לאף אחד לעולם על מה שעשו לאבא שלי'. כך סיימתי את דבריי - ורבין לא עשה מסיבת עיתונאים בסופו של דבר. למה אני מספר לך את זה? האם אפשר להוציא ממני את מה שעבר על אבא שלי? לא".
אבל לא רק על אביך עברו דברים. כשהגעתם לבני־ברק, סיפרת פעם, המורה בבית הספר הדתי־לאומי שהגעת אליו שאל אותך אם אביך שותה ערק ומרביץ לאמך. יש קשר בין הסיפורים האלה לעובדה שאף פעם לא הייתי חלק מאיזו ברנז'ה דתית־לאומית?
"מבחינתי, אישית, זה מאחוריי. אני מעבר לזה. אבל כן, בהחלט - האליטה הדתית־לאומית של התקופה ההיא הייתה גזענית ומתנשאת, ויכול להיות שהמרחק שתפסתי לאורך השנים הוא התגובה למה שעברתי שם. וזה אף על פי שהילדים שלי מעורבים לחלוטין בחברה הדתית־לאומית".
יש אנשים שאומרים שכיפה על הראש היא עדיין חסם בחלק מכלי התקשורת.
"איזה חסם, היום התקשורת מלאה דתיים־לאומיים וכיפות – יש אפילו ערוץ מיוחד שרבים מאנשיו הם דתיים־לאומיים, ערוץ 14. הסיפור הזה נגמר מזמן".
המצאת בישראל את ה"פופוליטיקה" - אנשים שיושבים באולפן ומתווכחים. כשאתה רואה את הטלוויזיה שלנו היום, מה אתה חושב על כך?
"אתה בעצם מבקש ממני הסבר סוציולוגי לתהליכים שקרו במשך שנים. המפנה היה בכך שלערוץ הראשון קמו מתחרים, קמו רשתות חברתיות, והחלה תחרות פרועה. כשאני הנחיתי תוכניות פוליטיות, הפוליטיקאים הכי בכירים הידפקו על דלתותינו. ריבוי הערוצים גרם לכך שהפוליטיקאים בוחרים לעצמם את הערוצים ולכל מחנה יש ערוץ משלו. הפוליטיקאים מכתיבים היום למראיינים מה לשאול ואיך להתראיין, החופש העיתונאי המדהים שהיה בתקופתי איננו עוד. יש רידוד בגלל התחרות. כל זב ומצורע מקים תחנה, משיק פודקאסט, וכתוצאה מכך התחרות פגעה קשות באיכות".
אתה לא מקבל את הנימה החיובית שבה מדברים בדרך כלל על "הדמוקרטיזציה של השיח"?
"אני רואה בזה תהליך של פגיעה באיכות. תראה כמה קשה להביא פוליטיקאים לתוכניות היום. הם יכולים להרשות לעצמם לעשות חשבון איפה יהיה להם יותר או פחות נוח, ופשוט לבחור לאיפה ללכת, וזה יהיה למקום שיעשה להם חיים קלים. נכון שמבחינה דמוקרטית ריבוי ערוצים הוא טוב, אבל המחיר הוא פגיעה באיכות. אני האחרון שעשה עימות טלוויזיוני בין שני מועמדים בבחירות, ב־1999, בנימין נתניהו מול יצחק מרדכי שהיה מועמד מפלגת המרכז לראשות הממשלה. האם אני מאמין שיהיה בעתיד עוד עימות כזה? לא. לפחות כל עוד זה תלוי בנתניהו, הוא לא יבוא יותר לעימותים בגלל העימות ההוא, שבו הוא נכווה".
צילום: אריק סולטן
משעל פרש מהגשה בטלוויזיה, אך הוא ממשיך לשדר אקטואליה ברדיו 103fm. אני שואל אותו איך זה מרגיש להפוך ממלך הטלוויזיה, שכולם מזהים ברחוב, לעוד מישהו עם תוכנית בתחנת רדיו אזורית. "מצאתי את עצמי כותב 15 ספרים, וזה עולם ומלואו", הוא עונה. "בנוסף לכך מתברר שבמקצועות האלה זה לא אנושי ולא אפשרי להישאר כל הזמן בפסגה. כל הקריירה שלי עסקתי בלטפס עוד קומה ועוד אחת. זה שוחק, להיות במתח במשך שנים. לפעמים אתה נקלע למצבים קשים. במקום מסוים, העובדה שאני רק משדר ברדיו וכותב ספרים מרגיעה את הנפש. אני לא בתחרות מתמדת, לא צריך לקום בכל בוקר לבדוק את הרייטינג. הטלוויזיה לא זוהרת כמו שהיא יכולה אולי להיראות. נהניתי מאוד, אבל זו עבודה איומה. נהניתי מהתהילה, אהבתי שמכירים אותו, אבל לכל שלב בחיים יש את זמנו ואת מקומו".
ואם בכל זאת יבקשו ממך להנחות עימות טלוויזיוני בין שני מועמדים לראשות ממשלה?
על פניו של משעל עולה חיוך ערמומי: "לא מזמן שאלתי את אחד מאנשי המוסד שפרשו, מה קורה אם ראש המוסד מתקשר אליך ומבקש ממך לצאת לאיראן מחר לאיזה מבצע חשוב. הוא ענה לי – אענה שאני יוצא כבר הלילה. לשאלתך, אם מישהו יתקשר אליי ויגיד לי שנתניהו מוכן לעשות מחר עימות, נניח עם בנט, והם רוצים שאנחה אותו, אגיד לו את אותה התשובה – ברור, הלילה. איזו שאלה. אבל תנוח דעתך, הם לא יבקשו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il